דגניה, ועל שום מה נקראה כך ?
29 ביולי, 2010
אום אל-דז’וני – דגניה, הצריף שהפך מיתוס, החמישי מימין על המרפסת… אבא של משה…
“לאחר שהוחלט על מקומם של בניני הקבע,
ניתן לקבוצה שם – דגניה,
על שם הדגן הגדל באדמותיה
ופרחי הדגנית הכחולים-סגולים הנפוצים בשדותיה”
ומי הוא המפגין ידע מלבב ופרחוני זה, ואף מוסיף לו צבעי כחול-סגול ?
הכותב מציג עצמו כך:
“מחצבתי
שמי, משה, נולד בעצב. הוא ניתן לי על שם החלל
הראשון שנפל בדגניה. משה ברסקי, צעיר שעלה
מרוסיה והצטרף לקבוצה, נהרג בידי ערבים כשנה
וחצי קודם. קברו נכרה בכרם הזיתים – הקבר
הראשון בדגניה” (משה דיין, אבני דרך, עמ’ 71)
ועל לידתו שלו יכתוב:
“הילד הראשון בדגניה היה גדעון בנם של יוסף ומרים ברץ. כשהיה גדעון בן שנתיים, נולד, במאי 1915 , הילד השני בדגניה, – אני.
חדר הורי בקומה התחתונה בבנין המגורים נוקה ומורק. החובשת, שרה שמוקלר, טיפלה באמי ובמטבח הורתחו מים בסירים. זו היתה הלידה הראשונה במקום; מרים ברץ הועברה לצורך הלידה לעיר הקרובה, לטבריה”
(משה דיין, אבני דרך, עמ’ 23-4)
הילד הראשון שבא לעולם בדגניה עצמה היה כידוע משה דיין והדברים המצוטטים לעיל, הובאו – מילה במילה מספרו: “אבני דרך, אוטוביאוגרפה” שפורסם בשנת 1976.
האומנם ?
מה לפרחי הדגנית הכחולים סגולים ולשם דגניה שנתנו יוסף בוסל וחבריו למושבתם ?
שם שניתן …. עוד לפני שמשה דיין בא לעולם ועוד לפני שהוריו שמואל ודבורה הגיעו למקום ?
הנה העובדות המסבירות מדוע נקרא המקום המוכר לנו היום כ”אם הקבוצות” , דגניה א’. מדוע “דגניה” דוקא?
קבוצת הפועלים שהחליטו להתיישב ישיבת קבע באום אל-ג’וני הונהגה על ידי יוסף בוסל.
יוסף בוסל, יליד 4 ביולי 1891 , מנהיגה של אום אל דג’וני
יוסף, התייתם מאביו כשהיה בן 11, ונשלח ללמוד בישיבה בסלוצק. כשהחלו בעבודתם באדמות אום אל ג’וני לפי חוזה לקבלנות הוא היה מי שניהל את המשא ומתן עם ד”ר ארתור רופין, נציג המשרד הארץ-ישראלי.
יוסף בוסל, מקפיד להופיע בצילומי אותה תקופה מטורזן משהו, רעמת שערו מטופחת, ענוב בעניבה:
חברי הקומונה הכנרתית – במרכז – יוסף בוסל
האם בזכות השפעתו של יוסף בוסל התשלום בשנת 1909, הוא 50 פרנק לחודש, לעומת 45 פרנק שד”ר רופין הסכים לשלם בשנה הקודמת לחברי “קבוצת הכיבוש” ? .
בחוזה העיבוד בקבלנות של אדמות אום-אל-ג’וני, שכרת אתם ד”ר רופין הם נקראים “חברי הקומונה הכנרתית”, ובספרי האתוס הציוני הם מניחי היסוד ל”קבוצה” בארץ-ישראל:
“בכ”ה התשרי תרע”א [ 28 באוקטובר 1910 ] באנו עשרה חברים ושתי חברות לאום-ג’וני וקיבלנו את האינונטר מידי “קבוצת הכיבוש”. ניגשנו להקים ישוב עצמאי של פועלים עבריים על אדמת הלאום. ישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים – קומונה” דרכה של דגניה, עמ’ 19
החופש שניתן להם לא היה כח מוחלט כפי שהם ניסו להציג את הדברים, כטוב ליבם בתפארת ייסוד הקבוצה הראשונה. היה עליהם לתאם את תוכנית עבודתם עם הממונה ביפו: הדוקטור למשפטים ארתור רופין. מנהל המשרד הארץ ישראלי.
רופין, ייקה בכל רמח איבריו, דרש מהם כי יכתבו את תוכנית העבודה -באום אל ג’וני. והם כתבו.
- “]
- “תכנית העבודה באום אל ג’וני בשנת תרע”א” [1911
חברי הקבוצה מדווחים לד”ר ארתור רופין על הגידולים שגידלו אנשי הקומונה הכנרתית באותה שנה:
“בס”כ [בסך הכל ] נעבד אלף ותשע מאות דונם (בערך).
לזריעה אלף וארבע מאות דונם, מהם:
חטים, תשע מאות דונם סכום הזריעה מאה כלים;
שעורים, שלוש מאות דונם ארבעים וחמישה כלים;
שבולת שועל, מאה דונם עשרים וחמישה כלים;
פולים, משמונים עד מאה דונם עשרים כלים;
ולערך חמש מאות דונם קרב-ברד”.
במהלך אותה שנה גמלה בלבם ההחלטה להתיישב ישיבת קבע במקום. היה זה בעבורם שינוי של ממש. מהפכה בתפיסת העולם. מפועלים נודדים בין יהודה לגליל, הם “מתמסדים” ומתיישבים במקום של קבע. הביטוי הבולט לכך שהבשילו להתיישב ישיבת קבע הוא החלטתם לקרוא ל”מושבתם” בשם, שם שהם בוחרים בקפידה לאחר שיג-ושיח. שם משל עצמם:
“כאשר הוחלט להקים את בניני-הקבע של קבוצתנו, התעוררה השאלה: מה שם נקרא לישובנו? היו הצעות שונות:
כפר-נון, לפי השם ההסטורי של המקום, ירדניה, ירדנון נחלים ועוד.”
לבסוף נתקבלה הצעתו של יוסף בוסל: “דגניה “
ביום 6 באוגוסט 1911 מודיע י’ בוסל “בשם הקבוצה”, למנהל המשרד הארץ-ישראלי הד”ר א’ רופין:
הודעה על בחירת השם “דגניה”…..
“בזה אנו מודיעים לכם כי קראנו את מושבתנו החדשה “דגניה” על שם חמשת מיני הדגנים הגדלים אצלנו”
כיוון שגדלו באותה עונה רק שלושה מיני דגנים: “חטים”, “שעורים” ו”שבולת-שועל”,
מתעוררת השאלה מה עניין “חמשת מיני הדגנים הגדלים אצלנו”? לשם שקראו למקומם.
האם רק הצלצול הדומה שבין אום-אלג’וני (שבימים ההם היו כותבים את שמה אום-אל-דז’וני) הוא שהכתיב? או אולי… זכרונות ימי לימודיו של יוסף בוסל, בישיבה בעיר סלוצק הם העולים בזיכרונו. שם, בישיבה, בגלות, שינן כדרכם של “תלמידי-חכמים” את הלכות הפסח. הרמב”ם כותב ב”יד-החזקה”:
“אין איסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד
והם שני מיני חטים שהן
חטה והכוסמת
ושלושה מיני שעורים שהן
השעורה ושיבולת שועל והשיפון…”
“כוסמת ושיפון”, שני הדגנים החסרים להשלמת “חמשת מיני דגן” לא גודלו שם.
אך מי ידקדק בעובדות כאשר … פעמי משיח מתדפקים על שעריה של תקופה חדשה בהתיישבות היהודית, הציונית העובדת השמה את השיתופיות בראש מעייניה ?
בשנת 1912 נשלח להם “מהמשרד הארץ-ישראלי” חוזה דומה לחתימה – חוזה שהגדיר אותם כקבוצה קבלנית לעובות חקלאיות , אך הם התעקשו להיות לקבוצה שיתופית, וכך הפכה “דגניה א'” מה שביקשה להיות, מה שחקקה על לוח הכניסה למוזיאון :”אם-הקבוצות”
“אם עץ אנחנו המעיין הוא דגניה;
אם נחל אנחנו המעיין הוא דגניה;
אם מחנה אנחנו דגניה היא הדגל”
(יצחק טבנקין)
זוהי אפוא “דגניה” שכטענת מיסדייה, “נוצרה מן החיים”, [ ולא בהשפעת רעיונות שיתופיים שהביאו עימם עוד מחו”ל ] שאת מיטב כוחות הנפש שיקעה בלהיות “קומונה”, “קבוצה”, “אם-הקבוצות” ודגם לקיבוצים שנוצקו לפי דמותה ותבניתה ושחלוציה “את אדמת העם בעמק הירדן” לא הפקירו, ואת שמם שאבו דווקא מהלכות פסח נוסח הרמב”ם ולא …. מהפרחים הגדלים באיזור… שמשה דיין קישט בהם את האוטוביאוגרפיה שלו…
