Tel Aviv, 16 Jan 2018, 19:12:37
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות


[12] קפקא והנשים: מניה צ’יסיק, שחקנית 1911

13 באוגוסט, 2010

 

לא יעברו ימים אחדים לאחר הרושם שעשתה עליו השחקנית פלורה קלוג , ועוד לא שקעו דמדומי החלום...מה 9 לאוקטובר 1911 וב 14  לאוקטובר יתחיל לפתח מושא חדש למאווייו.

לאחר שצפה ב 13 באוקטובר בהצגת שולמית מאת א. גולדפאדן בקפה סאבוי ידווח ליומניו על חוויותיו מאותו ערב:

זוהי:

“בעצם אופרה, אך כל מחזה מושר קרוי אופרטה. לי נראה כי אפילו בטלולית זו מעידה על שאיפה אומנותית שהיא עקשנית חפוזה, גם מלוהטת מטעמים מוטעים, העוברת באומנות האירופית בכיוון מקרי בחלקו”

האופרה “שולמית” -עיבוד לפסנתר וכינור או לקול

*

שולמית או בת ירושלים “מלודרמה מוזיקלית” וארשה 1886

 

ומכאן יעבור ל”סיפור המעשה” בפרוטרוט רב.

בביאוגרפיה שחיבר על ידידו פרנץ קפקא, כותב מקס ברוד כי היו שניהם מבקרים בהצגות

“של להקת תיאטרון מזרח-יהודית זו, אשר הציגה ושרה את מחזותיה העממיים בשפה האידית.”

מכס ברוד – “פראנץ קאפקא ביאוגרפיה” עם עובד 1972 בעמ2 116}.

מן הפירוט הרב של תוכן המחזה שראה רק אמש עולות שתי אפשרויות : יתכן וקפקא הבין את השפה בה התנהל המחזה – אידיש ואם לא הבין שפה זו הרי הדברים שכתב מקורם באיזו תוכניה או דברי הסבר שחולקו לצופים דוברי הגרמנית.

והנה סיכומו של קפקא ל“סיפור המעשה”:

“גיבור מציל נערה שטעתה במדבר (“אני מחלה פניך, אל גדול וחזק”) ומפני עינויי-צמא נפלה לתוך בור מים. הם נשבעים אמונים זה לזה (“יקירתי, מחמל נפשי, יהלומי אשר מצאתי במדבר”) עם שהוא קורא לעדות את הבאר וחתול-מדבר אדום עיניים. העלמה, שולמית (מרת צ’.)  [ כאן יזכיר לראשונה את מרת צ’ היא מניה ציסיק – ו’ ] מוחזקת בידי צינגיטאנג עבדו הפראי של אבשלום ( פ.) לבית לחם אל אביה מנוח (צ’) [הכוונה למר ציסיק בעלה של מניה ציסיק – ו] ואילו אבשלום (ק.) [הכוונה למר קלוג בעלה של פלורה קלוג – ו] נוסע לירושלים. אך שם הוא מתאהב באביגיל , נערה עשירה מירושלים (מרת ק. ) [ הכוונה לשחקנית פלורה קלוג = ו’ ] שוכח את שולמית ומתחתן. שולמית מחכה לאהובה בביתה בבית-לחם. “רבים עולים לירושלים וחוזרים בשולים [ Beschulim – כך במקור בגרמנית,- ו’] “הוא אציל-הנפש, רוצה לבגוד בי בגד !” בהתפרציות נואשות היא קונה לה בטחון נכון-לכל ומחליטה להעמיד פני משוגעת כדי שלא תהיה צריכה להינשא לאיש וכדי שתוכל לחכות . “רצוני מברזל, את לבי למבצר אהפוך.” ואף בתוך השגעון, שעכשיו היא מתראה בו במשך שנים – בהיתר שנטלה מכל הסובבים אותה בעל כורחם – היא נתענגת בעצב ובקול על זכר אהובה, שכן שגעונה סובב רק על המדבר, על הבאר ועל החתול. בשגעונה היא מבריחה מיד את שלושת מחזריה, שמנוח הסתדר איתם בשלום רק על ידי הטלת גורלות: יואל גדוני (א.) “אני החזק בגיבורים היהודים”, אבידנוב , בעל האחוזה (ר.פ.) ונתן הכהן הכרסתן ( לוי – הכוונה ליצחק לוי – מנהיג להקת השחקנים – ו’] הרואה את עצמו נעלה מכל, “תן אותה לי, אני מת למענה”. איתרע מזלו של אבשלום, ילד אחד שלנו נשכו חתול-מדבר ומת, הילד השני נפל לתוך באר. הוא זוכר את עוונו, מודה לפני אביגיל בכל, “עצור דמעתך”. “חדל לשבור את לבבי במילך.” “למרבה הצער כל דברי אמת.” מחשבות אחדות מתפתחות סביב השניים וכלותץ הישוב אבשלום אל שולמית ויעזוב את אביגיל ? גם לשולמית יאה הרחמנות” לבסוף אביגיל משלחת אותו לנפשו. בבית לחם מנוח מקונן על בתו “וי על שנות זקנתי.” אבשלום מרפא אותה בקולו. את השאר, אבי, ספפר אספר לך אחר כך.” אביגיל כורעת תחתיה שם למטה, בכרם ירושלים, ולאבשלום עומדת רק זכות גבורתו בלבד”

נראה לי כי התפקיד של הגיבורה שולמית “תפס” את ליבו של קפקא:

ראשית נקל להבין כי סיפור המעשה משך את ליבו : אישה בודדה שנקלעה לצרה והגיבור מציל אותה – הם נשבעים אמונים אחד לשני אך… הגיבור המציל נוטש אותה לאנחות ונושא אישה אחרת. שולמית המחוזרת על ידי שלושה מחזרים שומרת אמונים לאהובה וכדי להרחיק את המחזרים הטורדנים מעל פניה היא מעמידה פני משוגעת וממשיכה בציפיה לאהובה שיעזוב את אשתו וישוב אליה….

דמות נשית שכזו, היתה חסרה כנראה לקפקא הבודד והמחפש בת זוג. ומה טוב מאישה הממתינה לאהובה ללא תנאי, אף שבגד בה ?

בפועל עוברים על קפקא  שני תהליכים השזורים אחד בשני:

התהליך הראשון: ההחשפות לתיאטרון עממי של יהודים ממזרח אירופה המביאים לפראג ה”מערבית” את הווי היהודים המכונים “אוסט-יודה” מושך את קפקא והוא מתחיל להתקרב לקבוצה זו לחבריה ולעולם היהודי בכלל;

והתהליך השני: הוא תהליך אישי נפשי פנימי ובו הגבר הבודד, הסופר ביש המזל אצל נשים, מושפע מן השחקנית הראשית המגלמת את דמותה של שולמית;

אט אט קפקא הופך אותה בהרהוריו להשונמית # ''והמלך דוד זקן בא בימים, ויכסֻהו בבגדים ולא יִחם לו. ויאמרו לו עבדיו: יבקשו לאדֹני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המלך ותהי לו סֹכֶנֶת,ושכבה בחיקך וחם לאדני המלך. ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל, וימצאו את אבישג השונמית ויבִאו אֹתה למלך. והנערה יפה עד מאד, ותהי למלך סכנת ותשרתהו והמלך לא ידעה'' - מלכים א' פרק א' פסוקים 1-4 , של חלומותיו וציפיותיו…

הוא יתחיל בתיאור המחזה, יעבור להתענינות ושימת לב לשחקנית ומכאן יעבור להתענין באשה שמאחרי הדמות: היא הגברת צ’. כפי שהיא מוזכרת ביומנים היא היא השחקנית מניה [ עמליה ] צ’יסיק – ההופכת להיות מושא מחשבותיו.

מיד לאחר שסיים את תיאור “סיפור המעשה” הוא עובר לתאר את ההתרחשיות הדרמטיות שהתרחשו על הבמה המאולתרת מיד עם תום ההצגה: כתוצאה מתקלה המסך במקום להסגר ולהפתח כראוי – נופל  נוצרת מהומה וקפקא מציין:

“לסגור את המסך !” קוראים על הבימה החשופה כמעט לגמרי, שמרת צ’. בעלת פני שולמית החיוורים עומדת עליה כה מעוררת חמלה…מאחרי המסך נשמע קולה של מרת צ’ :”ואנחנו רוצים להטיף מוסר לקהל מעל הבימה”.

עד מהרה יחבור קאפקא ליצחק לוי המנהיג של הלהקה והם יהפכו לידידים. קאפקא אף יזמינו לביתו – שם יתקבל על ידי אביו התוקפן והגס של קאפקא בבוז.

יצחק לוי, מנהיג להקת השקנים באידיש מלמברג, לבוב

ביום 21 באוקטובר 1911 יפתח ביומן תיאור של אותה שחקנית – כאן היא כבר “מרת צ’יסיק”:

 

“השחקנים היהודים: למרת צ’יסיק יש בליטות בלחיים סמוך לפה. קצתן התהוו מחמת לחיים נפולות בגלל סבלות הרעב, הלידות, המסעות והמשחק בתיאטרון, קצתן מחמת שרירים נחים, לא-רגילים, שהיו צריכים להתפתח לשם תנועות-המשחק של פיה הגדול, שמתחילה ודאי היה כבדתני.

בתפקיד שולמית התירה על פי רוב את שערותיה, והן כיסו את לחייה, עד שלפעמים היה מראה פניה כמראה פני נערה מימי קדם:

גופה גדול, גרמי, חזק בשיעור בינוני, וחגור היטב במחוך. הילוכה נוטל על נקלה אופי חגיגי משהו, מאחר שהיא רגילה להרים את זרועותיה הארוכות, למתוח אותן ולהניען לאט. ביחוד בשעה ששרה את ההימנון הלאומי היהודי, נדנדה מעט את מתניה הרחבים והניעה מעלה-מטה את זרועותיה הכפפות במתניה מזה ומזה, כשכפות ידיה קעורות, כאילו שיחקה בכדור שעף לאטו.

למחרת, 22  באוקטובר, כבר יגלה בינו לבין עצמו את אהבתו הסמויה לגברת צ’יסיק:

“אתמול אצל היהודים. “כל נדרי” מאת שארקאנסקי, מחזה רע למדי עם תמונה שנונה טובה של כתיבת מכתב, תפלת הנאהבים העומדים זקופים זה ליד זה בידיים שלובות, הישענות האינקוויזיטור הגדול שהתגייר את הפרוכת של ארון הבית, הוא עולה בגרם המעלות ונשאר עומד שם, ראשו מורכן, שפתיו בפרוכת, מחזיק בסידור התפילה לפני שיניו הנוקשות. בפעם הראשונה בערב רביעי זה  אי יכולתי הברורה לקבל רושם צלול. אשמים בכך גם חבורתנו הגדולה והביקורים אצל שולחן אחותי.

בכל זאת, לא הייתי צריך להיות כל כך חלש. באהבתי למרת צ’. שרק הודות למאקס ישבה על ידי, התנהגתי בצורה עלובה. אבל אשוב ואתאושש, כבר עכשיו הוטב לי.

מרת צ’יסיק (אני כל כך אוהב לרשום את השם) אוהבת להרכין את ראשה על יד השולחן גם בשעת אכילת צלי האווז, אתה חושב, שאתה יכול להגיע במבטך אל מתחת לעפעפיה, כשאתה מביט תחילה בזהירות לאורכן של הלחיים ואחר כך אתה נכנס לשם במתגנב אגב הקטנת קומתך, ובתוך כך אין אתה צריך כלל להרים את העפעפיים, שכן מורמים הם ומבעדם מבצבץ בוהק כחלחל המפתה אותך לעשות את הנסיון.

מתוך שפע משחקה האמיתי פורצים פה ושם גיחות אגרופה, סיבובי זרועה, המלפף את גופה בקפלו שובלים סמויים מן העין, הנחת האצבע הפשוקה על החזה, משום שלא די בזעקה הבלתי מעושה, משחקה אינו רב-גוני: המבט המבוהל אל יריבה, החיפוש אחר מוצא בבימה הקטנה, הקול הרך, שבעליה ישרה, קצרה, בלי להגבירו, לובש גבורה רק בעזרתו של ההד הפנימי, השמחה החודרת לתוכה מכוח הפנים הנפתחים, המתרחבים והולכים מעל מצחה עד לשערותיה, הסיפוק מעצמה בעת שירת היחיד בלי הוספת אמצעים חדשים, ההזדקפות בשעת ההתנהגדות, המאלצת את הצופה לתת דעתו על כל גופה – ולא הרבה יותר.

אבל יש כאן האמת שבכל ומשום כך ודאות האמונה, שאי אפשר ליטול ממנה או קטון פעלוליה, שאין היא תלויה במחזה ובנו.

הרחמים שיש בלבנו על שחקנים אלה, שהם טובים כל כך ושאינם משתכרים כלום ושבכלל אינם זוכים אפילו במעט תודה ותהלה שהם ראויים להן, בעצם אינם אלא הרחמים על הגורל העגום של הרבה שאיפות נאצלות ובעיקר שלנו. לכם הם כל כך עזים שלא במידה, משום שלכאורה הם מכוונים כלפי אנשים זרים ובאמת הם שייכים לנו. אבל בכל זאת אם אחוזים ודבוקים בשחקנים עד שאפילו אני איני יכול עכשיו לנתקם מהם. מכיוון שאני מכיר בהם, הרי מעשה להכעיס הם נצמדים אליהם עוד יותר.

חלקת הלחיים הבולטת של מרת צ’יסיק סמוך לפיה השרירי. בתה הקטנה, חסרת הצורה כלשהו.”

התיאורים המדוקדים של פרטי הפרטים של פניה, שריה כפי שצוטטו כאן, מסגירים את רחשי ליבו של קאפקא. ניתן להבחין, אף מעבר להצהרות האהבה שפיזר בזהירות והססנות בדברים שכתב גם נימה של קירבה וענין מובהק שלו בפניה ובגופה.

מניה צ’יסיק השחקנית הולכת ונבלעת במניה צ’יסיק האשה הנחשקת והנאהבת במסתור.

*  *  *

ב 26 באוקטובר יספר כי “שלשום” [כלומר ב 24 באוקטובר ] היה בהצגת Der Wilde Mensch מאת גורדין”

המודעה על הצגת Der Wikde Mensch

המודעה על הצגת Der Wilde Mensch  בקפה סאבוי

“גורדין טוב יותר מלאטיינר, משארקאנסקי, מפפימאן וכו’ משום שיש לו אות פרטים, יותר סדר ויותר הגיון רציף בסדר זה, אבל כנגד זה שוב אין כאן היהדות הלא אמצעית, המאולתרת תמיד שבשאר המחזות, המולת היהדות הזאת נשמעת עמומה יותר ומשום כך מפורטת פחות. אמנם נעשים ויתורים לטעם הקהל ולפעמים דומה עליך שאתה צריך למתוח קומתך כדי לראות את המחזה מעל ראשי קהל התיאטרון היהודי של נוי יורק (דמותו של פרא האדם כל סיפורה של מרת זלדה).

אבל גרוע מזה הוא, שנעשים ויתורים מוחשיים גם לאיזו שהיא אמנות מורגשת בסתום, שלמשל ב- “GOTT, Mensch, Teu fel” העלילה משוטטת באין מטרה לאורך מערכה שלמה מחמת היסוסים, שפרא האדם נואם נאומים שמבחינה אנושית כל כך לא ברורים, אבל מבחינה ספרותית כל כך מגושמים, עד שאתה מעדיף לעצום את עיניך, וכך גם הבחורה הקשישה ב – “GOTT, Mensch, Teu fel”.

עלילת “Der Wilde Mensch ” בחלקה נועזת מאד.

אלמנה צעירה נישאת לזקן, שארבעה ילדה לו, ומכניסה לנישואיה מיד את מאהבה, ולאדמיר וורובייטשיק. עכשיו הורסים שניים אלה את המשפחה כולה, שמול לייבליך (פיפאס) צריך לתת את כל כספו ונופל למשכב, הבן הבכור שמעון (קלוג) סטודנט, עוזב את הבית, אלכסנדר נעשר קוביוסטוס ושיכור, ליזה (צ’יסיק) נעשית זונה ולמך (לוי) השוטה, נתקף טירוף אידיוטי מתוך שנאה למרת זלדה, התופסת את מקום אמו, ומתוך אהבה, משום שהיא האשה הראשונה הקרובה לו.

 

 

 

 

משהגיעה העלילה לנקודה זו היא באה לידי התרה ברציחתה של זלדה בידי למך. כל האחרים נשארים בזכרון הצופה לא שלמים, חדלי אונים. המצאת דמות האשה הזאת ומאהבה, המצאה שאינה שואלת לדעתו של שום אדם נתנה לי בטחון עצמי מעורפל, שונה באופיו.”

כאן, התחברו לקפקא  שניים:

הענין בשחקנית הגברת צ’יסיק – ואותו חלום שחלם לפני ימים אחדים – על הזונה שהופיעה בחלומו – והנה השחקנית התופסת את מעייני התענינותו עומדת על הבמה ומשחת תפקיד של זונה…

השחקנים ועולמם ממשיכים להעסיק את קאפקא:

“28 באוקטובר.

אמנם היתה לי הרגשה דומה, אבל לא המשחק ולא המחזה נראו לי מושלמים כל עיקר באותו ערב. אבל דווקא משום כך הייתי מחויב לנהוג יראת כבוד מיוחדת כלפי השחקנים. כשיש ברשמיך פגמים קטנים, הגם מרובים, מי יודע מי אשם בהם.

מרת צ’יסיק דרכה פעם אחת על אימרת שמלתה והתנודדה לרגע, כעמוד מאסיבי, בשמלת הזנונים שלה, שדמתה לשל בת מלך, פעם השתבשה בדיבור וכדי להרגיע את לשונה פנתה בתנועה חזקה לעבר הקיר האחורי, אם כי זה לא התאים דווקא למילים: זה הפריע לי, אך לא מנע ממני רחש פתאום של רטט למעלה בעצמות הלחיים, שכמוהו אני חש תמיד לשמע קולה. אבל מאחר ששאר המכרים קיבלו רושם הרבה פחות נקי משקבלתי, דומה היה עלי, שהם מחויבים ליראת כבוד גדולה עוד יותר, גם משום שלפי דעתי יראת הכבוד שלהם היתה יעלה הרבה יותר, וממילא היתה לי סיבה כפולה לקלל את התנהגותם.”

ב 1 בנובמבר, 1911  בעת שיפרט את הרהוריו בעת הפרידה בתחנת הרכבת מהשחקנית פלורה קלוג ובעלה,  יציין כמו אגב אורחה, כי למרות שפעת רגשות שהפעימה אותו שחקנית והענין שגילה בה בכל זאת:

“אני העדפתי את מרת צ’יסיק, שרציתי לתת לה פרחים על אף מרת קלוג.”

* * *

ככל שינקפו הימים, והקשרים החברתיים בין חברי להקת השחקנים של התיאטרון הנודד הזה, המזכירים במידה רבה קבוצה של אמני קרקס החיים חיים משותפים, מתגוררים בקרוונים בסמוכים לאוהל הקרקס ועוברים כך יחד כחבורה ממקום למקום – כן יעמיקו רגשותיו של קפקא לשחקנית שכשה את ליבו : הגברת צ’יסיק:

“הבאתי בשביל מר צ’יסיק צרור פרחים בצירוף כרטיס ביקור ועליו הכתובת “בתודה” וחיכיתי לרגע שאוכל למסור אותו על מנת שיוגש לה. והנה החלה ההצגה באיחור, הובטח לי שהתמונה הגדולה של מרת צ’יסיק לא תהיה אלא במערכה הרביעית, מקוצר רוח ומפחד שמא יבלו הפרחים, ביקשתי מן המלצר כבר בשעת המערכה השלישית (השעה היתה אחת עשרה) להוציא את הפרחים מעטיפתם, עכשיו היו מוטלים על שולחן, עובדי המטבח וקצת אורחי קבע מסואבים הושיטו אותם זה לזה והריחו בהם, לא יכולת אלא להביט לשם בחרדה ובזעם, ומלבד זה לא לעשות כלום, בעת התמונה הגדולה בבית הסוהר אהבתי את מרת צ’יסיק ובסתר לבי הפצרתי בה שתגמור, סוף סוף נסתיימה המערכה, בלי שהשגחתי בכך בפיזור נפשי, רב המלצרים, הושיט את הפרחים, מרת צ’יסיק לקחה אותם בין המסכים הנסגרים, קדה קידה בסדק הקטן של המסך ולא חזרה עוד. איש לא הבחין באהבתי, והלא רציתי להראות אותה לכל ובכך לעשותה יקרה בעיני מרת צ’יסיק, צרור הפרחים לא הורגש כמעט. בין כה וכה כבר חלפה השעה שתיים, הכל היו עייפים, כמה צופים כבר יצאו קודם, היה לי חשק להשליך את כוסי אחריהם.

 

[ … ]

 

שם חשה אל הריחיים ומסובבת אותם בשיר עבודה וחוזרת אל שירתה ושוב אל הריחיים, איך היא שרה בשנתה כשפאפוס מבקר אצלה ופיה פתוח כעין ממצמצת, ובכלל, איך זווית פיה בהיפתחן יש בהן מן הדמיון לזוויות העיניים. בצעיף הלבן כבשחור היתה יפה. תנועות שהכרתי בה רק עכשיו: לחיצת יד לעומק מחוכה שאינו טוב ביותר, פרכוס קצר של כתפיה ומתניה ברגע של לגלוג, ביחוד כשהיא מפנה את גבה לאיש המלוגלג.

היא ניהלה את ההצגה כולה כאם המשפחה. לכולם שיננה דברים, אך היא עצמה לא כשלה בלשונה אף פעם אחת, היא לימדה את הניצבים, התחננה אליהם, ולבסוף דחפה אותם, כשהיה צורך בדבר; כשלא היתה על הבימה נערב קולה הצלול בשירת המקהלה החלשה שעל הבימה;  היא החזיקה את המחיצה (שבמערכה האחרונה נועדה לתאר מצודה), שאילו היתה בידי הניצבים, הם היו מפילים אותה עשר פעמים.

קיוויתי להשביע קצת את אהבתי לה על ידי צרור הפרחים, אך זה היה לגמרי לשוא. זה אפשרי רק על ידי ספרות או על ידי המשגל.

כותב אני דבר זה, לא משום שלא ידעתי אותו, אלא משום שאולי דבר טוב הוא לרשום אזהרות לעתים קרובות.

הבנין בו שכן קפה סאבוי – בו התקיימו הצגות תיאטרון האידיש

7 בנובמבר. יום ג’.

אתמול יצאו מכאן סופית השחקנים ומרת צ’יסיק. ליוותי בערב את לוי אל בית הקפה. אבל חיכתי בחוץ, לא רציתי להכנס, לא רציתי לראות את מרת צ’יסיק, אבל בשעה שהתהלכתי אנה ואנה, ראיתי אותה פותחת את הדלת ויוצאת עם לוי, הלכתי לקראתם בברכה ופגשתי אותם באמצע הכביש. מרת צ’יסיק הודתה לי על צרור הפרחים שלי במילים הגדולות, אך הטבעיות, של דיבורה, אמרה שאך עתה נודע לה, שהוא ממני. הרי שהשקרן הזה לוי לא אמר לה כלום.

חרדתי לה, מפני שהיתה לבושה רק שמלה כהה, קלה, בעלת שרוולים קצרים, וביקשתי ממנה – כמעט נגעתי בה כדי לזרזה – שתכנס לבית הקפה, כדי שלא תצטנן. לא, אמרה, היא לא תצטנן, הרי יש לה סודר, והרימה אותו קמעה כדי להראותו ואחר כך הידקה אותו סביב חזה. לא יכולתי לומר, שבעצם אין אני חושש לה אלא שאני רק שמח, כי מצאתי הרגשה, שבה יכולתי להתענג על אהבתי, ולכן שוב אמרתי לה, שאני חושש. בינתיים יצאו גם בעלה,  בתה הקטנה ומר פיפס והוברר שלא היה זה ודאי כלל, שיסעו לברין, כפי שלוי ניסה לשכנע אותי; אדרבה, אפילו גמור ומוחלט היה עם פיפס לנסוע לנירנברג. זה, אמר, הדבר הטוב ביותר, קל יהיה לקבל אולם, הקהילה היהודית גדולה, הנסיעה משם הלאה ללייפציג ולברלין נוחה מאד. מלבד זה הרי התייעצו כל היום, ולוי שישן עד שעה ארבע, פשוט, גרם להם לחכות ולאחר לרכבת של שבע וחצי לברלין.

בתוך דין ודברים זה נכנסנו לבית הקפה וישבנו אל השולחן אני מול מרת צ’יסיק, כל כך רציתי להצטמק, ובעצם, זה לא היה קשה, צריך הייתי רק לדעת כמה קשרי קווי רכבות, להבחין בין בתי נתיבות, להביא לידי הכרעה בין נירנברג לברין, ובעיקר צריך הייתי להשתיק בצעקות את פיפס, שהתנהג כבר-כוכבא שלו ושלעומת צווחותיו העמיד לוי בתבונה רבה, הגם בלא כוונה, פטפוט מהיר מאד, בקול בינוני, שלא ניתן להפסיקו ושלפחות בשבילי היה אז לא מובן.

תחת להצטמק עכשיו, ישבתי שקוע בתוך כסאי, השטתי מבטים מפיפס אל לוי ורק מפעם לפעם פגשתי בדרך זו את עיניה של מרת צ’יסיק, אבל כשענתה לי במבט (חייכה אלי, למשל, בגלל התרגשותו של פיפס) גרעתי ממנה את עיני. זה לא היה חסר טעם. לא היה מקום לחיוך בינינו בגלל התרגשותו של פיפס. לכך הייתי רציני יותר מדי כלפי פניה ועייף מאד בשל רצינות זו. כשרציתי לצחוק על משהו, יכולתי להביט מעבר לכתפה של האשה השמנה, ששחקה ב”בר-כוכבא” בתפקיד אשת הציב. אך, בעצם,

לא יכולתי להסתכל בה ברצינות. שהרי פירושו של דבר זה היה, שאני אוהב אותה, אפילו פיפס הצעיר שמאחורי בכל תומתו צריך היה להכיר בכך. וזה היה באמת דבר שלא ייאמן, אני, איש צעיר, שבדרך כלל חושבים אותו לבן שמונה עשרה, מכריז לפני אורחי הערב בקפה “סאבוי”, בחוג המלצרים העומדים מסביב, לפני שולחן השחקנים, מכריז על אהבתו לאשה בת שלושים, שאין כמעט מי שחושב אותה לנאה, שיש לה שני ילדים בני עשר ושמונה, שבעלה יושב על ידה, שהיא מופת של מהוגנות וחסכנות – מכריז על אהבתו לאשה זו, אהבה שהוא מכור לה כליל, וגם – כאן בא הדבר המוזר ביותר, בעצם, ששום אדם לא יהא מרגיש בו – מוותר מיד על האשה, ממש כשם שהיה מוותר עליה, אילו היתה צעירה ופנויה. האהיה אסיר תודה או אקלל על כי למרות כל רוע מזלי עדיין אני מסוגל להרגיש אהבה, אהבה ערטילאית, אך לעניינים ארציים.

יפה היתה מרת צ’יסיק אתמול. היופי הנורמאלי, בעצם, של ידיה הקטנות, של האצבעות הקלות, של אצילי הזרועות המעוגלים, שהם מושלמים כל כך כשלעצמם, עד שאפילו למראה הלא מורגל של עריה זו אין אתה נפתה לחשוב על שאר הגוף. השערות המפוסקות לשני גלים, שאור הגאז מטיל עליהן אור בהיר. העור הלא נקי קמעה מסביב לזווית הימנית של הפה. הפה נפתח כמו בתלונה ילדותית, נמתח למעלה ולמטה בעיקולים רכי צורה, דומה עליך, שתוצרת מילים יפה זו, שמפיצה את אורן של התנועות במלים ומקיימת בחודה של הלשון את המיתאר הנקי של המילים, אינה יכולה לעלות יפה אלא פעם אחת ואתה משתאה על שהיא מתמידה ועומדת. הפידור, שראיתי שימושו עד כה, שנוא עלי, אך אם צבע לבן זה, צעיף זה בעל צבע החלב העכרורי, המרחף בסמוך לעור, מקורו בפודרה, כי אז מן הראוי שהכל יתפדרו. היא אוהבת להחזיק שתי אצבעות על יד הזווית הימנית של פיה, אולי גם תחבה את ראשי אצבעותיה לתוך פיה, ואפילו אפשר שהכניסה מחצצה לפיה; לא התבוננתי אל האצבעות האלה בדיוק, אך כמעט דומה היה, כאילו היא מכניסה מחצצה לתוך שן חלולה ומניחה לה לשהות שם רבע שעה.

אין ספק – תחילתו של התהליך באיזו ביקורת סמויה על צורת פיה וסופה שקפקא מתוודה בפה מלא על אהבתו אליה ומודה באותה נשימה בחוסר הפשר וחוסר התכלית וחוסר ההגיון שבאהבה חסרת סיכוי זו שהרי:

אני, איש צעיר, שבדרך כלל חושבים אותו לבן שמונה עשרה, מכריז לפני אורחי הערב בקפה “סאבוי”, בחוג המלצרים העומדים מסביב, לפני שולחן השחקנים, מכריז על אהבתו לאשה בת שלושים, שאין כמעט מי שחושב אותה לנאה, שיש לה שני ילדים בני עשר ושמונה, שבעלה יושב על ידה, שהיא מופת של מהוגנות וחסכנות – מכריז על אהבתו לאשה זו, אהבה שהוא מכור לה כליל, וגם – כאן בא הדבר המוזר ביותר, בעצם, ששום אדם לא יהא מרגיש בו – מוותר מיד על האשה, ממש כשם שהיה מוותר עליה, אילו היתה צעירה ופנויה. האהיה אסיר תודה או אקלל על כי למרות כל רוע מזלי עדיין אני מסוגל להרגיש אהבה, אהבה ערטילאית, אך לעניינים ארציים.”

 

 

 

___________________________

 פוסטים בנושא קאפקא – “סדר-נשים”

___________________________

 

[1] קפקא והנשים: האומנת המסורה, 1898

[2] קפקא והנשים: זלמה כהן, 1900

[3] קפקא והנשים: הזבנית, 1903

[4] קפקא והנשים: הנערה הפולנית, 1903

[5] קפקא והנשים: האשה מצוקמנטאל, 1905

[6]קפקא והנשים: הדוויג ווילר, חיזור בהתכתבות, 1907

[7] קפקא והנשים: זקנה מידי, 1908

[8] קפקא והנשים: בית-בושת במילנו, 1911

[9] קפקא והנשים: בית-בושת בפאריז, 1911

[10] קפקא והנשים: פלורה קלוג, שחקנית 1911

[11] קפקא והנשים: הזונה מן החלום, 1911

[12] קפקא והנשים: מניה צ’יסיק, שחקנית 1911

[13] קפקא והנשים: גארטא מויימאר, 1912

[14] קפקא והנשים: פליצה באואר ו”גזר-הדין”, 1912

[15] קפקא והנשים: גרטי ווסנר, השווצרית מריווה

 

 

 

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....