שריפת הספרים בברלין

10 במאי 1933

אימו של היינה: בטי ואן-גלדרן

הכיתוב על מצבת קברה של סבתו:

“האשה הישרה הרכה והענוגה מרת שרלה בת כהר”ר דוד כהן באק מויגבורג…”,

ביאליק על היינה

“זכרו את הינה.  בשום פנים לא הייתי פודה את פסל מצבתו המפורסמת של הינה,  אלא מניח הייתי לה שתהא מושלכת ממקום למקום מעתה ועד עולם.  הלא זהו שירו היותר חריף של הינה,  שחוקו המר והנמהר ביותר,  שירו שלאחר המות. תהא נא מצבה מטולטלת זו סמל מוחשי לנשמת בן ישראל ונדודיה הרבים,  נשמה זו שאין לה עכול בשום קיבה זרה,  אין לה קבורה בשום תכריכים שאולים,  ומשהו שלה אינו בטל בשום אלף. אבל תחת זה אין לך, כמדומה, מצות “פדיון שבויים” גדולה מזו,  שיש בתרגום עברי לשירי הינה, יהודי זה, שהיסורים מרקו את עונו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלהי ישראל. ולא שירי הינה בלבד.” 

ח.נ. ביאליק : “הספר העברי”.

מרכוס מרקוזה בספרו

כותב:

  “בדיסלדורף, ברחוב בלוקר 10, גר בשלהי המאה השמונה עשרה איש ושמו שמשון היינה, בן אחד הסוחרים מהנובר…[ עמ’ 18] ובהמשך: בבית הנמוך והחצר בן-הקומה האחת אשר ברחוב בולקר 10, שבו גר שמשון הינה, נולד הבכור הארי. אשמת הספק בנוגע לשנת לידתו של הינה, מוטלת גם על היינה עצמו”אחד האנשים הראשונים של המאה”, מאחר שנולד בליל ראש שנת האזרחי 1800. תאריך זה לא נברא אלא לשם העוקץ” שבו.”

 לודוויג מרכוזה “היינריך היינה, תקופת חיים בין תמול ומחר” , שיצא בעברית בשנת 1957 בהוצאת “עם עובד” עמ’ 10,

בית ביאליק – גומחת ההסבה

אריית הקטלוג “דון ג’יובאני”

“ריח זיעה וזרע באפי”

http://www.youtube.com/watch?v=_cpKhBKHjjw

ברהמס הסימפוניה מס’ 4

“1. אחרי חצות. אני עייף וסחוט מכל השעות השיכורות והמטורפות עם פנינה. ריח זיעה וזרע באפי. הפטיפון מנגן את הרבעית של ברהמס. ההתחלה האיטית הנפלאה. אני מרגיש שאין כל הבדל בין זה לבין מה שהיה בשעות ההן. הכל אחד. אני יכול לעשות הכל. רעיון הבריק במוחי, ואני כותב משהו על הקשר אשר בין האור והזמן; משהו דתי בתכלית; אינני יודע אם מישהו, אי פעם, תפש עד-כדי כך את הקשר המוחלט אשר בין הפיסיקה ובין המטאפיזיקה” ((פנחס שדה, היומנים רישום מיום 28.2.70 – עמ’ 139))