[1] פנחס שדה או “החיים כמִשְׁגָּל”
2 בפברואר, 2014
קטע מציורו של פנחס שדה “הלא החיים הם משל”
הקלק על הציור לתצוגת עטיפת ספרו של פנחס שדה – “החיים כמשל” – הוצאת שוקן
התוספות בצבע טורקיז – ויקטור
ספרו המפורסם ביותר של פנחס שדה: “החיים כמשל” החל להכתב בשנת 1956. כתיבתו נסתיימה כעבור כשנה וחצי וביום 4.8.1957 כתב פנחס ביומנו: “סיימתי לכתוב את החיים כמשל הלילה בשעה 12:30 אחרי חצות”((פנחס שדה – היומנים – עורכים:אילת נגב ויהודה קורן, הוצאת דביר בעמ’ 81)).
הספר ראה אור בחודש נובמבר 1958 בבית דפוס קטן, ששכן בסמוך לשוק הכרמל בתל-אביב, ועבדו בו ששת האחים למשפחת לוי ומכאן שמו: דפוס “ששת”, ועל שמו נקראה ההוצאה “הוצאת ששת”, שהסכימה להדפיס את הספר וזה לאחר שהוצאות ספרים אחרות ( לרבות הוצאת “שוקן” המכובדת), סירבו לפרסמו.
פנחס שדה נפטר ב 29 בינואר 1994, והוא כבן 65, ובמלאת 20 שנה לפטירתו היתה לו עדנה:
בסתיו 2013 הוציאה הוצאת הספרים דביר את “פנחס שדה – היומנים”, הוא קובץ של יומנים שכתב בתקופות שונות בחייו.
הוצאת שוקן הוציאה הדפסה חדשה של “החיים כמשל” בצירוף יומן הכתיבה של הספר;
חגי לוי, הפיק סדרת טלויזיה ושמה “המקוללים” כאשר גיבור התרבות הראשון בסדרה היה פנחס שדה, ולפי דבריו של חגי לוי, הצעיר הדתי ש”יצא בשאלה” פנחס שדה :
“היה בן אדם שהנחה את דרכי… לא רק אז . פנחס שדה מכולם הוא האיש שעד היום אני…מודד את חיי מולו, אני חושב שלהרבה אנשים שעזבו את הדת הוא היה תחנה בדרך כי הוא הציע איזה שהיא רוח ואיזו שהיא אמת אלוהית אבל לא הלכתית ויש בזה משהו מלא קסם”
בסמיכות ליום השנה העשרים לפטירתו הופיעו כתבות אחדות, בעתוני סוף השבוע, שחזרו והעלו מתהום הנשיה את סיפור הנשים שהיו קשורות בדרך זו או אחרת לפנחס שדה .רשימת נשות פנחס שדה, מופיע בכתבתה של גילי איזיקוביץ, כפי שפורסמה בעתון “הארץ” : “הכריזמה, ההתאכזרות ההתאבדויות: הנשים בחייו של פנחס שדה”.
דליה יאירי הפליגה בזכרונות והתפייטה על השפעתו הגדולה ואף הכבירה עליה ועל עולמה:
“שדה הסופר, המשורר והוגה הדעות ניצב בעיני על פסגה בלתי מושגת. יצירותיו היכו בי, אפילו זעזעו אותי, ובוודאי שהיתה להן השפעה מיידית על דרך החשיבה שלי, על התייחסותי למוסכמות החברתיות, לספרות או לשירה שהכרתי עד אז. כתיבתו של שדה עברה בחיי כסופה. היא חדרה מבעד לחלונות מוגפים, עירבלה את עולמי, ובנתה עולם אחר תחתיו.”
רות אלמוג לעומתה נזכרה בקוים מטרידים באשיותו – לרבות התענגותו על השמעת אמירות פרובוטקיביות – על מנת להכעיס
אחרי הקדמה קצרה זו היה פנחס מתחיל בדרך כלל לשוחח אתי על עניינים שידע בעליל כי הם מרגיזים אותי. כך נהג לדבר בין השאר בשבחו של אדולף היטלר, וככל שראה אותי מאדימה מרוגז, כן התענג ונהנה. הייתי תמימה ותמיד נפלתי בפח שטמן לי. הוא כפר בכל דבר מקובל ונהנה להרגיז את הבריות.
פרופ’ נסים קלדרון שהעלה את זכרו – במלאת 20 שנה לפטירתו, שיבח את העברית בשיריו, אך באותה נשימה פרצו מבין דבריו מילים כדורבנות על הפוזה שבפרוזה שלו :
“ושדה לא עמד בפני הפיתוי המיסיונרי הזה. בחלקים לא קטנים של הפרוזה שלו, בקשרי האהבה שלו שנמשכו בשיריהן של נשים אחרות, בהופעותיו הפומביות ובנאומים שנשא, היתה בהחלט הטפה. והיא גם זו שחיסלה את האותנטיות. ראיתי אותו כמה פעמים מדבר בפומבי, וכאב לי כמו שכאב לי כשקראתי את “החיים כמשל”, כשפרץ ממנו המטיף וגם הקול הלא אמין, המגלומני, הפומפוזי. אבל לא בשירים. בשירים שמרה עליו העברית הנהדרת שלו.”
♦
בספר “פנחס שדה – היומנים” [ בעריכת אילת נגב ויהודה קורן ] נתקלתי, בדרך מקרה, באחד משיטוטי בחנות ספרים. בעודי מעלעל ומרפרף בין דפי הספר – נחתו עיני, בלא כל כוונת-מכוון, אלא כאותו כדור העוצר במהלך סיבוב על מספר אקראי בגלגל הרולטה, בין העמודים 182 ו 183, ואני קורא:
“15.4.72
“הערב היתה חבצלת. הייתי נחמד אליה ונהגתי בחיבה רבה (אמנם שכבנו גם בחום רב ; אך לשעבר תמיד הייתי קשה ופראי, אולי אכזרי.) היא היתה כמהורהרת, כמעט עצובה.
בין לבין
“יהודית טילפנה .. התפלאתי שאלתי אם היא חושבת שיכולה לדבר איתי. ענתה שבשבילה לא השתנה כלום. עניתי לה שאין זה כך, וסיימנו. אכן אינני כועס עליה (הרי אנו שלוש שנים או יותר לאחר הגירושין, וארבע או יותר לאחר הפרידה)” ;
פנחס שדה מתוודה:
“יש לי מוח קמאי כמו לבדואי או למישהו מלפני אלפי שנים, שעל האשה למות אפילו אם נאנסה…”
לאחר מכן לא ישן בלילה כיוון שקרא את “הולדת הטרגדיה” של ניטשה, והחליט לנסוע לטול כרם וכתב על כך רשימה לעתון “במחנה” שנשאה חן בעיני העורך… יתכן כי הזה בעיירה הערבית המנומנמת את שמה של רוזמנודה מתוך שירו של אפולינר שקרא בלילה “את כל חיי נתתי לה במשך שעתיים”((פנחס שדה, נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים” הוצאת שוקן בעמ’ 124))
ובהמשך:
“ביקרתי אצל פנינה הגרה בשכונה בבית קטן , כשטיילתי לראשון לציון. שכיבה קצרה אך פראית“
הכיתוב הבא ביומן הוא כעבור ארבעה ימים :
“19.4.72:
“פסי היתה היום. אילפתי אותה קצת במיטה. ילדה נחמדה, אח”כ ניגנה לי בגיטרה שהביאה עימה…”
למחרת
“20.4.72 :
“… לאחר 30 שעות ללא שינה (קראתי, טיילתי על שפת הים) היתה חבצלת, משגל מנומנם. פינקה אותי. ילדה טובה, הפשיטה והלבישה גם”.
הפכתי לדף הבא ומסע הכיבושים ממשיך:
“17.5.72:
“בימים האחרונים שטפון של פניות מנערות: טלפונים מכתבים, ניסיונות ל”פרוטקציה” אצל מכרים (יהושוע) נערות גימנזיסטיות אחת צילצלה ביום אחד כ 30 פעם. בדי עמל נפטרתי מסיוט זה. וחוץ מזה פנינה, חבצלת שולה”.
כעבור ימים אחדים זכה לשני ביקורים. האחד של סטודנטית מחיפה שהעירה כי:
“26.5.72
” מכריה באוניברסיטה משמיצים אותי “כולם” זרקתי אותה מהבית. כל הביקור לא הספיק להמשך יותר מעשר דקות. ..והערב (עכשיו לפנות בוקר) באה בחורה מתל אביב, גם כן לחצה בטלפונים זמן מה., ולמרבה הקוריוז אף היא כמעט בהתחלה אמרה דבר דומה ( כנראה באמת יש אלי שנאה המונית, מוזר, בעוד שמצד שני מטלפנים וכותבים ההיפך. ) אך הפעם החלטתי להתאפק ( ומה גם שאינה סטודנית אלא מוכרת “וימפי” , ושמנה נורא. ברור שהיא טועמת כל היום מה”וימפי” שהיא מוכרת וזה מלא שומן”….
[ אך… אבוי… סיפור נערת הווימפי השמנה, מסופר על ידי חבצלת חיבשוש בספר “התמסרות” במכתב שנכתב ביום 27.9.1971 [ כלומר כעשרה חודשים לפני הרישום מיומנו של פנחס שדה ! – דבר שיש בו להטיל ספק באמינות התאריכים שפנחס שדה נוקב ב”יומנים” ] והנה הציטוט:
“סיפרתי לך שפעם הייתי עובדת בחנות אחת ביפו והייתי מוכרת עוגות בקלאווה ואיש אחד היה בא ואומר תני לי מזה ומזה ומזה ולפעמים כמה אנשים ביחד והיה עלי להיות זריזה להפליא. אמרת שזה מזכיר לך שהיתה בחורה אחת שיש לכם מכרה משותפת והבחורה ביקשה ממנה למסור לך שהיא רוצה לבוא אליך ואתה שאלת בדרך אגב מה היא עושה והמכרה הזאת אמרה היא מוכרת וימפי ואתה אמרת אם כך שתבוא. כי איך אפשר לדחות בחורה שעובדת הוימפי כי כמה שהעבודה פחות נעימה אתה אומר הרי זה יותר מכובד. ובאמת היא באה והיתה בחורה שמנה...”((חבצלת חיבשוש “התמסרות” בעמ’ 88))
את הקריאה המרפרפת בחנות הספרים סיימתי בסופו של עמ’ 185 ל”יומנים” שם כתוב:
“1.6.72
כל הלילה עם חבצלת ושולה יחד. פראי, אך כבר לא מושך”.
וכך, כשריחות “הזיעה והזרע עולים באפי” [ כביטויו של פנחס שדה בעמ’ 139 ל”יומנים”] עלו ונתנגנו בזכרוני, לא צלילי הסימפוניה הרביעית של ברהמס, שפנחס שדה זיווג דווקא אותם לביטוי בעל הקונוטציה הוולגרית הנ”ל, אלא דווקא צלילי “אריית הקטלוג” הסארקסטית של לפורלו בדון-ג’ובאני של מוצארט;
לפורלו מצביע על אדונו ההולל, ומציין בקנאה כבושה: “הוא אהב – ואני רק רשמתי“##דון ג'ובאני/ ו.א. מוצרט ליברטו מאת לורנצו דה-פונטה - נוסח עברי אקויריתמי מותאם למוזיקה של מוצארט מאת: הרי גולומב, הוצאת אור-עם בעמ' 38
ללמדך שמוצרט ולורנצו דה-פונטה, חילקו את משא המשימות הכבד על כתפיהם של שניים: את תפקיד: המונה, עורך-הקטלוג והמפאר והמהלל – כדי להרשים את דונה אלווירה – הפקידו בידי המשרת לפורלו, ואילו את תפקיד ה”הולל-הבא על עונשו“, כובש-הנשים, הפקידו בידי האדון הוא דון-ג’ובאני… [וראו צוהר הקטלוג מדון-ג’ובאני]
ואילו ב”קטלוג” כפי שפירט בעל “היומנים”, שני התפקידים מוטלים על כתפיו הצרות וגבו השחוח של האחד והיחיד ה”כל-יכול”:
את תפקידו המונה, עורך-הקטלוג-המהלל ממלא פנחס-לפורלו, ואת תפקיד הההולל-כובש הנשים מבצע דון-שדה-ג’ובאני
…אכן “החיים [ הקשים !…] כמשל” …
♦
כזו היתה היכרותי הראשונה עם הסופר פנחס שדה.
כל שהכרתי קודם למפגש משועשע זה, כשבזכרוני מתנגנת אריית הקטלוג של לפורלו, היה תרגום של פנחס שדה לשירו של היינריך היינה “לורליי”, תרגום אותו ציטטתי בעבר ברשימתי “תצלום, תרגום והרהור” שבאתר “מילים”
ימים אחדים לאחר מפגש משעשע זה, נקלעתי ביום 26.1.2014 לחנות ספרים אחרת. על דוכן הספרים שזה עתה ראו-אור, שכנו בסמיכות מזמינה “היומנים” לצד הדפסה מחודשת של “החיים כמשל”.
אני קורא על גב “החיים כמשל” כי הספר היה “לרב מכר גדול מאז הופעתו וזכה לדורות של קוראים נלהבים”;
אמיר גרינברג מצוטט על הכריכה, כמתוודה : “כנער בן שש-עשרה, מסוכסך רגשות ומבולבל, הלם בי החיים כמשל כפטיש”…
והמבקר מנחם בן, מתנבא: “עוד יחזרו ויקראו בו כמופת ספרותי ורוחני, אם בהחלט לא מוסרי…”.
לאחר דברים כובשי לב שכאלה, לא יכולתי שלא להתפתות. מיהרתי ושילמתי ממיטב כספי עבור שני הספרים, ונשאתי אותם אחר כבוד לביתי.
בפוסטים אלה ארשה לעצמי לרשום כמה מרשמי מהם וממה שהספקתי להשלים בינתיים, על מחברם הסופר פנחס שדה.
♦
58 השנים שעברו מאז פרסום “החיים כמשל”, יכולות להחשב כפרספקטיבה ראויה, לבחינה מחדש של ענינים אחדים, העולים מן הספר ; רישומים שכתב פנחס שדה ביומניו, יכולים גם הם לשפוך אור על ענין זה או אחר הקשור לספר ולחייו של פנחס שדה, שביקש לטשטש עד דק כל מחיצה בין חייו הפרטיים, כלומר “החיים” ובין הספר כלומר “הספרות” שכתב בהיותו כבן 27, שביומנים הוא מכנה אותו חזור וכנה “האוטוביוגרפיה” #לאוטוביוגרפיה: לספר על מסיבת-השחרור, נירה וחיה, המשיכה אל המיניות האפלה, הקלונית. בקשר לכך: כפות הרגליים כשיא מיניות, למשיכה או לבחילה - היומנים מאי 1955 עמ' 32 -,
בהמשך יגבש את דעתו יותר ויכתוב:
“אני רוצה להתחיל ולכתוב את האוטביוגרפיה. אני רוצה לעשות בכך מפעל ענק, ללא תקדים, מין מסע דרך הזמן בתוך הנשמה. (“דרך הזמן בתוך הנשמה” – אולי שם טוב לספר ?) משהו שיכלול, תיאורים, ניתוחים, שירה, קטעי יצירות, השקפת-עולם, וידויים – הכל, משהו הכולל את וידויי אוגוסטינוס ורוסו, את נואה נואה של גוגן, מובי דיק, ג’ויס, טוניו קרגר, אל-גזאלי —“((היומנים, 7.3.56 – בעמ’ 73))
♦
אנסה, איפוא, לבחון כמה ענינים שצצו במהלך קריאתי בספרים אלה, וארשה לעצמי לקרוא קריאה ביקורתית, של מי שלא קרא את “החיים כמשל” בגיל ההתבגרות או הנעורים, וכיוון שאיני הסטוריון של הספרות, איני מחוייב להעריך את הספר וחשיבותו למועד פרסומו [ בשנת 1958 ] במקביל ל”ימי ציקלג” של ס. יזהר או “עיר היונה” של נתן אלתרמן, אלא כספר העומד בפני עצמו, ומתיימר להיות אוטוביוגרפיה של צעיר כבן 28, שיש שגמרו עליה את ההלל לעומת אחרים שזלזלו בה.
במהלך ראיון שערך עימו מיכאל הנדלזלץ בטלויזיה – במסגרת “סוף ציטוט” [ תוכנית שצולמה, לפי הערכתי בשנת 1990 לערך [ כשנה לאחר התקף הלב שעבר ולמעלה מ 30 שנה לאחר פרסום “החיים כמשל”] – התעקש פנחס שדה, שהקפיד לדבר בלשון מתונה ובקול שקט ומתחסד משהו ובהצטנעות כבושה כי בספרו “החיים כמשל”:
“הכל מדוייק לגמרי. זה היה ענין עקרוני, מוסרי ועקרוני, מכל בחינה שהיא שיהיה דיוק מוחלט, לא המצאה… לכן היה חשוב לי מאוד שאני אדייק…”
קישור ישיר לוידאו
לאורה של הצהרה זו – אני מזמין את הגולשים להמשיך בקריאתם, כאן:
הפרק מס’ 1 בספר “החיים כמשל” נושא את הכותרת “למברג” וכותרת המשנה כוללת את ההבטחה כי יסופר בפרק “על לידת האדם האמיתית” [ שהרי האמת והדיוק מעל לכל ! ] ועד מהרה מבהיר לנו הסופר למה כוונתו:
“לידתי הראשונה התרחשה בלמברג.”
– ואכן, אם לקבל את תאריך לידתו של פנחס פלדמן, שעיברת את שמו ל”שדה”, [ לעומת יצחק לנדובר שהיה לאלוף יצחק שדה] ליום 17 ביוני 1929 הרי האמת היא כלומר “לידת האדם האמיתית” שלו התרחשה בעיר הפולנית, שנקראה במועד לידתו “לבוב” ולא עוד למברג הגרמנית….
למה דבק פנחס שדה בשמה הקודם של העיר ?
שם גרמני שניתן לה בעת שהיתה נתונה לשלטון הממלכה האוסטרו-הונגרית עד שהפכה להיות, לאחר מלחמת העולם הראשונה, לחלק ממדינת פולין העצמאית.
מכיוון שלא מצאתי לזה תשובה אחרת, ארשה לעצמי לשער:
השערתי היא כי ביקש להדביק לעצמו [ מפאת צניעותו והצטנעותו הנזירית המופלגת… ] משהו מהילתה של העיר עליה כותב ש”י עגנון ב”תמול שלשום”. שהרי, כאשר חי שמואל יוסף צ’אצ’קאס בבוצ’אץ’ [ בסוף המאה התשע-עשרה, וטרם מלחמת העולם הראשונה ] , אכן נקראה העיר עדיין למברג:
“בא לו יצחק ללמברג בירת גליציא. בתים גבוהים מתגבהים ועולים וקרונות מהלכים בלא סוסים, וסוסים של נחושת עומדים זקופים ושרים של נחושת רוכבים עליהם. וגנים נטועים בתוך העיר ודיוקנאות של אבן מתיזים מים מפיהם. ובתי כנסיות גדולים בנויים על עמודי אבן ובית קברות ישן מלא צדיקים וקדושים מגין על העיר. זאת העיר כלילת יופי משוש כל הארץ. כאן ישבו שרי התורה מפרשי ים התלמוד ומפרשי שולחן ערוך, ומכאן יצאו רוב המשכילים הראשונים שביקשו לחדש את רוחנו, וכאן ישבו רועי ישראל אלופי הקודש שידעו לעצור את הגזירות, וכמותם כך נשיהם הצדקניות, בצדקתן ובחינן כבשו את הפורענות.”
ולא בכדי משלח עגנון את גיבורו, יצחק קומר ללמברג, טרם ישים פעמיו לארץ-ישראל להיות חלוץ, אלא כיוון שלמברג זו, היתה עיר ואם עבור אנשי התחיה העברית, והפכה למרכז של תרבות יהודית וסופרים עבריים נכבדים, כיוסף חיים ברנר, וגרשון שופמן ואחרים, התקבצו ובאו אליה, והפכוה לשם דבר בין מושכי עט עבריים בין שכבר כתבו עברית ובין שעדיין נזקקו ליידיש.
ואם נחוץ איזה תנא-דמסייע לענין שמה של העיר שנקראה באותם ימים לבוב ולא עוד למברג, יגעתי מעט והעלתי ברשת [ האינטרנט] תצלום של חוברת הכתובה יידיש, הנקראת “אין צייטנס רויש” [ =”בשאון הזמנים” ] שכתב המשורר הצעיר והמתחיל באותם ימים, אורי צבי גרינברג, והקדישה ביום 8 באפריל 1920 לי.ח. ברנר כשהוא חותם: “מאת אוהבך הרחוק והנדח אורי צבי גרינברג “. בסמוך לתאריך חותם אצ”ג את שם המקום ממנו משגר הוא את החוברת לברנר [ היושב באותם ימים כבר בארץ-ישראל, “לבוב” [ ולא עוד למברג ! ]
כלומר, כעבור כתשע שנים ! כאשר פנחס פלדמן [לימים שדה] יראה אור-עולם:
“בו ברגע שצלצול האורלוגין בישר את השעה שתים עשרה בצהריים, עוד סיפרה אימי כי הרופא אנוס היה להוציאני לאור העולם בעזרת צבת, כי התנהגותי העידה ברורות שאינני שש להוולד”1.
היה שמה של העיר בה נולד לא למברג [הגרמני] אלא לבוב [הפולני].
ואכן, כעבור זמן, כאשר שהה פנחס שדה בלונדון, ובעלת הבית בו התגורר סיפרה לו כי בעלה פולני : “אמרתי לה שגם אני נולדתי בפולניה. שמחה” (היומנים עמ’ 152).
לא הייתי מתעכב על פרט שולי וטפל שכזה, אלמלא מה שאני מוצא כיומרות מחשידות של הסופר לכתוב ובפועל להכתיב את הביוגרפיה שלו. וככל שאוטוביוגרפיה יש לה היתרון שכותבה היה שותף ועד לעלילות המסופרות על ידו – הרי בצד יתרון זה היא לוקה גם בחסרון חוסר האוביקטיביות, שככל שיתאמץ הכותב – לא יצליח להפריד הפרדה של ממש בין הכותב למושא כתיבתו.
אך, ככל שבאוטוביוגרפיה עסקינן, והרי היא לעולם חשודה כבלתי אובייקטיבית – מן הראוי לה שלמצער תרשום את העובדות כהוויתן.
אני תקווה כי הערות אחדות אלה, שאני מעיר כאן, יתרמו תרומתי הצנועה לאותם קוראים, שהאמת אכן מעניינת אותם – לא פחות מהשתפכויות הנפש ופלבולי-המילים##פִּלְבֵּל בְּעֵינָיו .ספרותית עפעף בעיניו במהירות לאות צדקנות, בשל מבוכה או עצבנות ועוד שפנחס שדה, השולט בהם שלטון בלא מיצרים, מציף בהם את הקוראים – כדי שיוכלו לקבל תמונה ריאלית יותר, צנועה יותר ופחות בומבאסטית, של האיש, שהסופר פנחס שדה, ניסה לכתוב [ ובפועל להכתיב ] את המעין-ביוגרפיה שלו, בספר בעל השם שלא מעט יומרה בו [ וכי לא די בשם כמו “חיי – כמשל” בלא היומרה להקיף בספר פרוזה ראשון – את מכלול “החיים” כולם, על מלוא מלואותם וסתירותיהם ? ] – למי שלא קרא בו עדיין – והרבה מפח נפש למי שכבר קרא את 385 עמודיו ולא הצליח לשמוע או להבין למה בדיוק מכוון מי שכתב ללא ליאות וללא מידה, כי הוא שומע חזור ושמוע “את שתיקת האדמה”, ואת כמיהותיו הנלהבות והמתפעמות אליה:
“את סיפורו של היחיד יעטוף הלילה, ותהסנו שתיקת האדמה. אדמה, אדמה, אדמה ! אדמה כבירה, אפלה, כבדה, נצחית שותקת ! אדמה לילית, אדמה של חורף, אדמה של פריחה וקבורה, חיים ומוות, יפעה ויסורים, געגוגים , תמורות, אדמה נושאת הכל, רואה הכל שומעת הכל שותקת הכל ! וכו’ וכו’ וכו’…2
ואם לא די בזאת הנה קטע בו מביע הסופר את תשוקתו … לבעול ולהזריע את האדמה :
“פעם שוטטתי, סהרורי ורדוף שדים, בשעה מאוחרת אחרי חצות, בסמטאות זרות לי, יצאתי מן העיר והגעתי למקום של אדמה ועצים ושיחים, מים מפכים וקול צרצרים. אז נשמתי לפתע את ריח עורך, אהובתי ושכבתי על האדמה, כמו על בטנך ושדייך, ורציתי לבעול ולהזריע את האדמה הלילית, אשר ריחה כריחך, ואשר כמוך היתה שותקת ובודדת ומלאת חיים, אולי אוליד ממנה ילדי אדמה, ילדי לילה, פרי אהבתנו”3
♦
בשנת 1980 הוציא פנחס שדה ספרון קטן, בהוצאת “פרוזה” וקרא לו: “42 רישומים ויומן הכתיבה של החיים כמשל”, וציין כי
“שום מטרה אמנותית לא עמדה לנגד עיני בשעה השקטה ההיא, ומה שרציתי לא היה אלא להשאיר זכר, מדוייק ככל שיכולתי, לדמויות למקומות, ולהתרחשויות כפי שהיון במציאות, ואשר הלוא רק אני הייתי עד להם”.
להגדלה הקלק על הציור
בספר זה פרסם שדה גם רישום [ ככל הנראה מוקדם יותר לציור הצבעוני ] ואני מביאו בזאת, כדי להראות עד כמה מרכזי – גם בתפיסתו הויזואלית – הוא הזוג העסוק במישגל – במרכזו של הציור.
רישום מוקדם לציור “הלוא החיים הם משל”
כאשר הוציאה הוצאת שוקן את ההדפסה החדשה של הספר “החיים כמשל” – כיסתה את עטיפתו בחלק מן הציור כאשר “צינזרה” ממנו את הצלב והצלוב שעליו.
יתכן ועשתה זאת לאור דברי הצער והחרטה שהביע פנחס שדה – כאשר היה חולה – ופעמי המוות [ לו סגד בצעירותו ] החלו מתדפקים על דלתו והסופר נתקף “פחד מוות” והפך באחת, מ”מעריץ הנצרות” ל”יהודי חם” השם מבטחו באלוהי ישראל, קורא תהילים יום יום, מתפעל ממציאות השם פנחס בתהילים [ היומנים עמ’ 263 ], הופך למעריץ שוטה – ושותה בצמא את דבריה של אחת ימימה – אשר ביום 23.12.1993 [ כחודש ושבוע לפני פטירתו] מבטיחה לו “המחלה הולכת ונרפאת מבפנים” וכן כי “המחלה נסוגה, אתה מבריא” [ היומנים עמ’ 306], וכי“מצבך היסודי משתפר” [ היומנים, עמ’ 307] ; הולך לקבל ברכה ונחמה אצל הרב אשר במקור ברוך בירושלים [ היומנים עמ’ 235 ], “שבירכני והבטיחני רפואה שלמה” וכשהגיע באותו יום אל בית החולים אושפז מיד [ היומנים 309] – כל זה היה ביום 18.1.1994 – וכעבור תשעה ימים – ביום 29.1.1994 נפטר – ונקבר באדמת בית קברות בירושלים – ו….האדמה שותקת.
ובאשר לצלב והצלוב מצאנו ב”יומנים” בתקופת המחלה את הרישום הבא:
“נעשה ברור לי, בהקשר נסיבות החיים שלי היום, שהנצרות היא בעצם סרטן שבתוך היהדות, שצמח ביהדות, ושכל ההתנגדות הנוראה של היהדות לנצרות, שלא קלטתי את מובנה בזמנו, מוצדקת לגמרי…פשוט מחיתי את הסרטן הזה מן הבית שלי [ כאשר זרק את כל עותקי הברית החדשה שהיו בביתו עם התגלע בריאתו מחלת הסרטן – ו ] יתר על כן, אפילו תמונה שציירתי פעם, שהיתה כבר נודעת – אם מותר לי לומר על עצמי , שהרי אני לא צייר, אבל זה נדפס על השער של אלבום הציורים שלי – ובתמונה מופיעים בין השאר צלב וישו הצלוב, והתמונה היתה תלויה על הקיר שלי, ואני חושב שהיה לה ערך מסויים, החלטתי שגם לא אחזיק את התמונה הזאת עם הצלב אפילו עשר דקות נוספות. למכור אותה לא רציתי, כי לא רציתי ליהנות מזה, נתתי אותה לזוג מכרים”4
את הזוג השרוע על הדשא ומצוי בעיצומו של מישגל – לא צינזרו – ובכך נפתח לקהל הקוראים העכשווי, צעירים וצעירות שלא ידעו את פינחס – צוהר לאובססיה שלו – כפי שהיא מוצאת ביטויה בציור זה. ממנו נולדה הכותרת שהצבתי בראש רשימה זו.
♦
הרישום הפותח את אותם 42 רישומים מעשה ידיו של פנחס שדה נקרא:
“ואני שומע את שתיקת האדמה.”
ואמור להשאיר זכר לאותה שתיקה של האדמה אותה שמע פנחס שדה.
♦
מן הפרק הראשון של הספר “החיים-כמשל” למדים אנו כי המספר, המדבר אלינו בלשון יחיד : “אני” ו”אני” ו”אני”, מייצר איזו זיקה ומקשר איזה קשר בין אותה שתיקה כפי שהוא קורא לה של האדמה – ובין אהבת נשים, בעודו רושם מעין ראשי פרקים חטופים של תמצית מהלך חייו הוא מגיע, כבר בעמוד החמישי של הספר, ליחסיו עם נשים:
“פעם חייתי בכפר קטן בעמק יזרעאל. שם אהבתי נערה אחת. בלילה (המי מים נשמע מרחוק) דיברתי אליה דברי אהבה והיא אמרה:
אבל איני אוהבת אותך.
אך אז, כבר אז, שתקה האדמה. והאהבה חלפה, אך שתיקת האדמה נותרה קיימת.
התגוררתי בעליית גג בירושלים. ישבתי בבקרים לאור השמש ובלילות לאור עששית נפט, ואכתוב שירים. כתבתי על גיא בסתיו, על המוות, על עשר הבתולות שיצאו לקראת החתן, על הציפורים השותתות דם בהביט בהן אלוהים, על הפרי, על הזמן, על החיים, והזמן חלף. והחיים חולפים.
אהבתי נערה יפה, וגם היא אהבתני, בוקר אחד (גשם ירד) באה אלי עם פרחי נרקיס בידה. היא עמדה בפתח, עמוד ובכה.
גם נערה אחרת אהבתי ואשאנה לי לאשה. היא היתה טובה והבינה ללבי. היא לא היתה חזקה מאוד; אך עשה עשתה כמיטב כוחה ויכולתה. ישלמו לה החיים בעטרת חסדם כגמולה”((החיים כמשל” עמ’ 9))
תמצית זו של סיפור חייו של הכותב מצביעה, כבר מראשית ה”אוטוביוגרפיה” של פנחס שדה, על מקומן החשוב של הנשים בחייו, ואכן אם ימשיך הקורא ויקרא את המשך סיפור חייו יתרשם כי חלקים נכבדים באוטוביוגרפיה נמלצת זו, המלאה עד לעייפה תיאורי גשם וחורף וקיץ וחילופי עונות השנה, ויום ולילה ואורות חשמל שהם תמיד צהובים, והליכות בלתי פוסקות ברחובות ריקים, ובדידות והרהורים ועישון מקטרת, וסיפורי חלומות מחלומות שונים ומוזרים, ופטפוטים נמלצים על אלוהים ואדם – והתפלספויות שונות ומשונות על המוות, והמשכות לגורלו של יהודי גלילי אחד שלימים נודע בשם ישו – ועוד כמה מהשליחים שבברית החדשה, וקמצוץ מ”סרתוסתרה”, של פרידריך ניטשה – אך ומעל לכל ובעיקר בפנינו סיפור קשריו של פנחס שדה עם הנשים אותן כבש או לא כבש, והכל עד הגיעו לגיל 28 – 29 גיל בו חתם את האוטוביוגרפיה שלו [ האם היה הוא צעיר מחברי האוטוביוגרפיות מאז ומעולם ? ] והכל על פי סדר כרונולוגי [ פחות או יותר ] כיאה לאוטביוגרפיה סדורה, הכתובה ביכולת כתיבה, בעושר לשוני מרשים, בלשון פיוטית ובפרוזה שירית רבת מילים גדולות מן החיים.
♦
בפוסט הבא אנסה לערוך את קטלוג הנשים כפי שהן מופיעות בספרו של פנחס שדה “החיים-כמשל”
_________________________________________
רשימת הפוסטים בנושא פנחס שדה
___________________________________________
[1] פנחס שדה או “החיים כמִשְׁגָּל”
[2.1] פנחס שדה או ה”קטלוג”- כמשל – חלק ראשון
[2.2 ] פנחס שדה או ה”קטלוג”- כמשל – חלק שני
- “החיים כמשל”, הוצאת שוקן בעמ’ 18 [↩]
- החיים כמשל, עמ’ 326 [↩]
- החיים כמשל- עמ’ 243 [↩]
- היומנים, עמ’ 232-3 [↩]