[01] הרהורים על שורשים
14 ביוני, 2014
שָׁרָשִׁים
הטקסט שלהלן, תחילתו במסע צלינות-ספרותית מבודח ומשועשע ואחריתו מסע נוגה לגילוי שורשי משפחתי שהשואה הכריתה חלקים ממנה.
ראשיתו בדבלין שבאירלנד וסופו בלודג’ שבפולין, והוא יונק חיותו מ קישורים חיצוניים, קישורים פנימיים באתר “מילים” ודפי-צוהר , ואלה מהווים חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהטקסט והגולשים שיעיינו בתוכנם, יוכלו להעשיר את קריאתם ולהיות שותפים להרהורים ולהקשרים, לאלוזיות ולאסוציאציות, שליוו את הכותב במסעו זה.
1. ג’ויס, דבלין
דבלין, העיר בה נולד ג’ימס ג’ויס (2.2.1882 – 13.1.1941 ) הפכה והיתה לשורש כתיבתו, ולמעיין הבלתי נדלה של יצירתו הספרותית, ואף שעזב את עירו’ והוא כבן 22 שנה בלבד (ביום 8.10.1904 ) והרחיק עצמו לגלות ומן הגלות הארוכה והמרה בטרייסט, בפאריז ובציריך הרחוקות, העלה את דבלין על ראש שמחתו ועצבונו כאילו אמר לעיר שנטש : “תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי”, ובכל מה שכתב, בכל מקום בו שהה, ינק מן המעיין השופע ששמו דבלין ואנשיה, אותם הצליח לתאר לפרטי פרטיה עד כי יכול היה לצאת באמירה מוחצת ולאמר : “אפילו תחרב דבלין ברעידת אדמה, ניתן יהיה לשחזרה ולקוממה על פי יוליסס שלי”.
כארבעה חודשים לפני שעזב את עירו פגש ביום 16.6.1904 בנורה בארנאקל, ועשה אותה בת לוויתו לגלות, ולחיים, ולבת זוגו, ואם שני ילדיו, ושותפתו לאורך כל ימי הגלות ובעיקר המוזה שלו – ואת יום פגישתם, יום בו התמסרה לו לראשונה, קבע להיות “יומו של בלום” הוא ה”אנטי-גיבור” של ספרו המונומנטלי “יוליסס”.
לאחר שנולד בנו, ג’ורג’יו, נסע עימו ג’ויס בחודש אוגוסט 1909, לביקור קצר אצל משפחתו העניפה בדבלין. במהלך ביקור זה פגש בכמה מחבריו לספסל הלימודים באוניברסיטה, וכטוב ליבם בגיננס השחורה הנמזגת בדבלין כמים, לחש אחד מהם, וינסנט קוסגרייב [ Vincent Cosgrave ], על אזנו של ג’ויס, בארסיות וברוע-לב, כי אל יחשוב לו ג’ויס כי הוא היחידי שהצליח לכבוש את נפשה ואת גופה של נורה בארנאקל, יען גם הוא: וינסט קוסגרייב הצליח, באותם ימי קיץ של יוני 1904, לפתותה…
על עוצמת הפגיעה שפגעו דברים אלה בשורש נשמתו של ג’ויס ניתן ללמוד מהמכתבים שכתב לנורה שהראשון בהם והמר שבהם הוא המכתב שכתב לה ביום 6 באוגוסט 1909 :
“באותו זמן שנוהג הייתי לפגוש אותך בפינת כיכר מוריסון והייתי מהלך איתך ומרגיש את ידך נוגעת בי בחשכה ושומע את קולך ( הו, נורה! לא אשמע שנית מוזיקה כזו כיוון שאיני מסוגל להאמין יותר) בזמן שנוהג היתי לפגוש בך, בכל לילה שני, קיימת פגישות עם חברי מחוץ למוזיאון, הלכת איתו לאורכם של אותם רחובות, במורד התעלה העוברת ליד, הבית עם “המדרגות העולות בתוכו” , ליד גדת הדודר. עמדת שם איתו הוא הניח זרועו סביבך ואת הרמת פנייך לנשקו. מה עוד עשיתם שם שניכם? ובלילה למחרת פגשת אותי ! שמעתי את הדברים מבין שפתיו רק לפני שעה. עיני מלאו דמעות, דמעות של צער והשפלה. ליבי מלא מרירות ויאוש. איני יכול לראות כלום פרט לפנייך מופנות לפגוש את פניו של אחר. הו, נורה, רחמי עלי ועל סבלי עתה. אמרר בבכי ימים. אמונתי באותן פנים נכזבה. הו נורה, נורה, רחמי על אהבתי האומללה. איני יכול לכנות אותך בכינויי חיבה כיון שהלילה למדתי כי האדם היחיד בו האמנתי היה בלתי נאמן לי. הו נורה הכל עומד להסתיים ביננו ? כיתבי לי, נורה, לתועלת אהבתי המתה. אני מתענה בזכרונות. כיתבי לי נורה, רק אותך אהבתי: ואת ריסקת אתאמונתי בך. הו, נורה, אומלל אני, מבכה אני את אהבתי העלובה והאומללה.כיתבי לי, נורה”
בעודו, בתחתיות יאושו, בא ג’ויס לבקר את חברו, John F. Byrne, בביתו ברח’ אקקלס 7 – וכאן הצליח חברו הטוב והמטיב להסיר מעל ליבו של ג’ויס את חרפת הבגידה שלא היתה ולא נבראה.
ארועים אלה מצאו את דרכם לליבה של יצירתו “יוליסס”: את ביתו של ג’והן בירן זה, עשה לביתו של ליאופולד בלום, הדמות הראשית ברומאן שיהיה לרומאן החשוב והנועז של המאה העשרים, ואילו לוינסנט קוסגרייב Vincent Cosgrave גמל בכך שעמד וכינה את בן דמותו בשם Lynch.
הד וזכר לטראומת ה”בגידה” הותיר בסיפרו כאשר הציג את מולי בלום, רעייתו של ליאופולד, כמשרכת דרכיה ובוגדת בבעלה, והכל בביתם זה שברחוב אקקלס 7 ובחדרם ובמיטתם, ובלום: חושד ואף יודע ומחריש וסובר וסולח…
ומאז, הפך בית זה ברח’ אקקלס 7 בדבלין, מעין מקום עליה לרגל למעריציו של ג’ימס ג’ויס ולאוהביו של ליאופולד בלום, שבאים לחלות פניו, ולבקר את הדמות שאהבו בביתה, ולדרוש בשלומה… ואף אני, נטלתי את מקל הנדודים, ויצאתי לדבלין, להשתתף ביום 16.6.2002 בחגיגות Bloomsday
ככל שבנה זה של דבלין הביט אליה ממרחקים, בערגה מרירה ובעין מפוקחת, החלטתי לילך בעקבותיו של ליאופולד בלום – שג’ימס ג’ויס ברא אותו כיהודי, ששורשיו בהונגריה, והמיר את דתו פעמיים, ויצר אותו כתלוש שבתלושים וזר ונכרי בעירו ובסביבתו הקאתולית, ולמרות תלישות זו – והעדר שורשים בה עצמה, היה בלום נטוע בין רחובותיה וסמטאותיה, ואנשיה לפני ולפנים.
ומקום ראשון לבקר בו בחרתי במקום הופעתו הראשונה של בלום בסיפור – בפרק הרביעי של יוליסס – “קאליפסו” – שם פוגשים אנו בבלום, בביתו – ברחוב אקקלס 7 בדבלין.
אלא שעד שבאתי לשם בשנת 2002 כבר פינו את הבנין שעמד עזוב שנים רבות ובשנת 1967 הקימו תחתיו בית-חולים (הבנין משמאל שאנבולנס יוצא ממנו):
הבית ברחוב אקקלס 7, היה בתחילת המאה העשרים, בית רגיל ושיגרתי, חסר כל יחוד ונעדר כל הדר, אפור כשאר הבתים באותו רחוב.
ג’ויס שביקר בו את חברו, הטיב להכיר אותו לפני ולפנים, וכך יכול היה להפליא ולדייק בתיאוריו למרות כעשר השנים שתעבורנה עד שיכתוב את “יוליסס” ולמרות המרחק – בגלויות טרייסט, פאריז וציריך, ממקום הארועים המתוארים – תיאוריו של ג’ויס את הרחובות והבתים של דבלין עליהם הוא כותב מדוייקים להפליא, וכדי לא לחטוא בחוסר דיוק, חלילה, כאשר לא היה בטוח בפרט מסויים שהיה נחוץ לו לשם אחת מן ההקבלות שיצר בין אודיסיאוס של הומירוס המתגנב לביתו בהחבא, לבין ליאופולד בלום שג’ויס ביקש להכניסו לביתו בהגנב, בקפיצה מעל גדר דרך חצר השירות שבקומת הבסיס, שלח ג’ויס מכתב לדודתו שישבה בדבלין כדי שתברר האם דבר זה אפשרי. וחשתי “לא-בודד-בעולם” בשגיוני, כאשר מצאתי איזכור למכתב זה ברשימותיו של צליין-ספרותי אחר, שגם הוא שבוי בקסמו של ג’ויס ובלום ולא יכול לפסוח הבית ברחוב אקקלס 7 ;
גיבורו המלבלב של ג’ויס, ליאופולד בלום## BLOOM פֶּרַח; פְּרִיחָה, לִבְלוּב; אבקה לבנה דקה המכסה פירות, עלים וכדומה כמובן מעולם לא גר באותו בית, אך למרות זאת את הדלת שהוצלה מההרס, ועליה ספרת המזל 7 משמרים במרכז ג’יימס ג’ויס הסמוך, כאילו היתה איזה ‘חפץ מקודש’ , שהרי הכתובת הזו : רחוב אקקלס 7, הפכה והיתה לכתובת המפורסמת ביותר בספרות המאה העשרים !
כשנסעתי לדבלין, חשתי את עצמי כמי שעולה לרגל לעיר שממנה צמחה דמות משובבת נפש, שככל שהוספתי וקראתי ב”יוליסס” היתה היא אהודה עלי יותר ויותר, וחשתי מעין קירבה לדמות חביבה, מצחיקה וכאובה זו שהעמיד ג’ימס ג’ויס. היה בנסיעתי זו לפחות שביב מתכונותיו של מסע-שורשים-ספרותי, בעקבות ספר שאהבתי וסופר שהתפעלתי ממנו, ולמרות שידעתי כי ברחוב אקקלס 7 אראה בית חולים ולא בית ששימש מקור השראה ספרותי לג’ימס ג’ויס, החלטתי לבקר במקום, ולהתרשם מן הרחוב מבתיו האחרים של הרחוב, אלה שנשארו עומדים על עומדם.
כשהגעתי למקום, פצחתי במחול סוער של צילומים של הרחוב והבתים שמנגד לבית החולים שהועמד על מקומו של הבית ברחוב אקקלס 7
כשאני מאמין כי באמצעות המצלמה אצליח לפענח את סוד הבית הלא קיים, אולי משום שהאמנתי, בעקבות מיכאלאנג’לו אנטוניוני, שבסרטו Blaw-up ניסה לשכנע כי המצלמה “רואה” טוב יותר מבני האדם, ומסוגלת לגלות נסתרות.
2. Aaron
את Aaron פגשתי ב”James Joyce Centre” שבדבלין. Aaron בא לדבלין, בשליחות עיתונו הפולני כדי לסקר את Bloomsday ומשהסתבר לו כי אני דובר מעט פולנית, ועל רקע הענין המשותף בג’ויס, ביוליסס ובליאופולד בלום, סיכמנו כי נלך יחד בעקבותיו של ג’ויס בדבלין, וכך הזדמנו לרחוב אקקלס בדבלין. ושם, נוכח “ביתו של בלום” ליבלבה ידידותנו:
כשהבחין Aaron בהתלהבות ששאזה בי, מדלג מזוית צילום אחת לשניה, מנסה ללכוד בלשכתי-האפלה##Camera Obscura = לשכה אפלה, כינוי למצלמה, את הוויית המקום, שעבור עובר–אורח מזדמן, הוא אפור ושגרתי וחסר ייחוד כל שהוא, והוא משלח לעברי שאלה בפולנית העיתונאית שלו : “האם איני במקרה wędrując Żyd ” – את המילה השניה הבנתי מיד, ועבור הראשונה, שלא היתה מוכרת לי, ביקשתי הסבר – וכשהשיב : “נו, הנודד, הנע-ונד”, הבנתי שהתכוון לשאול שמא, בשל חוסר השקט שתפס אותי במהלך הצילומים, אני התגלמותו בזעיר אנפין של “היהודי הנודד”. חייכתי לעברו והרגעתי אותו: איני נודד, אני תייר המתרשם ממקום שלמרות שהוא רגיל, אני רואה בו מה שנכתב עליו, ועם מטען חוויותי זה אני שב לארצי, לעירי ולביתי, וכאשר נחה עלי רוחה של המוזה, אני מעלה את רשמי וחוויותי שנצטברו לאתר זה לשיתופם של הגולשים שהגיעו עד הלום.
המסר כנראה עבר ואז הבריק ברעיונו ואמר:
“אדם כמוך, בעל דמיון, שבוי במילים, יהודי שמוצא משפחתו מפולין, ששני הוריו ילידי העיר לודז’, ומעט הפולנית של ימי ילדותך עדיין נשמעת מובנת מפיך, ראוי לך שתבוא לביקור בווארשה עירי ובפולין בכלל, ואף תגיע ללודג’ עירם של הוריך, עיר בה העברת כמה משנות ילדותך המוקדמות, ובכך תעשה עליה לרגל למקורם של שורשיך הממשיים, ולא רק לשורשים מעורפלים, מדומיינים ומאומצים, כגון “ביתו של בלום” ברחוב אקקלס שבדבלין…”.
את חוויותיו העיתונאיות והאישיות מ”בלומסדיי 2002″ סיכם ידידי החדש בכתבה לעתונו היוצא לאור בווארשה. לימים סייע בידי לתרגמה לעברית והיא מופיעה בקישור זה.
אהבתי לג’ויס עדיין לא מיצתה עצמה בביקור זה, ושבתי ועליתי דבלינה, ביום 16.6.2004 – הוא בלומסדיי Bloomsday-100 ואת רשמי מביקור זה ניתן לקרוא כאן.
הרהורים והיסוסים ועכבות מעכבות שונים, מנעו אותי מלהיענות להזמנתו של Aaron, עד שבאוגוסט 2006 בשלו התנאים, והייתי נכון נפשית, להמיר את “זמר אהבה ישן מתוק” הנוגה, שתשיר הרעיה הזמרת הבוגדנית: מולי בלום
במצעדו הגאה של דוברובסקי אל עבר אדמתה של פולין
בהתכתבויות שקדמו למסע, התעקש Aaron שאצטרף לביקור לביתו שבכפר; בעודי מעלה בדמיונותי, בילוי של סוף-שבוע בסגנון צ’כובי, ב”דאצ’ה-כפרית” שבפרובינציה, ואולי, כך נתגנבה למוחי מחשבה ספרותית, אולי יתמזל מזלי, ואפגוש, בדרך מקרה ולו באחת משלוש האחיות שהגה צ’כוב במחזהו המפורסם, בו שלושתן כאחת חולמות לחזור מן הפרובינציה אל העיר הגדולה והתוססת… ובעודי משתף את ידיד בהגיגי הספרותיים, ביקש הוא לצנן את דמיונותי הפורחים, והוריד אותי לקרקע המציאות כשהוא מדגיש כי מה שאראה לא יהיה פרובינציה, ולא ארמון, ולא דאצ’ה, אלא….כפר קטן ונידח, במזרחה של פולין, ובו בית איכרים מעץ, פשוט בתכלית הפשטות והעניות:
ויצאתי למסע :
3. פולין
עזבנו את דירתו העירונית שבווארשה, ופנינו לכפר.
השעה היתה שעת בין-ערביים ודמדומים יורדים: השמש, המסתתרת מאחרי עננים אפורים, החלה שוקעת מערבה ומכוניתו של Aaron גומעת מרחקים מזרחה.
גשם-אוגוסט איטי, רך, עיקש, טורדני, ובעיקר רטוב, החל לדלוף וקילומטרים על גבי קילומטרים לא נח ולו לרגע. אפילו החושך שירד על הדרך לא שכנע אותו להפסיק או לפחות לנוח… הוא בשלו ממשיך ונוזל.
החושך שהביט בנו מבעד לחלון היה גדול ורחב. אורות מהוססים אי פה אי שם, שיברו את שלטונו, מצידנו עצים ולפנינו אלומות-הרכב החותכות את טיפות הגשם הניתכות על הכביש הרטוב.
תמרורי דרכים היו משיבים לנו מבט מול האור הנוסע, ושמות ישובים מוכרים-לא-מוכרים היו מבצבצים בהצטלבויות, מימין לדרכנו. הנה : “גורה קאלבריה” ##גוּרַה קַלְוַוארְיַה (בפולנית: Góra Kalwaria; ביידיש: גער, מבוטא --גֶר--) היא עיר השוכנת על נהר הוויסלה בפולין, כ-25 ק'מ מדרום לעיר ורשה. העיר חשובה לנוצרים הקתולים של פולין, וכן ליהודים, כמרכזה בעבר של אחת החסידויות הגדולות. במקור היה שמה של העיר פשוט --גורה--. בשנת 1670 הוא שונה ל--נוֹבַה יֶרוֹזוֹלִימַה-- (Nowa Jerozolima, בפולנית: --ירושלים החדשה--), ושונה פעם נוספת במהלך המאה ה-18 ל--גורה קלוואריה-- (פולנית: Góra Kalwaria), שפירושה --הר הגולגלתא-- - ההר בירושלים שעליו נצלב ישו. שחסידות גור נקראת עליה, ושבני משפחתה של אימי נימנו על חסידיה.
תוך כדי נסיעה זו – כשפנינו מזרחה, עלה בזכרוני שמואל יוסף טשאטשקאס, שנולד בעיירה קטנה השוכנת לא הרחק מן הדרך בה אנו נוסעים, ושמה בוטשאטש. הוא נולד בשנת 1887 ובהגיעו לגיל 21 עזב את עירו ובשנת 1908 עלה לארץ ישראל. כאן כתב את סיפורו “עגונות”, שפורסם בבטאון “העומר” בעריכת ש’ בן-ציון, וחתם על סיפורו זה בשם העט שגזר משמו של הסיפור, ומכאן ואילך הציג עצמו כש”י עגנון. הוא חזר לגרמניה ואגב כך חזר לביקור בעיירת הולדתו לבקר את אביו על ערש דווי. חזר לוינה אך כשנודע לו על פטירת אביו שב לבוטשאטש לעלות על קבר אביו.
בגרמניה, פגש בשלמה זלמן שוקן שהפך להיות פטרונו, אך לאחר שביתו וספרייתו עלו באש בעיירה באד הומבורג בשנת 1924 הוא עלה שנית לארץ-ישראל.
כאן, בשבתו בירושלים, הרחק ממקום הולדתו במזרח גאליציה, הוא חוזר לכור-מחצבתו, ובפועל לשורשיו, ומעלה על הכתב סיפורים שהוא מכנה אותם “פולין – סיפורי אגדות”, ומוציאם לאור בהוצאת “הדים” תל-אביב. בקובץ סיפוריו שהוצא ע”ל ידי שוקן בשנת 1960 תחת הכותרת “אלו ואלו” הוא מקדיש את הסיפורים הללו
.“לידידי לר’ שלמה שוקן באהבה ובכבוד” ובדברי ההקדמה לקובץ זה תחת הכותרת “קדומות” כתב עגנון:
“דבר זה מסורת אגדה היא בידינו מאבותינו שעלו לפולין. ראו ישראל שהרדיפות נמשכות והולכות והצרות מתחדשות ובאות והשעבוד הולך וגדל ומלכות הרשעה גוזרת גזירה אחר גזירה עד שלא היתה להם תקומה לשונאיהם של ישראל, עמדו על דרכים ושאלו לנתיבות עולם, אי זה הדרך ילכו בה ומצאו מרגוע לנפשם ?
נפל פתק מן השמים לכו לפולין. וילכו ויבואו ארצה פולין ויתנו למלך הר זהב, ויקבל אותם המלך בכבוד גדול. וה’ רחם עליהם ויתן אותם לרחמים לפני המלך והשרים ויתן להם המלך לשבת בכל ארצות ממלכתו לסחור את הארץ לארכה ולרחבה ולעבוד את ה’ כמשפט דתם. והמלך מגן בעדם מכל צר ואוייב. וישכון ישראל בטח בפולין יטמים רבים. וישלחו ידיהם במסחר ובכל מלאכה ועבודה. […] ויהי בהיותם בארץ וימצאו יער צומח עצים ועל כל עץ מסכת אחת ממסכתות הש”ס חרותה על העצים. הנה היער יער קבצין, הלוא הוא אצל לובלין. ויאמרו איש אל רעהו, הנה באנו אל ארץ אשר בה ישבו אבותינו מקדם. הכי קרא שמה פולין ? אמרה כנסת ישאל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אם עדיין לא הגיעה שעתי להגאל פה לין בלילה של גלות זו עמנו עד שתעליננו לארץ ישראל”1;
אכן עגנון אינו יכול להנתק משורשיו, והקשר שלו למוצאו הולך ומעמיק, וכשם שג’ויס שעזב את עירו דבלין, שם אותה ממרחקים בראש מעייניו – כך הפך עגנון, היושב בירושלים, את עיירת הולדתו בוטשאטש למרכז עולמו, ואת גליציה מולדתו.
4. גליציה
נוסעים אנו וחוצים את גאליציה Galicia ומכוניתו של ידידי הפולני, שידידותנו התלבלבה באירלנד, חותרת מזרחה וחותכת את לב המאלפיה החשוכה והרטובה, ובתוך מעבה החושך בו אנו נוסעים, עלה בדעתי זכרה של יצירה אחרת של עגנון : הכנסת כלה” שגם אותה כתב לאחר שעזב את עירו ואת אדמת פולין, וברומאן הגדול הראשון שפרסם ביקש להציב יד ונפש ליהודי גאליציה, והכל דרך סיפורו של ר’ יודיל חסיד, ובעודו מאחז במילין, וגונב דעתן של קוראיו, שממיתים עצמם באוהלה של אומנותו, הוא מוליך את גיבורו זה, בין עריה ועיירותיה של גאליציה כשהוא מחפש שידוך ראוי לשלושת בנותיו שהגיעו לפירקן, וגם עגנון זה שכבר עזב חבל ארץ זה ועל מנת לדייק בתיאוריו, נזקק למפות של הצבא האוסטרו-הונגרי לתיאור מסעיו של ר’ יודיל חסיד, כפי שמעיד דן לאור בביוגרפיה “חיי עגנון” :
“הגיאוגרפיה של הסיפור, שעגנון עבד עליה בשקידה תוך שהוא נעזר במפות של הצבא האוסטרו-הונגרי, מובילה את הקורא מן העיר הגדולה ברודי אל עיירות וכפרים בגליציה המזרחית – פינקיביץ, ינובסקי, ויכיביץ, פודהוריץ, רוהטין, וכך נפרש לנגד עיניו העולם היהודי של אתמול שאוכלוסיו הם יהודים יראי שמים המקיימים את מצוות התורה והחיים מתוך התבדלות מוחלטת מן העולם הסובב אותם”(( דן לאור , חיי עגנון, הוצאת שוקן, 1998, בעמ’ 253-4))
ולימים, לאחר שהספר כבר יצא לאור, במסגרת ארבעת כרכי “כל כתבי עגנון” שהוציא לכבודו פטרונו שלמה זלמן שוקן, חזר עגנון לביקור בעירו בוטשאטש, ולאחר שנתקבל שם בקבלת פנים חמה של תושבי העיר, נסע לעיר טרנופול שבגליציה, וביום 3.9.30 כתב גלויה לאסתרליין אשתו שתחיה, וכה כתב לה:
“אסתרליין מטרנופול נסעתי לזאזלוזיץ ומזאלוזיץ לטרנופול ומטרנופול לבראד ומבראד ללמברג ומלמברג לקוליקוב אשר שם הלחם הטוב ומקוליקוב לזולקיב ומזולקיב אני נוסע לראווא רוסקא ומראווא רוסקה לזאמושץ ומזאמושץ לחלם אשר שם חכמי חלם. שאלי את אמונה וחמדת ויספרו לך מי הם חכמי חלם. ר’ יודיל חסיד יכול להתקנאות בי, שאני נוסע ברכבת ובאוטומוביל…”((ש”י עגנון, אסתרליי יקירתי , הוצאת שוקן, 2000 בעמ’ 294))
וגם מסעותיו אלה של ר’ יודיל חסיד מסופרים ברוח של שובבבות, ועדיין לא ניכרים בשמיה של גליציה זו ענני השחור שיכסו את עין השמש, אך שנים אחדות לאחר מכן.
וספינתנו, שטה בים הטיפות והחושך, וחברי הפולני שמכל המקומות בעולם, פגשתיו באירלנד מוליך ביד בוטחת את ספינת-מכוניתו-השבדית, ובתוך החושך הרטוב הזה, ורחש המכונית העושה דרכה על הכביש הרטוב, וטפיפות הגשם על השמשות והגג, מהמה ועולה ומתנגנת בזכרוני קריאתו של המלח הקורא מן הירכתיים:
קולו יישמע אך הוא לא ייראה; ליבו לנערתו האירית שבמערב, אך ספינתו שטה מזרחה:
Wstwärts schweift der Blick
ostwärts streicht das Schiff
Frisch weht der Wind der Heimat zu
mein irisch Kind wo weilest du
ולצלילי “טריסטאן איזולדה” אלה המנקרים בזכרוני קודחת ומחלחלת לה השאלה: מה לו למשורר האמריקאי, הכותב באנגליה, לחזור בשנת 1922 לציטוט זה מתוך “טריסטאן ואיזולדה” של ואגנר, כאשר כתב את קינתו המתריסה – The Waste Land היא “ארץ הישימון”
ואני ידעתי וזכור זכרתי ואין לשכוח, בעוברי בלב ליבה של גאליציה, שהשתרעה בימים עברו, בין Oświęcim [ אושוויץ ] במערב לבין בלז’ץ ויאנובסקה בואך לבוב, [ הקרויה גם בגרמנית: Lemberg למברג] שבמזרח, וכל אותן נקודות ציון, שלאחר שכבשו הנאצים את פולין, בסערה ובתמרות אש ובזרועות פלדה והפכו שמות רגילים אלה לשמות של דראון עולם, ול”ארץ-ישימון” בה ישמידו במחנות הריכוז וההשמדה שהקימו לצורך כך כשליש מבני עמו של ר’ יודל חסיד שרק שנים אחדות קודם לכן היה מהלך בהן, בתחושת בטחון וברוח אידילית ומשתובבת, כדי לקיים את מצוות “הכנסת כלה”.
ואני ידעתי כי
“רבים כל כך הכרית המוות”
…. so many,
I had not thought death had undone so many.
5. לובלין
אנו ממשיכים במסענו, בתוך החשכה הדולפת, ומתוך תמרורי הדרכים החשכות, מבליחים מפעם לפעם שלטים המבשרים את נסיעתנו לכיוונה של LUBLIN, ושמה של לובלין חוזר ועולה ואינו תם, וככל שהדרך מתארכת ומתמשכת חוזרים השלטים ושבים ומתרבים כמו מנטרה LUBLIN ועוד LUBLIN :
עד שעלה בדעתי וניקר בזכרוני, במעלה הדרך הארוכה, עוד אחד מספריו של ש”י עגנון : “בחנותו של מר לובלין”, שמו, שבין דפיו ביקש לצייר במילים רבות, ולהצטעצע בדקדוקי לשון-מדרש ואמרי אגדה, ולהגי חכמתם של חכמים ותלמידיהון ולהזכיר ולהנציח, בדרכו האירוניה, החביבה אצל כתיבתו, את פטרונו העשיר: שלמה זלמן שוקן, שהואיל לפטור את ה”גאליציאנר שרעייבר” הדל והמתחיל, מדאגותיה וממכאוביה וטרדותיה של פרנסה, ובלבד שיעמוד אצל ה”עמוד”, בוקר וערב, כמו היה מעמיד עצמו לתפילה לפני בוראו, ובורא מילים, , וימלא דפים על גבי דפים, בכתב ידו הנזירי, ואשתו שתח’, שחיה רוב ימיה בצילו ובעבורו, תפענח את כתב ידו הבלתי מפוענח, ותדפיס במכונת כתיבה את סיפוריו, כדי שיהיו כשרים לפרסום אצל בעל המאה, והסופר, אביר המילים הרבות, שנעלב מכך שהאקדמיה השבדית הצמידה לו את המשוררת נלי זקש כ”פילגש” שותפה-לפרס-נובל – לא מצא, בין מילות התודה שהרעיף בנאום פרס נובל שלו, ולו מילה אחת, להודות לאשתו: אותה היה מכנה אסתרליין ואליה היה כותב מכתבים, כאשר היתה נוסעת לנוח ולנפוש מעט מעולו המכביד והמציק של הסופר השקוע כולו ורובו באומנותו.
ועגנון זה, חמד לו לצון, וכדרכו במלאכת מושכים בנוצת סופרים, קם וכינה את בן דמותו הספרותי של “המצאנאט” maecenas שלו: אהרון ( המתקרא ארנו ), [ כאילו וידע את שמו של חברי הפולני], ומכל השמות שבעולם המציא לו דווקא את “לובלין” כשם משפחה. ועוד הוסיף עקיצה בצד אירוניה, והושיבו בליפציג, שנתפרסמה בהוצאות הספרים המכובדות שבה, והוריד את הגביר בעל החנויות הרבות והמפוארות, ממעלת גביר גדול למדרגת סוחר קטן בכלי בית, שבא מסוף מזרח שבגליציא שבפולין, לעיר לייפציג, …אף שגם זו העיר שוכנת לה דווקא במזרחה של מלכות אשכנז…
ועל שום מה בחר לו עגנון את השם “מר לובלין” ? כשם משפחתו של גיבורו אהרון, והיתכן כי כך עשה על שום שגיבורו זה של עגנון, “Ost-Jude”, [ ‘יהודי מן המזרח’ ] היה, כמו שסבר אביה של אסתר מאקרס, הבנקאי העשיר מקניגסברג, שבמזרח פרוסיה, שהחמיץ פנים לחיזוריו של שמואל יוסף טשאטשקעס CZACZKES, ;
ואותו גיבורו של עגנון “מר לובלין” שאת שמו הראשון – אהרון התאים למקומו החדש ועתה הוא מתקרא “ארנו”, ביקש להשליך מאחרי גבו את עברו שבמזרח, ונסע מערבה להגדיל עושר ומעמד – אך, הוא נושא עימו, אף בלי דעת, כבמעין גזירת גורל, צרור סמוי מן העין שמשאו כבד, ובתוכו צרורה צרת עברו על שכמו, מעין אות חרוט על מצחו, ושם בתוך שק המטלטלין הזה, שאין הנוסע יוצא לדרכים בלעדיו, הוא נוטל עימו לא רק את הטלית והתפילין אלא גם גורר אחריו, אחר כבוד, את מקור מוצאו: שמו של המקום ממנו בא – שנתגלגל בשם משפחתו. ולא זו אף זו שעגנון עוקץ בלשונו המיוחדת באותם שביקשו למחוק מעל עצמם את זהותם :
“אין צריך לומר אותם שנתגלגלו לכאן בעקבה של המלחמה. שלא שינו את צורתם ולא שינו את בגדיהם ולא שינו את לשונם, אלא אף אלו שאבות אבותיהם כבר ישבו כאן לפני כמה דורות ניכרים הם שמוצאם מגליציה. אפילו מדקדקים במנהגי לייפציג יותר מכל גוי שבלייפציג ומדברים לייפציגאית שבלייפציגאית בת קולה של גליציה מכרזת עליהם שבניה של גליציה הם”.
בדרך זו ביקש עגנון לשמר את שמה של העיר לובלין, עירם של “חכמי לובלין”, שנתפרסמה בישיבותיה רבות החכמה והפלפול, בשמו של סוחר בכלי בית… שגמע דרכים ונסע מחוזות ועבר נהרות והגיע עד קצה מערב… היא לייפציג …. שב…מזרח גרמניה.
והנה מודיע השלט ואנו כבר בפאתי LUBLIN וגם יצחק בשביס זינגר, שאף הוא זכה בפרס נובל, העלה את זכרה של לובלין זו בספרו “עושה הנפלאות מלובלין” וצייר בה בשפת יידיש, שהיתה שפתם של שוכניה ושאר גלילות גאליציה, ציור של חיי היהודים שחיו בה לפני הקטסטרופה ההיסטורית שפקדה אותם.
וכאן מעקף שמאלה, ואם נמשיך במעקף זה ימינה נגיע ליקובוביץ … [ עוד ישוב שצלצול שמו קרוב אצל יהודים ? ] ואם ונמשיך עוד כך וכך פרסה לכיוון שמאל נגיע ל CHEŁM , ומתוך שלטי הדרכים עולה בי זכרם של “חכמי חלם” – שגם עגנון הזכירם במכתבו לאסתרליין, שצוטט לעיל, והרי הם ה”איפכא מסתברא” לחכמי העיר שמימין, אותם שוטים שזכו לקיטונות של לגלוג על כסילותם בסיפור העממי היהודי, וחלם זו, כמו בחלום הנה היא כאן במרחק קצר… וחלמאות היא שלא להרהר שמא שמה של העיר ההיא במזרחה של פולין לא נתגלגל ב”חלמאי“##חֶלְמָאִי תואר טיפשי, אווילי, נעדר שכל והיגיון. • כל טיפולו בעניין היה חלמאי מעיקרו, ולכן לא פלא שהסתבך כל כך. , השגור על המהדרין שבמחוזות שפתינו העברית? ואף אותה, את חלם לא שכח יצחק בשביס זינגר וכתב את ספרו “אנשי חלם”.
6. שורשי-משפחה
נסיעה בכבישי פולין המתמשכים מזמנת לנוסע שעיניו ואזניו כרויות “מכרים” ששמותיהם נגזרים משמות עריה ומקומותיה [ כמו וארשאבסקי, וורשאי וורשאביאק, וקרקובסקי ופוזננסקי, ולוביץ ופלוצקי ופלוצקר וקאלישר ומי לא יכיר את המשורר אברהם שלונסקי שככל שהיה חדשן ומהפכן בשירה המודרניסטית העברית בשנות השלושים והארבעים, הנה שמה של שלונסק שבפולין, תלוי לו על גב שם משפחתו…ועוד ועוד ] וגם שמות שנזכרו בספרי ההסטוריה ובשעורי תולדות הציונות עולים בזכרונך [ כמו קאטוביץ מקום ועידתם של חובבי ציון] ואתה נזכר בכמה וכמה מסופרי ומשוררי “דור התחיה”, שעשו את וארשה בירתם התרבותית והוצאת ‘שטיבל’ ו’תרבות’ שהפיצו מאדמת פולין את התרבות העברית המתהווה והמתחדשת;
וכך התחלתי לדרוש בשמות משפחתם של שני הורי – ששניהם באו לעולם בעיר לודג’ שבפולין, העיר עטירת הפיח והטקסטיל, ולימים בחיפושי אגלה כי שם משפחתה של אימי – שנשמע מוזר: “שאטטאן” ושאף בבית-התפוצות, לשם הלכה בנסיון להתחקות אחר משמעות שם משפחתה, וזכתה לתעודה רשמית של המוסד המכובד, שסבר וגרס כי – פירוש שמה הוא כתרגום מילה זו בפולנית – משמע “שטן” רחמנא-ליצלן, אך בחיפושי ובלימודי הגעתי לשורש שמה שהיא נצר לרב הגאון רבי שמואל כהן שאטין שחתם על יצירתו “כוס הישועות” שיצא בפרנקפורט ע”נ מיין בשנת 1719, והוסיף לשמו את שם העיר בה נולד היא Schotten הסמוכה לפרנפורט-א-מיין, בה שימש כאב בית דין ורב גדול בתורה ובחוכמות אחרות.
וגם חיפושי אחר מקור שם משפחתו של אבי הביא אותי למדינת סאקסן שבגרמניה, ואת צליל שמו ניתן לשמוע בסיפורו הגרמני-עד-לשד-עצמותיו של היינריך פון קלייסט: “מיכאל קולהס”
11 kleist h von michael kohlhaas michael kohlhaas herzberg-1
וכאן הטקסט בתרגומו לעברית, ואת הישוב Herczberg – הטבוע בשם משפחתי – בו שוהה מיכאל קולהס הנמלט מפני רודפיו, עקב מחלת ילדיו, מצאתי במפה ישנה של נסיכות סאקסן משנת – 1568.
ומשני מדרשי-שמות אלה למדתי – כי שני הורי, ילידי לודג’ – שלכאורה נחשבו ל Ost-Jude, שהרי שורשיהם המעשיים על אדמת פולין, שורשיהם המתעמקים והקדומים יותר היו דווקא West-Jude [ ‘יהודים מן המערב’ ] שהרי שמות המשפחה של שני הורי מעידים עליהם כי הוריהם גררו את שמות מקומות מגוריהם הקודמים בשמם – בבואם מארץ אשכנז ועברו מזרחה לפולין,
ומתוך הערב החשוך הזה, ומבין טיפות הגשם שאינו מפסיק לדלוף, מאירים אורות הרכב הנוסע מזרחה, שמות הנשמעים מוכרים וידועים וקרובים עד כי חבל ארץ רחב ידיים, רחוק חשוך וזר זה, הופך בנסיעה לילית אחת לקרוב ומוכר וידוע כביכול.
וכך הגענו ל CZAJKI שבמזרחה של פולין, לביתו הכפרי של Aaron והעלינו עצים לעולה בתנור הכפרי, וסעדנו את ליבנו במיני מאכלים שהביא במכוניתו מביתו שבוארשה. לאחר טלטולי הדרך הארוכה הדבר המתבקש היה כי נעלה על משכבנו.
7. הכפר ב CZAJKI
קולות הקשה עיקשות וקצובות, העירו אותי בבוקר בבוקר.
כשפתחתי את התריסים לברר פשר הנקישות, גיליתי חסידות המקוננות על עמוד החשמל הסמוך. את גוזל-החסידה שבקן, נוכל לפגוש, אל נכון, בעמק החולה בחורף הקרוב, בדרכו לארצות החום שבמזרח.
השדות POLE שעל שמם נקראת הארץ רחבת הידיים הזו POLSKA נתגלו לעיני, שטופות צבע באור הבוקר הצח:
אכן, כפי שגילה אור היום, וכפי ש”הוזהרתי” עוד טרם בואי, הבית בית איכרים מעץ, פשוט בתכלית הפשטות, ובחצר באר ואף מזווה הטמון באדמה לצינון המזונות שמאחסנים בו.
השמש הזורחת ומזג האויר הקייצי, שהיה הפתעה גמורה לאחר שעות הגשם הלא פוסק שליווה אותנו לאורך הכבישים בנסיעתנו מווארשה עד הלום, ו Aaron התווה מיד את תוכנית היום: ניסע, כך הציע, לבקר בפרק לאומי כדי להתפעל מיפי הטבע שעל ערכיו מקפידים באותו פארק ואותו משמרים.
לאחר דברי “תעמולה” כה נחרצים לטובת הרעיונות ה”ירוקים” של ידידי, הסכמתי מיד להצעתו ולאחר הכנות קצרות יצאנו בדרכנו לפרק הלאומי הגדול שבמזרחה של פולין.
8. העיר זאמושץ’
זהו האיזור המזרחי של פולין, לא הרחק מהגבול עם אוקראינה. גבול שנוצר בתום מלחמת העלם השניה, שהעביר בפועל חלקים גדולים ממה שהיתה פולין לשלטונה של אוקראינה. כך עברה העיר לבוב לשלטון אוקראינה – אחת הרפובליקות הסובייטיות שתחת שלטונו של סטאלין, וגם הפכה בהזדמנות זו מלבוב ללביב – כשמה של העיר באוקראינית. וגם בוצ’אץ’ עירו של עגנון – עברה לשלטונה של אוקראינה. ולבוב זו, של סוף המאה ה 19 ותחילת המאה העשרים, נודעה כמרכז לפעילות תרבותית יהודית, ובה תיאטרון ביידיש וכן היתה מקום מפגשם של סופרים עבריים ופעילות ספרותית עניפה להחייאת השפה העברית: חיים יוסף ברנר, בא לשם וכתב שם יחד עם ידידו גרשון שופמן, וכותבים עבריים נוספים פעלו בה ודי אם נזכיר את המשורר אורי צבי גרינברג שהחל פעילותו הספרותית בה בשפת יידיש ועם עליתו לארץ, עבר וכתב בעברית.
עודנו נוסעים, ביום הקיץ המחייך אלינו, בדרך אל הפרק הלאומי, ביקש חברי כי נעשה סטיה קטנה, וזה עקב קרבתנו הרבה לעיר זאמושץ’ והוא מציע כי נעצור בה להפסקת קפה קצרה כדי שאתרשם מכיכר העיר ההסטורית, שהוא בטוח כי תמצא חן בעיני:
ואכן, עד מהרה הגענו לכיכר העיר, הנקראת בפולנית “רינק” ( שבפולנית מימי ילדותי ששרידיה עדיין על לשוני, משמעו “השוק”) וזו כיכר יפה ואף מפוארת ומגדל בית העיריה המתנשא מעליה כמו שולט וחולש עליה.
הכיכר “מגודרת” בסדרות של בנינים, העומדים על גבי שדרות עמודים וקשתות, [ “קולונדות”] וכל אחד מבתיה צבוע בצבע אחר והם מעוטרים בעיטורים ובתבליטים עשירים, וחברי מתגאה כי החלק העתיק של העיר זאמושץ’ – הוכרז על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמי:
חברי הרצה והסביר כי העיר זאמושץ’ נוסדה בשנת 1582 על ידי אציל פולני – יאן זאמויסקי, שמו, שאת השכלתו רכש בפאדואה שבאיטליה. וכששב לאחוזתו רחבת הידיים, ביקש להקים עיר מסחר שתקשר בין מרכז וצפון אירופה אל הים הבלטי. לשם הגשמת מטרתו זו גייס את האדריכל האיטלקי ברננדו מוראנו, וזה תכנן ובנה את העיר הרנסנסית בסגנון איטלקי, במזרחה של פולין. במעשהו זה הקדים בכ 121 שנה את מפעלו של פטר הגדול שעשה מעשה דומה להקמתה ויסודה של סנקט-פטרסבורג, כדי שתהווה “חלון לאירופה” עבור רוסיה.
ומשם המשכנו בנסיעתנו והגענו לפרק:
9. הפרק הלאומי ROZTOCZANSKI
אכן, כפי ש Aaron הבטיח, הפרק הלאומי של רוטוז’אנסקי ROZTOCZANSKI PARK NARODNY הינה שמורת טבע רחבת ידיים, ובעודנו נוסעים בכבישיה ובשביליה, מצביע לי מארחי – עירוני חסר תקנה שכמותי – על נפלאותיו ויופיו של הטבע המשומר והמוגן וזה כדבריו : “הנוף הטבעי במזרחה של פולין; “הטבע בהתגלמותו” ; “הטבע הבלתי פגוע” ובאחת : “הטבע הטבעי” !!.
וכאשר ראיתי את יפי הטבע השמור בפרק, ואת היערות והחורשות המוריקים:
ואת עדרי הסוסים הפולניים שלא בויתו עדיין, והם רועים שם, במרחבי הפארק בשדותיו המוריקים ובחורש הטבעי בטבעיות ובפראות
– והכל הרחק משיניה הגורסות של הקידמה הטכנולוגית ותאוות הבצע של אנשי הנדל”ן, עלו בזכרוני שורתיו המצמררות של חיים נחמן ביאליק:
כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.
שהרי לא העיר העיר היפה זאמושץ’, הבנויה בסגנון הרנסנס האיטלקי, ולא יפי הטבע הירוק של הפארק הסמוך – כל אלה לא עמדו להם ליהודי גאליציה, כמו לשאר יהודי פולין, שבימי שלוט הנאצים באיזור זה השמידו את רוב תושביו היהודיים !
10. ביאליק משתקף בבריכה
ובעודנו משוטטים בפרק רחב הידיים, הגענו לחורש אחד ומקווה מים אחד שוכן לצידו. וצמרות העצים הגבוהים, היונקים את מימי מקווה המים משתקפים על פני המים השוקטים, ושם עלה בזכרוני שיר אחר של חיים נחמן ביאליק, שאת חיבורו החל בווארשה בשנת 1904, והשיר מתאר את זיקת הגומלין שבין הבריכה ומימיה ובין שורשי העצים הנישאים לצד האגם: והיא הברכה “מֵינִיקָה חֶרֶשׁ אֶת-שָׁרָשָיו וּמֵימֶיהָ יִשְׁלוּ“ [ ישקטו ] ובפועל לא רק על העצים, ועל השורשים הפיזיים ולא רק על המים שבבריכה שר המשורר – אלא שהוא נזקק לאלה כדי, שישמשו לו מטאפורה ל”סמל רוח היצירה”, ובשיר זה הטביע את השקפותיו על היחסים בין העולם החיצוני, הפיזי ובין האמן הסופג את מסריו של העולם ובין יצירתו המבטאת את אלה:
וכאן שורות אחדות משירו זה של ביאליק:
ובעודי מקיף את מקווה המים הקטן, כדמותה של בריכה או אגם קטן, נתגלו לעיני שורשיהם החשופים והנחשפים של עצים בפאתי היער המגיע עד לשפת הברכה. המים גרפו את החול שהשורשים הכו בו – וכך הם עומדים להם גלויים וחשופים לאור השמש.
אכן, צורתם של אותם שורשים שנחשפו אומרת עוצמה ונחישות – ואלה השורשים המחזיקים את העץ ומאפשרים לו להגביה ולעלות מעלה מעלה, ואלה המחזיקים אותו זקוף ועומד כנגד הרוחות המנשבות בימי סגריר.
אך גם שורשים חשופים אלה, מזינים עצמם, משורשים נוספים הממשיכים דרכם למעמקי האדמה, והם דקים מיני דק, ודרכם נמצצת לעץ, חיותו ובפועל חייו.
וכך, עומד אני לנוכח שורשים מרשימים אלה, בין היער ובין האגם הקטן, אני מביט במים המזינים את העץ ועץ הנסמך על המים – והפסוק:
“וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ”2
עלה ביני לביני – וכמו מאליה מתבקשת המטפורה כי האדם “עץ השדה” וכדי שיקום ויהיה ויגדל ויגבה זקוק הוא, כאותו עץ, לשורשיו.
והאמנם ?
בעודי נוסע ברחבי פולין, הרחוקה מביתי, פולין אותה עזבתי בימי ילדותי עת עלו הורי לארץ, מביט אני בשורשי ?
האמנם שורשי עץ זה, מסמלים – את הצורך שלנו, השורשי, העמוק, הבלתי-מנוצח, התמידי להתרפק על עברנו ולינוק משורשינו ?
לראות עין-בעין, כיצד הם מכים באדמה, פולחים אותה, חודרים אליה, חורצים בה את דרכיהם הפתלתלות, נכנעים אך-רגע לאבן החוסמת ומתעקלים לעקפה וחותרים אל המעמקים לינוק מבאר המים החיים, את חיות העץ, את צמרתו ;
11. חזרה לווארשה
צילמתי את התצלומים, שאני מציגם כאן, לשיתוף הגולשים במה שראו עיני.
וחזרנו למכונית.
Aaron התניע והתחלנו לנסוע חזרה. הפעם מהמזרח לכיוון מערב.
הדרך החלה מתפתלת בין יערות ירוקים משני צידנו.
לפני שנרדמתי והותרתי את הנהיגה בידי ידידי, הספקתי עוד לפתוח את הרדיו – וכמו היתה זו הזמנה שנזדמנה, עולים לי צליליו של שופין – שהיה בימי ילדותי, הקומפוזיטור “הלאומי” של ביתנו, שאבי העדיפו על כל קומפוזיטור אחר, פרט למוצארט…[ כמובן ]…
מאזורקה של שופין, נתנגנה לה. היא היתה עבורי חדשה , ובלתי מוכרת. הקריניית הודיעה כי המבצע הוא ארתור רובינשטיין, יליד לודג’ ;
אנו נוסעים, המזורקה מספר 14 מתנגנת, ואותו żal [ = עצב, חמלה, מלנכוליה ] מהותו הפולנית של שופין [ הצרפתי בחיי המעשה שלו ] שרובינשטיין כה מטיב להפיק, מלווה אותי בדרכנו חזרה לווארשה;
ולפני שנתנמנמתי עוד הספיקה לעלות בי המחשבה:
הככול עץ – הנסמך על שורשיו, פן יפול ופן יבול – האדם ?
12. אל השורשים בלודג’
כשהתעוררתי – היינו כבר בווארשה.
ממנה נסעתי לעיר לודג’ – העיר בה נולדו שני הורי, אותה עזבתי ואני כבן ארבע וחצי;
וכששבתי לביתי בישראל, התחלתי בעריכת הסרטים על שורשיה של משפחתי בעיר לודג’ שבפולין
____________________
היום 14 ליוני 2014
.
ה
יום
____________________________________________________________
תגובות לפוסט “הרהורים על שורשים”
____________________________________________________________
עקב תקלה טכנית שאינה מאפשרת – להפעיל את הקישור “להוספת תגובה לחץ כאן” – מסיבות בלתי ברורות [ בדף זה בלבד ! ] אבקש כי המבקשים להגיב לרשימה זו לשלוח את תגובותיהם למייל:
mymilim@gmail.com
ואני אפרסמן כאן.
היום 15.6.2014 הגיעה תגובתו של ישראל [ הזכור לטוב מתגובותיו המעשירות לפוסטים על ס. יזהר כמו תגובותיו על הפוסט על הסיפור – המורה חרלמוב וגם תגובתו לסיפור “גילה” ] ואני מתכבד להעתיקה הנה ככתבה וכלשונה:
מאת ישראל:
שלום ויקטור,
מכיוון שאין אפשרות להגיב על “הרהורים על שורשים” אני מגיב כאן, ושולח הדהוד כלשהו לסיפורך:
http://linmagazine.co.il/node/view/49572#.U5zADq6NRVY
-
מאת Victor:
לישראל
תודה על ההדהוד בתגובה ל”הרהורים על שורשים”,ברשותך אעתיק את תגובתך כאן, כתגובה לרשימתי “הרהורים על שורשים”
ולאחר שאקרא, את מסע פולין שלך, ארשה לעצמי להגיב.
חן חן
ויקטור
