♦

בעודו במינכן, ימים אחדים לאחר תפיסת השלטון בגרמניה על ידי היטלר [ לכאורה מינוי בהליך כמו דמוקרטי, של אדולף היטלר כקנצלר של גרמניה 1.2.1933 ], נשא תומאס מאן הרצאה במלאת חמישים שנה למותו של ואגנר. היה זה ב 10 בפברואר 1933. לימים תפורסם הרצאה זו במאמר “יסוריו וגדולתו של ריכרד ואגנר”, בהרצאה זו אותה נשא – כ 10 שנים לפני שיתחיל לכתוב את ספרו ה”מוזיקלי” הגדול ביותר: “דוקטור פאוסטוס” –

“…בוקעת פה [ בחיי האהבה של הנער זיגפריד – ו’ ] הנובטים ומלבלבים כאביב, כפי שואגנר משכיל להחיותם במלים ובעזרת המוזיקה המפרשת והמאיירת. בוקעת פה מן הלא-מודע תרכובת של צמידות לאם, תשוקה מינית ופחד – כוונתי לאותו פחד אגדי שזיגפריד כה רוצה ללמוד – ותרכובת זו מראה איך תפיסתו של ואגנר הפסיכולוג עולה בקנה אחד, באופן אינטואיטיבי ומוזר, עם זו של בן טיפוסי אחר למאה התשע עשרה, זיגמונד פרויד, הפסיכואנליטקן. כאשר בהזיותיו של זיגפריד בצל התרזה הופכת המחשבה על האש לארוטית: כאשר מימה מנסה להורות לחניכו מהו פחד, ואותה עת מתרוצץ בתזמורת המוטיב של ברונהילדה הישנה בתוך האש – אכן פרויד לפנינו, האנליזה בכבודה ובעצמה. נזכיר שגם אצל פרויד, שמחקריו הנפשיים מרחיקי הלכת ותורת המעמקים שלו כבר הקדימו להופיע, במונחים כלליים, בכתבי ניטשה, יש קשר הדוק בין ההתעניינות במיתי, באנושי הקדום ובתרום תרבותי לבין ההתעניינות הפסיכולוגית.

“האהבה במלוא ממשותה”, אומר ואגנר, “אפשרית רק בלבושה המיני. רק כגבר ואישה יכולים בני האדם לאהוב לאמיתם. כל אהבה אחרת נובעת מזו, באה בעקבותיה, מתייחסת אליה או מחקה אותה חיקוי מלאכותי. מוטעה הדבר לראות באהבה זו [ המינית ] רק גילוי אחד של האהבה בכלל, בעוד גילויים אחרים, אף גבוהים יותר, קיימים כביכול בכל צורה”

[ תומאס מאן, ייסוריו וגדולתו של ריכרד ואגנר, מגרמנית: בנימין פרל. מתוך מי מפחד מריכרד ואגנר, היבטים שונים של דמות שנויה במחלוקת, בעריכת רנה ליטוין וחזי שלח, הוצאת כתר בעמ’ 112]

♦

תומאס מאן אינו חוסך שבט ביקורתו מניטשה ביחסו לטריסטאן ואיזולדה, יחס המאופיין בהתכחשות לצד האירוטי – מיני שבדרמה מוזיקלית זו. הוא כותב:

“ניטשה מכריז שהוא לובש כפפות לפני שהוא נוגע בתכליל [ הפרטיטורה – ו’ ] של “טריסטאן”. ” מי יעז לבטא את המילה”, הוא קורא, “את המילה האמיתית המבטאת את הלהט של “טריסטאן” ? היום אני ער יותר משהייתי בגיל עשרים וחמש לפן הקומי, פן הבתולה הזקנה שבהצגת שאלה שכזאת. מה יש להעז פה ? חושניות – זו המילה. חושניות אדירה, מזוככת, מרוממת לספירה המיסטית, מצוירת בנטורליזם קיצוני ביותר, חושניות שאין להרוותה. ואנו שואלים את עצמנו מאין באה לניטשה – “רוח חופשית, חופשית מאוד” – אותה משטמה כלפי המיניות, כפי שהדבר נרמז בשאלתו באורח פסיכולוגי-חושפני. האם אינו חורג מתפקידו כמגינם של החיים נגד המוסר ? האם לא נחשף פה איש המוסר הקנאי, בנו של הפאסטור ? “

[ תומאס מאן, ייסוריו וגדולתו של ריכרד ואגנר,מגרמנית: בנימין פרל. מתוך מי מפחד מריכרד ואגנר, היבטים שונים של דמות שנויה במחלוקת, בעריכת רנה ליטוין וחזי שלח, הוצאת כתר בעמ’ 137-8]

תומאס מאן, השבוי במידה לא מועטה בקסמם של “טריסטאן ואיזולדה”, אינו מתכחש לכוחו של היצר במערכת היחסים הזו המוליכה מן התשוקה אל האהבה ואל הלילה ואל התגשמותם העילאית במוות – היא ה”המוות-מאהבה”.

הוא מצביע על וואגנר – הגרמני והאוניברסאלי בעת ובעונה אחת : כמי שיש לראות את אומנותו באור אחר מהאור שפרשניו ה”פטריוטיים” [ בגרמניה של תחילת שנת 1933 – והדברים נאמרים כ 10 ימים לאחר עליית היטלר לשלטון !! ] מבקשים לראות בו.

עולמו של ואגנר הוא:

“עולם צבעוני, יציר דמיון, מאוהב במות וביופי, העולם של שיאה ואחריתה של הרומנטיקה המערבית הוא שנפרש לעיננו למשמע שם זה. עולם של פסימיות, המתמחה בסמים נדירים ובחידוד יתר של החושים. הנתלה בכמיהה בכל מיני חישובים על אחדות החושים, בחלומותיו של הופמן-קרייזלר על ההתאמה והקשר הפנימי שבין צבעים, צלילים וניחוחות, בגלגול המיסטי של החושים שהפכו לאחד… בתוך עולם זה יש לראות את ואגנר ולהבינו. אחיהם ורעם המהולל ביותר של כל הסובלים מן החיים והנוטים לרחמים, המבקשים את הדבקות, של הסמבוליסטים מערבבי האומנויות ומעריצי “האמנות הסוגסטיבית” המרגישים צורך “ללכת הרחק, מעל ומעבר לאנושות”. כפי שאמר מוריס ברס, האחרון שנטבל במים אלה, חובה של ונציה עיר “טריסטאן”, משורר הדם, התשוקה והמוות, הלאומני באחריתו וואגנריאני מראשית עד אחרית.

[ תומאס מאן, ייסוריו וגדולתו של ריכרד ואגנר,מגרמנית: בנימין פרל. מתוך מי מפחד מריכרד ואגנר, היבטים שונים של דמות שנויה במחלוקת, בעריכת רנה ליטוין וחזי שלח, הוצאת כתר בעמ’ 150-1]