היינריך פון קלייסט   18.10.1777 – 21.11.1811

 

 

ססיליה שהפכה לקדושה

ססיליה, כך מספרת האגדה, היתה גבירה רומית שחיה במאה השניה או השלישית לספירה ברומא הקיסרית. היא נישאת למכובד רומי ואלריוס שמו ובשם הצניעות הנוצרית שזה עתה נתוודעה אליה, היא גוזרת על עצמה ועל בעלה הטרי התנזרות מחיי מין. הבעל המופתע הסכים בתנאי כי יורשה לו לראות במו עיניו את המלאך המשגיח ישירות על אשתו ותומתה. אותו מלאך יורד משמים על שניהם ומעתיר על ראשיהם כתר של שושנים . ואלריוס הבעל מוטבל לנצרות וכמוהו אחיו טיבוריוס , אך התנצרותם התגלתה לשלטונות והם הוצאו להורג במצוות השליט הרומי.

ססיליה, שהדיחה אותם להמרת דתם ולקבלת הנצרות, נענשה בעונש חמור יותר: היא נדונה למות בענויים, על ידי החנקתה באמבט של קיטור או הטבעתה בשמן רותח. אך הקדושה המעונה עמדה בעינוי זה ושרדה, ואז הונחתה על עורפה מכת חרב אך זו לא יכלה לה והיא רק נפצעה. שלושה ימים, בהם העניקה את רכושה לעניים, החזיקה עוד מעמד, וכאשר החזירה את נשמתה לבורא היתה מזמרת לאל שירים ומנגינות.

סנדרו בוטיצלי  1445-1510

בציור זה סיציליה מוצגת בין בעלה ואלריוס ואחיו טיבוריוס – ללא הסממנים המוזיקליים שיתווספו לדמותה מאוחר יותר:

במאה ה 15 החלה להיות הפטרונית של אומנות המוזיקה . הזיהוי בין ססיליה הגבירה הרומית ובין המוזיקה נוצר עקב סיפור חייה בפועל ה”פאסיון” של חייה, ומסכת ייסוריה, המאזכר כי כאשר היתה בדרכה לבית בעלה המיועד נשמעו צלילי כלי נגינה   [ CANTANIBUS ORGANIS ] ובדרכה זו היא העלתה רק את שמו של האל ופנתה אליו בתחינה כי ישמור על גופה ונפשה ללא רבב.

הביטוי הלטיני  ORGANIS מתייחס בפועל לכלי נגינה כל שהוא, אך החל במאה ה 16 החלו ציירים ליחס ביטוי זה לעוגבים ניידים כפי שהיו מוכרים להם:

כך היא מופיעה בציורו של RAFFAELLO SANZIO הוא רפאל משנת 1514

ססיליה הקדושה – בציורו של רפאל

 

וצירים רבים נוספים שלאחר שנים הוסיפו וציירו אותה בלווית כלי נגינה אחרים כמו כינור, לאוטה, צ’לו ואף כלי נשיפה.

וכך גם זכתה למבחר של יצירות מוזיקליות המהללות את שמה שהמפורסמת שבהן הן  של :

הנרי פורסל

פרדריך הנדל

ויוזף היידן

בקישור זה, הפניה לביצוע של שלוש יצירות אלה.

 

סיפורו של היינריף פון קלייסט

 

הסיפור הקצר [ בן  9 עמודים בלבד ] ששמו הגרמני:

( Die heilige Caecilie oder die Gewalt der Musik (Eine Legende

מרמז על כמה מתכונותיו ומסריו.

בתרגום לעברית הושמט, משם הסיפור, מה שקלייסט שם בסוגריים (Eine Legende)  כלומר “אגדה אחת“.

כדי להדגיש את אלמנט המשל שבסיפור, וכדרכן של אגדות, מרחיק קלייסט את עדותו, ומקדים את הזמן בו מתרחשת ה”אגדה” כמאתיים שנה לפני חיבור הסיפור, שכזכור נכתב ביום אחד – 27.10.1810 כמחווה לביתו של חברו של קלייסט, אדם מולר.

מיד בשורה הראשונה מודיע לנו קלייסט את זמן ההתרחשות :

“לקראת סוף המאה השש-עשרה, כשבארצות השפלה השתולל ניתוץ-הצלמים”   [ Bilderstuermerei ]

– ובכך מביאנו באחת למלחמות הדת שבין הפורטסטניות – הדת החדשה והעולה כנגד הקאתוליות – הדת הותיקה והשלטת.

זה הרקע לסיפור שלמרות קוצרו הוא מתפרש על פני כ 6 שנים המפרידות בין שני חלקיו:

בחלקו הראשון מספר לנו קלייסט על 4 אחים הזוממים להסית את ההמון ולנתץ את הצלמים של הכנסיה במנזר של הנזירות על שם ססיליה הקדושה בעיר אאכן שבצפון מערבה של גרמניה. העיר אאכן שוכנת היום קרוב למפגש הגבולות שבין גרמניה בלגיה והולנד.

יתכן והגרעין לסיפורו של הינריך פון קלייסט נעוץ בספר פקסימיליה הכולל את אגדת ססיליה הקדושה – כתב יד משנת 1528 הנקרא: Der Aachener Schöffenfamilie Bock/Bouch 

 

ויטראג’ המציג את ססיליה הקדושה ובידה עוגב-נייד, והנזירות השרות

מוזיאון בעיר קלן

מבוסס כככל הנראה על

Hl. Cäcilie mit Stifterinnen der Aachener Schöffenfamilie Bock/Bouch
um 1528, Glasmalerei, H: 69, B: 67 cm
vermutlich aus einer Kirche in Aachen und Umgebung (evtl. Schwarzenbroich)
Köln, Museum Schnütgen, M 706

 

ארבעת האחים המורדים קובעים כי האות לתחילת ההתפרעות וההתקוממות, יהיה צלצלול הפעמון המבשר על תחילת חגיגות החג הקאתולי הקורפוס-כריסטי – [  corpus = גופו של ישו ; המשיח = cristi ]. זהו חג קאתולי בעיקרו הנחוג ברוב טקס ומרכזו – בציעת הלחם; [ כסמל לפגיעה בגופו של ישו על הצלב ] ואכילתו.

הלחם מסמל את בשרו של ישו והיין מסמל את דמו.

[ המקור הדתי לחג הוא על פי האמור בבשורה על פי מתי :

“אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים”. [ מתי כ”ו 26]

במקביל לתוכניות ארבעת האחים המורדים להריסת המנזר על שם ססיליה הקדושה  – נזירות המנזר מתכוננות לחגיגות החג:

“כידוע, הנזירות – המיומנות בנגינה בכל סוגי הכלים – מבצעות במנזרי הנשים את מנגינותיהן בעצמן; ולעיתים קרובות בדייקנות בתבונה וברגישות, החסרות בתזמורות של גברים ( אולי בגלל אופי הנשי של האמנות המסתורית הזאת)”

אך, האחות אנטוניה, ראש הקאפלה, שנהגה לנצח על נגינת התזמורת, חלתה “בקדחת-עצבים קשה”… אם המנזר שהורתה קודם לכן לבצע:

“מיסה איטלקית עתיקה מאת מלחין עלום שם, שהקפלה כבר עוררה באמצעותה כמה פעמים רגשות עזים ביותר, הודות לקדושה ולהדר המיוחדים שהיא חדורה בהם”

עמדה על דעתה כי המיסה הזו תבוצע בחג, אך עקב מחלתה הלא מובנת, הפתאומית והלא מוסברת של האחות אנטוניה, וכניסתו הקרובה של החג, הורתה לבצע הפעם “אורטוריה כלשהי”, ולהתחיל מיד בביצועה. אך ראה זה פלא, כמו ברבים מסיפוריו של היינריך פון קלייסט, גם הפעם התרחש ארוע בלתי צפויה ומפתיע:

“הנזירות ניגשו מיד ליציע העוגב; חולקה פרטיטורה של יצירה מוסיקלית שכבר ניגנו פעמים רבות; כינורות , אבובים וקונטרבסים נבדקו וכוונו: והנה הופיעה לפתע במדרגות האחות אנטוניה, רעננה ובריאה, פניה חיוורות מעט, נושאת תחת זרועה את הפרטיטורה של המיסה האיטלקית העתיקה, שאם המנזר התעקשה כל כך שתבוצע. לשאלתן המשתאה של הנזירות, מאין באה וכיצד החלימה פתאום, השיבה: “לא חשוב, חברות, לא חשוב !”, חילקה את הפרטיטורה שהביאה עימה, והתיישבה בעצמה אל העוגב, לוהטת מרוב התלהבות, כדי לקחת לידה את הניצוח על היצירה הנהדרת. הדבר בא לליבותיהן של הנשים האדוקות כנחמה שמימית מופלאה; הן התייצבו מיד עם הכלים מאחרי כני התווים; עצם המצוקה שהיו שרויות בה התווספה והוליכה את נשמותיהן בכל רקיעי הצליל כמכונפות. האורטוריה בוצעה בתפארת  מוזיקאלית עילאית; במשך המופע כולו לא נשמעה נשימה באולמות ועל הספסלים; במיוחד ב Salve regina  ועוד יותר מכך ב Gloria in excelsis, דומה היה שמתו כל באי הכנסיה”

וכך ארע הנס והמוזיקה פעלה את פעולתה – ולמרות כוונתם המקורית וההכנות שעשו ארבעת האחים לפצוח “במחזה ניתוץ הצלמים” ושבירת חלונות הזכוכית הצבעונית של הכנסיה…נותר המנזר עומד על תילו…

חלקו השני של הסיפור יתרחש כעבור כשש שנים, כאשר אימם של ארבעת האחים, “נזכרה” לפתע לחפש אחר ארבעת ילדיה שנעלמו מאז הארועים של הנסיון לניתוץ הצלמים.

האם מגיעה לעיר אאכן לחפש אחריהם ואז מסתבר לה כי אמנם ארבעה צעירים, שמוצאם אינו ידוע נמצאים “בבית המשוגעים העירוני”. וארבעתם “חולים ברעיון דתי קיצוני” והתנהגותם “קודרת ומלאנכולית ביותר”.

כשהאם באה לבקור את הבנים באותו בית משוגעים היא מזהה את ארבעת ילדיה:

“הם ישבו בגלימות שחורות ארוכות סביב שולחן שצלם הצלוב ניצב עליו, נשענים בשתיקה על טבלת השולחן, ידיהם שלובות, והם נראים כמתפללים אליו …

ו…

“בשעת חצות הם קמים סוף-סוף ממושביהם ; וכי אז, בקול הסודק את חלונות הבית, הם משמיעים את ה Gloria in excelsis,…”

שהיא תפילה שמקורה בדברי המלאכים המכריזים על לידתו של ישו בבית לחם כמסופר בבשורה על פי לוקאס [ פרק 2 ;  13-14 ]

“פִּתְאוֹם הָיוּ לְיַד הַמַּלְאָךְ הֲמוֹן צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהֵמָּה מְהַלְלִים אֶת הָאֱלֹהִים וְאוֹמְרִים:
“כָּבוֹד לֵאלֹהִים בַּמְּרוֹמִים,
וּבָאָרֶץ שָׁלוֹם עַל בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר אוֹתָם רָצָה.”

והטקסט שלה מושר בלטינית ולהלן לצידו גם התרגום לעברית (ע”פ ספר הלטורגיקה מילים לצלילים, בעריכת עדה ברודסקי הוצאת כרמל)

האם פונה לברר את נסיבות הפרשה לאדון פייט גוטהלף, [ גוטהלף = “עוזר האל” ] סוחר בדים מפורסם בעיר, שהיה בשעתו שותף למזימה להרוס את מנזר ססיליה הקדושה והוא מספר לה את אותה פרשה. הוא מאשר כי אכן התקיימה אותה מזימה שהאחים קשרו קשר לבצעה, והם הכינו כשלוש מאות בריונים מצוידים בגרזנים ובזרי קש טבולים בזפת, ולא ציפו אלא לאות מן המטיף להרוס את המנזר.

ואז – כך אנו למדים מסיפורו – ארע הנס, המקביל פחות או יותר בלוח הזמנים,  לנס הבראתה הפתאומית של האחות אנטוניה וחזרתה לביצוע המוזיקה…

הנה תיאורו של אותו עד ושותף למזימה, פייט גוטהלף על אותם ארועים:

“עם השמע המוזיקה מסירים פתאום הבנים שלך את כובעיהם בתנועה אחידה ובאופן המעורר את תשומת-לבנו ; הם מניחים אט-אט, כשהתרגשות עמוקה שאין לבטא, את כפות ידיהם אל מול פניהם המורכנות והמטיף, הנפנה אלינו לפתע לאחר השתהות מזעזעת, קורא לכולנו בקול גדול ונורא שנגלה גם אנו את ראשינו ! לשווא דוחקים בו כמה חברים בזרועותיהם בקלות-ראש ותובעים ממנו בלחש לתת את האות המוסכם לניתוץ הצלמים: במקום להשיב יורד המטיף על ברכיו , ידיו צלובות על חזהו, והוא משקע בלהט את מצחו באבק ומלמל בצוותא עם אחיו את כל מחזור התפילות, שרק לפני זמן קצר עוד הלעיג עליהן. כנופיית הקנאים העלובים, שמנהיגה ניטל ממנה, מבולבלת עד עמקי נשמתה מן המחזה הזה, והיא נשארת מהוססת וחסרת מעש במקומה עד סיום האורטוריה, המצטלצלת להפליא מן היציע מטה;”

כך נמוגו כל האמביציות המהפכניות של ארבעת האחים והם הפכו – כבמטה קסם – לחסידים קנאים בדת ולמאמיניה האדוקים…

ובשעת חצות:

“כעת מכה לפתע שעת חצות: ארבעת הבנים שלך, אחרי שהטו לרגע אוזן לצליל העמום של הפעמון, קמים לפתע ממושבם כאיש אחד; ובעוד אנו מניחים את המפיות ומתבוננים בהם מלאי חשש ולפיה לראות לאן תוליך פתיחה תמוהה ומוזרה כל כך, הם פוצחים בקול נורא ואיום בשירת Gloria in excelsis.

וכאן יבוא תיאורה של של המיסה בביצועם של ארבעת האחים.

אך לפני שנביא את התיאור הזה, כדאי להזכר בתיאורו של היינריך פון קלייסט כיצד בוצעה אותה מיסה בחלק הראשון של הסיפור:

“בוצעה בתפארת  מוזיקאלית עילאית; במשך המופע כולו לא נשמעה נשימה באולמות ועל הספסלים; במיוחד ב Salve regina  ועוד יותר מכך ב Gloria in excelsis, דומה היה שמתו כל באי הכנסיה”

ואילו עתה – בחלקו השני של הסיפור – תיאורו של קלייסט חריף ואכזרי:

“כך נשמעים בוודאי נמרים וזאבים השואגים אל התופת בחורף מקפיא: קורות הבית – אני מבטיח לך – הזדעזעו, והשמשות השתקשקו ואיימו להתנפץ מפגיעת נשימת ריאותיהם הנראית לעין, כאילו הטיחו בהן חול כבד מלוא –חופניים. לנוכח המחזה המחריד הזה אנחנו נמלטים לכל עבר, המומים וסמורי שיער; מותירים מאחור את מעילינו וכובעינו, ומתפזרים דרך הרחובות הסמוכים, הנמלאים עד מהרה, בנוסף לנו, ביותר ממאה אנשים שהובהלו משנתם; ההמון פורץ את דלתות הבית ונדחק במדרגות אל האולם כדי למצוא את מקור השאגה המזעזעת ומעוררת-החלחלה הזאת הבוקעת בדאבה משאול תחתיות הגהינום אפוף-הלהבות, כמו משפתיו של חוטא מקולל-לנצח, ועולה אל אזני האלוהים לבקש רחמים. כשהשעון מכה אחת – בלי להתחשב בזעמו של פונדקאי וגם לא בזעקות השבר של ההמון המתגודד סביבם, הם סוגרים סוף-סוף את פיותיהם;” [ 188-9]

לאחר מכן הולכת האם אל המנזר עצמו לראות את המקום בו ארע המעשה, היא פוגשת את אם המנזר:

“אשה אצילה, בעלת חזות מלכותית ורוגעת, ישובה בכורסה, כף רגלה נתמכת בהדום הניצב על טלפי דרקון, לצידה על כן תווים, היתה פרטיטורה מוזיקאלית….”

האשה שולחת מבט אל הפרטיטורה המוזיקלית שעל אותו כן תוים:

“כי יתכן שכוחם של הצלילים האלה הוא שהמיט חורבן על בניה ובילבל את דעתם באותו יום מחריד…”

וכשהיא נענית כי אכן זו הפרטיטורה של אותה יצירה

“היא התבוננה בסימנים המכושפים הלא מוכרים, שנראה שרוח נורא עג לו בהם את המעגל, וחישבה לצנוח ארצה כשגילתה שבדיוק ה Gloria in excelsis היא הפתוחה לפניה, היא חשה כאילו כל אימתה של אמנות המוזיקה, שהשחיתה את בניה, רוחשת מעל ראשה; היא חששה שתאבד את הכרתה בגלל עצם ההסתכלות, ואז, בפרץ אינסופי של ענווה וכניעות לאל הכל-יכול, לחצה מהר את הדף אל שפתיה, ושבה והתיישבה בכיסאה….” [191]

ואם המנזר מגלה לה שהארוע ההוא עדיין אפוף סוד וחידה :

“שבעצם איש אינו יודע אל-נכון מי הוא זה שבשעת הדחק הנוראה, כשעמד להתרגש עלינו ניתוץ הצלמים, ניצח בשלווה ממושב העוגב על היצירה הזאת שמצאת שם פתוחה לפנייך”

והיא מספרת לה כי לפי עדות שנגבתה בבוקר המחרת מוכח

“שהאחות אנטוניה, היחידה שיכולה היתה לנצח על היצירה, היתה מוטלת בקרן זוית בתא הנזירות שלה במשך כל זמן הביצוע , חולה חסרת הכרה, ממש נטולת שליטה באיבריה”

ועתה מסתבר כי אותה אחות, אנטוניה שמה, שקמה ממיטת חוליה באורח פלאי, לנצח על ביצוע המיסה האיטלקית העתיקה, בחלק הראשון של הסיפור – נפחה את נשמתה:

“עדות שנגבתה בבוקר המחרת, בנוכחות שמש המנזר וכמה גברים נוספים, והופקדה בארכיון, מוכיחה שהאחות אנטוניה, היחידה שיכולה היתה לנצח על היצירה, היתה מוטלת בקרן זוית בתא הנזירות שלה במשך כל זמן הביצוע, חולה, חסרת הכרה ממש, נטולת שליטה באבריה…” [ 191] 

“וכבר אמר הבישוף של טרייר שהפרשה הובאה לידיעתו, את הדבר היחיד שיכול להיות הסבר, כלומר, שססיליה הקדושה בעצמה חוללה את הנס הזה, הנורא והנפלא בעת-ובעונה-אחת”

ואף האפיפיור סומך על כך את ידו.

“ואז עזבה אותה אם המנזר וחזרה להאג וכעבור שנה חזרה לחיק הכנסיה הקאתולית ואילו הבנים מתו בשיבה טובה ומותם היה שמח ומאושר, אחרי שסיימו לשיר עוד פעם אחרונה, כהרגלם, את ה Gloria in excelsis

 

“ברקים בלתי נראים”

עד כאן המשל;

 – ומהו הנמשל ?, מהו ה”מוסר-השכל” העולה מן הסיפור ?

 

בקריאה ראשונה נדמה כי הסיפור “פשוט” והמסר הראשוני שלו הוא המסר העולה מחלקו הראשון של הסיפור:

זהו, לכאורה שיר הלל לכוחה המרגיע של המוזיקה. לכוחה לנטרל עוינויות ודחפים קיצוניים, שכוחה עימה לפייס ולהביא טוב לעולם….

כך ודאי מאמינים הרבה ממעריציה וצרכניה. 

כך מהלל הנרי פורסל את ססיליה פטרונית המוזיקה ב”אודה ליום סיסיליה הקדושה”

הנה מילות הפתיחה:

Hail! Bright Cecilia, Hail! fill ev’ry Heart!

With Love of thee and thy Celestial Art;

That thine and Musick’s Sacred Love

May make the British Forest prove

As Famous as Dodona’s Vocal Grove.

קישור ישיר לאודה לסיסיליה הקדושה – הנרי פרסל

 

ניתן להניח כי לא בכדי מיקם היינריך פון קלייסט את סיפורו במנזר של הנזירות על שם סיסיליה הקדושה – פטרונית המוסיקה , כדי להמשיל את משלו על המוזיקה.

ולא בכדי קרא לסיפור בשם חילופי – ” …”או כוחה [ אולי אלימותה? ] של המוזיקה”.

אלא, שבחלק השני של הסיפור – מצביע קלייסט על פן אחר של המוזיקה – על כח אחר הטמון בה. בפועל על הסכנה הטמונה בה למאזיניה ואלה הנענים לבשורתה ואף נהנים מקסמיה:

המוזיקה לפי גירסה זו של קלייסט – כוחה עימה לפרק ולנטרל את כוחות ההרס של ארבעת האחים, אך בצד הרווח יש גם מחיר: האחים “משלמים” על הענותם למוזיקה והופכים להיות קורבנותיה.

המוזיקה אינה רק מנחמת ומפייסת.

הפעם: פגיעתה קשה, פגיעה סמויה שיש להזהר ממנה – כסכנה הטמונה באותה “ברקים בלתי נראים” ;

בכוח אותם ברקים-בלתי-נראים, ששיבשו את מזימתם של האחים להרוס את ביתה של ססיליה הקדושה ואת הכנסיה המוקדשת לה – המוזיקה [ אותה המוזיקה ] חוזרת ומכה בהם והם הופכים לחולי רוח שדעתם נטרפה עליהם.

האזנה ל Gloria in excelsis , שלאזניים של ימינו נשמעת כתפילה מעודנת וככניעות וחסידות דתית-נוצרית מעלה על הדעת את ה:   Gloria מתוך המיסה Pope Marcellus Mass מאת Palestrina, שניתן לשמוע אותה כאן:

קישור ישיר

אני מצביע, על יצירה זו כיצירה שיכול היה היינריך פון קלייסט, לכוון אליה ברמזים שפיזר בסיפורו זה – לא רק משום  איטלקיותה המובהקת ולא רק בשל עתיקותה, אלא יתכן וכיוון דווקא למחלוקת החמורה שעוררה יצירה זו בעולם הנוצרי של ימיו, כיצירה “פולי-פונית” [ רב-קולית] שעוררה התנגדות רבה בעיקר מצד החוגים השמרניים בכנסיה הקאתולית, שחששה כי מילות המיסה – שהיו עבורם העיקר – תיבלענה בבליל המרקם הרב-קולי, וכן עקב החשש שיסתתננו לתוך המוזיקה אלמנטים של שירי טרובדורים הכוללים מילות עגבים וחיזורי אהבה. גם התחזקותה של הפרוטסטניות בגרמניה עוררה את חששם של אבות הכנסיה שכינסו את “מועצת טרנט” [ בשנים 1455-63] שניסתה לדכא ולמנוע את השימוש במוזיקה פוליפונית בכנסיה. אולם כתיבתו הפשוטה של פלסטרינה ויצירותיו שובות הלב היו חזקות יותר מהאיסורים של אנשי הכמורה – וכתיבתו הפוליפונית זכתה להכרה והפכה ברבות השנים לאמצעי מוזיקלי חשוב להתפתחות המוזיקה;

 

עבור היינריך פון קלייסט, הסוער, החד כתער, שהאכזריות ליוותה אותו רבות משנותיו, המוזיקה נשמעת :

“… כנמרים וזאבים השואגים אל התופת בחורף מקפיא:

קורות הבית – אני מבטיח לך – הזדעזעו, והשמשות השתקשקו ואיימו להתנפץ מפגיעת נשימת ריאותיהם הנראית לעין, כאילו הטיחו בהן חול כבד מלוא –חופניים.

[…] 

ההמון פורץ את דלתות הבית ונדחק במדרגות אל האולם כדי למצוא את מקור השאגה המזעזעת ומעוררת-החלחלה הזאת הבוקעת בדאבה משאול תחתיות הגהינום אפוף-הלהבות, כמו משפתיו של חוטא מקולל-לנצח,”

ארבעת הבנים, על פי חלקו השני של הסיפור של קלייסט, לקו בשל :

“כל אימתה של אמנות המוזיקה, שהשחיתה את בניה” ,

כזה הוא יחסו של היינריך פון קלייסט, לססיליה הקדושה, שמתה ביסורים ושירה על שפתיה, זו שסבלה יסורי גוף קשים, והמשיכה חרף הכאבים לשיר , הפכה לקדושה –  ובזכות או בכח שירתה הפכוה להיות פטרונית המוזיקה:

פאול רובנס – ססיליה הקדושה

 

נזכיר כי היה זה אותו היינריך פון קלייסט, שכתב,  במפורסם בסיפוריו : “מיכאל קולהס” :

“כללו של דבר, העולם היו מזכירים את שמו לברכה, אלמלא הפריז על מידה טובה אחת וקלקל בה.

כי רגש הצדק שבו עשה אותו לגזלן ורוצח”

 

נבואה – טראגית זו – התגשמה בהיינריך פון קלייסט עצמו , באותו יום עצמו בו נטל שלושה אקדחים:

באקדח הראשון :

 ירה בידידתו, [ הנרייטה פוגל החולה והדוויה, ( שככל הידוע לא שרה בעת שקלייסט כיוון את אקדח-הרצח לראשה) ;
 
ולאחר שוידא כי אכן צלח במשימתו והיא מתה שלח ידו לאקדח השני;

ובאקדח השני:

ירה בעצמו ;

 

הרצח הכפול [ של קלייסט ] ארע ביום 21 בחודש נובמבר…
יום אחד לפני היום בו חוגגים חובבי המוזיקה את חגה של ססיליה הקדושה !

והאקדח השלישי ?

 
ואת והאקדח השלישי … הותיר קלייסט טעון,  כדי שיירה במערכה השלישית…שבאה אחר כך, כמסתבר, אולי בשתי מלחמות עולם…

ואולי באותן שתי יריות שנשמעו כעבור 134 שנים,  לא הרחק מאגם ואנזה, בליבה של העיר ברלין, ביום 30.4.1945  בבונקר אחד בברלין, בו ירה, מי שזה עתה נשא  את בת-לוויתו מזה שנים בראשה, ולאחר מכן ירה בראשו שלו !

 

 

________________________________________