[4.2] ס. יזהר והמוזיקה – בין סיפור לממואר / ‘חרלמוב’ {צדדיים}
17 במרץ, 2014*
מוזיקה, בעברית סָמֶךְ יזהרית – על המוזיקה בכמה מסיפורי ס. יזהר
*
האפיגראף על גב “צדדיים” של ס. יזהר
“חרלמוב”, הוא סיפור קצר שהופיע בקובץ הסיפורים “צדדיים” של ס. יזהר, משנת 1996 ויזהר אז כבן שמונים שנה.
בשנת 2010 העליתי לראשונה ציטוט מסיפורו זה של ס. יזהר, ושאלתי את עצמי [ ואת הקוראים ] מהו הקטע המוזיקלי המנוגן על ידי המורה למוזיקה במהלכו של הסיפור. אך ה”חידה המוזיקלית” לא נתפענחה ונותרתי תלוי:
בין הסברה שמאחרי מוזיקת-המילים של ס. יזהר מסתתרת מוזיקת-צלילים של ממש;
לבין הרצון לפענח מהי אותה מוזיקה – כלומר מהי היצירה שהכמין ס. יזהר מבעד למילים.
חשתי כ”תלוש” ו”מתנודד” בדומה לתחושה שמותירה בלב המאזין יצירתו של הקומפוזיטור האמריקאי צ’ארלס אייבס The Unanswerd Question משנת 1906.
קריאה חוזרת ב”חרלמוב”.
לאחר שיצא ספרה של ניצה בן-ארי “ס. יזהר – ספור חיים” [ שראה אור בשלהי 2013 ] ונפתחו לעיני הקוראים עולמות חדשים להכרות קרובה ואף אינטימית יותר, ממקור קרוב וראשון, עם האיש יזהר סמילנסקי ועם הסופר ס. יזהר, חזרתי לקרוא בסיפור זה של ס. יזהר.
ב”תודות” שבראש ספרה “ס. יזהר – ספור חיים”, מודה ניצה בן-ארי בין השאר לישראל סמילנסקי, בנו הבכור של הסופר ובן זוגה של המחברת “על העזרה העצומה בפיענוח חומרי המציאות והבדיון“.
גם המעין אֶפִּיגְרָף ##אֶפִּיגְרָף, מכתם; במקור, כתובת עתיקה על גבי חרס או מצבה. בספרות הוא מקובל כעין 'מוטו' לאמור, קו מנחה המצביע על כיוונו של הסיפור. אפיגראף היא בדרך כלל אמירה מרוכזת, המסכמת בתמציתיות רעיון או עיקרון ה'מרחפים' מעל רוחו של הסיפור. שהוצב בגב הספר דווקא, [ להבדיל מהאפיגרפים שהיו מציבים גדולי הספרות הרוסית, בראש ספרם ##כגון טולסטוי ב'אנה-קרנינה: 'כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו - כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה' או דוסטוייבסקי באחים קרמזוב : ' אמן אמן אני אומר לכם: אם לא ייפול גרגר החיטה אל תוך האדמה ומת - יישאר לבדו. וכאשר מת, יעשה פרי הרבה' - פרי עטו; ], מזמין, כמו היה תמרור המאותת שים לב הקורא: במה שאתה עומד לקרוא יש “חצי סיפור חצי ממואר ; חצי אמת חצי בדייה”, ודי בכך כדי להצית את סקרנות הקורא שברצותו או בסרבו, ילך וינסה להתחקות : מה “סיפור” ב”ממואר” ומה “ממואר” ב”סיפור”.
פתיחה מתרוננת
ההדגשה הירוקה ליד “המפוח מנופח הרגליים”
ההדגשה הירוקה, אותה הוספתי סביב הערת השוליים מס’ 11 מוליכה לעמ’ 427 בספר – ועל מנת להקל על הקורא, [ שהספר אינו מצוי בידיו בעודו מול מסך המחשב], אני מגיש בזאת תצלום הקטע הרלוונטי מדף זה בספר ובו ההערה שסומנה והאומרת:
ואם תלכו בעקבות הקישור המופיע בספר – https://mymilim.info/?p=359 והנה חזרתם והגעתם לדף הראשון בסדרת הרשימות “מוזיקה בעברית סמך יזהרית” – שפירסמתי בשנת 2010 באתר זה;
הרשימה הרביעית בהן: “[4] מוזיקה, בעברית סָמֶךְ יזהרית – שירת הפוסהרמוניק [“חרלמוב” – צדדיים ], הסתפקה בציטוט אותו קטע מופלא מהסיפור – שהוא, לטעמי מה שארע בחללו של החדר בסמינר למורים בירושלים, בשנת 1932-3, כאשר החל ס. יזהר ללמוד בבית הכרם, והוא כבן 16-17 שנה, וס. יזהר חוזר לארוע זה כ 60 שנה מאז שהתרחש.
ומה התרחש ?
בעת שהמורה חרלמוב שר וליווה עצמו באותו “פוסהרמוניק”: “משהו קרה שפתאום הכל היה שונה” … ומגדיל ס. יזהר ומעצים ומוסיף “כשעוד לא ידענו וששומעים כעת משהו כאילו הנה זה קרה דבר ויש משהו כעת וזה קורה גם לנו”….
ועתה, משהגעתי הנה, לקריאה חוזרת בסיפור, אוסיף גם פרטים אחדים על שני גיבוריו הריאליים של הממואר: פרטים אחדים שאספתי ממקורות שונים על המורה למוזיקה יצחק חרלמוב, ופרטים נוספים על כלי המוזיקה המשמש את המורה חרלמוב, בתלמוד המוזיקה שהוא מלמד לתלמידיו, “לשם חיבובה” ובענין זה אעזר גם בתצלומים של הפוסהרמוניום שבאוסף כלי הנגינה שבביתי. מקווה אני כי פרטים אלו, יסייעו, ולו במעט מזעיר, לשרטט את הגבולות הדקים שבין ה”סיפור” ובין ה”ממואר” שביצירתו זו של ס. יזהר.
וגם אציע להאזין ליצירה מוזיקלית אחת, שלטעמי, ראוי להאזין לה, דווקא לה, על רקע סיפור זה שהוא כולו רווי במוזיקה.
הפוסהרמוניק
מיד בפתיחת הסיפור מתאר ס. יזהר את הכלי בתיאור הבא:
” הפוסהרמוניק שהוא מין פסנתר מנושב דוושות רגליים או מפוח מנופח רגליים, או אקורדיון זקוף כפסנתר ומנופח כנ”ל, מכשיר לא ידוע ברבים אבל בסמינר העברי בבית הכרם ירושלים היה כלי המוזיקה בחדר המוסיקה לשם הוראת המוסיקה וחיבובה …”
התיאורים המופרזים מעט, וההפלגות בדרך הצגתו של הכלי, שיזהר ממהר להבהיר שהוא “מכשיר לא ידוע ברבים”… – כל אלה נכונים במידה, ובה-במידה גם מעט לא מדויקים.
הצגת שני גיבוריו של הסיפור, מיד בתחילתו בדרך האירוניה הדקה, המיוחדת של ס. יזהר, נועדה להציג את הסימביוזה שנוצרה בין האיש ובין הכלי שלו “כמין דוב המשתעשע בגור חתולים”;
♦
שמו המקובל של הכלי שיזהר מכנה “פוסהרמוניק” הוא “הרמוניום” Harmonium כפי שניתן ללמוד מחוברת משנת 1897 – שכותרתה “ההרמוניום המבנה שלו ודרכי הפעלתו”
גם ס. יזהר הכיר את הכלי בשמו זה, כפי שניתן ללמוד מעמ’ 138 ב”מקדמות” משנת 1992 שם כותב ס. יזהר, על חווית ההאזנה הגדולה שחווה כילד, למשמע שירת מקהלה שבקעה מבית ספר ב”שרונה” הטמפלרית – שהיא היום ברח’ קפלן בקריה בתל-אביב:
“לא יודע שזו מקהלת נערים ולא יודע שמלווה בהארמוניום של רגל ולא יודע שזה שוברט”.
ואם נלך שבי אחרי הערתו של הסופר כי “כשהעברית שלו [ של חרלמוב – ו’] עוד לא יצאה חופשי מתחת הרוסית הגדולה שלו…” שמא כך מכנים את הכלי “ברוסית הגדולה שלו” ומכאן השיבוש, אציין כי הכלי מוכר ברוסיה בשם Фисгармония כלומר בתעתיק לאותיות עבריות : “פיסגרמוניה” כאשר האות H נהגית ברוסיה כ G. על כן, גם השיבוש הקל בשמו של הכלי, בא להוסיף מעט פלפל על הרוח האירונית בה פותח הסופר את סיפורו.
וה”של רגל” זו התוספת של ה”פוס” = Fuss = רגל בגרמנית, שבאה להצביע על שתי הדוושות – הפדלים שבתחתית הכלי, והכל כדי להבדילו מהרמוניום של יד – שהוא כלי נגינה אחר שאת האויר הנחוץ לו להשמעת צליליו, מנפחים לתוכו באצמעות יד אחת, בעוד השניה מקישה בקלידי המקלדת, כפי שניתן לראות בצוהר-הרמוניום-יד
♦
הפוס-הרמוניום הוא כלי נגינה שפותח באמצע המאה ה 19 באירופה. הצליל המופק ממנו הוא תוצאה של זרם אויר העובר דרך לשוניות ומרעיד אותן – וכך נוצר הצליל. ההרמוניום, היה כלי נגינה פופולרי מאוד במחצית המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה ועשרים, והיה בשימוש בעיקר בכנסיות קטנות, שמגבלות המקום והתקציב לא איפשרו להן להתקין עוגב צינורות שהוא כלי יקר בהרבה מההרמוניום. השימוש בכלי נגינה זה בכנסיות בא להחליף את העוגב ששימש לליווי מיסות דתיות.
מהכנסיות עבר הכלי גם לבתים פרטיים, והפך לכלי נגינה ביתי [ כפי שמתאר למשל, תומאס מאן בספרו “בית בודנברוק” בקישור זה ] ושימש גם ללימוד מוזיקה וגם לקונצרטים ביתיים ולארועים בהם נוגנה מוזיקה בבית.
הצייר פון גוגן מנגן על פוסהרמוניום “הרמוניום-של-רגל” בביתו של הצייר אלפונס מוחה
מחירו הזול יחסית של הכלי, לעומת העוגב והיותו קל משקל עשו אותו נפוץ ופופולרי במושבות הקולוניאליות של ארצות אירופה, שכן ניתן היה, לשנע את הכלי, בקלות יחסית לאיזורים נידחים, בהם הדרכים לא היו מן המשובחות.
לכלי שמות נוספים – כגון : Reed Organ כלומר עוגב קני-סוף בהתחשב בלשוניות המפיקות את הצליל שמקורן בכלי נשיפה של עץ כגון, קלרינט ואבוב, בהם הצליל מופק מהרעדת לשונית קנה-הסוף על ידי נשיפת הנגן על פיית הכלי
וגם Pump-Organ דהיינו עוגב-מפוח, המצביע על פעולת החדרת האויר לתוך המכשיר באמצעות המפוח [ המופעל על ידי הרגליים ]
כינוי אחר לכלי הוא: Parlor Organ כלומר עוגב של טרקלין, סלון, או חדר אורחים – שכן זה היה המקום בו היו משתמשים בכלי זה ביחוד בארה”ב, ואז דאגו לעיצובו המרשים כדי שהאורחים, לא רק יאזינו אלא גם יראו את הכלי ממנו בוקעים הקולות.
“הפוסהרמוניק שהוא מין פסנתר מנושב דוושות רגליים”
בתצלום זה אציג את הפוס הרמוניום המצוי באוסף כלי הנגינה שבביתי:
פוסהרמוניום תוצרת Speath משנת 1985 [ אוסף ויקטור ]
זהו כלי שנבנה בשנת 1895, במילנו, כפי שניתן לראות בהטבעה מוזהבת המוטבעת מעל למקלדת:
להגדלה הקלק על התמונה
הוא נוצר ככלי המיועד לכנסיה, ועיטור מוזהב של ישו היושב על כסאו והילת הקודש סביב ראשו מוטבע בו לתפארה.
להגדלה הקלק על התמונה
לפני שהכלי נרכש על ידי הוא שימש באחת הכנסיות בארץ לליווי המיסות שנערכו בה. כיוון שהכנסיות הפזורות בארץ, הן ברובן קטנות ועניות, יתכן שנתונים אלה הביאוהו ממילנו ועד לארץ-הקודש.
אני קורא מידה של אירוניה דקה גם באמירתו זו של ס. יזהר:
“מכשיר לא ידוע ברבים אבל בסמינר העברי בבית הכרם בירושלים היה כלי המוזיקה בחדר המוזיקה לשם הוראת המוזיקה וחיבובה...”
שהרי ס. יזהר, ידע שכלי זה מלווה מוזיקה של כנסיות [ כגון השימוש בו בבית הספר בשרונה שהיתה באותם ימים מושבה הטמפלרית של גרמנים פרוטסטנים, שהרבו לשיר קורלים ומוטטים, כנהוג בגרמניה ] מוזיקה שהותירה בילד הרך בשנים יזהר בן זאב סמילנסקי, רושם כה עז, ולכן ההדגשה כי הסמינר למורים אינו סתם סמינר אלא הוא סמינר עברי והוא שוכן בבית הכרם, שהיא שכונה ציונית מובהקת שנבנתבה בירושלים החל משנות העשרים של המאה העשרים, על קרקע שנרכשה מהכנסיה היוונית, וכל זה בירושלים שהיא כידוע עיר קדושה ליהודים ולנוצרים כאחד, הינם חלק מאותה פתיחה מתרוננת בה פותח הסיפור.
כדי לא להכחיש או לטשטש את עברו הכנסייתי של הכלי השוכן אחר כבוד בביתי, נוהג אני להציב עליו כמה איקונות ישנים-נושנים, שגם הם היו בעבר שוכני כנסיות – ואלה משמשים לי כבני לוויה מעוררי השראה, וכתפאורה הולמת, לקוראלים, מוטטים ופאסיונים של יוהן סבסטיאן באך, שאני מנגן … על הדיסק בביתי.
. 
. 
להגדלה הקלק על כל אחד מהאיקונות
בתחתית הכלי נמצאות שתי הדוושות המופעלות באמצעות הרגליים – מכאן ביטויו של יזהר “מנושב דוושות רגליים”
דוושות מעין אלו מתאר ס. יזהר בסיפורו:
“[ חרלמוב ] מנפח מלמטה עד שהכלי היה כולו מרעיד והדוושות היו נאנחות וחורקות כאילו חישבו להיקרע בעצבנות ובחירחור לא מוזיקלי” ((“חרלמוב”, בעמ’ 32))
ומי שקרוב אצל כלי שכזה, נקל לו להבין את תיאורו של ס. יזהר, שהכלי זקוק לאויר כדי להשמיע את קולו וככל שהמנגן עליו נזקק ליותר צלילים, הוא מקיש על קלידים רבים יותר, וככל שיקיש על קלידים רבים יותר יימלט האויר מן הכלי מהר יותר וכדי להשיב לו את נשימתו האובדת, על המנגן להדביק את קצב הוצאת האויר מהכלי על ידי הגברת קצב הכנסת האוויר לכלי, והאצה זו נעשית על ידי הגברת מהירות ותכיפות תנועות הרגליים המדוושות על הדבשות – חזור ודבש.
“מפוח מנופח רגליים”
הדיווש ברגליים על הדוושות מפעיל מפוח המוסתר מאחרי ריהוט הכלי. להלן דוגמת מפוח שכזה:
הפעלה שכזו הכרוכה גם בתנועת הרגליים על הדוושות העשויות עץ [ בדומה לדרך בה היו מפעילים מכונות תפירה בימים שטרם היות החשמל ], והקשורות לדפנות של המפוח, עולה למפעיל בקולות המתמלטים ממנגנון הדוושות. תנועת דופן המפוח – פנימה והחוצה, כדי לדחוס אויר לבית הקיבול שלו, יוצרת רחשים שס.יזהר היטיב לתארם כחירחורים לא מוזיקליים – והם רחשים מיכניים הנובעים מפעולת כלי העץ, החורקים מעט על ציריהם, ומהווים בן-לוויה, לא רצוי, אך הכרחי, למוזיקה המופקת מהכלי.
פעולת ניפוח זו, היא ‘נשמת אפו’ של הכלי החי על האויר הנושב בו – מכבידה מדרך הטבע – על המנגן.
“או אקורדיון זקוף כפסנתר ומנופח כנ”ל”
אכן – הצליל המופק מההרמוניום דומה ביסודו לצליל המופק מאקורדיון. או ממפוחית-פה. באקורדיאון מפעיל הנגן את המפוח בשתי ידיו אותן הוא מרחיק ומקרב האחת לשניה, והאויר הנכלא במפוח עובר דרך לשוניות נחושת קטנות המכוונות לצלילים שונים בהתאם לגודלן וכך מופק הצליל:
לשוניות מתכת כשהאויר זורם דרכן הן נרעדות ומפיקות את הצליל
יתרונו הגדול של הכלי הוא כי משולבים בו כמה רגיסטרים – הכוללים לשוניות המחקות גווני צליל של כלי נשיפה שונים כגון:
. 
. 
.
קרן-אנגלית חצוצרה חליל
על מנת לקרב את הקוראים לתכונותיו של הכלי, שהוא אחד מגיבוריו של הסיפור, ושס. יזהר מטיב לתארו מכמה וכמה נקודות ראות, וכדי להשמיע לקוראים את תכונותיו וצליליו, אמליץ לצפות בקטע וידאו בו מדגימה ומסבירה מנגנת בפוס-הרמוניום את מבנה המקלדת של הכלי ואת תפקידם של המנופים דמויי הכפתור הנמצאים מעל המקדלת, ואף משמיעה את צליליו כפי שניתן לראות ולהאזין בצוהר-הפוס-הרמוניום
הפתח דרכו נושב האויר החוצה מההרמוניום [ אוסף ויקטור ]
אחת מחולשותיו של ההרמוניום היא עוצמת צליליו שהיא נמוכה במובהק מצליליו של עוגב הצינורות.
כדי להאזין להבדלים אלה אני ממליץ להאזין להשוואה בביצוע של הטוקטה ופוגה בסי-מינור של י.ס. באך בין ההרמוניום ובין עוגב הצינורות כפי שניתן להתרשם בצוהר-הטוקטה
המורה למוזיקה
בסיפור שלפנינו מציב ס. יזהר זיכרון חי למורה למוזיקה שלימד בסמינר בבית הכרם בירושלים.
שמו במקום לידתו – סנט. פטרבורג היה איסאק אברמוביץ’ חרלמוב, שנולד ביום 21.8.1873. את שם המשפחה בעל הגוון הרוסי המובהק ירש מאביו אברהם וזה קבלו, ככל הנראה, לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי הכפוי בצבא הצאר והקצין שלו העניק לו את שם משפחתו הגויי באשר שם משפחתו היהודי נמחק עם השנים מזכרונו, בשנות שירותו הארוכות.
בשנת 1889 התקבל איסאק חלרמוב לקונסבטוריון המלכותי בסנט. פטרסבורג, בין מוריו היו אנטולי ליאדוב, שהוא עצמו היה תלמידו של רימסקי-קורסקוב, שם למד פסנתר אצל פרפ’ פ’ צרני וקלרינט אצל פרופ’ ק’ ניגמן. בדצמבר 1896 – כשסיים את 7 שנות לימודיו זכה לתואר “אמן חפשי” במקצועות תורת המוזיקה, פסנתר, ניצוח, כלי נשיפה סולפג’ ועוד.
לאחר סיום הלימודים פעל כמוזיקאי וכמורה למוזיקה. בשנת 1900 הצטרף לאגודה הציונית בסנט. פטרסבורג. בשנת 1905 הוזמן ללמד באולפנה הקיסרית למוזיקה בחרסון ובשנת 1907 התמנה למנהלה ושימש בתפקיד זה עד למהפכת 1918. משפחתו ניסתה לעלות לארץ בשנת 1914 אך מלחמת העולם עיכבה בעדם ובסופו של דבר הגיעו לארץ ישראל בינואר 1923.
כיוון שלא היו מורי מוזיקה טובים בירושלים הגיע לירושלים ונוצר בינו ובין דוד ילין קשר וילין הזמין את איסאק שהפך ליצחק להיות מורה למוזיקה בסמינר שניהל דוד ילין בבית הכרם.
בנוסף ללימודים אלה בסמינר היה מלמד תלמידים פרטיים נגינה בפסנתר ובכלים שונים.
פרטים אלה על יצחק חרלמוב למדתי מספרה של נכדתו זיוה יהושפט.
השם חרלמוב, נמצא בין שמות מייסדי שכונת בית הכרם הסמוכה לסמינר בית הכרם בירושלים. מצאתי עדויות בעיתוני התקופה על פעילותו המוזיקלית האינטנסיבית. בעתון “דאר היום” מיום 15.3.1925 מסופר על “נשף נגינתי” ( ע”י תלמידי השעורים לנגינה של האמן החפשי מר י. חרלמוב).
“הנשף של השנה הראה התקדמות גדולה אצל התלמידים שנגנו לפני שנה ובהתפתחות ביה”ס בכלל. זולת הנגינה בפסנתר נוספה: נגינה בשני כלים אחרים קלרנט וקרנט”.
וצלילי הקרנט, היא החצוצרה ילוו אותנו בהמשכה של הקריירה של המורה אדון חרלמוב.
יצחק חרלמוב המשיך בפעילותו החינוכית כמורה למוזיקה ונגינה בירושלים שנים רבות והעמיד תלמידים הרבה.
אני מביא כאן תצלום מעתון “דבר היום” שיצא ביום 4.8.1931
הטקסט המלווה רשימה זו שנראית ככתבה שיצחק חרלמוב עומד מאחריה, כדי לקדם את שיעורי הנגינה שלימד בירושלים, של ימי המנדט. אך יחד עם זאת ניתן לקרוא בכתבה גם משהו מהשקפותיו הכלליות על מוזיקה.
כשקוראים ביטויי כגון “התכנית גם היא צנועה, שקטה, אין בה מיצירותיו הסוערות של בטהובן ולא מאלה של באך עמוקות הרגש“. ניתן להניח כי אלה דבריו, שכן אלה תיאורים האופיניים למוזיקאים מקצועיים.
וגם משהו מהשקפת עולמו של הפדגוג המוזיקאי יצחק חרלמוב אנו יכולים לקרוא מסתננת לתוך כתבה עיתונאית:
“אין דבר בעולם אשר תהא לו השפעה כל כך עצומה על נפשו של אדם כמוסיקה. היא האמנות העמוקה ביותר, הנוקבת בצליליה, בנימי הקולות שלה, ובהרכבת הטונים עד יסודות נשמתנו וביחוד לנשמת הילדים. אין כילד צמא לנגינה. ע”י הנגינה אפשר לחנך את הילדים באופן היותר מצויין, וזהו אולי תפקידה היותר עליון של המוזיקה. “תוך האדם” – כפי שקבעו את תפקידה היונים מבית מדרשו של פיתגורס, ומה יכול דבר יותר מתאים לילד מנושאים כאלה כמו “בגן” “שיר האביב” או “מזכרת מאת אליזה”…”
כאשר ינהל המורה יצחק חרלמוב את השיעור למוזיקה – עליו מספר ס. יזהר בסיפורו, נבחין כיצד יישם הפדגוג את תורתו זו על נפשו הרגישה של התלמיד שבתחילת הדרך נהג במורה ובכלי שלו “הפוסהרמוניק” שעוררו בו, ב“הנער התעלול” “הדל ממושבת יהודה” איזו קונדסות ושובבות שעד מהרה הכיר כי לא היתה ראויה.
וכשנקרא את הסיפור – ונזהה בו מה רב היה כוחה של המוזיקה על נפשו של “הדל ממושבת יהודה” נקל להבין את התואר שהעניק “הנער התעלול” למורו הגדול. לא סתם מורה היה אדון חרלמוב אלא היה גם “איש גיבור” שהצליח להדביק בהתלהבותו עד כדי הסחפות עצמית, גם את הנער עד כי הנה זה הוא מודה ומתוודה כי:
“נשארתי מטופש עוד יותר ולא יכולתי להשיגו ולתקן שהתכוונתי לשומאן, וביחוד לסמפוניית האביב, שמצאה אותי אפילו מקנח דמעה על יגון הנעורים ועל כליון הנפש, כמו למשל אל אחת חומת סוודר, שהוא נושא עיניו אליה אבל בוש משאת אליה עיניים”
ואם הדברים נקראים מופרזים מעט, הנה כאשר יאזין הקורא לקטע ה Larghetto – הפרק השני מתוך הסמפוניה מס’ 1 של רוברט שומאן המכונה “האביב”
SCHUMANN-LARGHETTO-II-berenstein
יוכל להבין את הדמעות, “על יגון הנעורים ועל כליון הנפש” – הזולגות על לחיו של הנער, כשרעיונותיו של חניך הקונסבטריון בסנט. פטרבורג, בעל הנפש הרומנטית, מחלחלת בעד מילותיו של ס. יזהר.
לא פחות רומנטיות הן המילים המופיעות בכתבה ומתארות את אופיה של הנוקטורנה סי של שופן, וגם דברים אלה, אותם ניתן לקרוא וגם להאזין למוזיקה עליה נאמרו בצוהר-הנוקטורנה הם לטעמי מילותיו של מוזיקאי מקצועי המצוי היטב במוזיקה הרומנטית במובהק של שופן.
שירת המקהלה
כשקוראים בסיפורו של ס. יזהר מתברר לנו עד מהרה כי באותו שיעור מוזיקה המתואר בסיפור ניסה המורה ללמד את תלמידיו את השירה במקהלה.
הדברים עולים ונלמדים אט אט בסיפור.
ראשית מתאר ס. יזהר את המורה כשהוא יושב :
“כמין דוב המשתעשע בגור חתולים, ופורט בו באצבעות גדולות וגיבורות, מכסה בכפותיו את כל מדף הקלידים ומנקש למעלה ומנפח למטה…ואילו מעל לאקורדים הגדולים של הפוסהרמוניק היה אדון חרלמוב שר בקול גדול וגיבור…אבל הוא היה מתרומם בכל גודלו ומביט סביבו פעם כפעם לדעת מי אינו שר ומי מזייף ואז מתוך השירה היה אומר בפרוזה כבתוך סוגריים, אתה שם, או, את גברת, וההם היו נלפתים ומצטרפים נכון לשירה הגדולה”.
בפנינו כאן תיאור של שיעור ובו שרים קטע מוזיקלי המתחיל בכלי – והרי הפוס הרמוניום יכול להפיק צלילים בעלי גוון של כלים ממגון צלצולים שהכלי מציע. כגון שיפתח בגוון של חליל או קרן-אנלית או אף חצוצרה, אם הקטע המנוגן יבקש לפתוח באיזו בשורה או הצהרה חגיגית, והרי החצוצרה מבשרת את התגלותו של האל במוזיקה רבה שחוברה בתקופת הבארוק ואילך
ועוד ראוי לזכור כי יצחק חרלמוב עצמו היה נגן בקלרינט ואת תלמידיו לימד לנגן גם בקורנט – היא חצוצרה.
על כן יתכן כי בתחילת השיעור או בתחילתה של השירה – רק המורה ניגן על הפוס-הרמוניום כשהוא מפיק מהכלי צלילים המזכירים את תרועת החצוצרה שהבאנו לעיל.
נאזין לה פעם נוספת:
ואז אחר תרועת החצוצרה, כגון זו ששמענו זה עתה, מדגים המורה בקולו את המנגינה שאותה הוא מבקש מתלמידיו לשיר [ שהרי אין להניח כי ידעו לקרוא תוים ] – והם מצטרפים לשירה אחרי ששר להם את המנגינה המתבקשת.
וכאן, כך מספר לנו ס. יזהר, החלו פרצי הצחוק וחוסר המשמעת של התלמידים – שהם שונים מילדי בית הספר בשרונה שהקסימו את הילד יזהר בן זאב סמילנסקי בשירתם האחידה והממושמעת, כיאה לילדים פרוטסטנטיים המורגלים בשירת קורלים בכנסייתם.
ב”מקדמות” מתאר ס. יזהר את חווית הילדות הזו ואת היופי שהלמה בו שירת המקהלה – ששרה כפי שמקהלה מאומנת שרה – כיאה לנערים פרוטסטנטיים השרים קורלים של באך מידי שבוע בשבועו.
הנה תיאור חלקים מחווית הילדות של הילד יזהר:
“…ואז פתאום זה התחיל.
שירה. פתאום שירה. פתאום היתה שירה. פתאום התחילה מקהלה שרה. פתאום היתה כאן שירה של מקהלה. מחלונות בית הספר, ופתאום הכל היה מלא שירה.
[…]
“אין מה לספר עוד. זה הכל. כלום לא ורק נהדר. ורק נחדר בו ורק נשטף כולו שירת מקהלה שרה. בצבעי קולות תואמים כאלה, באופן כזה שאיננו יודע מהו האופן הזה…”
[…]
“לא ידע שזו מקהלת נערים ולא יודע שמלווה בהארמוניום של רגל ולא יודע שזה שוברט, ולא יכול לדעת, מה פתאום, ורק שיפה, כן, שיפה, רק אחר כך אולי יתחיל לדעת, וכעת רק בתוך, בהתמלאות סופגת, אחר כך לזכרון אולי יהיו מילים ויידע אחר כך לומר נכון, ורק פתוח לו כעת ורק מתמלא בשפע, ורק חונק בכי מעוצמת החנק של המלא מידי
[…]
“מעולם לא ידע שיש ויכול להיות כזה. איפה יכול היה לדעת ? הלא לשיר אצלנו היה תמיד כל מיני “חושו אחים חושו”, או כל מיני פה בארץ חמדת אבות, או אין סוף הנסיעה לירושלים דז’ם וקונסרבים, כשכל אחד מריע כפי שבא לו
[…]
“ורק שלא יפסיקו, האנשים ששרים, הילדים ששרים מקהלת בית הספר ששרה. ופתאום ונעשה יש עולם. פתאום והכל. ושונה מכל מה שהיה. וכאילו הנה נפתח ורק זורם. ואיננו כלום אלא יפה כל-כך, היפה הזה. והכל”((ס.יזהר “מקדמות” עמ’ 137-8))
והנה עתה כשהא כבן 16-17 והמורה למזיקה מנסה לביית את כל השרים הללו שבפועל אינם ממש שרים אלא “כל אחד יריע מה שבא לו” – [ וראוי לשים לב לזלזול שמזלזל כאן ס. יזהר בכל אותo “שירי מולדת” שהרבו לשיר בתנועות הנוער ובכלל, ומצאתי שגם בסיפורו “חבקוק” שגם הוא עוסק במוזיקה, והוא משנת 1963 משלח ס. יזהר הערה עוקצנית בשירה בציבור שאצלנו “תזכור אילו נגינות אפשר היה לשמוע אז אצלנו – מחוץ לילל כל חברי בשעת שיר השירים “יה-חלילי יה-עמלי” ו”הנסיעה לירושלים דג’אם וקונסרבים” כלומר “ריבה ושימורים” שאחר כך הוחלף ב”צ’רלי קצ’רלי “((ס. יזהר, ספורי מישור -בעמ’ 71 -“חבקוק”)) ואז המורה, שבא מתרבות מוזיקלית אחרת, נתקל בקשיים. הוא מעורר גיחוך מסויים. יש לו בעיות משמעת ויזהר מתאר את הסיטואציה – וכדאי שנקרא ונאזין לדברים:
“אבל הוא [ חרלמוב – ו’ ] לא היה אדם זועף מטבעו. ואפילו נראה שהיה איש טוב אלמלא שהכל היה לא לפי מה שצריך להיות, לא תחליף הפסנתר, לא מקהלת השרים, לא סבר פניהם, שאמר יותר מידי עליצות ויותר מידי נעורים ויותר מידי חוסר-יחס לא לפי כבוד המוזיקה כששרים השמים מספרים כבוד אל ##ב הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל; וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, מַגִּיד הָרָקִיעַ. ג יוֹם לְיוֹם, יַבִּיעַ אֹמֶר; וְלַיְלָה לְּלַיְלָה, יְחַוֶּה-דָּעַת. ד אֵין-אֹמֶר, וְאֵין דְּבָרִים: בְּלִי, נִשְׁמָע קוֹלָם. ה בְּכָל-הָאָרֶץ, יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל, מִלֵּיהֶם;, וכל הזמן הזה היה מתקן ומזכיר את התו שזייפו, פה, היה זועק פה, פה מז’ור, כשדרסו לו במשובה את הפה מאז’ור, ומתוך כאב אמת ומתוך התגברות על היאוש ומתוך נסיון להציל את היופי, ואז היה מגביר קולו ומעצים מפוח הכלי, וגובר על הכל, כפוף שחוח אל הקלידים, בודד מאוד ובלתי מוותר”…”
כלומר, נסיונו של המורה היה ללמד את התלמידים את שירת המקהלה, אך הם משתובבים לו וכדי לגבור על חוסר היחס ההולם שלהם, ומתוך כאב אמת, היה מגביר את שירתו ומעצים את מפוח הכלי.
הנה דוגמה לשירת מקהלה, שכזאת היה מבקש מתלמידיו כי ישירו – הבנים והבנות, כל אחד בתורו:
לאחר אותה בדידות אליה התכנס המורה חרלמוב, כיון שהתלמידים לא נסחפו אחריו לתוך שירת המקהלה ולא שיתפו עימו מספיק פעולה, עובר יזהר ומרחיב על היחסים בין המורה לבינו. על נסיון הפיוס שניסה לפייס את המורה והחליף את שומאן בשופן על שום שאת שמות שניהם כותבים באנגלית בצורה דומה…וכו’ אלא שבכך לא תם תלמודו של המורה.
יזהר יחזור למוזיקה ולדרך מה מבצע אותה המורה חרלמוב – ואני קראתי לקטע זה “האריה”
האריה
הנה תיאורו של ס. יצהר אותו אביא בירוק – כמו שהבאתי בפוסט משנת 2010:
מוזיקה, בעברית סָמֶךְ יזהרית – שירת הפוסהרמוניק [“חרלמוב” – צדדיים ]:
“אבל מה קורה ? היה קורה לפעמים שאדון חרלמוב היה מנגן ושר וכולם היו שרים וטיפה גם משתעשעים, אבל פעם אחת פתאום הפסיקו הכל וחדלו והיו בקשב כאילו משהו אירע שצריך לדעת מה ואדון חרלמוב בלי שאמר או הזדקף או נתן עיני זעם או עבר פתאום לפרוזה, אדון חרלמוב פתאום השתנה שם בשבתו אל אותו הפוסהרמוניק הישן והכושל מרביץ אקורדים גדולים ומנושפים, מעבר לכוחו, וכאילו משהו קרה פתאום, אלה לא היו האקורדים וזאת לא היתה השירה ששרנו, משהו קרה שפתאום הכל היה שונה, עדיין היה שר ומנגן מקופל אל הקלידים כמין שבלול ענק או כמין נשר שמאכיל בין רגליו את גוזליו הרופסים,
ופתאום והכל היה אחרת לגמרי והיה שקט גדול והיתה שמיעה גדולה ומשהו השתנה לגמרי והיתה שמיעה נקייה וקשובה והוא שר אז אחרת כאילו לעצמו כאילו היה לבדו וכאילו התגלה לו דבר שלא אכפת לו כעת מי שומע ומה עושים וכאילו מצא פתאום תוך כדי הכל איזו אמת לא ידועה שנתפשה והולכת עכשיו והולכת ומתבררת וגם כשעוד לא ידוע מה היא ידוע שזו אמת שעושה דרכה ובאה מאליה, לא צ’ייקובסקי אם מישהו חושב, ולא רימסקי קורסקוב או בורודין או כל ההם הסקיאבין והדז’יאבין וההם אלא משהו שונה ומיוחד שמתגלה והולך כעת ועושה לו דרך בשיר שהוא שר כפוף כולו כשבלול ושר בקולו הגדול עמום משהו אבל נקי אבל נכון כמו משהו שהוא אמת, ושומעים ויודעים שהנה זה עכשיו קורה ושהוא לא כאן ואולי מעבר למה שכאילו ידענו עליו תמיד ושגם העזנו בטפשותנו והתחצפנו ללגלג עליו אז פעם מזמן כשעוד לא ידענו וששומעים כעת משהו כאילו הנה זה קורא דבר ויש משהו כעת וזה קורה גם לנו, ובאיזו ענווה וגם באיזו ערגה כאילו הנה זה הנכון שגם לא עלה על דעתנו וכעת שומעים שישנו והוא נכון, עד חנק בגרון, קל למדי לומר כאן ערבות רוסיה או הקוזקים באים או הטטרים או רוחות סיביר או מתייפח כאקורדיון וכל החכמות הידועות, וזה לא כך, זה פשוט קורה כעת כשאדם אחד שר ושומעים שהוא שר ושזה הדבר, ושזה נכנס פנימה מעל המקום ומעל הכיתה בבית הכרם ומעל התלמידים בסמינר, מעל השיעור במוזיקה וכל מה שכרוך לזה תמיד, אולי כמו, כך עולה פתאום ממקום רחוק, ואולי כמו שמואל הקטן כששמע פתאום בשקט בלילה קוראים לו שמואל שמואל ויאמר הנני.”
_______________________________________
תוספת מיום 20.3.2014:
מצאתי הקלטה של ס. יזהר קורא בקולו את הקטע המצוטט לעיל – וניתן לשמעה כאן:
____________________________________
ובכן, היה זה משהו אחר, לא צ’ייקובסקי ולא רימסקי-קורסקוב או בורודין או סקריאבין – כולם קומפוזיטורים רוסיים בני האסכולה הרומנטית-לאומית, אסכולה ממנה בא ועל ברכיה חונך המורה איסאק שהפך ליצחק חרלמוב.
הפעם הוא שר וניגן משהו אחר – משהו שלפי תיאורו של ס. יזהר הניע את אמות הסיפים, משהו כמו דבר נבואה, כמו שמואל הקטן כששמע פתאום בשקט בלילה קוראים לו “שמואל שמואל ויאמר הנני”.
כמו המוזיקה, שזלזל בה קודם, ששר באמצע שירת המקהלה את “קום התנערה עם חלכה”, וכל משובות הנעורים לפתע נכנעו לכוחה של המוזיקה. הפעם לא היתה זו שירת המקהלה. הפעם היתה זו שירת היחיד היוצאת מן הלב. מעין דואט בין הזמר – חרלמוב ובין הכלי שלו “הפוסהרמוניק” שהשיב לו כאילו היה בת קול שמימית, מעודנת, חמה ואוהבת. מדבריו של ס. יזהר נשמעת איזו הענות. איזו מוזיקה מושכת לב, ושמשהו קורא ומשהו קורה, ואכן קרה !
אולי מעין שירה שכזו:
והנה אחרי השירה הזו – אכן זע משהו לא רק בכיתה אלא בו עצמו בנער המספר, כאילו הפיחה בו המוזיקה תעצומות נפש ומה שעצר בו קודם – עתה עם המוזיקה השתחרר לו –
“ואחר כך יצאו כולם נמוכים ופנו איש לעברו וגם אני ירדתי במדרגות לא יודע מה להגיד ועל ידי ירדה במדרגות נערה אחת בסוודר חום אחד וגם היא לא ידעה מה להגיד אבל אמרה…”
וסופו של הסיפור שהוא מלווה את בעלת הסוודר החום [ שניצה בו-ארי מזהה אותה כנעמי (וולמן) סמילנסקי, שתהיה אשתו של הסופר ראה ס. יזהר – ספור חיים עמ’ 186 ] לביתה שברחוב החלוצים, ושם הם עומדים נבוכים:
ו”היא אומרת זה היה כביר מה שניגן, אמרה, אדיר, הוא אומר לה, יוצא מגדר הרגיל, היא אומרת, נפלא הוא אומר, פנטסטי, וטיפות בודדות נשרו ממחטי הקזוארינות ואפשר היה לשתות אותן מנקיון…”
וכך הם עומדים, המוזיקה שברה את הקרח בינהם והמחסומים נפלו – אך רק מעט – והמבוכה עדיין מפרידה וחוצצת, עד שפתאום כמו שכתב קודם בעת נגינה כתב:
“וכאילו משהו קרה פתאום, אלה לא היו האקורדים וזאת לא היתה השירה ששרנו, משהו קרה שפתאום הכל היה שונה, עדיין היה שר ומנגן מקופל אל הקלידים כמין שבלול ענק או כמין נשר שמאכיל בין רגליו את גוזליו הרופסים,
ופתאום הכל היה אחרת לגמרי והיה שקט גדול והיתה שמיעה גדולה ומשהו השתנה לגמרי והיתה שמיעה נקייה וקשובה”
ואז
“והיא חזרה אז פתאום בריצה ושמה לו פתאום נשיקה על לחיו וסבבה ונמלטה בכל המדרגות וביעף ואיננה.”
והוא :
“וכושל שיכור הולך כושל ברחוב החלוץ הריק והרטוב עד שמתחיל לשיר מתחת חוטמו השמים מספרים כבוד אל, ואחר כך גם לזמזם, ואחר כך הוא גם פוצה פה ושר ולבסוף הוא הולך וגועה כשור פר ברחובות ההגונים והישנים ההם בקול גדול מתעלל בבעלי הבתים בלי שום מהפכת המעמדות אלא רק מודיע לעולם שיידע ואומר להם את האמת הגדולה ביותר והזכה ביותר שהנה אך זה נתגלתה ברחוב החלוץ מתחת לקואזרינות המטייפות, כי השמים מספרים כבוד אל. ועד שהוא הולך ומשתתק והגשם פתאום הלך והתחזק עליו ונפלא לתת לו ולהיות לו לגמרי וגם לתת לו להכנס קר ורטוב לתוכו וגם לענות בתוכו במקהלה כמבוקש, שלוש ארבע, ומעשה ידיו מגיד הרקיע”
ואולי י.ס. באך ?
“השמיים מספרים כבוד אל”
♦
תרועת החצוצרה – המקהלה
קישור ישיר
♦
רצטטיב ואריה
.
_________________________________________
פוסטים על כמה מיצירותיו של ס. יזהר
_________________________________________
[1.1] ס. יזהר בין האספסת לפרדס – “אפרים חוזר לאספסת” [החורשה בגבעה]
[2.1] ס. יזהר והמוזיקה – חירבת מחאז / {ימי צקלג}
[3.1] ס. יזהר והמוזיקה – קופסה נודפת לועזות [ “חבקוק” ]
[3.2] ס. יזהר והמוזיקה – מקדמה – [“חבקוק” , “גילוי אליהו”
[3.3] ס. יזהר איזכור ידידיה חבקין – בשניים מסיפוריו
חרלמוב
[4.1] ס. יזהר והמוזיקה – שירת הפוסהרמוניק [“חרלמוב” {צדדיים}
[4.2] . יזהר והמוזיקה – בין סיפור לממואר [“חרלמוב” – צדדיים ]
[4.3] ס. יזהר והמוזיקה – המורה חרלמוב והידיד חבקין / ‘חרלמוב’ {צדדיים}
[4.4] . יזהר והמוזיקה – בין “כאן” ו”שם” [“גילה” – צדדיים ]
גילה
[4.5] מס. יזהר להיינריך היינה וה Der Doppltganger
[4.6] מס. יזהר לפרנץ שוברט וה Der Doppltganger
[5.7] ס. יזהר והמוזיקה – סרנדה של שוברט ל”גילה” [צדדיים]
[5.1] ס. יזהר “שולה” כ idée fixe – [ “מלקומיה יפהפיה” ]
[5.18.10] בין ה”כן” של ס. יזהר ל “yes” של ג’ימס ג’ויס – [“מלקומיה יפהפיה”] [ יוליסס]
[5.2] ס. יזהר / ניצה בן-ארי : הערות שוליות להערת שוליים ל”מלקומיה יפהפיה”
[6.1] ס. יזהר / ניצה בן-ארי : “סיפור חיים” חלק ב’
.
תרומתכם תתקבל בתודה ובהערכהתרומה צנועה שלכם, תהא עבורנו אות וסימן, כי ה"מילים" שלנו שיצאו מן הלב והושקעו בהבאתם מאמצים רבים, ושעות עבודה רבות הגיעו ונגעו לליבכם - וכי עמלנו ומאמצינו נשאו פרי ולא היו לשווא ועל כך תבואו על הברכה.
- “משפט הפתיחה”, ס. יזהר, “סימן קריאה” , 1991, כרך 22 בעמ’ 247 [↩]
תגיות: ס. יזהר
ויקטור מכובדי,
חן-חן על הרשימה הנחמדה המעמיקה והאוהבת. אבל חוששני שהפעם טעית בזיהוי, וכמה וכמה טעמים לדבר. אבל לפני שאפרט מדוע, קצת מילות רקע.
אמנם המורה למוסיקה בסמינר בית-הכרם היה חרלמוב, ואמנם יזהר ביקר בשעוריו ומילא בכך את חובתו כתלמיד – אבל לא חרלמוב היה מורהו למוסיקה אלא חבקין-חבקוק. האסכולה המוסיקלית של חרלמוב היתה האסכולה הרוסית ושל חבקין הגרמנית, וכפי שאמר גלן גולד בהזדמנויות שונות – אסכולות אלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. יזהר לא העריך, בעצם די בז, למוסיקה שייצג חרלמוב, עם צ’ייקובסקי ושופן שלו גם יחד – שלא לדבר על סקרייבין שאותו ממש תיעב. כל הסיפור “חרלמוב” מעיד על כך, עם הניגוד הבלתי פוסק בין גודלו של המורה וקוטנו של הכלי עליו הוא מנגן – וקטנות המוסיקה המנוגנת בו גם יחד.
לא נעים לומר, אבל רפטואר המוסיקה של יזהר (אותו הכרתי היטב) התחיל ונגמר במה שלמד מחבקין ובמה ששמע בפטפון ובכינור החורקים שלו. אחר כך לא נוסף לו בעצם דבר. יזהר כמעט ולא הלך לקונצרטים ועל אחד הבודדים שכן הלך אליו תוכל לקרוא ב”מלקומיה יפיפיה” – ונגנו בו בטהובן, לא בך.
יזהר כלל לא הכיר את קנטטה מס’ 76 של בך. אני אומר זאת בבטחון גמור. הוא לא שמע אותה אצל חבקין מהסיבה הפשוטה שבעצם שלא התחילו להקליט קנטטות של באך לפני 1950 (קרא על כך עוד כאן: http://linmagazine.co.il/desktop/2010/08/16/sml/rhythmbox#.UymGImcXfe4 ) וגם לא ניגנו אותן באולמות הקונצרטים, בוודאי שלא בארץ.
הקננטה הזו גם לא נכללה באוסף התקליטים הפרטי שלו שכלל אולי חמש או שש קנטטות ולא יותר. הראשונה שבהן היתה ich habe genuch עם דיטריך פישר דיסקאו בהקלטה מראשית שנות החמישים. התקליט ניתן לו במתנה על ידי אביגדור אריכא – יזהר לא הכיר את הקנטטה הזאת קודם לכן, כי היא לא נכללה ברפרטואר חבקין.
על כך שהמוסיקה של חרלמוב ברובה לא הייתה חשובה לו תעיד גם עובדה נוספת. בזמן ההכנות לפרסום “צדדיים” היה חשוב לו מאד להכליל קטע תווים של שוברט כחלק מהכותרת של “גילה”. תווים תמצא גם בכותרת של “פסנתר בודד בלילה” – מוצרט. אין תווים בחרלמוב כי המוסיקה שלו לא נחשבה. יש קזוארינות בכותרת כי לשם הסיפור הולך, וכל הקודם לו הוא בעיקר עילה מוצלחת כדי להגיע ללב העניין.
אבל זה עוד לא הכל. קטע המקהלה בקנטטה 76 הוא אחד המסובכים והקשים שבאך כתב. זו היתה הקנטטה השניה שכתב לעונה הראשונה שלו בלייפציג והוא חש בה חובה להראות עד כמה כוחו גדול. ולכן יש בקטע סולנים ומקהלה, פוגה בארבעה קולות ומה לא. כל זה הרבה מעל כוחם של תלמידי הסמינר המזייפים והלא קוראים תווים, ושכלל לא מרוכזים בשיעור. וזה גם מחוץ לרפרטואר של חרלמוב, כפי שהראת כל-כך יפה – רפרטואר שהוא “מוסיקה קלה ונעימה לתלמידים”.
אז מה זה כן?
פשוט נורא: “השמיים מספרים כבוד אל” מתוך בריאת העולם של היידן. איך אומר בחגיגיות שדלצקי? “מוסיקה פשוטה, קליטה, ושווה-לכל נפש”. וגם חגיגית מאד. ושרה אותה המקהלה כולה כאיש אחד, ללא פוגות וללא קונטרפונקטים מסובכים.
http://www.youtube.com/watch?v=V2PMMBIPXEY
לישראל שלום וברכה.
ראשית תודה על התגובה המפורטת, היפה והמחכימה, וביחוד תודה ועל הפרטים שהוספתה בתגובה זו. גם הם חומר טוב להמשך החקירה בס. יזהר.
לפני שאעבור להגיב על דבריך, הייתי מבקש ברשותך, למחוק את ה”מכובדי”. אפשר להסתפק ב”ויקטור” – זה שמי מלידה, ועל נסיבות או ההשראה לו תוכל לקרוא ב”אודות ויקטור”– וזו סיבה טובה לא לשנות שם שכזה ולא ל”עברת” אותו.
ועתה לגוף הענין.
את רשימתי פתחתי בציטוט “החצי סיפור” ו”חצי ממואר”. ונדמה לי שכל אחד מאיתנו רואה יותר את חצי הכוס השניה, האחרת.. אני רואה יותר “סיפור” ואתה זוכר ומזכיר יותר “ממואר”.
ודאי שיש לך בענין זה הרבה יותר נתונים וזכרונות וידיעות מאשר לי. אומר את האמת – ואודה שהיא כואבת לי, מעולם לא החלפתי עם יזהר מילה אחת. וכל כך הייתי רוצה לשוחח איתו. ראיתי אותו בהופעותיו בטלוויזיה וקראתי מאמרים שלו וכמה מספריו, ולכן באותו יום שפורסם דבר הוצאת הספר “ספור-חיים” , טילפנתי לביתי הלומדת ועובדת באוניברסיטת תל-אביב ו”הרצתי” אותה לרכוש עבורי עותק… פן יחסר, וכבר קראתי אותו פעם וחצי ועתה כשאני מרגיש צורך לכתוב עליו אני חוזר וקורא בו פרקים נוספים.
ועתה אעבור לכמה עינינים מוזיקליים.
אני חושב כי המוזיקה ממלאת תפקיד חשוב מאוד בסיפוריו, והיא מופיעה ברבים מהם, וכפי שתוכל לראות באתרי – על כמה מהם ניסיתי לכתוב, בלא שהיו לי הידיעות הביוגרפיות המספיקות, כי ס. יזהר חשב שזה לא חשוב, ויתכן שצדק, אך אותי זה מענין, והדברים נכונים ביחד לכל שאר הסופרים שכתבתי עליהם באתרי. כך למשל כתבתי על הסיפור “חבקוק” – ולא ידעתי דבר על חבקין, ותודות ל”ספור חיים” התודעתי אליו, וכבר חזרתי לקרוא בסיפור פעם נוספת, ואני חש שאחזור לכתוב עליו.
גם את יצחק חרלמוב גיליתי לפני ימים אחדים בלבד, ואיני יודע עליו מספיק ואני מקווה לדעת יותר, כי אני חושב שהיתה למורה הזה השפעה גדולה על ס. יזהר, ולכן מן הראוי להכיר יותר את המורה הזה ומה הוא היה ומה היו טעמיו המוזיקליים ומה לימד וכיצד לימד, כדי להבין את בחירותיו של ס. יזהר איזו מוזיקה לשלב בסיפור זה או אחר. ולמה בעצם בחר יזהר לספר עליו סיפור שלם [ תרתי משמע ] אף כי הוא קצר ? אם רק “ביקר בשיעוריו ומילא בכך את חובתו כתלמיד”. עם כל רוח השובבות העולה מהסיפור – לא נראה לי כי התלמידים בני ה 16-17 בסמינר בבית הכרם, יכולים היו להעדר משיעורים או לבחור להם שיעורים אותם ישמעו ואחרים שלא ישמעו [ בדומה למה שקורה באוניברסיטה]. עלי להעיר כי כאשר קראתי את מעט הדברים שהופיעו ב”ספור-חיים” על המורה חרלמוב,[ בעמ’ 213] “את חרלמוב המורה למוזיקה לא אהב” – לא מצאתי ב”ספור–חיים” תיעוד אחר ל”חוסר אהבה זה”, לבד ממה שניתן להסיק מקטעים מסוימים בסיפור. [ כך למשל לא מצאתי ציטוט של מכתב, עדות ישירה, רישומים מסמינר בית הכרם או חומר אובייקטיבי אחר שעל פיהם ניתן להסיק את המסקנה האמורה.] יצאתי בהרגשה, כי הסיפור “חרלמוב” ש”בצדדיים” הוא האסמכתא למונוגרפיה בנקודה זו.
אשר לבוז שבז יזהר למוזיקה שייצג חרלמוב, עלי להעיר לפי מה שדליתי מקטע מספרה של נכדתו, שהתבססה על תעודות של חרלמוב מהקונסרבטוריון בסנט. פטרבורג, הוא היה בעל השכלה מוזיקלית מעמיקה, בין השאר למד “תורת המוזיקה, פסנתר, ניצוח כלי נשיפה, סולפג’ ” – ולמרות האסכולה הרומנטית לאומית רוסית על ברכיה התחנך – אין לי ספק כי למד והכיר היטב את באך, ואת היידן, ואוסיף לכך גם את היינריך שיץ.. ולמרות הערתו של גלן גולד [ המבצע המבריק של באך ] אין מקום לדיכוטומיה הקיצונית שהציב כאילו המוזיקה הרוסית עומדת “כנגד” המוזיקה הגרמנית. ארשה לעצמי לציין כי בשנת 2007 צפיתי בביצוע ארבע האופרות של הרינג של ואגנר בביצוע תיאטרון מרינסקי מסנט. פטרבורג, במטרופולין אופרה בניו-יורק, בניצוח וולרי גרגייב, ואם תחפש מעט באמזון או באתרים המוכרים דיסקים, תמצא ביצועים מעולים של הרבט פון קאראיאן של הסימפוניות של צייקובסקי. שהרי המוזיקה אינה יודעת גבולות.
לפי “ספור-חיים” חבקין נהרג מפגיעת פגז ב 1948 – ועד אשר ס. יזהר כתב את הסיפור “חרלמוב” שפורסם בשנת 1996 [ איני יודע מתי כתב אותו, אך אני מנחש, גם לפי הסגנון, שהיה זה שנים רבות אחרי ימי צקלג] – היו לס. יזהר מספיק שנים ומספיק הזדמנויות להכיר או להאזין לקנטטה 76 של באך שהרי ולא רק דרך תקליטים או דיסקים מגיעים להכרות עם מוזיקה.
להזכירך בכל יום א’ משמיעים בקול המוזיקה “מוזיקה ליום ראשון” ומושמעות שם יצירות דתיות, לרבות כוראלים, לכן יתכן ושמע על יצירה זו בדרך כזו. ויתכן גם כי חבקין, שמוצאו היה ממינכן, והוא למד שם מוזיקה, וודאי שמע שם קוראלים הכיר את היצירה ולא רק מהתקליטים. מוזיקאים מקצועיים הקוראים תווים [ וחבקין היה כזה ] “שומעים” מוזיקה באמצעות עיניהם, די להם לקרוא את התווים והם מכירים את היצירה ואין הם זקוקים לשמיעה שלה באמצעות האזניים – כפי ששאר “עמך” מגיעים אל המוזיקה. לכן אם כל ידיעותיו של ס. יזהר במוזיקה באו לו ממורו חבקין ומכינורו תיתכן גם אפשרות כי חבקין, חניך האסכולה הגרמנית, שודאי הכיר את באך, הציג יצירה זו בפני ס. יזהר.
אגב, על הקנטטה Ich habe genug – שהיא האהובה עלי מבין הקנטטות של באך כתבתי כמה מילים ברשימה על ביקור שערכתי בכנסיית תומאס בלייפציג – וצירפתי שם ביצוע של פישר דיסקאו – ואפילו על אביגדור אריכא, שלא ידעתי על הקשר שלו לס. יזהר ולא את מה שסיפרת – גם כתבתי כמה מילים באתר.
כתבת שלס. יזהר לא היה באוסף התקליטים שלו את הקנטטה 76 של באך. ותקליט של “בריאת העולם” של היידן היה לו ? הוא האזין לאורטוריה זו ? כתב עליה במקום אחר ?
ואשר לאמירתו של שדלצקי – אדם חביב ביותר, אך אתה ודאי תסכים איתי ש”מוזיקה פשוטה, קליטה ושווה לכל נפש” לא כל כך מתאים לס. יזהר.
מספרים על ג’ימס ג’ויס שאמר שאי אפשר לעבור בדבלין – בכל דרך שלא תלך מקצה לקצה מבלי לעבור ליד ולו בר אחד ששותים בו בירה גיננס. ואתה, שאין מומחה ממך ליצירת ס. יצהר התוכל למצוא ולו פיסקה אחת [ ואפילו קצרה ] באיזה מסיפוריו של ס. יזהר הכתובה בעברית “פשוטה, קליטה ושווה לכל נפש” ? – נדמה לי שאם שידלצקי אמר את הדברים שציטטת מפיו – הוא לא אמר אותם בהקשר של ס. יזהר.
ולפני סיום אוסיף עוד דבר. לטעמי את הסיפור הזה “חרלמוב” יש להתחיל לקרוא במילים החותמות אותו: “וגם לענות במקהלה כמבוקש, שלוש ארבע, ומעשה ידיו מגיד הרקיע”.
נדמה לי כי ס. יזהר עשה כאן שימוש בציטוט מתהילים והוציא את הדברים מהקשרם – להביע את התרגשותו להתרחשות שארעה כאשר חרלמוב שר וניגן משהו שהיה שונה לגמרי מצ’יקובסקי וכו’ [ כלומר משהו כגון באך, או כגון, היידן או כגון היינריך שיץ שגם הוא כתב מוטט המתבסס על הפסוק בתהילים ] ולכן, על דרך הפשט כל אחת מהיצירות שציינתי לעיל, יכולה להכנס ל”משבצת” היצירה, ואני לא “קבעתי” מהי היצירה אלא שמתי סימן שאלה ליד השם י.ס.באך.
אך בהצבעתי אני התייחסתי למבנה הסיפור ולתיאור הצורות השונות של ביצוע המוזיקה – ולסדר הדברים כפי שהם מופיעים בסיפור – ומצאתי דמיון מסוים בין דרך הילוכו של הסיפור לדרך הילוכה של המוזיקה.
כמובן שגם “השמים מספרים כבוד אל” מתוך בריאת העולם של היידן, יכולים להיות היצירה שעמדה לנגד עיניו של ס. יזהר – הסופר המספר סיפור ולא רק הסופר הנזכר בממואר – אבל אם נקבל את הצעתך, או את האפשרות הנוספת שמדובר ביצירתו של היינריך שיץ,
היכן אנו שומעים את הקטע הנפלא והחשוב בסיפור שכאן כמה ממילותיו המרגשות [בעמ’ 35-6 ]
“אבל פעם אחת פתאום הפסיקו הכל וחדלו והיו בקשב כאילו משהו אירע שצריך לדעת מה ואדון חרלמוב בלי שאמר או הזדקף או נתן עיני זעם או עבר פתאום לפרוזה, אדון חרלמוב פתאום השתנה שם בשבתו אל אותו הפוסהרמוניק הישן והכושל מרביץ אקורדים גדולים ומנושפים, מעבר לכוחו, וכאילו משהו קרה פתאום, אלה לא היו האקורדים וזאת לא היתה השירה ששרנו, משהו קרה שפתאום הכל היה שונה, עדיין היה שר ומנגן מקופל אל הקלידים כמין שבלול ענק או כמין נשר שמאכיל בין רגליו את גוזליו הרופסים, ופתאום הכל היה אחרת לגמרי והיה שקט גדול והיתה שמיעה גדולה ומשהו השתנה לגמרי והיתה שמיעה נקייה וקשובה והוא שר אז אחרת כאילו לעצמו כאילו היה לבדו וכאילו התגלה לו דבר שלא אכפת לו כעת מי שומע ומה עושים וכאילו מצא פתאום תוך כדי הכל איזו אמת לא ידועה שנתפשה והולכת עכשיו והולכת ומתבררת וגם כשעוד לא ידוע מה ידוע שזו אמת שעושה דרכה ובאה מאליה…”
והרי אנו יודעים מה קרה ואכן מה שקרה מביאנו אצל “כהקזוארינות, מטיפות פנינים…” ואז ושם מעשה ידיו מגיד הרקיע”.
ושוב תודה לך על תגובתך.
ויקטור
קראתי בעניין רב את הדיון המרתק הזה. אין לי מושג עדיין מה ניגן חרלמוב – יש אולי רמז מסוים בתיאור של יזהר בסיפור, כשהוא מתאר את אותה יצירה הוא כותב: “… כאילו הנה זה הנכון שגם לא עלה על דעתנו וכעת שומעים שישנו והוא נכון, עד חנק בגרון, קל מדי לומר כאן ערבות רוסיה או הקוזקים באים או הטטרים או רוחות סיביר…” וזה נראה כאילו מדובר בכל זאת ביצירה רוסית, שהוא לא רוצה להתפתות ולתאר אותה באופן קל מדי כ”ערבות רוסיה”, אבל זה מה שהיא. ייתכן שאפילו מדובר בשיר עם, “שיר מולדת”. לא נשמע לי מתאים כאן באך, וגם לא היידן האמת. לפי החיבור של זה לנערה חוימת הסוודר זה נשמע לי כמו שיר אהבה, שיר געגועים – ולא לאל. למרות “השמים מספרים כבוד אל”. אני לא יודעת מה היה יחסו הממשי לחרלמוב, כמובן, אבל מה שעולה מהסיפור זה בעיקר הרבה חמלה
תודה לך אורנה על תגובתך ותרומתך לדיון.
אך, נדמה לי, שהפרשנות שלך לא מתחשבת בשני ענינים חשובים שהם בסיס לסיפור ולהתרחשות המתוארת בו.
על פי הטקסט של יזהר – השיעור אותו הוא מתאר היה שיעור של שירת מקהלה. כלומר המורה ניסה ללמד את התלמידים לשיר במקהלה – לפי סימנים שונים – בשני קולות. ס. יזהר גם כותב במפורש מה שרו: הנה הציטוט מדבריו:
“אבל הוא [ חרלמוב – ו’ ] לא היה אדם זועף מטבעו. ואפילו נראה שהיה איש טוב אלמלא שהכל היה לא לפי מה שצריך להיות, לא תחליף הפסנתר, לא מקהלת השרים, לא סבר פניהם, שאמר יותר מידי עליצות ויותר מידי נעורים ויותר מידי חוסר-יחס לא לפי כבוד המוזיקה
כששרים השמים מספרים כבוד אל,
וכל הזמן הזה היה מתקן ומזכיר את התו שזייפו, פה, היה זועק פה, פה מז’ור, כשדרסו לו במשובה את הפה מאז’ור, ומתוך כאב אמת ומתוך התגברות על היאוש ומתוך נסיון להציל את היופי, ואז היה מגביר קולו ומעצים מפוח הכלי, וגובר על הכל, כפוף שחוח אל הקלידים, בודד מאוד ובלתי מוותר”…” כלומר קטע המוזיקה הוא שירת מקהלה השרה את המילים הללו מספר תהילים. ולכן היצירה אמורה להיות אחת היצירות בהן שרים את המילים הללו. אני הצעתי אחת – קנטטה מס’ 76 של באך וישראל הציע יצירה אחרת – קטע מתוך “בריאת העולם” של היידן בה משולב הפסוק מתהילים.
ושימי לב למילים המסיימות את הסיפור והביטוי , המקובל על מנצחי מקהלות כאשר הם מתריעים “שלוש ואבע” ואז המקהלה מתחילה לשיר – ובמקרה זה לענות :”ומעשה ידיו מגיד הרקיע”.
ועוד טעם מדוע בקטע בו שר חרלמוב בעצמו – לא מתאים לו לשיר שיר עם. חרלמוב היה מוזיקאי קלאסי מקצועי, חניך הקונסבטוריון למוסיקה בסנט. פטרבורג, עולמו הוא עולם המוזיקה הקלאסית. לכן מה ינגן וישיר מוזיקאי קלאסי – ועוד בדבקות שכזו ?
לדעתי זה חייב להיות קטע מהרפרטואר הקלאסי – וכידוע יש בו די והותר שירים המבטאים אהבה – וזה, לדעתי, הניצוץ שהסיר את המחסומים שהיו בינו ובין חומת הסוודר – שכפי שכתבה ניצה בן-ארי היא נעמי וולמן, לימים נעמי סמילנסקי – חברתו מאז ואשתו עד ליום מותו.
ושוב תודה לך
ויקטור
לויקטור שלום, קראתי את רשימתך וברצוני להוסיף עליה קצת.
אני, שאינני מכירה את יזהר אישית, אלא מספריו, אבל הכרתי את סבא שלי, המורה למוזיקה יצחק חרלמוב, קראתי בסיפור של יזהר בעיקר חמלה גדולה. ואת זאת אני מוצאת גם היום: הסיפור מופיע בקובץ סיפורים על אנשים ‘צדדיים’, שחיו בשולי החברה והסביבה הארץ-ישראלית שיזהר חי בה בכל הווייתו. ואכן, יצחק חרלמוב בא לארץ-ישראל באמצע שנותיו מרוסיה מחיים מסודרים מבחינה כלכלית ומקצועית. ברוסיה הוא היה נגן קלרנית ומנצח בתזמורות, הקים בית ספר למוזיקה בחרסון ולימד בו את מקצועות המוזיקה. ופה בארץ הוא נאלץ להתפרנס מהוראת מוזיקה בתנאים קשים – בעזרת מפוחית ופיס-הרמוניום במקום כלי נשיפה ופסנתר – לילדים הישראלים החצופים (שכולנו מכירים). אבל, החיץ שהיה מצוי ועומד בין התלמידים ובין המורה למוזיקה הרוסי המהגר שעדיין העברית לא שגורה בפיו – נמס בסיפורו של יזהר ומתפוגג באחת ברגע של חסד, של מפגש בין המוזיקה של המורה למוזיקה של התלמידים, תרתי משמע. והרגע הזה, לטעמי, מגדיר את החמלה שיזהר צובע בה את כל סיפורו.
לכן צר לי שבספרה של ניצה בן-ארי (שעדיין לא קראתי) וגם בתגובתו של ישראל, בנו של יזהר, מודגשת אי-אהבתו של יזהר ליצחק חרלמוב, סבי – שהייתה או לא הייתה, והדבר אינו חשוב כלל וכלל אלא רק נוטל מרוח החמלה השורה על הסיפור. וכפי שראה יזהר עצמו: “אבל הוא לא היה אדם זועף מטבעו. ואפילו נראה שהיה איש טוב אלמלא שהכול היה לא לפי מה שצריך להיות, לא תחליף הפסנתר, לא מקהלת השרים, לא סבר פניהם, שאמר יותר מדי עליצות ויותר מדי נעורים ויותר מדי חוסר-יחס לא לפי כבוד המוזיקה…” גם אני – משנות היכרותי עם סבי, שחי בכחמש עשרה שנות חייו האחרונות בקיבוץ חצור – ראיתי את ההערכה, ההוקרה והטוב שרחשו לו חברי הקיבוץ ותלמידיו.
והנה קטע ממכתבו של אבי, ברמה (אברהם) חלמיש – שהכיר את יזהר וגם את נעמי – ליזהר:
ליזהר שלום רב!
[…]
קודם כל, אבא שלי בכלל לא היה גיבור, הוא היה פחדן לאללה וחרד מכל שרץ קטן אפילו אם היה בתוך צנצנת של פורמלין. אבל בהרהור שני, אתה כפי הנראה צודק. – לאחר פגישתו עם הרצל בחרסון, הוא החליט להעלות את משפחתו לפלשתינה וביקר ביחד עם אמי ואחי ב-1914 בארץ, אלא שמלחמת העולם אילצה אותו לחזור לרוסיה. אך את חלומו לא זנח.
ב-1922 אזר אומץ, נפרד מדירה בת שבעה חדרים מרוהטת ברהיטים כבדים ושני פסנתרים (לא פיס-הרמוניום…), נפרד מחבר מעריציו – תלמידותיו ותלמידיו – ב”אולפנא למוזיקה של האמן-החופשי יצחק חרלמוב”, נטש את תפקידו היוקרתי כקומיסר לתרבות בשלטון הבולשביקי בעיר, ויחד עם אמי והמשפחה ברחנו בארבה רעועה בדרך ארצה. בירושלים לא נרתע מלישון על רצפת בלטות ב”בית-העולים” עד שמצא דירת-מרתף טחובה ברחוב יפו לשכן בה את כולנו. והחל ללמוד עברית ב”שיעורי ערב”.
אך עיקר האומץ שלו היה, אולי, בכך שלא נמנע מלהתעסק עם שמנדריקים פוחזים ומחוצפים כמוך וכמוני (כן, גם אני) אשר נטפלו לעברית שלו ובתעלוליהם הפריעו לו בשיעורי המוזיקה בסמינר בית-הכרם ובגימנסיה רחביה.
“סימפוניית הילדים” שאירגן בכל מחלקה ב’ בגימנסיה היתה עבורנו בימת עליצות מבודחת. אך ההופעה בנשף הגימנסיה קצרה תהילות הנאה מכל הנוכחים, והיתה לשם דבר.
[…]
שלום לכם וכל טוב
ותודה לך יזהר, תודה!
לזיוה שלום רב.
ראשית סליחה על העיכוב בתגובתי ותודה על תגובתך, ועל הוספת זווית הראיה שלך – דבר שיש בו לסייע להבין טוב יותר את האיש שהיה המורה למוזיקה יצחק חרלמוב.
אני חושב כי טוב עשית ששילבת בדברייך גם דברים שכתב אביך – בנו של יצחק חרלמוב – עליו, ליזהר עצמו. גם זו נקודת אור נוספת המרחיבה את הראיה והיריעה של מי היה יצחק חרלמוב.
ברור לי שכבני משפחתו – את וקודם לכן אביך חרדתם במידה מסוימת לכבודו.
אני, שאיני בן משפחתו, קורא את הסיפור של ס. יזהר כסיפור שכתב סופר. העובדה שקרא לגיבור בשמו הנכון – “חרלמוב” אינה יכולה ליטול מהסיפור – כמעשה אמנות – את איכויותיו.
אם תרחיבי את עיונך באתר “מילים” תראי שגם ביחס לסופרים נוספים – ולא רק ס. יזהר – אני מתענין בעובדות ובנסיבות הריאליות שמאחרי הסיפור הרומאן או היצירה האחרת, ומשתדל לכתוב על עובדות אלה שאני חוקר אוסף ומגלה.
אפנה אותך למדור באתר הנקרא “בעקבות…” ובו רשימות שכתבתי על מסעותי בעקבות סופרים שאהבתי : כגון מסעותי לסנט. פטרבורג בעקבות דוסטוייבסקי ורסקולניקוב שלו, ונסיעותי לדבלין בעקבות ליאופולד בלום, גיבורו של ג’ויס ונסיעותי לאילייה – עיירת ילדותו של מרסל ספרוסט , ואפילו סרטונים שערכתי בעקבות מסעות אלה [ ואותם תוכלי לראות במדור “וידאו” ], לכן, אך טבעי היה עבורי להתענין במי היה אותו “חרלמוב” שס. יזהר סיפר עליו בדרך שסיפר. לכן היתה נחוצה לי תמונתו – ועדיין נחוצים עוד חומרים בעיקר על פעילותו המוזיקאלית, שבודאי נמצאים ברשות משפחתכם, ואשמח לעיין בהם ולהמשיך ולפתח את הנושא: יצחק חרלמוב לעומת “חרלמוב” ולנסות להסיק מכך על מידת השפעתו על ס. יזהר ביחסו למוזיקה.
בינתיים הרחבתי בנושא בפוסט נוסף שפרסמתי אתמול ושמו “המורה חרלמוב והידיד חבקין” – שלמיטב הבנתי, שניהם השפיעו על אהבת המוזיקה של ס. יזהר שעד שפגש בהם, כפי שכתבתי ברשימתי, מפגשיו עם מוזיקה אומנותיות, היו, גם לפי עדויותיו, מועטות ומקריות.
ושוב תודה לך
ויקטור
זיווה וויקטור,
צר לי שמה שכתבתי התפרש כאילו יזהר לא אהב את סבה של זיווה. ההסתייגות שלו היתה מהמוסיקה הרוסית ולא מהאיש שבא משם. למעשה אביה של זיוה היה בן גילם של יזהר ונעמי, בגר איתם בבית הכרם והם אפילו נסעו לבקרו בכלא עכו כשנעצר בו עם המ”ה על ידי הבריטים – עם הוריו הבוכיים.
אבל בואו נחזור ל”שמיים מספרים” ונתחיל בחנינה קריצ’בסקי, בכיר המורים למוסיקה בארץ בראשית המאה העשרים.
http://www.zemereshet.co.il/artist.asp?id=1
אדם שהדריך מורים למוסיקה, וגם עיבד יצירות לשירה בבתי ספר עבריים. אחד הקטעים שעיבד, היה “השמיים” שלנו. הוא אפילו ניצח על מקהלה של 200 איש ששרה אותו בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים – אירוע שהרשים את כל הישוב. ראו למשל כאן:
http://benyehuda.org/poxa/bamidron.html
היה מעט מאד “חומר לימוד” בעברית באותם ימים וממש בלתי נמנע שחרלמוב נזקק לעיבוד הנ”ל בשיעוריו.
לעומת זאת לא מתקבל על הדעת שהוא לימד קטע מקנטטה מס’ 76: אין תרגום, מסובך, ארבעה קולות, ויצירה מאד מאד נדירה באותם ימים – כמעט לא מוכרת לאיש.
תקליט של בריאת העולם לא היה ליזהר, אך לעומת זאת, במשך שנים רבות, ועוד מתקופת המנדט היה משדר “קול ירושלים” ואחריו “קול ישראל” את בריאת העולם של היידן ביום הראשון של השנה, לפני הצהריים – וליזהר היתה זו מוסיקה ליום הולדת!