.

טריסטן (בן-העצב) 

[ ציור-אלוסטרציה]

מבוא:

‘טריסטן’ היא נובלה מאת תומאס מאן שראתה אור בשנת 1903. על פי שמה היא מתכתבת עם היצירה המפורסמת של ריכארד ואגנר: הדרמה המוזיקלית “טריסטן ואיזולדה”  [ שחוברה בין השנים 1857-1859 והוצגה לראשונה במינכן בשנת 1865] – המבוססת על הטקסט Tristan and Isuelt מאת Gottfied von Stassburg  מהמאה ה 12.

בחודש אוגוסט 2008, התייחסתי בפוסט נרחב לסיפור זה של תומאס מאן. ההתייחסות אז היתה לסיפור בתרגומו של מאיר מוהר שיצא לאור בשנת תש”ז בסדרת “ספרון” של ידיעות-אחרונות, והודפס ב : Palestaine בתקופת המנדט הבריטי ] . לאחרונה, חזרתי לפוסט זה, וכן נזדמן לי לקרוא, בספר רחב היריעה “מוזיקה קטלנית – המוזיקה בעיני הסיפורת” [ הוצאת ספרים ע”ש מאגנס האוניברסיטה העברית, ירושלים [ 2018 ] מאת פרופ’ נפתלי וגנר [ שהוא מרצה וחוקר בחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים] ; הכולל מאמר המנתח בצורה פרטנית את הסיפור “טריסטן” במאמר שכותרתו : 

“למות עם ואגנר : ‘טריסטן’ מאת תומאס מאן” [ בעמ’ 55 – 68 ] 

לאחר קריאות בפוסט מלפני כ 13 שנה, חשתי שהצטברו במהלך השנים עוד נדבכים לקריאה הראשונית שלי בתומאס מאן, חזרתי וקראתי את הסיפור קריאה שניה, והפעם בתרגומו החדש של יעקב גוטשלק [ שראה אור בשנת 1997 ] בעקבות קריאות אלה – מצאתי עצמי חוזר לכתוב על הסיפור “טריסטן”, והתוצאה לפניכם:

 

מ”טריסטאן ואיזולדה” של ריכארד ואגנר ל”טריסטן” של תומאס מאן

קשה לדון בסיפורו זה של תומאס מאן, מבלי להתייחס לשמו של הסיפור “טריסטן”, שהוא שם טעון לכל מי שמצוי בתרבות הגרמנית של המאה התשע-עשרה, ומודע להשפעתו הרבה של ריכארד ואגנר בכלל ו“טריסטאן ואיזולדה” שלו בפרט, על התרבות הגרמנית. 

שם זה היה מוכר היטב לתומאס מאן שהיה, משחר ימיו, ממעריציו של ואגנר, ואהב במיוחד את האופרה “טריסטן ואיזולדה” שלו.

במאמר שפרסם תומאס מאן בשנת 1911 כתב:

“At no time, however – not even in the dayes when I never missed a single performance of Tristan at the Munich Hoftheatre – could my professions about Wagner ever have been seen as a professions of fait in wagner “

ובתרגום לעברית:

“אולם בכל מקרה – אפילו לא בימים שבהם אף פעם לא החסרתי ולו הופעה אחת של טריסטן בתיאטרון חצר במינכן – יכול להיות שהיחס שלי יכול היה להיחשב כיחס של אמונה בואגנר”

Thomas Mann : pro and contra Wagner p.46

 

לא מפליא לכן, למצוא התייחסות מפורשת של תומאס מאן, ל‘טריסטן’ במכתב מיום 13 בפברואר 1901 ששלח לאחיו הסופר היינריך מאן. במכתב הוא מספר לאחיו על כוונתו להוציא חוברת עם סיפורים אחדים פרי עטו, והפריט החמישי ברשימה זו היה:

“5. a burlesque that I am working on at the moment and that will probably be calld “Tristan” ( Isn’t it that something ! A burlesque named Tristan? )

ובתרגום לעברית:

“5. בורלסקה שאני עובד עליה כרגע ושהיא תיקרא כנראה “טריסטן” (האין זה משהו ! בורלסקה בשם טריסטן ?). 

[ תומאס מאן -1889-1955  Lettres of Thomas Mann  בעמ’ 21 ]

קריאה בסיפור שפורסם בשנת 1903, אכן מאששת כי כוונתו הראשונית של הסופר עלתה יפה – ורוח של אירוניה ואפילו סרקזם – נושבת בין דפי הסיפור: הן ביחס לדמויות המככבות בו והן בתיאורי אותו סנטוריום בו מתרחשת העלילה.

שמו של הסנטוריום הוא : איינפריד Einfried [ שם היכול להתכתב עם הכינוי למעונו של ואגנר בביירוט Wahnfried ] – כאשר תיבת המפתח היא : Fried – שהוראתה : “שלווה”, “שלום”, וגם “מנוחה” – אך גם “מנוחת-עולמים” כמו בכינוי לבית קברות בגרמנית Ein Friedhof, שם המשמש את מאן כרמז אירוני.

ואכן, רוח של בּוּרְלֶסְקָה, [ שמקורה בצרפתית ואיטלקית ומשמעה “בדיחה”  או יצירה הַשָּׂמָה לִצְחוֹק וּלְלַעַג מַשֶּׁהוּ רְצִינִי וּמְכֻבָּד ] מרחפת מעל פני היצירה.

נראה לי כי החוליה המקשרת בין הדרמה המוזיקלית “טריסטאן ואיזולדה” – שהיא סיפור טראגי – שסופו לילה ומוות, לבין הסיפור של תומאס מאן – שחלקים ממנו משעשעים ואירוניים, ושמים ללעג דמויות אחדות ותפיסות אחדות השוררות בחברה שהוא מתאר בסיפור זה היא המוזיקה שב“טריסטאן ואיזולדה” יותר מהליבריטו ליצירה זו.

ואגנר חיבר גם את הליברטו ליצירתו, אותה כינה: “דראמה מוזיקלית”, בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1857;   את המוזיקה סיים להלחין בחודש אוגוסט 1859. ביצוע הבכורה של האופרה התקיים ביום 10.7.1865.

תומאס מאן יוולד עשר שנים לאחר מכן [ ב 6.6.1875 בעיר ליבק שבצפון גרמניה ] ואת עבודתו על הנובלה “טריסטן” יחל בחודש פברואר 1901. ביום 27 בנובמבר 1902 הקריא תומאס מאן חלקים מהנובלה בפני קהל מאזינים במינכן, ובתחילת 1903 היא הופיעה בדפוס לראשונה.

טריסטן – המהדורה הראשונה – 1903

 

נראה כי השם “טריסטן” שניתן לסיפור – מקורו באיזכור המפורש של המוזיקה מתוך “טריסטאן ואיזולדה” של ואגנר, המלווה את המפגש, הגרוטסקי משהו, בין הסופר ‘הר דטלב שפינל’  ובין מי שתנגן מוזיקה זו:  היא גבריאלה אשת הסיטונאי ‘הר קלויטריאן’.

 

מקבילות בין “יצירתו של ואגנר ליצירתו של תומאס מאן

פרופ’ נפתלי ואגנר – במאמרו “למות עם ואגנר : ‘טריסטן’ מאת תומאס מאן” [ בעמ’ 55 – 68 ] מתייחס אל תוכן סיפורו של מאן ומציין, בתחילת מאמרו

” זירת ההתרחשות היא סנטוריום והדמויות הראשיות הן של מאושפזים. דמויות אלו מקבילות לדמויות בסיפור ‘טריסטן ואיזולדה’ בגרסה הוואגנריאנית שלו, אך בדרך הניגוד. אפשר לומר שהן אנטי-טריסטניות”

ההקבלות עליהן מצביע נפתלי וגנר בין הדמויות המככבות בשתי היצירות הן : 

 

• ‘הר ספינל’ [ מאן ] המקביל ל’טריסטן’ [ ואגנר];
•  
• אשתו של הר קלוטריאן – ‘גבריאלה קלוטריאן’ – המקבילה ל’איזולדה’;
•  
• ‘פראו שפאץ’ – אשת היועץ שפאץ מקבילה ל’ברנגנה’ האומנת של איזולדה;
•  
• הסיטונאי העשיר ‘הר קלוטריאן’ הוא בהכרח המקביל למלך מארק

 

והמחבר מגיע למסקנה:

“לסיכום ההקבלה הגרוטסקית טריסטן ואיזולדה מקוריים נוכחים בסיפור לא רק באמצעות בבואותיהם המעוקמות אלא גם באמצעות ייצוגם המוזיקלי. גברת קלוטריאן מנגנת באזני האדון ספינל קטעים מתוך הדרמה המוזיקלית של ואגנר. המחבר מפליג בתיאור רוממותה של היצירה הוואגנרית וכך מרחיב את הפער בין הדמויות של ואגנר לבבואותיהן התומאס-מאניות, הפער בין המיתי והמציאותי לועג לואגנר, המתאמץ למזג, את השנים.”

עם כל הכבוד למאמרו המקיף של פרופ’ נפתלי וגנר – נראה לי כי ההשוואה שניסה לערוך בין דמויות המככבות בדרמה הטרגית של ואגנר לבין הבורלסקה של מאן – אינה מקובלת עלי.

גם נפתלי וגנר חש שהקבלה “ישירה” בין שני סיפורים כה שונים לא תצלח ולכן הוא מוליך למסקנה כאילו מדובר ב“הקבלה גרוטסקית” .

בפועל סיפור העלילה של “טריסטאן ואיזולדה” כה שונה מעלילת “טריסטן”, עד כי ניתן לאמר כי :

 מה שלא “יובא” על ידי תומאס מאן מ‘טריסטאן ואיזולדה’ – של ואגנר – רב יותר ממה ש”יובא, על ידי מאן מואגנר:

עלילת טריסטאן ואיזולדה של וואגנר מתיחלה כאשר טריסאטן האביר הלוחם – מוביל את איזולדה לחתונה עם המלך מרקה – בניגוד לרצונה ושל איזולדה . בקרב בין טריסטן ובין מורולד, אהובה של איזולדה, טריסטן נפצע ומורולד נהרג, טריסטאן הגיע לאיזולדה כדי שתרפא אותו מפצעי אותו קרב ואז, איזולדה מגלה כי רסיס החרב שבראשו טריסטאן מקורו בחרבו של אהובה מורולד. איזולדה נשבעת לנקום – ומתכוונת להרעיל את טריסטאן בשיקוי-מוות. טריסטן ואיזולדה נפגשים בליל קיץ זרוע כוכבים – אך, בראנגנה, המשרתת הנאמנה של איזולדה, החליפה את שיקוי-המוות שבגביע – ב”שיקוי אהבה”.

טריסטאן לוגם מהגביע ברצותו למות – ואיזולדה מחרה מחזיקה אחריו ולוגמת מאותו גביע את המחצית השניה של – מה שהוא בפועל שיקוי אהבה ולא סם מוות. וכך ניצתת האהבה העזה בין איזולדה וטריסטאן – שהמתנגנת במערכה השניה של האופרה ובקטע המוזיקה הידוע: 

O SINK’ HERNIEDER NACHT DER LIEBE

ב”טריסטן” של תומאס מאן אין כל משקע לאותו מפגש דרמטי בין השונאים – ההופכים בכוחו של שיקוי האהבה שהוכנס לגביע התרעלה  – לאוהבים.

אכן תומאס מאן מצטט בסיפורו – את המילים המפורשות הנ”ל מהטקסט של ריכארד ואגנר:

אך מן הראוי להתייחס להקשר בו מופיע ציטוט מפגש האהבה בגן הקיצי אצל ואגנר – בעוד אצל תומאס מאן – ה”מקבילה” מתרחשת בשיאו של החורף, בעת טיול בשלג במגלשות… ונשוב לכך בהמשך.

גם סיומה של הדרמה של “טריסטאן ואיזולדה” – בה נפתר אפילו המתח שהושתל ביצירה מאקורד הפתיחה שלה – אקורד שזכה לכינוי “אקורד טריסטן” – אך זה יקרה רק לאחר שתעבורנה כארבע וחצי שעות של אופרה, ב”פתרון” ‘משחרר’ ו’מרגיע’ :

איזולדה מזהה את גופתו של טריסטן שמת מהפצעים מהם נפצע – וכאשר איזולדה – מוכת האהבה נוכחת במותו של אהובה טריסטאן – היא מבקשת להסחף אליו ולהתאחד עימו בממלכת הלילה והמוות – ואז היא פוצחת בשירת ה , ‘Liebestod’ המפורסמת שלה 

אם נקרא קריאה מדוקדקת וקפדנית את סיפורו של תומאס מאן עד תומו – יסתבר כי גבריאלה אשת הסיטונאי קלויטריאן, שאמנם החלה יורקת דם בעקבות נגינת אותו ‘Liebestod’  לא מתה לגמרי…  – ועוד נחזור לכך בהמשכו של פוסט זה.

 

החוליה המקשרת – המוזיקה !

 

פוסט זה מיועד לקוראים מן השורה – שאינם בהכרח בעלי חינוך או רקע מוזיקלי ואינם בהכרח קוראי תווים, ואינם בקיאים לא בתורת הקומפוזיציה ולא בסודות ומסתרי ההרמוניה. לכן אזקק להדגמות המוזיקליות שתלווינה את הפוסט בקטעי מוזיקה בה ניתן לשמוע – בקבצי קול או לשמוע ולראות – בקבצי וידאו את הדוגמה הרלוונטית, ומטעם זה אניח את ניתוחו המקצועי של פרופ’ נפתלי וגנר – למוזיקאים מקצועיים.

אקדים מילים אחדות על הרקע המוזיקלי המיוחד – ליצירתו של ואגנר “טריסטאן ואיזולדה” – ואזקק לשתי הדגמות בוידאו – על מה שמכונה :

 

“אקורד טריסטאן” = Tristan Cord

על מנת לכוון את הקוראים לתוכנו ומשמעותו של הביטוי – שלדעתי חשוב להבנת יצירתו של ואגנר וגם כמפתח לפענוח הסיפור “טריסטאן” של תומאס מאן,  ארשה לעצמי, לשם הקיצור והתמציתיות, לצטט מתוך הערך “טריסטאן ואיזולדה” שבויקיפדיה בעברית:

 

“”””””””””””””תחילת ציטוט “””””””””””””””

“האופרה טריסטן ואיזולדה נחשבת לאבן דרך בהתפתחות המוזיקה הקלאסית המערבית וזאת בשל השימוש החדשני שעשה וגנר במגוון רחב ויחודי של צבעוניות(אנ’), הרמוניה ופוליפוניה. האקורד הראשון ביצירה המכונה “אקורד טריסטן” מסמל באופן ברור את המעבר מהרמוניה טונאלית מסורתית לאקורד דיסוננטי.

האופרה ידועה בשל המגוון הרחב והבלתי מקובל עד לאותו הזמן של פרקטיקה הרמונית כמו למשל השימוש התכוף בשני אקורדים רצופים של טריטון, וכן השימוש בהשעייה הרמונית לצורך יצירת מתח הנובע מחשיפת המאזין לסדרה בלתי נגמרת של קדנצות. בעוד שהשימוש בכלים הרמוניים אלה החל כבר אצל מלחינים בתקופת הרנסאנס, הרי שוגנר היה מבין הראשונים לשלב אותם לכל אורך היצירה.

הטונאליות והצבעוניות המוזיקלית של וגנר השפיעו כאמור על התפתחות המוזיקה המערבית ובין היתר על המוזיקה בסרטי הקולנוע. כך למשל בסרטו של אלפרד היצקוק ורטיגו מורגשת השפעה רבה של קינת המוות המפורסמת מתוך האופרה (Liebestod)”

“”””””””””””””סוף ציטוט “””””””””””””””

 

מבחינת המאזין מן-השורה, שאינו מצוי בנבכי התיאוריה המוזיקלית – ראוי להדגיש  כי מה שמייחד את האקורה המכונה “אקורד טריסטאן” הוא היותו אקורד המותיר אצל המאזין תחושות, שזכו לתיאורים “ספרותיים-מילוליים” אף מפיהם של מוזיקאים מקצועיים שביקשו להסביר ולהדגים את האקורד הזה לאזני מאזינים מן השורה [ שרוב הקוראים באתר “מילים”, נמנים למיטב ידיעתי, עליהם] 

אזקק כאן לסרטון קצר בו מסביר ומדגים המנצח אנטוניו פאפאנו את ‘אקורד טריסטאן’ :

ומומלץ מאוד להאזין להסבריו ולצלילים אותם הוא משמיע ליד הפסנתר:

 

קישור ישיר לסרט הוידאו 

 

אם נקשיב היטב – נלמד כי אנטוניו פאפאנו נזקק לביטוי “להוציא אוויר” [ ל’התרוקן מאויר’ ] בנסותו לתאר במילים את הצלילים הראשונים של האקורד.

והוא מוסיף כי האקורד יוצר “תחושה של depression – כלומר דיפרסיה, דיכאון , תחושת שפל ודכדוך.

ואחר כך מדגיש המנצח את התמשכותו של הצליל ואת העובדה שהוא נמשך ואינו פותר את עצמו ומותיר את המאזין בתחושת של ambiguity – חוסר-בהירות, דו-משמעות, ערפול, ‘מחוץ לשיווי משקל’ – ואז כשהאקורד “נפתר” הוא חוזר למצב שגם הוא “תלוי-באויר” ובפועל מתגלגל והמשכו גם הוא בלתי נפתר – דבר המעמיק את תחושת הכאב, והכל מבלי לפתור את המתח אליו הכניס אותנו האקורד…. השואף לפתרון – אך אינו נפתר… אלא רק…בסופה של האופרה – כעבור כארבע וחצי שעות !

גם הסרטון השני שאני ממליץ לצפות בו שהוא שיחה בין סטיפן פרי האנגלי עם שטפן ניקיש הגרמני המדגים על הפסנתר של ואגנר עצמו ובביתו שבביירויט בוילת  Whanfried בביירןייט את “אקורד טריסטן”:

קישור ישיר לוידאו

 

הסרטון מנסה להבהיר את טיבו של “אקורד טריסטן” לאזניו של המאזין מן השורה. גם כאן, הפסנתרן המדגים את המוזיקה נזקק לביטויים ולדימויים “מילוליים” “תיאוריים” ואפילו “ספרותיים” להמחשת המוזיקה הנשמעת:

ראוי לשים לב להגדרתו את “אקורד טריסטן”   שיש בו מתח וציפיה – האקורד משמיע לנו “געגועים”, “כמיהה” “ערגה” LONGING . ואגנר מחזיק את המאזינים במתח – ומביא אותם לרצות שהמתח ייפתר. ביחוד במערכה השניה במפגש בין טריסטאן ואיזולדה..

סטיפן פריי, האנגלי מוסיף את התחושה שלו לסיטואציה זו, ונזקק לביטוי ” Interruptus coitus ” [ משגל-מופרע או משגל-נסוג ]  – כדי להדגים את המתח העולה ועולה ומבקש להתפרץ ואז מופרע. מובא גם קטע מהאופרה בה קרנוואל, משרתו הגס של טריסטאן, מתפרץ למפגש בין האוהבים – בתחילת התמונה השלישית במערכה השניה ומזהיר את טריסטן ” RETTE DICH TRISTAN – “שמור על עצמך, טריסטן”

לדימוי זה של מישגל בהקשר של “אקורד טריסטן” – נזקק גם פרופ’ נפתלי וגנר במאמרו המצוטט לעיל:

“ב’טריסטן’ שכלל ואגנר את טכניקת ההמנעות מסיום קדנציאלי, טכניקת הלחנה עתיקת יומין שוואגנר סיגל אותה לעקרון ההמשכיות המלודית ה’אין-סופית’ שלו. כל אימת שהמוזיקה נוטה להגיע לאתנחתא היא שבה ויוצאת להתפתחות חדשה. בדרך זו מתהווה רצף מוזיקלי שעשוי גלים-גלים המתנחשלים זה בעקבות זה, הנחשולים הללו מחליפים את הפראזות הסדורות המסורתיות. בהקשר של ‘טריסטן’ מתבקש למצוא בתהליך ההלחנה הזה הדמיה של משגל מתמשך, ודחיית הקדנצה עד לסוף המערכה ארוכת הנגן משולה לדחיה חוזרת ונשנית של האורגזמה. כאן המחבר מגדיל ומדמה את התפתחות המוזיקה לשרשרת של אורגזמות הבאות זו את זו” [ עמ’ 66 ]

ובעמ’ 67 ממשיך פרופ’ נפתלי וגנר וכותב:

“‘מוטיב הכמיהה’ הכמיהה הואגנריאנית באה על סיפוקה באורגזמה המורטלית הטוטאלית. אקורד הסיום של הדרמה הוא נקודת השקה בין המטען ההבעתי הטבוע במוזיקה לבין הקוסמוס. הכיסופים האירוטיים חורגים אל מעבר לנפשות החוות אותם ואך מעבר לאמנות המשקפת אותם ונעשים אימננטיים ביקום כולו”

נציין כי גם לאותו מתח מיני עליו דובר לעיל – אין סממנים ל ממש ב”טריסטן” של תומאס מאן.

 

ועתה, לאחר ההקדמה הנרחבת הזו נעבור לסיפור העלילה של הנובלה ‘טריסטן’ של תומאס מאן תוך שנשלב במהלך תיאור השתלשלות הענינים גם את הנושאים המוזיקליים – בפועל ה”לייט-מוטיבים” השונים השזורים בעלילה:

 

 

תמצית סיפור העלילה: SYNOPSIS – מילים ומוזיקה

 

הסיפור – בתרגומו של יעקב גוטשלאק – מופיע בספר: “תומאס מאן – סיפורים מוקדמים – הוצאת ספריית הפועלים” [ עמ’ 189-230 ],

מחולק ל 11 פרקי משנה:

נעקוב אחריהם פרקאחר פרק:

 

1.

הסיפור פותח בהצגת ‘איינפריד’ – מקום התרחשות העלילה, שהוא סנטוריום ובראשו עומד [ “עדיין” ] ד”ר לאנדר, ועוזרת לידו, “פרויליין [ העלמה ] פון אוסטרלו” המנצחת על משק הבית. שאיש עדיין לא העלה בדעתו לקחת אותה לאשה, ויוקדת בה התקוה להיות ביום מן הימים ל“פראו דוקטור לאנדר…” [ כלומר להיות לאשתו של המנהל ]

 

2.

תת הפרק השני מצביע על זמן העלילה “בתחילת חודש ינואר”  [ אנו מדגישים חודש חורפי זה – כדי להזכיר כי מפגש האהבה בין טריסטאן לאיזולדה מתרחש בליל קיץ ! דווקא !

בתחילת ינואר הביא הסיטונאי “הר קלויטריאן” את אשתו גבריאלה הצעירה ממנו בשנים רבות להתרפא בסנטוריום, “איינפריד” לאחר שלקתה בקנה הנשימה שלה, הר’ קלויטריאן, מתוך דאגה לאשתו, מבקש ממנה שלא תשתעל …

 

3.

 

בואה של הגברת קלויטריאן מעורר ענין בקרב המתרפאים האחרים, ואשת היועץ “שפאץ” [ שבתרגום לעברית משמעו ציפור דרור צווחנית ] התחברה אליה להיות לה לתומכת אישית ומלווה.

גבריאלה התחתנה לפני שנתיים עם הסיטונאי קלויטריאן – [ שבניב גרמני מוקדם מגרמניה תחתית משמעו “אשך” ] ולאחר כ 10 חודשים ילדה בלידה קשה את בנם “אנטון”, אך עם לידת הבן, פלטה בשיעול מעט דם. מקנה הנשימה רופאה האישי הד”ר הינצפטר הוא שהמליץ על האשפוז בסנטוריום. וכך הגיעו בני הזוג קלויטריאן לסנטוריום “איינפריד” – לא עבר שבוע, והבעל – הסיטונאי העסוק – עזב חזרה לעסקיו שבצפון גרמניה, לחוף הים הבלטי, והותיר את אשתו להתרפא בבדידות בסנטוריום…

 

4.

דטלב ספינל, המופיע בתת הפרק הרביעי [ שגם לשם משפחתו משמעות  שפירושה אבן בצבע אדום דהוי המשמשת לתכשיטים זולים והמוניים להבדיל מאבן ה”רובין” האדומה והזוהרת ] הוא סופר, לבוש בגנדרנות, מתבודד ומסוגר ועל שולחן ארוחותיו מונח תמיד הספר שכתב , רומן בינוני בהיקפו, ש“פרויליין פון אוסטרלו קראה אותו ברבע שעה ופסקה שהוא “מחוכם” – מילה ששימשה אותה לעקיפת האבחנה “משעמם עד מוות”.

הסופר מרבה לכתוב בלהיטות, אך לא את ספרו השני… אלא מכתבים שהיה משגר כמעט כל יום ביומו, אך למרות זרם המכתבים השוצף היוצא תחת ידו – כמעט אף מכתב אינו מגיע אליו…

5.

הסופר דטלב ספינל הושב ליד שולחן האוכל,  בסמוך לאשת הסיטונאי. מי שערך ביניהם את ההיכרות היה לא אחר אלא מנהל הסנטוריום הד”ר ליאנדר [ שגם שמו אינו נקי מאסטוציאציות והרמזים ספרותיים, כפי שניתן לקרוא בקישור זה] .

6.

בפרק השישי אנו עוקבים אחר הסיטונאי, שחזר לעסקיו ולבנו אנטון על חוף הים הבלטי. העדרו של הבעל, מקל על התרקמות מערכת היחסים הטובה, בין שני המתרפאים : בין הסופר ספינל לבין אשת-הסיטונאי, “והיא פיטפטה עימו לא בלי חשק בשעות הפנאי שהותיר לה סדר היום החמור”. “לפעמים היה שיחו משעשע ומופלה כפי שטרם שמעה מעודה”.

השיחות הללו נוהלו ב”חדר ההסבה” רחב הידיים ממנו ניתן היה להשקיף על מרפסת רחבה ועל הגן . “בצדה עמד פסנתר”. בעודם מפטפטחם מאבחנת הגברת קלויטריאן את “הר ספינל “כמי שמתעצב יותר מידי” [ tristes = עצב ] – והסופר מאשר את הבחנתה.

 

7.

בין לבין,  מצב בריאותה של גב’ קלויטריאן החמיר וכן מצאה עצמה מהרהרת ב‘הר ספינל’. נוכח מצב בריאותה המתדרדר, הד”ר ליאנדר הורה לה על “מנוחה, שלווה וזהירות”.

‘הר שפינל’ מתענין בשם נעוריה והיא מגלה שנקראה : “אקהוף“. וכשהיא שואלת “האם השם קלויטריאן כה נורא בעניך ?”  “והוא מודה כי מאז שמע אותו לראשונה הוא שונא את השם הזה מעומק ליבו. הוא מצחיק ולא יפה עד יאוש “, וכאן מבקש הסופר שתספר מעט על עצמה . והיא מגלה לו שאף שגם אביה היה סוחר הוא היה “נוסף על כך, ובעיקר הוא אמן”. – המנגן בכינור. והיא עצמה מנגנת “רק קצת בפסנתר כעת אסרו עלי זאת…” ואף סיפרה לו על מפגש-ההיכרות בינה ובין הסיטונאי קלויטריאן, מפגש שהוביל לנשואיהם.

8.

בתת פרק זה מתרכזת  בפועל הפעילות המוזיקלית והשיח על המוזיקה:

בשל החשיבות שאני מייחס למוזיקה בסיפור זה אביא את הדברים כפי שניסח אותם תומאס מאן – ואוסיף לכך את ההדגמות המוזיקליות הרלוונטיות וכן את הערותי והארותי אותן אסמן בצבע חום.

 

וכאן סיפור העלילה המפורט של תת פרק 8:

 

בסוף חודש פברואר [ ביום שהיה קר במיוחד – אולי כאירוניה לליל הקיץ בו מתרחש מפגש האוהבים בין ‘טריסטאן ואיזולדה’ במערכה השניה באופרה של ואגנר ]  יצאו רוב המתרפאים בסנטוריום לטיול על מזחלות-שלג להרים. הגברת קלויטריאן ו’הר ספינל’ נמנעו מלצאת לאותו טיול. בגבור עליהם השעמום, הם נפגשו [ במקרה…] בחדר ההסבה שהיה שומם. ושם, בחדר ההסבה, הפטיר הר ספינל : “לו יכולנו לשמוע מוזיקה עכשיו, קצת מוזיקה” – גב’ קלויטריאן העירה כי אתמול אחר הצהריים ניגנה פרוייליין פון אוסטרלו בחיפזון רב את “פעמוני המנזר” – והוא החל להפציר בה שתנגן. [ למרות ששם היצירה “פעמוני המנזר” נשמע כשם “מומצא”, תומאס מאן כיוון ליצירה ממשית, שאת צלילה ניתן לשמוע כאן]:

 

“פעמוני המנזר” מאת Lefébure-Wely 1817-1869

 

 

אך גבריאלה קלויטריאן, עדיין מסרבת לנגן, שכן, גם רופא המשפחה שלה וגם מנהל הסנטוריום הד”ר ליאנדר אסרו עליה לנגן. ‘הר שפינל’  מפציר בה: הרי הם [ המשגיחים… ] אינם כאן ו“אנחנו חופשיים”, בסופו של דבר היא מתרצה ומסכימה לנגן תווים שנזדמנו לשם: ואז ניגנה :

 

“נוקטורן במי במול מאז’ור, אופוס 9 מספר 2 של שופין“

 

כאן הנוקטורנו, בנגינתו של ארתור רובינשטיין,

והמשיכה וניגנה עוד 3 נוקטורנים של שופן.

 

מדוע שילב תומאס מאן את ה“נוקטורן במי במול מאז’ור, אופוס 9 מספר 2 של שופין”  ב’טרסטן’ שלו  ?

 

אין זו יד המקרה העיוור… אצל תומאס מאן, אין ‘מקריות’ – כתיבתו, מראשית דרכה מודעת לעצמה ורוויות רזים והרמזים:

במקרה זה נראה לי כי תומאס מאן שילב את הנוקטורנו הזה דווקא, בשל הסיפור שמסתתר מאחרי חיבורו – והוא בפועל סיפור אהבתו הנכזבת של פרדרית שופן למריה וודנייצקי 

מאריה וודיצקה Maria Wodnizky [פורטרט-עצני]

מאריה וודיינצקי היתה בת אצולה פולנית שהקשר בין שופן לבינה החל בלימודי הפסנתר. הוא היה מבוגר ממנה ב 6 שנים וכשהכירו לראשונה היתה כבת עשר. כעבור שנים, בחודש ספטמבר 1835 בהיותו בדרזדן חזר ופגש בה. בינתיים היא גדלה ופיתחה את אשיותה וגילתה כשרון מובהק לציור. היא ציירה בכשרון רב פורטרט של שופן:

פורטרט של שופן מעשה ידיה של מריה וודניינצקי

שופן התאהב בה ואף הציע לה אירוסין. בשלב ראשון סוכם בינו ובינה ועל דעת אימה כי, הצעת אירוסין זו תישמר בסודיות עד שתושג הסכמתו של אביה,  האציל הפולני, בעל הנחלות הנרחבות ברחבי פולין. 

באחד ממחוות החיזור של שופן אחרי מאריה, העניק לה שופן ואלס מפרי עטו – היה זה הוולס אופוס 69 מספר 1 שמריה העירה עליו כי היה זה וואלס הפרידה לפני ששופן עזב אותה לטובת מסע קונצרטים. וולס זה זכה בעקבות סיפור זה לכינוי : “וואלס הפרידה” 

 

על הקשר של שופין והנוקטורנו מי במול מאז’ור, אופוס 9 מספר 2 למריה וודנייצקי ניתן ללמוד מהפתק הבא – תוים בכתב ידו ש שופן – שהם צלילי הפתיחה לנוקטורנו זה:

הפתק מיום 22 בספטמבר 1835  בכתב ידו של שופן למריה וודנייצקי  

 

להם ניתן להאזין בדוגמה המוזיקלית הזו:

 

הכיתוב שעל הפתק גם הוא בכתב ידו של שופן בשפה הצרפתית:  “Soyez Heureus” [ בתרגום “היי מאושרת”. ] . 

מחוות אלה של שופן הן עדות לתחושותיו של שופין כלפי מריה.הוא התארס עימה, בהסכמת אימה אך בתנאי שהאב יאשר את הנשואין.

אך כאשר הובא הענין בפני אביה של מריה וודנייצקי – הוא הטיל ווטו על הנשואין בשל מחלותו של שופן ומיעוט אמצעיו…

ושופן נותר שבור לב.. עד שיפגוש את הסופרת ג’ורג’ סנד [ שהיתה מבוגרת ממנו ב 6 שנים ] ויתפתח הרומן הסוער בינהם..

נעיר כי גם הסופר והמשורר הרמן הסה [ 1877-1962 ] כתב בשנת 1899 [ בתחילת דרכו כיוצר והוא כבן 22 שנה] ,  פרסם שיר רומנטי המתייחס ישירות לנוקטורנו ב Es-dur. את השיר במקור הגרמני ותרגומו לאנגלית וכן תרגום מילולי לעברית תוכלו לקרוא בקישור זה

 

 

ולאחר שאשת הסיטונאי קלויטריאן, סיימה לנגן ארבעה נוקטורנים של שופין [ השלושה האחרים לא מזוהים ] ‘הר שפינל’ מצא עוד תווים – ואז היא התיישבה לפני הפסנתר, ומקץ רגע של דומיה החלה לנגן בעמוד הראשון:

נשים לב כי התיאור כאן מתחילתו ועד לכמעט סופו – מתאר את הנגינה על הפסנתר – כלומר זה אינו תיאור של ביצוע תזמורתי של הפתיחה לאופרה אלא העיבוד לפסנתר על בסיס יצירתו של ואגנר – [ Transcription]

“היא ניגנה את הפתיחה במין אטיות מפליגה ומייסרת בהפסקות בין פיגורה לפיגורה  שהתמשכותן הטרידה.

מוטיב הכמיהה,

קישור ישיר

 

קול בודד ותועה בלילה, השמיע חרש את שאלתו המתייראת, דממה וצפיה , והנה יש עונה: אותו צליל נפחד ובודד, אך צלול יותר, ענוג יותר, דממה חדשה.

כאן הופיע והצטרף באותו ספורצאטו המוגבר מאופק ומופלא, שהוא כעין התעשתות והתקוממות נסוכת אושר של התשוקה, 

מוטיב האהבה,

התייגע והאפיל מעלה מעלה עד לחיבוק המתוק. צנח בחזרה תוך התנתקות, ובשירתו העמוקה, שירה של עונג כבד וכואב הופיעו הצ’לות ונשאו את הנעימה הרחק-הרחק…

[ עמ’ 213 ]

 

מאחר והתיאור של תומס מאן מתייחס לנגינת הפתיחה לטריסטן ואיזולדה בעיבוד לפסנתר, חיפשתי ומצאתי ביצוע כזה בידיה של פסנתרנית:

הפתיחה ל”טריסטן ואיזולדה” בנגינתה של פסנתרנית…

 

קישור-ישיר

 

ואולם, ראוי כי נשים לב: 

בשורה האחרונה המצוטטת לעיל – תומאס מאן ‘עובר’ לביצוע התזמורתי של הפתיחה לטריסטאן ואיזולדה – ולמען שלמות התמונה [ המוזיקלית ] מומלץ להאזין גם לביצוע בתזמורת מלאה של הפתיחה. כפי שניתן לראות ולשמוע בוידאו שלהלן, בניצוחו של לאונרד ברנשטיין; בדקה 2:20 , “הופיעו הצלות ונשאו את הנעימה הרחק הרחק…” 

הפתיחה התזמורתית לטריסטן ואיזולדה בניצוח ליאונרד ברנשטיין:

כניסת הצ’לות היא בדקה 2:20:

קישור ישיר

 

ותומאס מאן ממשיך את תיאורו המילולי של הביצוע בפסנתר וכותב:

“המנגנת ניסתה לא בלי הצלחה להמחיש בכלי הנגינה העלוב את רישומיה של התזמורת. תרוצות הכינורות בהתעצמות הגדולה הצטלצלו בדייקנות צלולה. היא ניגנה בחרדת קודש נפעמת, משתהה בדבקות בכל תצורה ומבליטה בשפלות רוח ובמופגן כל אחת ואחת, כמעשה כוהן המגביה מעל ראשן את קודש הקודשים.

מה קרה כאן ? שני כוחות, שתי ישויות נפרדות ערגו בכאב ובעונג זו אל זו והתחבקו בתשוקה משתלהבת ומטורפת אל הנצחי והמוחלט… האקדמה התלקחה ודעכה.

היא סיימה במקום שבו נחצה המסך לשניים והמשיכה להביט באלם בתווים.”

עד כאן התיאור המילולי של ביצוע הפתיחה לטריסטן ואיזולדה בפסנתר.

 

בעוד גבריאלה קלויטריאן, עסוקה בנגינה בפסנתר, גבר שעמומה של אשת היועץ שפאץ והיא עוזבת את השניים: את הסופר ‘הר שפינל” ואת הפסנתרנית ‘אשת הסיטונאי קלויטריאן’  – לעצמם ולנפשם…

 

מכאן אנו עוברים לתיאור המתייחס למוזיקה – ואף למילים – מן המערכה השניה של טריסטן ואיזולדה.

במערכה זו, ביצירתו של ואגנר מתרחש מפגש האוהבים בליל הקיץ הרומנטי:

 

”בכך יצאה. [ גב’ שפאץ ]  דמדומי הערב כבר העמיקו לרדת, בחוץ נראה שלג סמיך וחרישי צונח על המרפסת.

[ הדגשת השלג הסמיך… באה להצביע על ההבדל בין המפגש בין טריסטן ואיזולדה, שבכוחו של ‘שיקוי-האהבה’ ששתו שניהם, הם הפכו לאוהבים… ובין המפגש בסנטוריום איינפריד, שאין בו כל סממנים של תשוקה או השתוקקות של ממש – לבד מההשתוקקות למוזיקה של ואגנר, והשאר הוא קר ודי מגוחך ] 

“שני הנרות הפיצו אור מרצד וקלוש. ״את המערכה השנייה״ לחש. והיא הפכה את העמורים ופתחה במערכה השנייה

תיאור הנגינה של המוזיקה במערכה השניה

קול תרועת קרנות הדהד ואבד במרחק. [ גם כאן תומאס מאן מתייחס לביצוע תזמורתי של הפרק – שכן, כששומעים פסנתר מנגן, לא שומעים “קול תרועת קרנות” … ]

מה? או שמא היה זה רחש העלווה? קול קילוחו הרך של מעיין? הנה כבר הציף הלילה בדממתו חורש ובית, ולא היה עוד בכוחו של שום זירוז מתחנן לשים מחסום לגעש הכמיהה. הסוד הקדוש נשלם. המאור כבה,

[ כיבוי הלפיד באופרה של ואגנר – הוא הסימן המוסכם שהנאהבים יכולים להפגש, וגם רמז לכך שהאהבה יכולה לפרוח רק בחושך, ובלילה… ]

בגון צליל יחיד במינו שנתעמעם בחטף ירד ממרום מוטיב המוות, והכמיהה, בקוצר רוח בהול, נופפה בצעיפה הלבן לעומת אהובה, שהלך וקרב אליה בזרועות מושטות בעד האפלה. 

הו מצהלת גיל משתלחת ואינה יודעת שובעה של ההתאחדות בעולם הנצח שמעבר לדברים ! פדויים מן השגייה המייסרת, מותרים מאזיקי המרחב והזמן, התמזגו האתה והאני, השלך והשלי לעונג עילאי. מקסמו הכוזב של היום יכול להפריד ביניהם, אך שוב לא היה בכוחו של שקר השחץ שלו להוליך שולל את הרואים בליל מאז קידש שיקוי הקסם את ראייתם.

מי שזכה להציץ אל ליל המוות ולשזוף את סודו המתוק, משתיירת בו בתעתועי אור היום כמיהה יחידה. ההיכספות אל הלילה הקדוש, הנצחי, האמתי, המאחר…

המילים הגבוהות הללו – מחקות את סגנונו הנמלץ של ואגנר, שכדי לתת לליברטו שלו ניחוח של סיפור עלילה נושן, עם רקע מיתי, הוא נזקק לשפה הגרמנית העתיקה, ואת מילותיה שילב בטקסט של הליברטו. 

מכאן ואילך יהדהד תומאס מאן,  ויצטט ציטוטים ישירים, את מילותיו של ואגנר: 

 

הו. בוא רד ממעל ליל אהבה, תן להם את השכחה שאליה הם נכספים, עטוף אותם כליל בעדניך ופדה אותם מעולם הרמייה והפירוד. ראה. המאור האחרון כבה ! היגיון ושגיון שקעו בדמדומי קודש. המתפשטים על פני ייסורי הטירוף וגואלים את העולם. או אז. בדהות מקסם השווא, בהישבר עיני מרוב היפעמות: אותה מנע ממני כזבו של היום, אותה הציג לעיני למען יגבר כאב תשוקתי אשר לא תדע שובעה — אפילו אז, הו פלא ההתגשמות! אפילו אז הריני העולם. יחד עם שירת ״היזהרו והישמרו״ עטופת הקדרות של בראנגנה התרחשה אותה התעלות של הכינורות, שהיא נעלה מכל תבונה”

ולהלן חלק ראשון של הדיאלוג בין טריסטן ובין איזולדה, במפגש האוהבים בין השנים, בשפת המקור [ בשחור ] ובתרגום לאנגלית [ בכחול ]

 

BEIDE O sink hernieder, Nacht der Liebe, gib Vergessen, dass ich lebe; nimm mich auf in deinen Schoss, löse von der Welt mich los! TRISTAN Verloschen nun die letzte Leuchte; ISOLDE was wir dachten, was uns deuchte; TRISTAN all Gedenken – ISOLDE all Gemahnen – BEIDE heil’ger Dämm’rung hehres Ahnen löscht des Wähnens Graus welterlösend aus.

TOGETHER Descend, O Night of love, grant oblivion that I may live; take me up into your bosom, release me from the world! TRISTAN Extinguished now the last glimmers; ISOLDE what we thought, what we imagined; TRISTAN all thought ISOLDE all remembering, TOGETHER the glorious presentiment of sacred twilight extinguishes imagined terrors, world-redeeming.

ISOLDE Barg im Busen uns sich die Sonne, leuchten lachend Sterne der Wonne. TRISTAN Von deinem Zauber sanft umsponnen, vor deinen Augen süss zerronnen; ISOLDE Herz an Herz dir, Mund an Mund; TRISTAN eines Atems ein’ger Bund; – BEIDE bricht mein Blick sich wonn’-erblindet, erbleicht die Welt mit ihrem Blenden: ISOLDE die uns der Tag trügend erhellt, TRISTAN zu täuschendem Wahn entgegengestellt, BEIDE selbst dann bin ich die Welt: Wonne-hehrstes Weben, Liebe-heiligstes Leben, Niewiedererwachens wahnlos hold bewusster Wu

ISOLDE The sun concealed itself in our bosom, the stars of bliss gleam, laughing, TRISTAN softly entwined in your magic, sweetly dissolved before your eyes; ISOLDE heart on your heart, mouth on mouth; TRISTAN the single bond of a single breath; TOGETHER my glance is deflected, dazzled with bliss, the world palses with its blinding radiance: ISOLDE lit by Day’s guileful deception, TRISTAN standing firm against deceitful delusion, TOGETHER then am I myself the world; floating in sublime bliss, life of love most sacred, the sweetly conscious undeluded wish never again to waken.

 

סרט וידאו מפגש האוהבים – בפרק השני של טריסטן ואיזולדה

 

הסרט  מלווה בציורים הבאים להדגיש את אוירת החלום שבמפגש האוהבים:

 

קישור ישיר

 

נחזור לסיפור העלילה

 

לא את הכול אני מבינה, אומרת גבריאלה קלויטריאן, “דברים רבים מאוד אני רק משערת בחוש. למשל מה פירוש אותו: ‘אפילו אז הריני העולם’ ?״ והסופר הסביר לה זאת בקצרה. 

ולאחר שהוא מסביר לה את תוכן הדבר היא שואלת את השאלה שמבחינתה – המנגנת על הפסנתר – היא מובנת מאליה, “כיצד קרה שאתה, המטיב כל כך להבין זאת, אינך יודע גם לנגן זאת ? [ יתכן וזה רמז עצמי של תומאס מאן, כלפי עצמו, שידע לדבר ארוכות על ואגנר אך לא ידע לנגן אותו בפסנתר…]  : והוא במבוכתו משיב:

״שני הדברים האלה נפגשים רק לעתים רחוקות, לא, אינני יודע לנגן, אבל אנא המשיכי.״

 

“הם המשיכו בשירים נגועי השיכרון של מחזה המסתורין. האם מתה האהבה אי-פעם ? אהבתו של טריסטאן ? אהבתה של איזולדה שלי ושלך? הו, תעלולי, המוות לא ישיגו את הנצח ! כי מה ימות, אם לא מה שמפריע לנו. מה שמפריד בין המאוחרים בכוחה של אשליה? באמצעות וו חיבור מתוקה קשרה האהבה את שניהם… והיה אם ישסעה המוות, איך יעשה זאת אם לא כנטילת חייו של האחד, היינתן המווות גם לשני? ושיר בשניים צפון רזים איחד אותם בתקווה עלומת שם למות אהבה, להתחבקות אינסופית לאין הפרר בממלכת הפלאות של הלילה לילה מתוק ! ליל אהבה נצחי ! ליל אהבה נצחי ! ארץ של עדנה חובקת כול !

215

כל מי שחזה בך בעיני רוחו, איכה יוכל עוד לשוב ולהקיץ ללא בעתה אל היום המשמים? גרש אתה את הבעתה, מוות כליל היופי ! הבא נא אתה לאחוזי הכיסופים גאולה שלמה ממדווה היקיצה – הן סופת מקצבים נעלה מהישג! הו היפעמות כרומטית ממריאה אל־על של הכרה המטפיסית ! עונג זה, הרחק מייסורי הפרידה של האור, איך להשיגו. איך להרפות ממנו? השתוקקות ענוגה בלי כחש וחרדה, דעיכה שגיבה. נטולת כאב, דמדום רווי אושר באין סוף !  את איזולדה, טריסטן אני. לא עוד טריסטן. לא עוד איזולדה…”

ה LIEBESTOD -מהפרק השלישי של טריסטן ואיזולדה:

 

 

 והטקסט ממשיך ומתאר את כניסתה הדמונית של אישה דמנטית  [ “הולנראך האומללה” ] מעין תזכורת למלטאך המוות הלבוש בדמותה…לחדר ההסבה, 

“כן, זאת היתה הולנראוך האומללה,” אמרה”. אחר כך הפכה את הדפים וניגנה את סיום היצירה , ניגנה את מות האהבה של איזולדה.

מה נטולות צבע וברורות היו שפתיה, ומה העמיקו הצללים בזוויות עיניה !  מעל גבת עינה , על מצחה השקוף תפח במאומץ ונוסף אי-שקט הווריד הקטן הכחלחל חיוור והתלבט עוד ועוד. תחת ידיה העמלות התרחשה התעצמות שלא נודעה כמותה, צבותרת באותו פיאניסימו פתאומי, כמעט מרושע, שכמוהו כהישמטות הקרקע מתחת לרגליים וכשקיעה בתשוקה מזוככת. פרץ של התרוממות רוח פרי התפרקות והתגשמות אדירות שטף את הכך, חזר ונשנה, געש מהמם של סיפוק אין שיעור, שוב ושוב אין שבעה, שטף בחזרה תוך שינוי צורתו , נדמה כאילו תם לגווע, שב וארג בהרמוניה שלו פעם אחר פעם אחת את מוטיב הכמיה, נפח את נשמתו, מת, התפוגג פרח ונעלם. דממה עמוקה”.

שניהם האזינו, היטו ראשיהם לצידם והאזינו”.

216-7

ביצוע ה LIEBESTOD על ידי פסנתרנית

 

קישור-ישיר

 

“והם המשיכו בשירים נגועי השיכרון של מחזה המסתורין. האם מתה האהבה אי פעם ? אהבתו של טריסטאן ? אהבתה של איזולדה ?

[ שוב ציטוט מהטקסט של ואגנר ]

ואז חזרו המטיילים על מזחלותיהם לקול צלצול פעמוניהם לסנטוריום.

9.

טיול המזחלות נערך ב 26 בפברואר ולמחרת החלה הפשרת השלגים. גב’ קליטריאן הרגישה נהדר אך,  ב 28 בפברואר היא פלטה מעט דם ובו בזמן נתקפה חולשה עזה שטרם ידעה. ד”ר ליאנדר הורה לתת לה חתיכות קרח, מורפיום ומנוחה גמורה והעביר את המשך הטיפול לרופא השני, דוקטור מילר – שהזדרז להזעיק את הסוחר קלוטריאן מעסקיו – והוא אכן הגיע יחד עם בנם אנטון והמטפלת של אנטון הקטן, לאיינפריד.

הסופר ראה את בואם מחדרו, ומאותה שעה נמנע מכל מפגש עם אנטון קלויטריאן הצעיר.

 

10.

‘הר ספינל’ ישב בחדרו וניסח מכתב כועס וזועם ל’הר קלויטריאן’, כיוון שמה שהיה לו לומר לו ממלא אותו ואינו יכול שלא להכתב. ובמכתב הוא משחזר את סיפור המפגש הראשון בין גבריאלה ובין קליטריאן, [ עליו ידע מסיפוריה של הגברת בשיחותיהם בחדר ההסבה . בווידיו הוא כותב לבעל של גבריאלה ואבי בנם אנטון : “אני שונא אותך , אותך ואת ילדך , כשם שאני שונא את החיים עצמם, את החיים ההמוניים, המגוחכים ואף על פי כן המנצחים, שאתה הוא התגלמותם”.

ואת המכתב הזה בייל ומסר לדאר.

 הדאר מילא את חובתו המכתב עשה את דרכו השלים את מסעו המופלה מ’איינפריד’ ל’איינפריד'” ובשעה ארבע כאשר הגיע המכתב לידיו של מר קלויטריאן, התדפק זה בזעם על דלת חדרו של הסופר והטיח בו כי הוא “מוקיון” וגם “פחדן גדול” ואשתו סיפרה לו על הסופר שכל מילה שלישית שלו היא ‘יופי‘ אך מדובר כאן ב”פחדנות בזחלנות ובקנאה” . ואשר לאשתו שלטענת הסופר לא נתנה נשיקה לילד כאשר פגשה בו הרי “אינך אלא “חמור גרם” בסברתך זו”, שכן מה שמנע את הנשיקה היא פריצת הדם מן הריאה – וכדי לא להדביק את הילד באותה מחלה, שלא כל כך מזכירים את שמה :”השחפת” אך היא מנסרת בחלל האויר של הסנטוריום ‘איינפריד’.

 

ובעוד הדין-ודברים הנרגש בין הבעל והסופר הקנאי מתרגש נשמעו תשע או עשר דפיקות בדלת, ואשת היועץ שפאץ עמדה מחוץ לדלת ובהתרגשות קראה “אתה חייב לבוא…גם הרופאים נמצאים שם… היא פלטה כל כך הרבה דם… היא ישבה בשקט ופיזמה לעצמה קטע של מוזיקה ופתאום זה בא, אלוהים אדירים, כמות עצומה וגדולה כל כך…” [ של דם מפיה ]

להלן ציטוט מדוייק של הקטע הרלוונטי המתאר את הארוע במילותיו של תומאס מאן:

 

“היא מתה ? ” צרח הר קלויטריאן … תוך שהוא אוחז בזרועה של אשת היועץ ומטלטל אותה על סף החדר הנה והנה. “לא, לא לגמרי, מה ? עוד לא לגמרי . היא עוד יכולה לראות אותי… היא שוב פלטה קצת דם ? מהריאה? אני  מודה שאולי זה בא מהריאה … גבריאלה !” אמר לפתע, בעיניו ניקוו דמעות, וניכר בו שרגש חם, טוב, אנושי וכן גואה בקרבו. “כן, אני בא!” ” אמר, ובצעדים ארוכים גרר את אשת היועץ מן החדר וסחב אותה אחריו לאורך המסדרון . מפינה רחוקה של המסדרון המשיך להישמע קולו המתרחק במהירות אומר: “לא לגמרי, מה ? …מהריאה ? …”

[ עמודים 227-8]  

 

והבעל מיהר אל אשתו יורקת הדם. ‘הר ספינל’, בחדרו,  חיזק עצמו בלגימה של קוניאק ויצא לחלץ עצמותיו בחצר של ‘אינפריד’ ובדרכו פגש את האומנת מסיעה את אנטון קליטריאן הקטן בעגלה שלו.

כאשר מבטי הסופר ואנטון הקטן נפגשו זה בזה, אירא דבר איום ונורא : “אנטון קליטריאן החל לצחוק ולצהול, הוא צרח מרוב הנאה בלתי מובנת, דבר שהיה עלול להטיל אימה בלבו של אדם”.

 

הר ספינל שב לאחוריו והסתלק מן המקום. “באותו הילוך מהוסס ונמרץ כאחד של אדם, המבקש להסתיר כי בורח הוא בתוך נפשו פנימה”.

 

♦

כך מסתיים תומאס מאן את הסיפור.

ואם נשים זה ליד זה את צלילי הסיום של האופרה “טריסטאן ואיזולדה” – אותו סיום שהמנצח אנטוניו פאפאנו הגדיר אותו כ”פותר” את המתח בן ארבע וחצי השעות שהחל ב”אקורד הפתיחה” – הוא אקורד טריסטאן” נוכל לשמוע את “סגירת המעגל” ואת ההרפיה לה ציפינו זמן כה רב:

 

סיום ה Liebestod – וסיום האופרה “טריסטן ואיזולדה” 

 

לצד שמיעה נוספת של “הפתיחה לאופרה “טריסטן ואיזולדה” המבוססת על “אקורד טריסטאן” ייקל עלינו להבין כי תומאס מאן בחר – בניגוד לואגנר לסיים את סיפורו – “סיום-פתוח” המותיר יותר שאלות מאשר תשובות ו”פתרונות”.

 

אקורד הפתיחה [ אקורד-טריסטן] בפתיחה ל”טריסטן ואיזולדה” – 

 

מתאים לסיום “הפתוח” לסיפור “טריסטן” של תומאס מאן

 

 

 

♦

 

 

_______________

פוסט זה של קריאה חוזרת בטריסטן נכתב בתחילת חודש ספטמבר 2021,

ועודכן בסוף חודש אוקטובר, בעקבות שיחת הזום מיום 28.10.2021 שניתן לצפות בווידאו שלה בקישור זה

 

________________________________

פוסטים בענין טריסטן” מאת תומאס מאן

________________________________

 

1. [03.1] תומאס מאן : הסיפור ‘טריסטאן’ [ 1902] 

2. [03.1.2] תומאס מאן: ‘טריסטן’ – סיפור ליאנדר והרו 

3. [03.2] תומאס מאן -טריסטן / קריאה-חוזרת : מילים ומוזיקה

4. [04.1] ריכארד ואגנר : ה Liebestod  מתוך “טריסטאן ואיזולדה”  

♦