[09.12] {16} תומאס מאן / פאוסטוס – הירידה לבית הזונות/המכתב

26 בינואר, 2013

אוטו דיקס – מלח שיכור בבית הזונות , 1922

______

תם הסיור שעורך ה”מדריך” לאדריאן לוורקין באתרי התרבות הגבוהה בלייפציג – ועתה מֵאִגָּרָא רָמָא ##מֵאִגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא מליצית ביטוי המתאר ירידה פתאומית ממעמד רם לשפל המדרגה. זו הוא מוריד את ה”מודרך” לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא, שאינו מסעדה טובה כפי שביקש לוורקין אלא בית זונות.

ראוי להתעכב כאן על הסמליות שבירידה זו.

תומאס מאן מספר את סיפורו של אדריאן לוורקין, המבוסס, כפי שהראנו בפוסטים הקודמים, על התרחשות המיוחסת לפרידריך ניטשה, ובטכניקת ה”מונטאז’ ” – בה חומרים מהמציאות הריאלית מעורבבים במעשה הספרותי והופכים לחלק בלתי נפרד מהרצף הסיפורי, בבחינת לבנה נוספת בבנין הסיפור, ממשיל כאן תומאס מאן משל רחב יותר מ”סתם” סיפורו של הקומפוזיטור אדריאן לוורקין שנקלע שלא בטובתו לבית הזונות…

לא רק תומאס מאן ראה כך את הדברים. נציג כאן ציור שצייר הצייר אוטו דיקס בשנת 1933 – שנת עלייתו של היטלר לשלטון [ בבחירות דמוקרטיות לכאורה ] – וגם בו מוצגת גרמניה כבית זונות – אליה הוליך ה”מדריך” [ הפיהרר ! ] את מונהגיו שהצביעו עבורו בהמוניהם כיוון שהיו עייפים ורעבים [ מתוצאות מלחמת העולם הראשונה ומהאינפלציה שדירדרה את מצבם הכלכלי של הגרמנים לאבטלה ורעב ] או בלשונו הציורית של תומאס מאן:

…” ואני הייתי עייף ורעב. התראה לי לבסוף פונדק לסעוד בו, אני אומר למורה-הדרך שלי ? משובח ? הוא שואל בקריצה. משובח, אני אומר, בתנאי שאינו יקר מידי….”

והנה בא ה”מדריך” [ הפיהרר] ובמקום להביא את מצביעיו למסעדה ולהרגיע את קיבתם הרעבה הוא מוביל אותם, במעשה מרמה לבית הזונות.

וכך ראה את הדברים הצייר האקספרסיוניסטי הגרמני אוטו דיקס:

אוטו דיקס – שבעת החטאים

ועתה ידקדק ויפרט תומאס מאן את עוללותיו ועלילותיו של הקומפוזיטור בבית הזונות כשהוא מוקף “שפיריות”…

בבית הזונות – נקודת מבט ראשונה

את נקודת המבט הראשונה [ שכן כפי שנראה להלן – אירוע זה עצמו יסופר לאחר מכן מנקודות מבט נוספות ] מובאת על ידי “המספר היודע-כל”, שבתוקף ידיעתו הכוללת הזו, בידיו לחשוף בפני הקורא את תוכנו של מכתב ששיגר אדריאן לוורקין לידידו – סרנוס צייטבלום – ובו הוא מספר לו על חוויותיו באותו “בורדל” [ בית זונות ] אליו הובל בכחש:

הנה דברי המכתב [ בצירוף איורים ואילוסטרציות, שהוספתי כדרך פרשנותי, וגםהסברים לעת מצוא:

“לאט-לאט יורדת החשכה, אורות נדלקו, נתרוקנו גם הסמטאות, ואני הייתי עייף ורעב. התראה לי לבסוף פונדק לסעוד בו, אני אומר למורה-הדרך שלי ? משובח ? הוא שואל בקריצה. משובח, אני אומר, בתנאי שאינו יקר מידי. הוא מוביל אותי אל בית אחד בסמטה מאחרי הרחוב הראשי – במדרגות המובילות לדלת קבוע היה מעקה עשוי פליז, נוצץ בברק כמו הלוחית שעל כובעו, ומעל לדלת פנס, אדום ככובעו של הברנש. בתיאבון הוא מאחל לי, מששילמתי לו שכרו, ומסתלק לו.

אני מצלצל, הדלת נפתחת מעצמה, ובפרוזדור מגיעה לקראתי מגונדרת, אדומת-לחיים, מחרוזת פנינים כעין הדונג מקשטת את משמניה,

תצלום-אילוסטרציה – יאן סאודק

ומקבילה את פני בגינוני הערצה כמעט, מצייצת ומכרכרת באושר אין קץ, כמו ייחלה לבואי עת רבה, מובילה אותי דרך פרגודים אל טרקלין מתנוצץ בהדר, כתליו מצופים בטפיטים נתונים במסגרת, מפואר בנברשת-בדולח, במנורות קיר ומראות מאחריהן

at the miror-1922-800

אוטו דיקס – לפני המראה

תצלום אילוסטרציה

ובספות של משי, ועליהן יושבות לך נימפות ובנות מדבר, שש או שבע למניין, איך אכנה אותן, מורפיות ##מורפיות מלשון מורפוס - אל החלומות במיתולוגיה היוונית , שפיריות, אזמרלדות מעוטות לבוש, שקופות לבוש, עטופות מוסלין, מלמלה ונציצים, שערן ארוך ומתבדר, שערן קצר ומתולתל, והן נושאות אליך עיניים מלאות ציפיה, זוהרות באור הנברשת.

תצלום אילוסטרציה – “אזמרלדות מעוטות לבוש, שקופות לבוש…”

בי הן מביטות, לא בך.

הברנש הזה, השלפפוס סבוא-הבירה הזה הוביל אותי למאורת פריצות ! עמדתי על עמדתי מסתיר את רגשותי, רואה מולי פסנתר פתוח, ידידי,

תצלום אילוסטרציה – “רואה מולי פסנתר פתוח, ידיד…”

אני שועט אליו על-פני השטיח ומקיש בעמידה שניים-שלושה אקורדים: אני זוכר עדיין מה זה היה, משום שדעתי היתה נתונה באותו זמן לתופעת המצלול, מודולציה מסי-לדו-מאז’ור, מרווח נוסך בהירות של חצי-טון, כמו זה שבתפילת הנזיר בפינלה של “הקלע החופשי”;

המפגש הראשון של לוורקין בבית הזונות מתוך הסרט “דוקטור פאוסטוס” 1982

♦

להלן הקטע המסיים את האופרה “הקלע החופשי” Die Freischutz מאת קארל מאריה פון וובר משנת 1812 והופעת הנזיר.

קישור ישיר לוידאו

בדקה 7:29 שר הנזיר את המילים הבאות:

Doch jetzt erhebt noch eure Blicke

zu dem, der Schutz der Unschuld war

ובתרגום מילולי

And now uplift your gaze
To Him who was the protector of innocence!

ועתה הרימו מבטכם כלפי מעלה

לזה אשר הגן על התמימות !

לקטע זה מכוון תומאס מאן בכותבו:

“כשהתוף, החצוצרות והאבובים נכנסים באקורד הקוורטה-סקסטה של דו. אני יודע זאת בדיעבד, אבל לא ידעתי זאת, אלא רק ניגנתי לי סתם כך.”

כאן הקטע בקובץ-קול

“Wer legt auf ihn so strenegn

כפי שאנו רואים, בעוד אדריאן הלום מן המראות הנגלים לפניו בבית הזונות, הוא מוצא לעצמו מפלט בידיד אחד – הוא הפסנתר הפתוח – והוא מקיש עליו כמה אקרורדים. תומאס מאן מנצל סיטואציה זו, שמקורה בארוע המקושר למה שארע לפרידריך ניטשה בבית הזונות בקלן, אך הוא ממלא את האמירה הסתמית ” ומקיש בעמידה שנים שלושה אקורדים” ומפרט מהם אותם אקורדים

אם מנסים לפענח למה כיוון תומאס מאן בבחירתו זו בתפילת הנזיר בפינאלה של האופרה של קארל מאריה פון ובר “הקלע החופשי” – ניתן להזקק כאן לפרשנות אותה מפרשת

Gunilla Bergstein : Thomas Mann’s Doctor Faustus – The Sourses and Structure of the Novel 1969 p. 214-201

הסבורה, בהסתמך על תוכנה של האופרה “הקלע החופשי” [ שיש בה אלמנטים השאובים גם הם מאגדת-פאוסט, ומעין ברית עם השטן המכונה באופרה “זמיאל” Samiel ] כי תומאס מאן נזקק לגילוי אופטימי זה בסיפור “הקלע החופשי” – כרמז לעמדתו הדתית-מוסרית של תומאס מאן, המבקש למצוא בבירע עמיקתא של בית הזונות היא גרמניה הנאצית, בקשת מחילה דתית GRACE, כמעין קרן אור המותירה שביב דק של תקווהבשאול התחתיות בה היתה שרויה גרמניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם השניה.

ועתה חוזר המספר וממשיך בתיאור בית הזונות:

על ידי נעמדת אגב-כך שחומת-עור אחת, במותנייה ספרדית קטנה, פה גדול לה, חוטם פחוס ועיני שקד, אזמרלדה, ולוטפת בזרועה את לחיי .

תצלום אילוסטרציה – יאן סאודק

אני מסתובב, דוחף בברכי את הכיסא הצדה ודוהר חזרה על פני השטיח דרך גוב העריות, חולף על פניה של אם-הנפקניות המגדפת,

אוטו דיקס – המאדאם, 1923

דרך הפרוזדור ובמורד המדרגות לרחוב, בלי לגעת אפילו במעקה הפליז” ((תומאס מאן – דוקטור פאסטוס – חיי המלחין הגרמני אדריאן לוורקין מפי ידידו – מגרמנית יעקב גוטשלק בעמוד 137-8))

במכתב, המצוטט בפרק 16 של “דוקטור פאוסטוס”, מספר אדיאן לוורקין לא רק על ההתרחשות בבית הזונות, לאחר שנמלא משם, כל עוד נפשו בו, הוא חוזר לשגרת חייו – וכקומפוזיטור, יפרט על חיי המוזיקה כפי שעברו עליו .

הוא מספר כי האזין רק לקונצרט אחד בגונדהאוז – היתה זו הסמפוניה השלישית של שומאן [ היא הסמפוניה “הריינית” ]

“עם השלישית של שומאן piese de rdesistanc [מצרפתית : יצירה שלא נס ליחה ] , מבקר אחד מאותו זמן גמר את ההלל על ‘תפיסת-העולם המקיפה’ של המוזיקה הזאת, דברים הנשמעים כפטפוט שלא לעניין, ואשר חסידי הקלאסיקה אמנם לעגו להם ברוב התמוגגות, אלא שגם טעם לחיוב היה בהם, למרות הכל, באשר הם מייצגים את עליית קרנם של המוזיקה והמוזיקאים בזכותה של הרומנטיקה. היא שחררה את המוסיקה מן הספירה של התמחות צרת-אופקים ושל תזמורת כלי הנשיפה של העיריה והפגישה אותם עם עם עולמה הגדול של הרוח, עם הזרם האמנותי והאיטלקטואלי המרכזי של התקופה- אל לנו לשכוח לה את זה” ((תומאס מאן – דוקטור פאסטוס – חיי המלחין הגרמני אדריאן לוורקין מפי ידידו – מגרמנית יעקב גוטשלק בעמוד 138-9))

קישור ישיר לוידאו – הסימפוניה השלישית ה’ריינית’ של רוברט שומאן

וכל זה בא מבטהובן, בתקופתו האחרונה –

“כלומר אמנות הפורצת את גבולות המוזיקה-גרידא ומשתלבת בתחום האינטלקטואלי האוניברסלי”,

ועוד הוא עובר ומחלק “ציונים” לקומפוזיטורים נוספים [ כגון מה אמר הנדל על גלוק “הטבח שלי מבין בקונטהפונקט יותר ממנו” … ] ומגיע למנדלסון – ומסיים את השתפכותו ואת מכתבו בווידוי על כי הוא :

“מרבה לנגן את שופן וקורא על אודותיו. אני אוהב את המלאכי שבדמותו, המזכיר את שלי, אותו צד יחיד-ומיוחד ועלום מאין כמותו בישותו, הלוט בצעיף החומקני, המתרחק-מהרפתקה, את העדר-הענין, את שלילת ההתנסות החומרית, את גילוי-העריות המזוכך שבאמנותו מופלאת-העידון והמצודדת.

כמה מדברת בשבחו של האיש אותה ידידות עמוקה וקשובה שרוחש לו דלקרואה, הכותב לו : Je’spere vous voir ce soir, mais, ce moment est capble de fair devenir fou [ תרגום מצרפתית לעברית : מקווה לראותך הערב, אבל באותו רגע אני עלול להשתגע” ]. כל דבר אפשרי בעיני ואגנר של הציור !

אך הרי אצל שופין יש לא מעט דברים, לא רק כאלה הקשורים להרמוניה, אלא גם למהות הרגשית הכללית, שהם יותר מאשר מקדימים את ואגנר, הם מאבידים עליו את הכלח מלכתחילה,

קח את הנוקטורנו בדו-מינור, אופוס 27 ואת הדואט המתחיל אחרי החילוף האנהרמוני מדו-דיאז לרה במול, ביפי-צלילו הנואש הוא עולה על כל האורגיות של טריסטאן – ולא עוד אלא שבאינטימיות של הפסנתר, לא כקרב-איתנים של התאווה ובלא צביון-הקורידה של מיסטיקה תיאטרלית שופעת-כוח בסיאובה. קח מעל לכל, גם את יחסו האירוני לטונאליות, אותה נימה מקניטה, מתעתעת, מתכחשת, מרפרפת, את התקלסותו בציון-המפתח, זה הולך רחוק, רחוק עד לשעשע ולרתק…”¹

נדמה שתומאס מאן, מעריצו מזה שנים רבות של ריכארד ואגנר, ואת “טריסטאן ואיזולדה” במיוחד – הלך רחוק מאוד בהערתו כאילו, הנוקטורנו אופוס 27 של שופין “עולה על כל האורגיות של טריסטאן…”

כאן אותו נוקטורנו אליו מפנה תומאס מאן:

קישור ישיר לוידאו

הפרק מסתיים בדרישתו החד משמעי –

“מובן מאליו שאתה משמיד את זה מיד“

בפוסט הבא – בו אקרא בפרק 17 של “דוקטור פאוסטוס” – נעקוב אחר התנהלותו של סרנוס צייטבלום ביחס למכתב אותו כתב אדריאן לוורקין ובו סיפורו על הביקור בבית הזונות.