. 

 זאב ז’בוטינסקי – ההוד וההדר 

.

“אין לנו, היהודים, שום דבר משותף עם מה שמכונה “המזרח”, ותודה לאל.

עד כמה שיש להמונינו הבלתי-משכילים מסורות ומשפטים קדומים רוחניים, המזכירים את “המזרח”, צריך לגמול אותם מהם, ובזה אומנם עוסקים אנו בכל בית-ספר הגון, ובזה גם עוסקים בשקידה ובהצלחה מיוחדות החיים עצמם.

הולכים אנו לארץ-ישראל, ראשית, בשביל נוחיותנו הלאומית, ושנית, כפי שאמר נורדאו, כדי “להרחיב את גבולות אירופה עד הפרת”. במלים אחרות, כדי לטאטא מארץ-ישראל ובאופן יסודי עד כמה שמדובר על היהדות שבה בהווה ובעתיד את כל עקבותיה של ה”נשמה המזרחית”.

ומה שנוגע לערביים שבארץ-ישראל, הרי זה עניין שלהם; ואולם אם אנו יכולים לעשות להם טובה, הרי זו אך אחת: לעזור גם להם להשתחרר מן ה”מזרח”.

ועד כמה שאנו, במשך תקופת-המעבר או אחר-כך, נצטרך לחיות בארץ-ישראל בתוך סביבה ספוגה ריחות “המזרח” — תהא זו סביבה ערבית או יהודית של שלומי-אמוני-ישראל, אחת היא — אנו ממליצים על אותה תנועה, שכל אחד מאתנו עושה שלא מדעת, כשהוא עובר במעיל עליון ברחובות ה”מזרחיים” הצרים של איסטמבול, קאהיר או ירושלים: לקפל את המעיל כדי שלא יכוסה אבק באיזה אופן שהוא, ולהתבונן באיזה מקום להציב את הרגל. לא מפני שאנו יהודים; ואפילו לא מפני שאנו מאירופה; אלא בפשטות מפני שאנו בני-אדם תרבותיים.”

זאב ז’בוטינסקי, “המזרח”, 1926.