במקור ציור של גוסטב קייבוט ( 1848-1894) יום גשום בפאריז – 1877

Gustave Caillebotte – Jour de pluie à Paris

בפועל מדובר בציור מזוייף כפי שניתן לראות בקישור הבא

באחד ממסעותי פגשתי ציור זה במכון האמנות של שיקגו ( The Art Institute of Chicago)  

ליד ציורו של גגוסטב קייבוט ( 1848-1894) יום גשום בפאריז – 1877 

במכון לאמנות של שיקגו 21.4.2019

לפרטים נוספים על הצייר וציורו – קישור לרשימתו של אמיר גבע בדף הפייסבוק שלו 

 

 

 1.  ג’ויס ופאריז

 

יש הרואים בפיסקת הסיום של ספרו של ג’יימס ג’ויס “דיוקן האמן כאיש צעיר” [ דבלין 1904 טריאסט 1914 ) לא רק סיכום ביניים של חייו של האמן הצעיר עד הלום אלא אף מעין התנבאות או התווית דרכו לעתיד:

“…. מה הוא לב אדם ומה הוא חש. אמן, לו יהי כן. ברוכים הבאים, הו חיי! יוצא אני לפגוש בפעם המיליון את ממשותו של נסיון-החיים ולחשל במפח נשמתי את תודעת גזעי שלא נבראה.

27 באפריל. אב קדמון, אומן קדמון, היה בעזרי עתה ולעדי-עד.

דאבלין 1904 – טריאסט 1914″

אלה הרואים בדברים אלה מעין התוויית הכיוון הספרותי אליו ישאף ג’ויס להתפתח, צריכים לזכור כי כשכתב דברים אלה – הנקראים בדיעבד כחזון “דדאלוסי” של הרכבת כנפיים והחלצות בעזרתם מהלביריט הסוגר עליו בדבלין המחניקה, השמרנית והמדכאת – כי ג’ויס התנסה קודם לכתיבת הדברים, במעופו של דאדלוס עת ביקר בפאריז, שהיתה עבורו כמו עבור הפרפר – האור אליו נמשך.

 בדצמבר 1902 הגיע ג’ויס הצעיר לראשונה לפאריז, אך לא עברו אלא כשלושה שבועות וג’ויס האמן הצעיר, נכנע וחזר לדבלין עירו ולמשפחתו.

יעבורו כשלושים יום, וגויס יחזור לפאריז: הפעם החזיק בה מעמד זמן ארוך יותר עד שמברק בהול ששיגר אליו אביו קטע את שהותו בפאריז וביום 11 לאפריל 1903 הוא שב לביתו בדבלין.

ביום 16 ליוני 1904 [ יום שיהפוך ויהיה ל”Bloomsday”‘ ] חל המפנה הגדול בחייו כאשר פגש את נורה בארנאקל – אותה יהפוך תוך זמן קצר לבת זוגו ובת לוויתו ואשתו ואם ילדיו עד למותו בשנת 1942.

ביום 8 באוקטובר 1904 יקח אותה עימו לפאריז, אך תוכניותיו להתיישב בה נקטעו בו ביום, וכך התגלגל שלא ברצונו לטריאסט ולפולה, ערים שהיו בתחומי הממלכה האוסטו-הונגרית. בטריאסט סיים את כתיבת “דיוקן האמן כאיש צעיר” והחל את כתיבת “יוליסס”. 

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, והוא נושא דרכון בריטי, הפך ג’ויס האירי – שלא חיבב במיוחד את האנגלים מדכאי ארצו – לנתין מדינת אוייב, ואולץ לעזוב את טריאסט וכך הגיע לציריך, שבשוויץ הניטרלית, וגם בה המשיך את עבודתו הרבה על “יוליסס”.

כפי שאנסה להראות להלן, הדי ביקוריו הראשונים של ג’ויס בפאריז – אף שהיו קצרים וחטופים, הטביעו בו את זכרונם והוא הטמיע ב”יוליסס” רמזים אחדים וארמזים מובהקים ל”חיי-פאריז” שלו בשנים 1902-3.

“עקבות פאריז” של ג’ויס הצעיר, מופיעים בעיקר [ אך לא רק ] בפרק השלישי של “יוליסס” הוא הפרק המכונה “פרוטאוס”. הפרק הזה פורסם בדפוס עוד בחודש מאי 1918 – בעתון הספרותי The Little Review שהוציא המשורר עזרא פאונד בארצות הברית.

לימים [ ב 1920 ] יחזור ג’ויס לפאריז פעם נוספת, וישלים בה את הפרקים האחרונים של יוליסס – עד שתבוא לו ישועה בדמותה של סילביה ביץ, בעלת חנות הספרים וההוצאה  Shakespeare and Company שתוציא, כנגד כל הסיכויים, את יצירה הענק בשלמותה ותעניק לו את עותקיה הראשונים ביום הולדתו הארבעים ביום 2.2.1922 !

 גם לאחר שיוליסס ראה אור ג’ויס לא נח ולא שקט , והוציא תחת ידו, רבת תחכום ותעלומה ואף מורכבת וקשה יותר מ”יוליסס”. את עלילות ומעלילי “אנה ליוויה פאראבלה” הזורמת על גדות נהר הליפי שבדבלין – והעיר אותה בספרו FINNEGANS WAKE – שיש הטוענים נגדו כי הוא הספר הבלתי קריא ביותר שהודפס אי פעם… כתב בפאריז.

 2. ג’ויס בפאריז – ביקורו הראשון

[ מיום 2 בדצמבר עד 22 בדצמבר 1902]

 

  ג’ימס ג’ויס כסטודנט ב Uinversity College Dublin. 

 

 

 

ביום 31.10.1902 קיבל ממוסד זה את התואר הראשון ב Modern Languges אולם, עד מהרה יגלה ג’ויס כי הסיכויים להעזר בתעודה שקיבל כמקור לפרנסה יהיו נמוכים בדבלין של אותם ימים. ואז החליט להרשם ללימודי רפואה ב Royal University School בדבלין, והחל להשתתף בקורס הכנה ללימודי רפואה שכלל שיעורים במדעים בסיסיים. אך גם כאן לא מצא ג’ויס בן העשרים את עצמו. הוא החל לחפש קשרים שיסייעו לו בפאריז, אליה התכוון לנסוע, במטרה ללמוד בה רפואה. הוא פנה לליידי גרוגורי, ממיסדות התיאטרון הלאומי האירי, בתקוה שתפעיל את קשריה בפאריז למענו. הוא כתב לה:

“אני מתכוון ללמוד רפואה באוניברסיטה של פאריז, כשאני מפרנס את עצמי בהוראת אנגלית. אני נוסע בודד וחסר חברים [ “alone and freinless”] ידוע לי על אדם ##הוא התכוון ככל הנראה לג'וסף קאסיי, מהפכן אירי שחי כגולה בפאריס. ג'ויס יקשור עימו קשרים בפאריז ויתאר את דמותו בפרק <פרוטאוס> כקווין איגן אשר התגורר היכן שהוא ליד מונמרטר אך מעולם לא פגשתי בו”

את אותו אדם שהתגורר במונמטר לא הכירה ליידי גריגורי אך היא הפנתה אותו לד”ר מק-לאגן בלונדון, שבהמשך יצר לג’ויס קשר עם רופא בשם ד”ר ג’וזף ריווארה, איתו יפגש ג’ויס בבואו לפאריז.

כבר ביום 1.12.1902 יצא ג’ויס את דבלין כשפניו לפאריז. להוריו, שהתקשו לסייע בידיו מבחינה כספית, תירץ את נסיעתו לפאריז בכוונתו ללמוד רפואה באוניברסיטה שבעיר.

בדרכו לפאריז עצר בלונדון, נפגש לשיחות בעיניני שירה וכתיבה בכלל עם המשורר האירי וויליאם באטלר ייטס, שעודדו להמשיך בכתיבתו השירית. ייטס ארח אותו יום שלם, הזמינו לארוחת בוקר צהריים וערב, ואף ניסה למצוא עבורו קשרים לשם השגת עבודה של כתיבה עיתונאית בפאריז. לאחר שנפרד מייטס, עלה בתחנת “ויקטוריה” שבלונדון על הרכבת שהוליכה אותו לנמל  NEWHAVEN שבצד האנגלי של התעלה. שם עלה על ספינת מעבורת ולקראת בוקר הגיע לנמל דיאפ, בצד הצרפתי של התעלה. סמוך למעגן הספינות, המתינה הרכבת, כשהקטר כבר מעלה עשן, כדי להעבירו [ בדחיפות…] למחוז היעד שלו.

הוא הגיע לתחנת הרכבת סנט-לאזאר שבפאריז, ביום 2.12.1902 ומיהר למלון [ קטן ] שקרא לעצמו Grand Hotel Cornaille ששכן ברחוב קורנייל מספר 5, שהוא מעין סימטה היוצאת מכיוון בולבאר סנט-מישל אל עבר תיאטרון האודיאון, ברובע הלאטיני.

ג’ויס שם פעמיו למלון פשוט וזול זה, כיוון ששימש אכסניה בה נהגו להתגורר גולים איריים בינהם: המשורר וויליאם באטלר ייטס, אוסקאר ווילד, ברנרד שאו ואחרים.

בפאריז החל להפעיל את הקשרים המועטים שהצליח לאתר עוד בהיותו בדבלין. הוא התקשר ל Dr. Josef Rivere אשר הזמין את האירי הצעיר לארוחה דשנה בת שבע מנות, שהניבה מכתב הביתה בו ציין כמה כסף חסך הודות לנדיבותו. הוא התקשר גם  Maud Gonne , לוחמת חופש אירית, שהיתה אהובתו הבלתי מושגת של המשורר ויליאם באטר ייטס, שגלתה אותה עת בפאריס. הפגישה לא יצאה לפועל בשל מחלת אחייניתה בדיפטריה דבר ששם אותה ב”הסגר רפואי” ולכן נמנעה מלפגוש אנשים. היא כתבה לו כי היתה שמחה לפגוש בו ואם תוכל להיות לו לעזר, ובשל מחלת אחייניתה תהיה מוכנה לפגוש אותו בגני הטרוקודרו.¹. ג’ויס לא נענה להזמנה כיוון שהתבייש בלבושו המרופט והמוזנח. 

[ שמה יוזכר, ב”זכרונות פאריז” של ג’ויס ב”פרוטאוס” – “יוליסס” בעמוד 60]

 ב 4 בדצמבר 1902 כתב את ביקורתו הראשונה על ספר שנמסר לו לביקורת מטעם  העתון “דיילי אקספרס”. למחרת ב 5 בדצמבר 1902 הלך לפקולטה לרפואה שם נטען בפניו כי ההרשמה נסתיימה כבר ב 1 בדצמבר 1902 ועליו להמציא אישור מיניסטריאלי מסויים אותו קיווה להשיג. עד מהרה התברר לו כי הלימודים בפאריז יעלו לו כספים רבים, שלא היו בכיסו וספק אם יכול היה להשיגם. למשפחתו המודאגת בדבלין כתב מכתבים משדרי אופטימיות ובהם תיאר את “השתלבותו” בעיר:

“קניתי שעון מעורר ( 4 פרנקים) כדי שיעיר אותי בבוקר כיוון שבית הספר נמצא במרחק מה. עשיתי אמבטיה ממש עכשיו (7.5): חמה. אני יכול להשיג ארוחת בוקר במחיר 3d, ארוחת צהריים (מרק, בשר, קינוח, קפה) בעד 8d או 9d וארוחת ערב (מרק, דג, בשר וירקות, קינוח וקפה עבור 1s. אך אני נאלץ לשתות קפה באופן מתמיד במהלך היום. קפה נשתה כאן במהלך היום ללא חלב אך עם סוכר. אני מוצא זאת לטעמי כיוון שהמים כאן מאוד קשים, לעיתים יורדים ל 7 או 9 מעלות מתחת לאפס. גם הרוח כאן חודרת מאוד אך אין ערפל או גשם”     

ב 7 לדצמבר השתתף בשיעור הראשון בקורס ההכנה ללימודי רפואה במדעים בסיסיים:

 “ביולוגיה כימיה ופיזיקה”.

אך גם כאן לא שבע נחת ועד מהרה הבין כי שליטתו בצרפתית, ביחוד במושגים מדעיים, אינה מספקת להבנת הנלמד.

הוא הצליח למצוא תלמיד שהסכים ללמוד אצלו אנגלית, עבור פרנסה דחוקה.

להוריו דיווח על חולשה שתקפה אותו – אותה ייחס לשינויים במזון ובמזג האויר. 

החולשה [ שהיום היינו קוראים לה שפעת ? ] לא מנעה ממנו כמה פעילויות לחיזוק הגוף והנפש: בינהן ביקור בתיאטרון, פגישה עם זונה, והתיצבות בסטודיו של צלם, שצילמו ב”פוזה” של “דיוקן האמן כמתייסר צעיר”…

 

 ג’ויס בפאריס, דצמבר 1902 

 

 

 

הוא הזמין מהצלם 3 גלויות ועליהן תצלומו זה ושיגר אותן לדבלין:

עותק אחד למשפחתו – 

בעותק שני ששיגר לחברו וינסנט קוסגרייב  Vincent Cosgrave התפאר, כשהוא מסווה את תוכן דבריו בלטינית, כי בילה עם גברת אחת אותה כינה בגלויה “Scorta”  [ אולי דומה למצולמת בתצלומו המפורסם של הצלם הפריזאי Eugene Atget משנת 1900 ] שבעבור חסדיה שילם במעות המועטות שעוד נתרו בכיסו.

את העותק השלישי – המוצג כאן – שיגר ביום 15.12.1904 לחברו ג’והן פ. בירן John F. Birne.  [ ה“לחישה הרועמת” שלחש וינסנט קוסגרייב ומחוות הנחמה שניחם בירן את ג’ויס, ישחקו תפקיד מכריע בחייו של גויס בשנת 1904, ומקומם לא ייפקד גם מ”יוליסס”… ]

על הגלויה  כתב שיר אותו יפרסם לימים כשיר מספר 35 בספרו “מוזיקה קאמרית” שיצא ב 1907.

הגלויה ששיגר ג’ויס לחברו ביום 15.12.1902 ולצד תצלומו – השיר שחיבר

 

 

אלא שהחיים בפאריז לא היו כה קלים כפי שניסה לתאר במכתביו הראשונים הביתה: סימני ה”שבירה” הראשונים יופיעו במכתב שייגר לאימו ב 15 בדצמבר 1902:

“מזג האויר כאן מתון יותר. אני בקושי יודע אם יש לי מה לאמר. קיבלתי את מכתבייך ואני רואה כי הפחדתי אותך מאוד. מצבי המוזר מלווה בחולשה מוזרה אשר בכל מקרה אינה כרוכה בכאבים. למשל  הייתי מעדיף כי תכתבי ואני אקרא . כיתבי שוב אם את רוצה ואימרי האם עלי לבוא הביתה לכריסטמס. […] רוצה הייתי עכשיו ללכת לישון, הגם שאיני מתעורר לפני אחת עשרה ועכשיו השעה היא רק שתיים. אני גם חש שמוטב לי לא לבטא עצמי בפני אנשים ומוטב כי אאזין להם. אני חושש כי לא בקלות אתיישב. לא הייתי רוצה לחיות בפאריז אך הייתי מעדיף לחלק את קיומי. אני אתקין לך איזו מוזיקה תוך ימים אחדים אותה הייתי רוצה שתלמדי….”²

ומכאן ירמוז על מצוקתו הכספית, ועל בקשתו כי הוריו ישלחו לו כסף לנסיעה חזרה לדבלין – אך הפעם בקו הקצר והנוח יותר מקאלה לדובר. הכסף הגיע מדבלין והוא קבל אותו במשרד הדואר – שנפתח רק ביום שני, וכך עזב את פאריז בלילה של ה 22.12.1902 בדרכו חזרה לדבלין אליה שב ב 23.12.1902

 

 

 3. ג’ויס פאריז – ביקורו השני

[ מיום 23 בינואר עד 22 באפריל 1903]

לאחר שחלפו ימי הכריסמס וחגיגות השנה החדשה בדבלין – וכשהסתבר לו כי ההבדל בין שתי הגלויות ששיגר לשני חבריו [ לאחד שיר ולשני סיפור נסיונו עם ה “Scurta” ] גרם לקרע בינו ובין חבריו אלה, החל בהכנות לנסיעה חזרה לפאריז. הוא עמל על חיפוש קשרים שיאפשרו לו עבודת כתיבה עיתונאית בפאריז.

הפעם כיוון עצמו יותר לצד הספרותי שבנפשו ולא התעקש על הצהרות בדבר לימודי רפואה…. 

 ביום 17.1.1903 עזב את דבלין. בדרך התעכב ימים אחדים בלונדון, בנסיון לחזק את הקשרים שיאפשרו לו להתפרנס בפאריז, עורך העתון Academy , לואיס הינד, נפגש עם ג’ויס ומסר לו ספר לשם כתיבת ביקורת, ג’ויס חזר אליו עם ביקורת קטלנית על הספר, והעורך שאל את ג’ויס הצעיר מדוע לא כתב ביקורת אוהדת יותר, כזו שתהלום את האינטרסים שלו, השיב לו ג’ויס כי חשב שעליו להעביר לקוראים את הערכים האסתטיים של הספר. – וכשענה העורך : “זה בדיוק מה שביקשתי” השיב לו ג’ויס: “זה מה שכתבתי : אין לספר כל ערכים !”. עד מהרה הבין כי בדרכו הגאה הזו לא ימצא פרנסה, אך הוא היה עיקש וכזה יישאר.

ביום 23.1.1903, הגיע שנית לפאריז. הפעם הוא היה מלא כוונות טובות להעשיר את עצמו בקריאה רבה ולימוד עצמי ולהמשיך בנסיונות הכתיבה הספרותית שלו – כשהוא נאבק כדי לאזן את תקציבו, והכל כדי להמשיך את “נסיון-חייו”.

הוא נרשם כקורא בספריה הלאומית;

כרטיס הקורא הנושא את התאריך 24.1.1903 מצביע על נחישותו:

 

 

 

.

 

 אולם הקריאה הראשי בספריה הלאומית בפאריז

 

 

כאן יבלה את ימיו, ואת ערביו יעביר בספריה נוספת :

  

 ספריית סנט-ג’נבייב בפאריז

 

 

בתקופה זו החל מתענין בכיוונים פורמליים יותר. שייקספיר נראה לו פחות מידי מדוייק הוא התעמק בבן ג’ונסון, קרא את שיריו ואת מחזותיו כדי לחזק את טכניקת הכתיבה של עצמו.

ביום 8.2.1903 ישלח לאחיו סטניסלאוס נוסח ראשוני של השיר – שלימים יפורסם כשיר מספר 36 ב”מוזיקה קאמרית”;

הביוגראף של ג’ויס: ריצ’ארד אולמן מצביע על ההשפעה של המשורר בן ג’ונסון על שירו של גוי’ס – השפעה שספג בקריאתו בכתביו בספריות בפאריז באותם ימים.

כאן נוסח השיר לצד תרגומו של משה הנעמי לעברית³

השיר פותח בתרועות מלחמה, אך סיומו לירי ביותר, ומעיד על בדידותו הרבה של הכותב בעיר הזרה לו עדיין:

לימים זכה השיר להצלחה, עזרא פאונד פרסם אותו בשנת 1913 בקובץ: “הנבל הפראי, מבחר השירה האירית” והקומפוזיטור הבריטי סמואל בארבר חיבר לו מוזיקה: כאן בביצוע פסנתר וחצוצרה – צולם בבית הקברות בושינגטון – כמעין תפילת אשכבה לחיילים המתוארים בתחילת השיר:

 

קישור ישיר לקטע הוידאו

בשיר נוסף שחיבר באותם ימים בפאריז, הוא מבטא את בדידותו ואת תשוקתו לאהובה שאינה נמצאת. הוא מדמה עצמו למחזר הבא לפני שערה של אהובתו ושר לה שיר [ סרנדה ? ] ומבקש כי תדע כי הוא הוא השר על פיתחה.

בשיר לירי זה ניכרת השפעתו של ויליאם באטלר ייטס [ כפי שמעיר ריצארד אלמן]

כאן נוסח השיר לצד תרגומו של משה הנעמי לעברית⁴

כאן תרגום קטעים ממכתב אותו חיבר במלון קורניי ושיגר לאימו ביום 21 בפברואר 1903:

“ההעברה של 3s/4d  מיום שלישי התקבלה השמחה רבה באשר הייתי ללא מזון כ 42 שעות [ ארבעים ושתים ]. היום אני עשרים שעות ללא מזון. פרקי זמן אלה של צום הינם דבר רגיל אצלי עתהוכאשר אני משיג כסף אני רעב בצורה כה מתועבת עד כי אני אוכל אוצר (1s) לפני שתוכל לאמר סכין. אני מקוה כי אורח חיים חדש זה לא יזיק לעיכול שלי”

את המכתב סיים במילים אלה:

“יהיה עלי לצום צום נוסף, אני מצטער על כך באשר ביום שני ושלישי יהיו ימי קרנבל ואני אהיה, ככל הנראה היחיד שירעב בפאריז”.

אימו מיהרה למשכן חפצים אחדים כדי להשיג עבורו כסף אשר נשלח אליו.

ג’ויס הרעב קיבל את הכסף בערב הקרניבל ובמכתב לאביו מיום  26.2.1903 על מה הוציא  את כסף כתב :

“סיגר, קונפטי לזרוק במהלך הקרניבל, וארוחת ערב וכן רכש כירה, סיר, צלחת, ספל, צלוחית, סכין, מזלג, כפית קטנה וכף, קערה, מלח, סוכר, תאנים, מקרוני, קקאו וקפה ואספתי את הכביסה שלי מהמכבסה. עתה אני מנסה לבשל לעצמי” 

אחיו  של ג’ויס, סטניסלאוס ג’ויס מציין בספרו כי ג’ויס חי בפאריז גם חיים “בוהמיניים” וריצארד אולמן מספר [ בעמוד 128 לביוגרפיה שלו ] כי 

בקפה ב Carrefour de l’Odeon השתתף ג’ויס בויכוחים סוערים עם גולים אחרים מלאומים שונים. 

בביקורי האחרון בפאריז ביקרתי באותו רחוב, ובית הקפה היה מלא מה לפה והויכוחים התלהטו בו, וזכרו של ג’ויס יושב שם ומתווכח, עלה בדמיוני:

 

 

ב 6 למרץ 1903 הגיע מחבר המחזות האירי John Millington Synge לבית המלון בו התגורר ג’ויס ובשבוע בו שהה בו ניהל עם ג’ויס שיחות רבות. אלא שלמרות התקוות שתלה במפגש עימו, התאכזב ג’ויס מחברות זו. 

[ ג’ויס יזכיר אותו מאוחר יותר כמה פעמים בפרק התשיעי ביוליסס “סקילה וכריבדיס” ]

 

Kevin Egan –  Joseph Casey    

דומה כי הפגישה המכרעת שהיתה לג’ויס בפאריז, שהטביעה את חותמה על “זכרונות פאריז”  בפרק “פרוטאוס” שב”יוליסס” היתה עם Joseph Casey – לוחם חירות אירי שגלה בפאריז – שג’ויס מתאר את דמותו כ Kevin Egan .

יוסף קייסי, נולד בשנת 1846 בעיר  Kilkenny שבאירלנד. כאשר פגש בו ג’ויס בן ה21 היה ג’וזף כבן 57 וכבר ידע ימים רבים של מאבק אלים באנגלים למען שחרורה של אירלנד.

הוא היה חבר קבוצה אירית לאומנית על שמו של Fenian [ ארגון מהפכני מחתרתי שנוסד באופן סימלי שנבחר לכך במיוחד: יום סנט-פאטריק  ב 17.3.1858 במטרה לשחרר את אירלנד מעולה של אנגליה ] בין מיסדיו היה גם James Stephens  שהיה בן דודו של ג’וזף קאיסי ואף הסנדק שלו. 

בחודש ספטמבר 1867, התקיפו חברי המחתרת האירית בעיר מנצסטר באנגליה, רכב ובו שני אסירים איריים לוחמי המחתרת, (ובינהם בן דודו ג’יימס סטיפנס) ובמהלך ההתקפה נהרג שוטר אנגלי.

בחודש נובמבר 1867 נעצר ג’וסף קאיסי עם חברו ברוק בחשד כי השתתפו בפעולה השחרור במצ’סטר והושם בכלא  Clerckenwell שבלונדון שנחשב לכלא שמור ביותר.

ב 12 לדצמבר 1867 חבית מלאה חומר נפץ התפוצצה ליד קיר בית הכלא.  שנים עשר אנשים נהרגו וכשלושים נוספים נפצעו קשה, אך בפעולה זו לא הצליחו האסורים להמלט. 

מאוחר יותר נערך ליזף קאיסי משפט על חלקו בשחרור במנצ’סטר אך הוא זוכה. לאחר מכן עבר לפראיז ועבד בה כמדפיס בעתון New York Herald , שמשרדיו שכנו ב rue de Louvre בפאריז. 

 ביום 17 למרץ 1903 [ הוא יום פאטריק הקדוש ]  פגש ג’ויס את ג’וזף קאיסי במסעדה קטנה ברחוב Aux Deux Ecus [אצל שני הסוסים ] ששכנה בסמוך למקום עבודתו של קאיסי 

קאיסי חי ב rue de la Goutte d’Or [ ובתרגום – “רחוב טיפת הזהב” שברובע ה 18-  מונמטר ]  ובנו פאטריס המוזכר גם הוא ביוליסס גר ב  rue Git-le-Coere [ ובתרגום “רחוב כאן מונח הלב” (בגדה המערבית) – [ שני רחובות אלה מוזכרים ביוליסס עמ’ 60 61] 

גוזף קאיסי האב ופאטריק קאיסי הבן היו מלווים מפעם לפעם לג’ויס סכומי כסף קטנים, דבר שהוביל אותו לתחושה כי יוכל להסתר בפאריז ולהמשיך את “הטיול של נפשו”.

חרף מצבו הכספי הדחוק הצליח ג’ויס לבקר מפעם לפעם גם בתיאטרון , היה נוכח באחת ההופעות הראשונות של האופרה “פליאס ומליסנד” של קלוד דביוסי, חזה בשרה ברנרד מופיעה במחזה. והוציא 7 ו 50 סנטים כדי להאזין לזמר הפולני  Jean de Reszke שהופיע ב”הליצנים” של ליאונקבלו. ג’ויס , זמר טינור בעצמו התרשם מאוד מקולו של הכוכב הבינלאומי באותם ימים, ואף סבר כי קולו של אביו ניחן באיכויות דומות.

[ כאן קישור להקלטה של הזמר Jean de Reszke  בקטע מתוך האופרה “מרתה” של פלוטו – שגם היא ממלאת תפקיד חשוב ב”יוליסס” ]

ריצארד אלמן מציין כי גם בביקורו השני של ג’ויס בפאריז “נהנה מכמה מעינוגיה המיניים של פאריז”.

הוא יצא פעמיים את העיר פעם נסע ל Nogent ובפעם השניה לעיר Tours כשהוא מלווה בחבר סיאמי שפגש בעת שישב וקרא בספריית סיינט-גנבייב.

בדרך לטיול זה מצא בחנות ספרים בתחנת הרכבת את הספר Les Lauriers sont coupe  של Edouard Dujardin .

 

אדוארד דהג’ארדין EDUARD DUJARDIN (1861-1949)

 

  וספרו : ” עלי-הדפנה-נחתכו” :  LES LANRIERS SONT COUPES  

 

 

המהדורה הראשונה של הספר LES LANRIERS SONT COUPES 1888

 

בספר עוקב הסופר אחר מחשבותיו של סטודנט נאיבי, דניאל פרינס המתאהב מתאהב בשחקנית לאה ד’ארסי, אישה שרק מעוניינת בכספו. כשהעלילה מתפתחת מתגלים חלומותיו בהקיץ על ד’ארסי וערב אחד, בדירתה רגע לפני שהם עומדים לטייל בערב, דניאל פרינס נרדם וחולם על עברו, על הוריו והילדה הראשונה בה התאהב.

הרומן שואב את שמו משיר ילדים, Nous n’irons plus au bois (‘עוד לא נעבור ליער’)

 

Nous n’irons plus aux bois, les lauriers sont coupés

La belle que voilà, la laisserons-nous danser

Entrez dans la danse, voyez comme on danse

 

ומסמל את הקמילה של עץ הדפנה כתחילת צמיחה מחודשת.

דוג’ארדין (כמו סימבוליסטים צרפתיים רבים)  האמין שהמוזיקה היא הביטוי המיטבי למונולוג הפנימי של האדם. הוא הושפע עמוקות מריכארד ואגנר, ומרעיון ה”לייטמוטיבים” שלו – וניסה ליישם אותו לשדה הספרות.

 

 

לימים, יטען ג’יימס ג’ויס כי מהספר הזה  [ ולא מזיגמונד  פרויד כפי שחשבו רבים ] שאב את הטכניקה של “זרם התודעה” – טכניקה שיישם אותה לראשונה בפרק “פרוטאוס” הוא הפרק השלישי ביוליסס.

 

הנה דברים שאמר :

“בספר הזה [ של אדוארד דהג’רדין ] הקורא מוצא עצמו ממוצב, מהשורות הראשונות, במחשבותיה של האישיות המרכזית, וגילגולה הבלתי מופרע [de’roulement initerrompu ] של אותה מחשבה המחליפה את הדרך הרגילה של סיפור-המעשה, מגלה לנו מה אותה אישיות עושה ומה קורה לה”

 

 

השיבה לאירלנד

 

ביום 10 באפריל 1903 כאשר הגיעו אליו ידיעות על מצב בריאותה המתדרדר של אימו שיגר לה מכתב לקראת “יום שישי הטוב” ושאל לשלומה. הוא ביקר במיסה בכנסיית נוטר דאם דה פאריז. אחרי המיסה המשיך בטיול ארוך לאורך רחובותיה של פאריז ואחר להגיע לחדרו במלון.

כשהגיע המתין לו מברק:

“MOTHER DYING COME HOME.  FATHER “

[ מילים אלה תופענה ב”פרוטאוס” שביוליסס בעמ’ 58  “– אמא גוססת בוא הביתה אבא” ]

לא היה לו כסף לנסיעה חזרה לכן פנה לתלמידו לאנגלית וזה נתן לו 375 פרנקים ובהם קנה ג’ויס כרטיס חזרה לדבלין.

הוא עלה על ספינה בנמל דיאף אשר העבירה אותו את התעלה לנמל ניו-האבן – שם דיבר באנגלית קלוקלת כדי לחמוק מהתשר שאמור היה לשלם לסבל שסחב את המטען שלו.

[ הסצנה הזו מונצחת ב”יוליסס” בעמ ‘ 58]

 

ג’ויס עזב את פאריז ב 22.4.1903 ולמחרת חזר לדבלין כדי לסעוד את  אימו הגוססת עד שנפטרה מסרטן ב 13 באוגוסט 1903.  

 

4. ג’ויס בפאריז – ביקורו השלישי

מיום 10.10.1904 ועד 10.10.1904

ביקורו השלישי של ג’ויס בפאריז היה הקצר ביותר וללא ספק המאכזב מכולם.

לאחר המפגש המרגש בין ג’יימס ג’ויס לנורה בארנאקל ב  16 ליוני 1904, הקשר בינהם הלך והתחזק. אט אט גיבש ג’ויס עם עצמו את תוכניתו לעזוב את אירלנד ואת דבלין ולהקדיש עצמו ליעודו – להיות סופר.

כדי להכין לעצמו מקום עבודה ממנו יוכל להתפרנס התכתב עם משרדי בית הספר לשפות “ברליץ” במטרה שיימצא עבורו מקום תעסוקה. הוא כתב למשרד בלונדון וכן התקשר למעין מתווכת עבודה שטענה בפניו כי אם ישלם לה שני גיניס תגלה לו את המקום בו יש משרה פנויה למורה לאנגלית בקונטיננט. ג’ויס היה חשדן וערך אחרי האנגליה הגב’ גילפורד מחקר וביקש פרטים מהמשטרה על יושרה. וזו אישרה את אופיה הטוב של הגברת.. ג’ויס שילם לה שני גינס והמתין לקבל את כתובת מקום עבודתו הבא.

ב 29 בספטמבר 1904 התעוררו תקוות למצוא מקום עבודה באמסטרדם . ג’ויס הציע לנורה כי יסעו ללונדון בתקוה כי שם יצליחו להסדיר מקום עבודה בפאריז

“אליה שאף להגיע מתי שהוא” ההרפתקה שלנו הינה מהלומה כמעט מבדרת. משעשע אותי לחשוב על השפעת האירועים על המעגל החברתי שלי. מכל מקום, כאשר נשב לבטח ברובע הלטיני בפאריז, יוכלו לדבר כאשר ירצו”

הוא אסף כסף לקראת הנסיעה וכל שהצליח להשיג היה מספיק לו להגיע עד פאריז, אך לא מעבר לכך.

ג’ויס שמר את העובדה כי הוא מצרף את נורה להרפתקה של העזיבה לקונטיננט בסוד: ביום 8 באוקטובר 1904 אביו ליוה אותו לספינה ההולכת ללונדון. כדי להסתיר את הזוגיות, ג’ויס ונורה, נפרדו למאית עין, ג’ויס עלה על הספינה בעצמו, וכשעלה וכבר היה על הספינה ואביו נופף לו לשלום מן הרציף, חלפה במוחו מחשבה כי נורה עלולה להתחרט. אך היא עלתה לספינה, וכך הגיעו ללונדון  ב 9 לאוקטובר 1904. לפאריז הגיעו ב 10 באוקטובר 1904.

אך כאן נכונה לג’ויס אכזבה. עוד ב7 לחודש נשלח אליו לדבלין מכתב ממשרדי ברליץ בלונדון המודיע לו כי אין מקום עבודה בפאריז. ג’ויס הנחוש בדעתו יצא את דבלין ב 8 לאוקטובר, טרם שהמכתב הגיע. וכך הגיעו ג’ויס ונורה – בת זוגו מזה כארבעה חודשים, מלאי תקוות לקראת “הרפתאת פאריז” שלהם – אך מקום עבודה לא היה לו:

גם כסף להמשך לא היה בכיסו. הוא השאיר את נורה בפארק והחל להתרוצץ בעיר בתקווה לקושש פרנקים אחדים שיאפרו לו להחלץ ממצב הביש אליו נקלע. הוא הגיע לDr. Josef Rivere, הרופא רחב הלב, הזכור לטוב מביקורו הראשון של ג’ויס בפאריז ב 1902. גם הפעם גילה הדוקטור המכובד נדיבות לב. הוא הלווה לו 60 פרנק דבר שאיפשר לו להמשיך את מסעו, בחיפוש אחר מקום עבודה כמורה באחד מבתי הספר לשפות של “ברליץ”. בפאריז הופנה לציריך, יתכן ושם יש משרה פנויה ללימוד אנגלית. ג’ויס ונורה עלו לרכבת והגיעו, למחרת לציריך. ג’ויס ניגש לבית הספר ברליץ ושם הפנו אותו לסניף שלהם בטריאסט. 

ריצארד אלמן כותב בספרו:

“כאן, ב Gasthouse Hoffnung, 16 Reitergasse שם שפירושו “תקווה” נראה היה כסימן טוב לעתיד, והוא הפך טוב יותר בשנת 1915 כאשר ג’ויס ונורה חזרו אליו והוא שינה את שמו ל “Gasthouse Doeblin”, כאן לראשונה מאז ברחו כבני זוג, הם היו לבדם ולעצמם וג’ויס נמלא רגש מיוחד למלון המעופש בו מימשו ג’ויס ונורה את אהבתם”⁶

 

ואם יקרא הגולש את מכתבי ג’ויס לנורה, בקישור זה – וביחוד את המכתב מיום 7 באוגוסט 1909  הערתו המרומזת של הביוגרף הגדול תתפענח ותהיה ברורה.

כך בא אל קיצו ביקור זה של ג’ויס ונורה בפאריז שארך כ 12 שעות בלבד והיה מבחינת ג’ויס הביקור המאכזב ביותר בפאריז.

 

עד מהרה החלו פגישות בינו ובין סופרים ואנשי ספרות מהמלייה הספרותי של פאריז, מליה שהסתופף סביב חנות הספרים של Adrienne Monier שנקראה : La Maison des Amis des Livres שהיתה ממוקמת ברחוב האודיאון מס’ 7. סילביה ביץ, חברתה של אדריאן, פתחה בחודש נובמבר 1919 ב  8 rue  Dupuytren  את חנות הספרים שלה ששמה היה “Shakespear and Company” שהיתה מיועדת לקוראי אנגלית.

 

סילביה ביץ בפתח חנות הספרים “שיקספיר אנד קומפני”

מפת איזור האודיאון – מסומנים באדום מיקומן של החנויות של סילביה ביץ קודם ברחוב דיופויוטרן 8 ואחר כך ברחוב אודיאון 12 – ובכחול מקום המלון בו התגורר ג’ויס ברחוב קורניי 5 בשני ביקוריו הראשונים בפאריז

במפגש שערכה מאדאם בלוך-סאביצקי, שעסקה באותה עת בתרגום “דיוקן האמן כאיש צעיר” לצרפתית ובעלה המשורר אנדרה פונטנס שהתקיים ב 11 ביולי 1920 השתתפו גם אדריאן מוניה וגם סילביה ביץ. כך נוצרה ההיכרות בין האמריקאית מפרינסטון וג’יימס ג’ויס. כאשר נודע לג’ויס שמה של חנות הספרים של סילביה ביץ, חייך, רשם לעצמו בפנקס קטן שנשא בכיסו את הכתובת והבטיח לבוא לבקר.

הוא קיים את הבטחתו – והתצלומים של ביקור זה זכו לתפוצה רבה:

ג’ויס בנעלי טניס מרופטות עם סילויה ביץ בפתח חנות הספרים ב 8 rue  Dupuytren

ג’ויס היה עסוק באותה תקופה בכתיבה חוזרת ונשנית של הפרק “קירקה” אותו כתב למעלה משש פעמים והתיחס אליו כאל הפרק הטוב ביותר ב”יוליסס” [ ורשמי פאריז חוזרים גם בו ] ובה בעת היה עסוק בחיפוש מוציאים לאור שיסכימו להוציא את הספר לאור. למרות מאמציו לא הצליח ג’ויס למצוא מוציא לאור שיסכים להדפיס את הספר. כשנודע הדבר לסילביה ביץ הציעה היא להוציא את הספר. גויס הסכים בו במקום:

במהלך ההכנות להדפסת “יוליסס” העבירה סילביה ביץ את חנותה לכתובת חדשה ברחוב האודיאון 12 – מול חנותה של חברתה ששכנה באותו רחוב במספר 7

בהודעה לעתונות שהוצאה בקשר לספר העומד לצאת – שונתה כתובת החנות בכתב יד כפי שניתן לראות בפרסום זה:

בסופו של תהליך ארוך החליטה  סילביה ביץ להוציא את הספר “יוליסס” ב 1000 עותקים:

 

מהם:

100 עותקים על Holland Paper חתומים על ידי המחבר;

 150 עותקים על ניר verg’ d’arches

ושאר 750 העותקים על ניר פשוט יותר:

 

ואכן, ביום 2.2.1922 – הוא יום הולדתו הארבעים של ג’יימס ג’ויס מסרה סילביה ביץ’ לסופר את שני העותקים הראשונים של הספר.

 

 

 

ב שנת 2004, בעת ביקורי במקום, שימשה החנות,  כחנות לצרכי שיער לגברים ונשים. שתי המוכרות הצעירות ישבו בה בחוסר מעש והתפלאו על האורח הלא קרוא שביקש לצלם אותן .

“אצל רודו מחדשות איבון ומאדלין את יפיותן הסתורה” [ יוליסס עמ’ 59]

משם צעדתי לרחוב אודיאון 12 – הכתובת ה”רשמית” של החנות המיתולוגית של סילביה ביץ. צילמתי את המבנה:

רחוב אודיאון 12 פאריז

והשלט שסומן בעיגול אדום מציין כי “בשנת 1922 בבנין זה מדמואזל סילביה ביץ פרסמה את “יוליסס” של ג’יימס גויס”

 

על החתום: “אגודת ג’יימס ג’ויס השבדית והפינית”  

James Joyce Society of Sweden and Finland J.J.S.S.F

 

 

סיור זה שלי בפאריז של ג’ויס ניסה לעקוב אחר חייו בעיר עד לפרסום הספר “יוליסס”.

גם לאחר פרסום “יוליסס” המשיך ג’ויס לחיות בפאריז עוד כ 18 שנה במהלכן כתב את יצירתו המונומנטלית הבאה “פיניגנס וויק” אך אני עצרתי כאן את מסעי ועתה אמשיך אותו בדפי “יוליסס” ואנסה להתחקות אחר העקבות וההדים שהשאירה פאריז וחיי ג’ויס בה ביוליסס עצמה.

 

 

 

 

.

 

 

1. כפי שמופיע במכתב שפרסם אחיו של ג’ויס Stanislaus Joyce – My Brother’s Keeper  בעמוד 199 [↩]
2. Selected JOYCE Letters – page 10-11- תרגום שלי [↩]
3. ג’יימס ג’ויס מוזיקה קאמרית תרגם משה הנעמי הוצאת מחברות לספרות 1959, עמודים 102-3 [↩]
4. ג’יימס ג’ויס מוזיקה קאמרית תרגם משה הנעמי הוצאת מחברות לספרות 1959, עמודים 14-5 [↩]
5. The Critical Writings of James Joyce, NEW YORK THE VIKING PRES p.143-146 [↩]
6. Richard Ellmann James Joyce, oxford university press 1965 p190 [↩]
7. ריצארד אלמן, ג’יימס ג’ויס, עמוד 496 [↩]