[5.1] ס.יזהר – “שולה” כ idée fixe – {“מלקומיה יפהפיה”}
13 בספטמבר, 2014*
מַלְקוֹלְמִיָּה חֲרוּקָה – Malcolmia Crenulata
(למקור התצלום ראה בקישור זה)
מאז שפורסם סיפורו של ס. יזהר “אפרים חוזר לאספסת” ועד שיפורסם סיפורו “מלקומיה יפהפיה”, תחלופנה כ 60 שנה !
כשנקרא בסיפור זה, תתגנב לליבנו התחושה, כי המוטיב של האהבה הבלתי מושגת שכה העסיק את ס. יזהר הצעיר בן ה 22 בשנת 1938
ס. יזהר – כבן 22
חוזר ומציף אותו, גם ממרום גילו והוא כבן 82 שנה,
ס. יזהר כבן 80
וגם כאן, ב”מלקומיה יפהפיה”, מעבר לשטף פניני המילים המסודרות במחרוזות יזהריות זוהרות ונוצצות, מציץ אל הקורא הקשוב, אותו הרגש שהציק לסופר הצעיר, בסיפורו הראשון, והוא חמקמקותה של האהובה הבלתי מושגת.
בסיפור “מלקומיה יפהפיה” שפורסם בשנת 1982 פורץ אלינו ס. יזהר, צעיר ברוחו, סוחף, קל תנועה, ניחוחות של אהבת נעורים אליה הוא חוזר [ בזכרונותיו ודמיונותיו ] בוקעים ומפציעים מבין החידושים בעברית המשובחת הידועה של הסופר.
עמוס עוז קידם את הופעת הספר בתועפות של תשבחות – כפי שניתן לקרוא במכתב לס. יזהר מיום 20.4.1998 [ שפורסם בעתון “הארץ” ביום 28.3.2010 ]
מבלי שדילג, כמובן, על לוז## לוּז שֵם ז' הגרעין, התמצית, מה שעיקרי או מהותי במשהו. הספר:
“אילו אני שר החינוך מטעם מפד”ל או ראש המשגיחים מטעם התאחדות מתקני עולם, הייתי מוציא את המלקומיה הזאת אל מחוץ לחוק ואל מחוץ למגדיר ובייחוד אל מחוץ להישג ידם של נערים תמימים ונערות זכות, ולא בגלל האינתיפאדה הקוסמית שבעמ’ 178 ואילך אלא דווקא מפני שיש בה די אנרגיה ארוטית חתרנית ליקוב בחושף ולפלח ולאכול שם במחשכים את כל מוסדות הארץ הנמקים: פלא שהנוער נראה כמו שהוא נראה?”
ועוד ציטוט מאותו מכתב מעריץ:
“כאילו עבר כאן נהר גדול, לפעמים שוקק קוצף על גדותיו ומתגעש, לפעמים רך ורחב וכמעט שאינו נע כי אם תופח לו, סמיך כמו דבש, לפעמים נוהר כלטיפה אטית ולפעמים מעיק על הסכרים עד שהם נרעדים, ותמיד בזבזני לא דופק חשבון, הלא על כן הוא נהר ולא טפטפה, לא איכפת לו כמה הוא שופך על כל גבעול על כל בן צנון, לא פוחד שייגמר לו, תמיד חושק להיניק פי אלף ממה שעגל רגיל מסוגל לינוק, תמיד שופע ושוקק ושוטף וגורף הכל בנהרי נחלי מלים ועושה הצפת שפה הצפת מלים, עד שהקורא (הזה) המום ולרגע הוא מנסה לנחש מה אשדות אשדות גועשים כאלה עשו פעם לאיזו שולה אם רק קיבולה כיופיה ותוכה כברה. מי יודע? ” :
בסיפור מעין שלושה גיבורים [ אם מותר לקרוא להם כך ] המופיעים, או לפחות מוזכרים בספר, ולכל אורכו:
גיבור אחד – הם החולות
המוצגים לעיני הקורא מיד עם פתיחת הסיפור בפרק “עקבות”:
“זה אצל זה עקבות בעפר, שני זוגות. פה מתרחקים משהו ופה מתקרבים כמעט מקבילים, כאילו היו הולכים כאן והיו משוחחים להם או מתווכחים, אף כי אולי גם שותקים, לפי הסימנים שבעפר קשה להכריע, אבל בהליכה שוטפת כל הזמן, זוג עקבות אצל זוג עקבות, וכבר עבר זמן מה מאז היו הולכים כאן, מפני ששפות העקבות שבחול קורסות כל הזמן ונמעדות פנימה, באותה סבלנות של גרגירי חול שככל שזעירים חוקי הכבידה הגדולים תופשים גם בהם והם נפרטים ונחלצים מאחיזת קצת דבק הלחות שעדיין ליכד אותם יחד על הזמן ומתדרדרים למטה בהכרח גדול מהם ובאין סוף בזה אחר זה אחד אחר אחד, והם מתגלגלים בזחלי שפך עצלניים, אף כי מתמידים, עד שכבר מאיימים לכסות הכל.
גשש בדואי, אף על פי כן, עדיין לא היה מתקשה, מן הסתם, לקרוא הכל גם מאפס שיירי הדפוס המתבלים האלה והיה יודע בבהירות דברים כגון מי השניים, אם נחפזו או נזדחלו, אם הלכו ודיברו בהתרגשות או אם לא היו אלא מפטירים כה וכה, ולא מן המנמנע שהיה יודע גם דברים כגון שתיקות, אם למשל הלכו ושתיקה ביניהם, ואולי גם היה מנחש לאן הלכו, אבל אין שום ספק שבו במקום היה יודע מיד כי מכאן הלכה היא, והוא הלך מכאן”((ס. יזהר, מלקומיה יפהפיה, זמורה ביתן, מוציאים לאור, 1988 עמ’ 7))
אם מחפשים אנו עקבות לאותה פרידה כואבת שתיאר ס. יזהר ב”אפרים חוזר לאספסת” – כעבור 60 שנה, הגשש הבדואי [ כלומר גם הקורא הקשוב והסקרן ] יזהה בחול את עקבות אותו פירוד קשה שהטביע חותמו בחולות כאשר : “מכאן הלכה היא והוא הלך מכאן”, ומאז היה הולך הוא ומחפש את ה”מלקומיה היפהפיה” היא הגיבורה השניה שסיפור:
הגיבורה השניה – ה”מלקומיה היפהפיה”
ואותה מלקומיה אינה אלא פרח – כגון זה המופיע בראש פוסט זה .
אך אל תמהרו להסיק מסקנות כי לס. יזהר הפתעות עבור קוראיו:
קיראו בעצמכם:
“ודרך אגב, מי היה זה אותו המלקולם הזה שעשו פה ממנו פרח על שמו ? סתם אנגלי אחד ג’ינג’י או לבקן גמור, מה פתאום גם הוא כאן נדחק הנה בין הנדחקים, מי קרה לו, מי המציא אותו, בא ברנש אחד מאיזה מקום שכוח אל, מעורפל ורטוב, ותפס לו את הפרח שלי, פה, בשדות השמש שלי, מי קרא לו, מה הוא עושה פה, או המרזיה הזאת או המרסיה, שמן האדמות הקלות, שדווקא היא מכולן תיקרא יפהפיה##בתור מישהי שמתהדרת בתואר 'יפהפיה', המרסיה היא דווקא צנועה, קטנה ועדינה... היא מראשוני הפרחים החד-שנתיים שפורחים - יוצאת מיד לאחר הגשמים הראשונים, ופעם היא פרחה במרבדים לאורך מישור החוף. כמופיע באתר http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?entryId=1384450 , שהיא ? איזה עולם. ומה כל כך מרגיז במלקולם? ללכת ולחפש ולחפש ולמצוא לבסוף איזה טיפש אנגלי שבקושי מבטאים את שמו ושצריך לבלוע ל’ אחת ולאנפף את השאר, מי קרא לו, למה צריך לוותר לו? למה נכנעו לו כולם, כל המגדירים המלומדים לאנגלי הקולוניאלי הפולש הכובש המסריח הזה ? איך לא לכעוס ? ולמה נתנו הסתומים האלה את היפהפיה למרסיה ההיא מן האדמות הקלות ואיפה המלקומיה שלנו מן הכבדות”(מלקומיה יפהפיה, הוצאת זמורה-ביתן, מוציאים לאור 1998, למה נכנעו לו כולם, כל המגדירים המלומדים לאנגלי הקולוניאלי הפולש הכובש המסריח הזה ? “
ואחרי שיצא קיצפו על כי הפרח אותו הוא מחפש – נקרא על שם אנגלי אחד… [ שאיש אינו יודע מיהו אותו Malcolm שעל שמו נקרא הפרח ] וכבר הוציא את כעסו על הזרים הבוחשים לנו כאן, בארץ חמדת אבות – ומסתבר כי זה אינו סוף הסיפור:
“תארו מה מתברר, מתברר שאין כלל דבר כזה. ושהדבר שהייתי מחפש כל היום דווקא הוא לא קיים, בכלל איננו, מלחתחילה לא היה ואיננו ולבסוף איננו ולא היה ואין, ולא היה ולא נברא, לא מפני שנוספה איזו למד מטופשת לאיזה מלקום טיפש אחד, אלא מפני שבדבר היפה שחיפשנו, שולה איננו קיים, אין דבר כזה, באולם אולי יש, אבל במגדיר אין, ואין לא מלקומיה ולא יפהפיה, ואין דבר כזה, ואני הלכתי כל היום וסחבתי אותך שולה לבוא איתי לחפש דבר שבכלל איננו ואין ואיננו ולא קיים, בשום מקום, בשום שדה, בשום מקום, בשום מגדיר, בשום עולם, ורק אין ורק אין ורק לא היה ורק אין, ורק מדומה, כולו מדומה ובאמת איננו, ואין ויש רק אין, לגמרי, ושאם כך, מה יש ? מה כן יש ? ושאם כך, הגידו בשביל מה הכל, הגידו בשביל מה היה הכל, בשביל מה אנחנו באנו. ובשביל מה באנו שולה, הגידי שולה?”((עמוד 176-7))
והגיבורה השלישית
היא “שולה” שלאורכו של הספר המספר פונה אליה ומדבר אליה ומדמיין אותה ומתאר אותה בדמיונותיו ובחזיונותיו, ונמשך אליה בקסמי אהבה ומקסמיה השונים והוא הולך אליה כל הזמן…אך… גם במקרה זה של הגיבורה השלישית של הסיפור – מוטב שתקראו במו עינכם:
“חכה חכה חכה, אתה אינך עושה ממנה משהו מין יצור עילאי ערטילאי שמעל המציאות, כלומר בלתי קיימת ? אינך עושה אשה בדויה מומצאת מלבך הקודח, כאילו יש בעולם איזו אחת כזו באמת ואתה רק מכריח אותה להיות לפי מדוחי שגעונך ? או הכל רק תסיסה כואבת של כל מיני מיצים שלא פורקו לך, ובאמת אין בעולם אף אחת כזאת ושום אשה לא, ורק תעתועי דמיון של מתבגר אחד שלא גמל כל צרכו, או מטופש שחצן אחד, אם לא שפן אחד, שפן משופן, ואין בעולם חיית פלאים כזאת, וזו רק אשה כמו כולן ונערה כמו שהנערות הן, ובאותו אופן שהן ובאותן תנועות, אחת יותר ואחת פחות, ובאותו האופן שהיו פעם ילדות ועשו כל מה שילדות עושות, לרבות משחקי ילדות, גלגולי חבל וניתור וקלאס וחמש אבנים, וגם באותה עמידה טקסית שלהן כשהן קטנות וילדות, בשתיים, זו פניה אל זו, חובטות בכף יד זו אל כף יד זו ובכף יד זו ובאלכסון אל כף יד זו ובשתיים זו אל זו, בזריזות מיומנת ויעילה ובטקס מדוייק וזריז חוזר עתיק כימות עולם…((עמוד 187))
ובכן, מהו הסיפור שלפנינו האוחז 210 עמודי דפוס צפופים ? “טקסטים על כלום” כמצוטט מבקט ?
“לא. זה סיפור ? שוב אותם תיאורים חוזרים על עצמם. שוב אותם סיפורים על איך לא היה כלום וכלום לא קרה ועל איך אין מה לספר…”((עמ’ 189))
ובכל זאת אף אם בכריכת הספר מופיע תצלום של פרח לבן – ולו ארבעה עלי כותרת, הנה כנגד הכריכה עצמה – בדף נוסף, שהושתל לאחר שתם הטקסט ולפני שתופיע הכריכה שבגב הספר – נתלתה מעין מודעת “גילוי נאות” או “אמת בפרסום” או מעין “אזהרה לקוראים” שלפני שהם מחזירים את הספר למדף, ומתחילים להרהר במה שקראו – או לפני שיחזרו לקרוא הכל מהתחלה – שירשמו לפניהם:
להגדלה הקש על התצלום [ וצ”ל Malcolmia Crenulata ]
ו “שולה” ?
שולה גם היא חידה, שיזהר משאיר אותה בלתי פתורה ובלתי מפוענחת, וכמו מזמין לנחש ניחושים הרבה, ואיאפשר שלא לחזור אליה בהמשך.
וכשנגיע לפרק השלישי יתגלה לנו כי המספר חוזר בסיפורו לימי המנדט הבריטי – ומה שנראה כמעין הזכרות מאוחרת בנסיון של המספר לשוחח עם שולה ו”להרשים” אותה בנפלאות עולם הצלילילם, הוא מגייס לצורך כך את בטהובן ואת ה’שביעית’ שלו.
על הפרק השלישי של “מלקומיה היפהפיה”, בו מככבת הסמפוניה השביעית של בטהובן, ארחיב בפוסט מיוחד שיוקדש לו, ועד שאגיע לכך, ארשה לעצמי לחזור ולהזכיר את ההקדשה שהקדיש ס. יזהר את סיפורו הראשון “אפרים חוזר לאספסת” – עם פרסומו לראשונה.
הסיפור הוקדש כזכור לג’ – והנה הדברים כפי שהופיעו בפוסט הקודם:
♦
להלן הציטוט:
“סימנתי בעיגול בצבע אדום מה שהוסף לסיפור הכתוב “בכתב זבובים” בראשו:
“פענוח האותיות שבעגול המסומן יגלה כי מדובר כאן בהקדשה של הסיפור לג. – כיוון שכל הסיפור כתוב “בכתב זבובים” וכדי שהג. הקטנה האמורה לא תיעלם מעיני המדפיס, בשל חוסר תשומת לב, או מתוך חיפזון בקריאה חזר ס. יזהר ועיבה אותה – למניעת ספק – כאילו היה מוסיף את פקודת Bold במעבד תמלילים.
ואכן, בהדפסה הראשונה של הסיפור בגליון של “גליונות” כפי שפורסם על ידי למדן בחודש פברואר 1938 מופיעה אותה הקדשה לג’.
להלן תצלום הדף הראשון של הסיפור כפי שפורסם בעמ’ 312 של “גליונות” :
אך, במהדורה של הסיפור שעמדה לנגד עיניו של דן מירון – היא על פי הכרך ‘בחורשה אשר בגבעה’ (שפורסמה בשנת 1947 ), הקדשה זו לג. אינה מופיעה.
ולאחר תיאור האכזבה הרבה שהתאכזבה נעמי וולמן כאשר גילתה כי הסיפור הראשון הוקדש ל ג’ [ היא גלילה ] הוספתי וכתבתי:
“אותה התאהבות של ס. יזהר בגליליה – במקביל למערכת יחסיו המסובכת שידעה עליות ומורדות באותה תקופה על נעמי וולמן – זוכה להתיחסות זו בספרה של ניצה בן-ארי.:
“להתאהבות הזאת [ של יזהר בגליליה – ו’ ] היו שתי תוצאות לפחות. האחת הארצית, היא סדקה באופן משמעותי ואולי כמעט לא ניתן לאיחוי את יחסיו עם נעמי. השניה הספרותית, אם תרצו – היא גילמה באופן המושלם את הדגם שעתיד לככב ביצירותיו של יזהר. אהבה אידילית, אהבה שמימית, לא גשמית ולא מתגשמת, שהאהובה אינה יודעת עליה דבר” ((ניצה בן-ארי, בעמ’ 359)).
אפרים – לא חזר כיוון שלא עזב.
בשנת 1941 נשא יזהר את נעמי וולמן לאשה וכך חיו עד לפטירתו בשנת 2006 והוא כבן 90 שנה !
וג. – האם המשיכה להיות אותה “פלונית גאיונה” ו“אלילה רחוקה”, אליה המשיכו להוביל הגעגועים ?“
♦
עד כאן ציטוט הדברים מהפוסט הקודם על “אפרים חוזר לאספסת” ומכאן ואילך אציע לקרוא את סיפור “מלקומיה יפהפיה” כמעין סגירת מעגל אחרי 60 שנה לאותה פרשה שככל שהורדמה עם הפרידה כאשר “מכאן הלכה היא” [ גליליה ? ] [ “והוא [ יזהר ? ] הלך מכאן”, פעמיה עדיין נשמעים למרות מרחק השנים ועקבותיה, הגם שהוטבעו בחולות הרכים והנודדים שמצפון לרחובות, עדיין מאפשרים לזהות סימנים להתרחשות שהתרגשה אז….
הימים ימי המנדט
ככל שסיפוריו של ס. יזהר הם רישומים זעירים של זרם התודעה של המספר, הם נטועים בקרקע המציאות ומסופרים על רקע תקופה הניתנת לזיהוי.
סימנים רבים, בגוף הסיפור מעידים כי זמן ההתרחשות המתוארת בו הם ימי המנדט הבריטי בארץ – הדבר נזכר במפורש בכעסו של המספר על כי קראו לפרח הארץ-ישראלי היפה על שמו של : “אנגלי הקולוניאלי הפולש הכובש המסריח הזה ?1, והדבר בולט במיוחד בפרק השלישי של הסיפור הוא המכונה השביעית – והוא פרק המוזיקה שבסיפור, שם מופיעים “חומרים” המוליכים אותנו לתקופת המנדט.
מסיפורו של ס. יזהר “אדון חרלמוב”, המתרחש אי אז בתחילת שנות השלושים [ בעת לימודיו של ס. יזהר בסמינר למורים עבריים בבית הכרם ] יכולנו להסיק כי ס. יזהר הבוגר – כותב הסיפורים המיומן, מתיחס אל צליליה של המוזיקה כאל זרז לנביטתו של רגש האהבה, רגש שקבל תנופה ותעוזה, דווקא בעקבות שיעור המוזיקה של המורה חרלמוב.
בספרה של ניצה בן-ארי, “ס. יזהר – ספור חיים” למדנו כי יזהר הצעיר – בתקופה המקבילה להתרחשות הסיפור ‘אפרים חוזר לאספסת’ – שפורסם בשנת 1938 – נזקק למוזיקה כדי להביע [ אולי להסוות ] את ריגשי וריגושי האהבה.
כאשר נעמי [ חברתו בתקופה בה מתרחש הסיפור ] חשה כי יזהר נכבש לאהבה נוספת או אחרת, תעלה ניצה בן-ארי על הכתב כדברים האלה:
“נעמי יודעת שיזהר נכבש באהבה נוספת. ביום א’ שבט תרצ”ח [ = 5.12.1937] בביקור אצל יזהר, הם חוזרים מתל אביב עם ‘שיה שורקים ומצפצפים את כל המוזיקה שהם מכירים….”((בעמ’ 360))
ובמכתב מיום 2 בפרברואר 1938 – תכתוב נעמי:
“מכתבך האחרון היה כולו צהלה והתרפקות על הרוח הנושאת לרחובות, ומיני רמיזות היו בו על הלך רוח שאין עלי לשאול לסיבותיו ולשורשיו, ומאז אתה שותק, עד שנדמה לי שעפת כבר עם אותה רוח ואין יזהר עוד. היום ודאי תלך לעבוד ותשרוק ותתרונן כל הבוקר. ראית כבר כלניות ורקפות ? או רק את אלה שבידי הערבים הקטנים ? אני ראיתי רקפת בלב השכונה. לטייל בהרים הו אי אפשר …”((ניצה בן-ארי, ס. יזהר ספור חיים, בעמ’ 335))
הנה כאן ב”מלקומיה יפהפיה”, חוזר המספר לתקופת ימי המנדט, ומתאר כיצד הוא, שאינו מוזיקאי, ואינו יודע מוזיקה – “מבצע” בשירה, שריקות וצעקות את הסמפוניה השביעית של בטהובן.
המותר להסיק כי בתודעתו של ס. יזהר נצרב איזה קשר בין שריקת מוזיקה והתרוננותה, פרחים [ כלניות, רקפות…ולימים מלקומיה…] ובין פריחתה של התאהבות….?
נקרא בפרק ‘שביעית’ כיצד מתאר ס. יזהר את האני המספר, המהלך בחולות שמעבר לפסי הרכבת שבצפון רחובות, והוא בודד לעצמו [ “טביעות בחול. של הולך יחיד”2 – ולאורכו של כל הפרק הוא פונה לשולה ומשוחח איתה ומפגין בפניה את “כישוריו” המוזיקליים ואת ידענותו הרבה – ואת עקבותיה של שולה באותם חולות אין אנו פוגשים:
“היה הולך ושר והולך ומריע …וכמו כמה מעלובי השמיעה גם הוא צועק כדי לשיר, ועוד בתנופת ידיים, כמו גדול המנצחים, ובהרבה אמונה שזה נפלא, שומע את מה שהיה רוצה לשיר יותר ממה שהוא יכול לשיר, סולח לעצמו, מאין ברירה, מפני שכבר בלתי יכול לשאת הכל בבטן, כנראה, וכולו מלא מלא התרוננות, וגם שתי ידיו, תראו תראו, נוף מתנופפיות,עוף מתעופפות, בפראות כמעט, שר וגם מסביר, ובקול, הו הו, מה הוא שר, מנסה בכל כוחו שלא ייצא הדבר עקום מידי, ושיהיה בכל זאת נשמע דומה לנכון, ומכל מקום לא עד כדי אי אפשרות לזהותמה הדבר”((מלקומיה יפהפיה, שביעית, עמוד 63-4)).
המנצח פליכס ויינגארטנר
המספר מודה כי בפועל אינו מוזיקאי מקצועי וכל שהוא “מבצע” אינו אלא זכרונותיו מאותה סמפוניה של בטהובן, ששבתה את ליבו.
הוא מפנה את שולה [ ואת הקורא ] לביצוע ספציפי של אותה סמפוניה בניצוחו של פליכס ויינגארטנר.
גם ההזקקות למנצח זה תואמת את זמן התרחשות הסיפור שהרי באותם ימים – ביקר המנצח פליכס ויינגארטנר בארץ וניצח כאן על התזמורת הארץ ישראלית [ לימים התזמורת הפילהרמונית ].
פליכס ויינגארנטנר, היה מנצח אוסטרי מפורסם. כשעלו הנאצים לשלטון בגרמניה, עבר לשוויץ הנייטרלית, וכך יכול היה להגיע לארץ-ישראל המנדטורית ולנצח על התזמורת הארץ ישראלית – ואף לסוע עימה לקהיר ולאלכסנדריה.
מותר להניח כי המנצח פליכס וינגרטנר נזכר בסיפור – על שום שס. יזהר זכר את ביקורו בארץ בימי המנדט, [ אולי אפילו היה נוכח באחד הקונצרטים ? ] בהם ניצח בארצנו הקטנטונת על יצירות גדולות.
אחת מאותן יצירות גדולות שבוצעו בארץ תחת שרביטו היתה “הסימפוניה הפנטסטית” של הקטור ברליוז שנוגנה בחודש אפריל 1940 בשלוש הערים הגדולות:
הקונצרטים בניצוחו של ויינרטנר עשו רושם רב על הקהל בארץ וביום 24.5.1940 פורסמה בעתון “המשקיף” ביקורת של המבקר גבריאל גראד על הקונצרט. הסימפוניה הפנטסטית היא “מוזיקה תוכניתית” כלומר, מוזיקה שנכתבה לפי “סיפור” אותו כתב המלחין, ולכן אין לך מבקר שלא ינצל הזדמנות זאת ויפליג בסיפורי תוכנה של הסימפוניה, המספרת, לפי כותרות הפרקים שלה, ולפי דברים שכתב המלחין במילים, על תוכם של הצלילים שהלחין, ובהם סיפר ותיאר את נפתולי נפשו של האמן המתאהב באשה ההופכת להיות idée fixe (שמשמעו בצרפתית: “רעיון קבוע”) – שבפועל בסמפוניה הפנטסטית הופכת למנגינה מסוימת המלווה את האמן בכל נפתולי נפשו ובהרפתקאות הממשיות והמדומינות שהוא עובר, והיא חוזרת ומתנגנת לו בכל אחד מחמשת פרקי היצירה.
הנה סיפור המעשה הידוע כפי שפורסם בביקורתו של גבריאל גראד בחודש מאי 1940:
הקטור ברליוז וחיבור הסמפוניה הפנטסטית.
הקטור ברליוז [ 1803- 1869 ] הקומפוזיטור הצרפתי הסוער, כתב בספר זכרונותיו כיצד באה הסימפוניה הפנטסטית לעולם. ברליוז היה גלוי לב ולא הסתיר את הרקע לחיבורה של היצירה שתהפוך למפורסמת והמושמעת ביצירותיו.
הקטור ברליוז בשנת 1832
מאחרי חיבורה של הסימפוניה עומדת דמותה של הארייט סמיתסון, שחקנית ממוצא אירי שבאה לפאריז לביצוע מחזות של שייקספיר: היא גילמה בהצלחה רבה את תפקידה של “אופליה” ב”המלט” וכן את יוליה ב”רומיאו ויוליה”.
השחקנית הרייט סמיטסון – כאופליה
בהצגת המלט שהתקיימה בתיאטרון ה”אודיאון” בפאריז ביום ביום 11 בספטמבר 1827 נכח הקטור ברליוז בן ה 24 ונשבה בקסמה של השחקנית שגילמה את תפקיד אופליה.
ברליוז סעור הנפש והרומטיקן, החל משגר אליה מכתבי הערצה ואהבה לוהטים, אך היא שהיתה אז בשיא הצלחתה נהגה, כמי שמילותיו של ס. יזהר ב”אפרים חוזר לאספסת” מתאימות לה – “פלונית גאיונה” ו“אלילה רחוקה”, והשיבה לחיזוריו בהתעלמות מכאיבה.
ברליוז שקע בדכאון עמוק וביאוש. את יאושו ודכאונו תרגם ליצירה מוזיקלית שמצד אחת באה לבטא את תחושותיו ורגשותיו כאמן שהאהובה בה הוא חושק אינה נענית לו – ומצד שני האמין, כי כאשר תשמע את היצירה – חומות ההתנגדות שלה תקרוסנה והיא תיפול לידיו כפרי בשל.
בשנת 1830 חיבר ברליוז את הגירסה הראשונה של “אפיזודה מחיי אומן – סימפוניה פנטסטית בחמישה פרקים”:
היצירה בוצעה בביצוע בכורה ב 5 דצמבר 1830. הרייט סמיטסון לא היתה נוכחת בקונצרט זה. בינתיים הלכה הפופולריות של השחקנית ודעכה ומצבה הכספי הורע. בשנת 1832 היא נכחה בביצוע של הסמפוניה הפנטסטית – ועתה הבינה לראשונה את הקשר בינה לבין היצירה שעשתה עליה רושם רב. כעבור ימים אחדים נאותה להפגש עם הקומפוזיטור.
מסתבר כי חרף השנים שעברו מאז ראה אותה על הבמה – [ כזכור ב 15.9.1827 ] ניצחה התשוקה: הם נישאו ביום 3.10.1833 .
אך נישואין אלה לא האריכו לנצח – בשנת 1841 החלו להתפתח יחסים בין ברליוז ובין הזמרת Marie Recio. בשנת 1844 נפרדו דרכיהם של האמן והשחקנית וביום 19.10.1854 נשא ברליוז לאשה את מארי ראסיו, כשהוא מסביר לבנם המשותף עם הנרייט כי הוא חייב לעשות זאת לאחר מערכת יחסים שנתמשכה ארבע עשרה שנה.
שתי מטרותיו של ברליוז הושגו – בכוחה של היצירה שחיבר הצליח לכבוש את ליבה של הרייט סמיטסון והפך לבעלה והעיקר הוא שיצירה זו הפכה להיות היצירה המפורסמת ביותר של הקטור ברליוז, וציון דרך בהתפתחות הסימפוניה והמוזיקה הרומנטית בכלל – והיא מבוצעת כיום על ידי כל תזמורת סימפונית המכבדת את עצמה.
דמות האהובה הבלתי מושגת לובשת בסמפוניה הפנטסטית של ברליוז צורה של מנגינה – היא “האידיאה פיקס” [ Idee Fixe ] המפורסמת, מנגינה המלווה את האמן רב-הדמיון וההזיות [ שניזונו בין השאר מאופיום ] בכל חמשת פרקי היצירה והיא חוזרת ומתנגנת בוואריאציות שונות לאורך כל פרקי הסמפוניה הפנטסטית.
וכאן כמה מילות הסבר והדגמה של ליאונרד ברנשטיין ביחס לאותה אידיאה-פיקס – שאינה מניחה לאמן
נדמה לי שניתן להשוות את אותה אידאה פיקס, שאינה מניחה לברליוז, ל”מלקומיה היפהפיה” אותו פרח שהמספר בסיפורו של ס. יזהר מחפש – לשווא שכן – בדיוק אותו פרח אותו הוא מחפש – בפועל איננו – וכבר ציטטנו:
“תארו מה מתברר, מתברר שאין כלל דבר כזה. ושהדבר שהייתי מחפש כל היום דווקא הוא לא קיים, בכלל איננו, מלחתחילה לא היה ואיננו ולבסוף איננו ולא היה ואין, ולא היה ולא נברא, [ …] אלא מפני שבדבר היפה שחיפשנו, שולה איננו קיים, אין דבר כזה, באולם אולי יש, אבל במגדיר אין, ואין לא מלקומיה ולא יפהפיה, ואין דבר כזה, ואני הלכתי כל היום וסחבתי אותך שולה לבוא איתי לחפש דבר שבכלל איננו ואין ואיננו ולא קיים, בשום מקום, בשום שדה, בשום מקום, בשום מגדיר, בשום עולם, ורק אין ורק אין ורק לא היה ורק אין, ורק מדומה, כולו מדומה ובאמת איננו, ואין ויש רק אין, לגמרי, ושאם כך, מה יש ? מה כן יש ? ושאם כך, הגידו בשביל מה הכל, הגידו בשביל מה היה הכל, בשביל מה אנחנו באנו. ובשביל מה באנו שולה, הגידי שולה?”((עמוד 176-7))
וכמסתבר לא רק אותו פרח “המלקומיה היפהפיה” – שהיא האידאה פיקס של ס. יזהר אינה קיימת אלא שגם “שולה” גם היא אינה אלא – חזיון תעתועים: ונזכיר ונצטט:
“חכה חכה חכה, אתה אינך עושה ממנה משהו מין יצור עילאי ערטילאי שמעל המציאות, כלומר בלתי קיימת ? אינך עושה אשה בדויה מומצאת מלבך הקודח, כאילו יש בעולם איזו אחת כזו באמת ואתה רק מכריח אותה להיות לפי מדוחי שגעונך ? או הכל רק תסיסה כואבת של כל מיני מיצים שלא פורקו לך, ובאמת אין בעולם אף אחת כזאת ושום אשה לא, ורק תעתועי דמיון של מתבגר אחד שלא גמל כל צרכו,…”
כזכור, סיפור מלקומיה היפהפיה – מתרחש בהליכה. התנועה בסיפור מבוטאת בצעדים שצועד המספר ומטביע את עקביו בחול.
גם האמן בסימפוניה הפנטסטית של ברליוז צועד בשאיפה להגיע לאידאה פיקס שלו – אצל ברליוז הליכה זו לובשת צורה של צעידתו של האמן – שצרך מנת אופיום – בדרכו לגילוטינה, לקראת הוצאתו להורג. את הליכתו מלווה מרש ואת פעמי צעדיו ניתן לשמוע במוזיקה. כאשר הוא מגיע אל הגילוטינה עצמה – חוזרת אליו ומתנגנת בתודעתו מנגינת האידיאה פיקס – כמעין מנגינת פרידה מאהובתו.
אני ממליץ לעקוב אחר התפתחות הנושאים המוזיקליים וסיפור העלילה בקטע הוידאו הבא.
נושא האידאה פיקס יופיע לקראת סוף הקטע, בחטף, בין הדקה ה 6:24 לדקה ה 6:32 :
קישור ישיר לפרק הרביעי בסימפוניה הפנטסטית –
ההליכה אל הגרדום – והאידיאה פיקס המנוגנת רגע לפני שהגילוטינה נופלת על עורפו של האמן – דקה 6:24
“שולה” כ idée fixe
לאורכו של כל סיפור “מלקומיה יפהפיה” אותה “שולה” אינה מניחה לנפשו של המספר. היא מזמזמת ליד אוזנו כאילו היתה דבורה שאינו יכול להיפטר ממנה ומזמזומה. במובן זה היא דומה לאותה מנגינה המלווה את האמן בסמפוניה הפנטסטית. יתרה מזו האינטנסיביות בה מזמזת דבורת ה”שולה” ליד אוזנו ובנשמתו של המספר היא תקיפה – בפועל ניתן לאמר שכמעט אין היא מרפה ממנו. אם נזקק לדימוי של ליאונרד ברנשטיין הרי האידיאה פיקס אינה אלא האובססיה של האמן כשם ש”שולה” היא האובססיה של המספר ב”מלקומיה יפהפיה”
♦
עתה לאחר כמה מילות ההסבר של ליאונרד ברנשטיין, ייקל עלינו להבין את דמותה – הנראית-לא-נראית, הנוכחת-הנפקדת המדומינת-והנהזית – של “שולה” – יציר מילותיו הרבות של ס. יזהר בסיפורו על הפרח הלא קיים והאשה הנחשקת והבלתי מושגת אליה הוא עורג בסיפור.
האמנם היא בלתי מפוענחת, וס. יזהר לקח את סודה של אותה “שולה” עימו לקברו ?
האמנם היא “מין יצור עילאי ערטילאי שמעל המציאות, כלומר בלתי קיימת ? אינך עושה אשה בדויה מומצאת מלבך הקודח, כאילו יש בעולם איזו אחת כזו באמת ואתה רק מכריח אותה להיות לפי מדוחי שגעונך ?” או בכל זאת – היא בת דמותה של אחת ממשית שהיתה אך נותרה בלתי מושגת [ עבור ס. יזהר ] ונותרה חלום בלתי מתגשם ?
ואולי כפי שכותבת ניצה בן-ארי בספרה “ס. יזהר ספור חיים” בעמ’ 359 – התאהבות באותה גליליה יפהפיה – ובה במידה בלתי מושגת מבחינת ס. יזהר – היא המפתח גם לדמותה החמקמקה של “שולה” ?
“היא [ גליליה – ו’ ] היתה נערה יפהפייה והיא היתה בלתי מושגת. יזהר התאהב בה עד שורשי נשמתו.
להתאהבות הזאת היו שתי תוצאות לפחות. האחת, הארצית – היא סדקה באופן משמעותי ואולי כמעט לא ניתן לאיחוי את יחסיו עם נעמי [ לימים – אשתו – ו’ ]. השנייה – הספרותית, אם תרצו – היא גילמה באופן המושלם את הדגם שעתיד לככב בכל יצירותיו של יזהר, אהובה אידילית, אהובה שמימית, לא גשמית ולא מתגשמת, שהאהובה אינה יודעת עליה דבר”
ניצה בן-ארי אף מוצאת בסיפורו הראשון של ס. יזהר – “אפרים חוזר לאספסת” שפורסם בחודש ינואר 1938 בעתון הספרותי “גליונות” של יצחק למדן, סיפור שהוקדש לג’ [ היא אותה גליליה – חרף חברותו הקרובה כבר עם נעמי וולמן – לימים סמילנסקי ] – קטעים בהם היא קוראת את אותה ערגה לאותה גליליה בלתי מושגת – ומפנה לעמ’ 226-7, 230-231 – ל”חורשה בגבעה” בהוצאת ספרית הפועלים / לכל 1947, הוצאה שרישומיה של “נעמי וולמן” מעטרים אותה –
♦
האם גלילה קטינקא, שיופיה הילך לפניה בימי נעוריה ואף נשתמר עד לימי זקנתה – כפי שהעידה אסתר סגל וכתבה ברשימה שפרסמה ביום 20.12.2007 :
“ורק לראות את הגברת היפיפיה הזאת גליליה פלוטקין (שלי הזכירה את קתרין הפבורן, והיא בת תשעים ומשהו, וילידת יבנאל ובתו של האדריכל שבנה את הYMCA בירושלים)…” :
מסתתרת מאחרי דמותה של “שולה” ?
גליליה קטינקא וגיורא בן יהודה
♦
ביום 13.4.2014 הופיעה במוסף “גלריה” של עתון “הארץ” כתבה שעסקה בהתנגדותה של אלמנתו של יהודה עמיחי לאפשר שימוש במכתבי אהבה שכתב המשורר לצורך השלמת סרט על חייו.
פרופ’ יגאל שוורץ, מאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, שהתנגד ל”צנזורה” מעין זו צוטט שם כאומר:
“גם ס. יזהר כתב איזה מאה מכתבים לגברת צעירה, יש שם דברים מאוד נועזים, ויזהר נחשב מי שהכתיבה שלו פוריטנית, אז מעניין לראות איך הוא פיצל את הכתיבה שלו. מעניין שמישהו מחלק את האישיות היוצרת שלו לפוריטני בפומבי ונועז בפרטי”. גם משפחתו של יזהר לא מוכנה לפרסם את המכתבים.
נקווה כי בכרך [ או הכרכים הבאים ] של “ס. יזהר – סיפור חיים” , נזכה לחשיפה ראויה של החומרים הללו – חומרים שיסייעו בידי קוראים נלהבים של סיפורי ס. יזהר, לעמוד על המקורות מהם צמחו הסיפורים.
__________________
תוספת מיום 2.10.2016
בגליון יום ו’ ה 30.9.2016 פורסמה במוסף “7 לילות” של “ידיעות אחרונות” רשימה פרי עטו של יגאל סרנה ובה חשיפה של מכתבי אהבה שכתב ס. יזהר בשנים 1970-1974 – האם יש בגילוי זה ובמכתבים עצמם [ שרק אחדים מהם פורסמו ] כדי להאיר את דמותה של אותה “אידיאה-פיקס” המכונה “שולה” בסיפור ?
מומלץ לקרוא בקישור זה
http://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4860341,00.html
.
_________________________________________
פוסטים על כמה מיצירותיו של ס. יזהר
_________________________________________
[1.1] ס. יזהר בין האספסת לפרדס – “אפרים חוזר לאספסת” [החורשה בגבעה]
[2.1] ס. יזהר והמוזיקה – חירבת מחאז / {ימי צקלג}
[3.1] ס. יזהר והמוזיקה – קופסה נודפת לועזות [ “חבקוק” ]
[3.2] ס. יזהר והמוזיקה – מקדמה – [“חבקוק” , “גילוי אליהו”
[3.3] ס. יזהר איזכור ידידיה חבקין – בשניים מסיפוריו
חרלמוב
[4.1] ס. יזהר והמוזיקה – שירת הפוסהרמוניק [“חרלמוב” {צדדיים}
[4.2] . יזהר והמוזיקה – בין סיפור לממואר [“חרלמוב” – צדדיים ]
[4.3] ס. יזהר והמוזיקה – המורה חרלמוב והידיד חבקין / ‘חרלמוב’ {צדדיים}
[4.4] . יזהר והמוזיקה – בין “כאן” ו”שם” [“גילה” – צדדיים ]
גילה
[4.5] מס. יזהר להיינריך היינה וה Der Doppltganger
[4.6] מס. יזהר לפרנץ שוברט וה Der Doppltganger
[5.7] ס. יזהר והמוזיקה – סרנדה של שוברט ל”גילה” [צדדיים]
[5.1] ס. יזהר “שולה” כ idée fixe – [ “מלקומיה יפהפיה” ]
[5.18.10] בין ה”כן” של ס. יזהר ל “yes” של ג’ימס ג’ויס – [“מלקומיה יפהפיה”] [ יוליסס]
[5.2] ס. יזהר / ניצה בן-ארי : הערות שוליות להערת שוליים ל”מלקומיה יפהפיה”
[6.1] ס. יזהר / ניצה בן-ארי : “סיפור חיים” חלק ב’
.
