Tel Aviv, 16 Jan 2018, 19:10:23
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות


[10] קפקא והנשים: פלורה קלוג, שחקנית 1911

13 באוגוסט, 2010

 

פלורה קלוג בתפקיד “גברי”

להלן קטע מיומנו של קאפקא רישום מיום 5.11.1911 :

 

“אמש [ כלומר ב 4.10.1915 -ו’ ] בקפה “סאבוי”. להקה יהודית – מרת ק. [פלורה קלוג – ו’ ] “מתחזה כגבר”. בקפוטה, במכנסיים שחורים קצרים, בפוזמקאות לבנים, בכותונת לבנה, מצמר דק, המזדקרת מתוך האפודה השחורה ושלפנים, על יד הצוואר, מוחזקת בקשר ואחר-כך מתגלגלת בצווארון רחב, רופף, מתפשט. על הראש כיפה שחורה, נטולת שוליים, התופסת את שיער-האשה” אבל נחוצה ממילא, וגם בעלה חובש כמותה, ומעליה מגבעת לבד שחורה וגולה שתיתורתה מופשלת כלפי מעלה. – בעצם איני יודע מה טיבם של האנשים שהיא ובעלה מגלמים”

{ פרנץ קפקא יומנים 1910-1913, בעריכת מאכס ברוד תרגם מגרמנית חיים איזק, הוצאת שוקן 1978 בעמ’ 63 }

עד כאן, תיאור מדוייק להפליא לתצום של השחקנית פלורה קלוג, שהיטיבה לשחק כשהיא מופיעה כגבר.

מכאן יעבור לתאר ולנסות “להסביר”, למי שאינו רוצה להודות בפניו בבורותו,  כי השחקנים הללו נראים לו “כשמשי הקהילה, לעובדים בבית-כנסת, לבטלנים ידועים, שהקהילה השלימה עם קיומם, לשנוררים שמטעמים דתיים כלשהם מפלים אותם לטובה…וכו’ “

– תיאור לא מלבב במיוחד במושגים שקפקא רגיל בהם. אך בכל זאת :

“לשמע שירים אחדים, לשמע לשון ההפניה “יידישע קינדערלעך”, למראה אישה זו שעל הדוכן, שמשום שיהודיה היא, היא מושכת אותנו, השומעים, משום שיהודים אנחנו, בלי תשוקה או סקרנות לנוצרים, רטט עובר בלחיי…”

לפי הספר  Kafka and the Yiddish Theater By Enelin Torton Beck, 1971  P. 214

ההצגה שקפקא צפה בה ביום 5 לאוקטובר 1911 היתה “המשומד” של יוסף לטיינר. למחרת, ביום 6.10.1911 יפרט ביומנו את עלילת המחזה לפרטי פרטיה.

מיד לאחר שיפרט את פרטי העלילה – מלודרמה סוחפת דמעות על הוא מדווח את רשמיו :

“דמיון בין מרת ק. [ קלוג – ו’ ] ובין מרת ו. מאשתקד. אפשר שמרת ק. מזגה חלש וחד-גווני יותר כלשהו, אך כנגד זה היא נאה ומהוגנת יותר. מהתלת-הקבע של מרת ו. היתה דחיפות שדחפה את שותפיה למשחק בישבנה הגדול. לבד מזה היתה עמה זמרת גרועה והיתה חדשה לנו לגמרי.

עתה הוא חוזר לביטויו מאתמול  ומפרט:

“מתחזה כגבר” בעצם אינו כינוי נכון. בתוקף העובדה שהיא תקועה בתוך קפוטה, גופה נשכח כליל. רק בנענוע כתפיה ובסיבובי גבה, כאילו מחמת עקיצות פרעושים, היא מזכירה את גופה. השרוולים, אף על פי שקתצרים הם , צריך למשכם כלפי מעלה כל רגע; הצופה מייחל שבכך תהיה הקלה גדולה לאשה זו, שיש לה כל כך הרבה לשיר וגם לבאר בדרך תלמודית, והוא עצמו משגיח שזה יקרה.”

{ עמ’ 69}

את הרשימה יסיים בתשוקתו לתיאטרון אידי גדול, לפי שההצגה אולי בכל זאת לוקה בשל הלהקה הקטנה וחזרות לא נאותות, שככל הנראה מתייחדת לה עמידה בלתי פוסקת במאבק לאומי, הקובע דמותה של כל יצירה.

לאחר שלושה ימים בהם הניח ליומנו הוא שב אליו ופותח את הרשימה של ה 9 באוקטובר בהצהרה הנראית לכאורה תלושה ממקומה אלא שככל הנראה בלא משים היא חושפת את הזרמים התת-קרקעיים של תודעתו ומחשבותיו באותם ימים. מסתבר כי בכל זאת ההצגה “חילחלה” לנפשו והוא פותח וכותב:

“אם אזכה להגיע לשנתי הארבעים [ כאשר כתב את הדברים היה רק כבן 22 – ו’ ] אשא מן הסתם בתולה זקנה ששיניה העליונות יהיו בולטות ושפתה העליונה תחשוף אותן קצת.”

והנה פיענוח ההבלחה הזו בהמשך ישיר לדברים שצוטטו קודם:

“שיניה האמצעיות העליונות של העלמה ק., שהיתה בפאריס ובלונדון, מוסטות זו כנגד זו: בדומה לשוקיים שאדם משכלן לרגע קט בברכיים. אבל ספק אם ימלאו לי ארבעים שנה. “

וכאן יעבור ויתנה את חולשות גופו ומכאוביו המתפתחים עד מהרה לתיאור של איזמל ניתוחים

“מבקע והולך קרומים דקיקיקים כניר של חלקי מוח סמוכים מאוד, שעדיין פועלים”.

ומכאן יפתח את תיאור החלום – שההגיבורה הראשית בו היא “זונה שראשה היה תלוי כלפי מטה” – והיא נושא הפוסט הבא שלנו.

לאחר שהגברת צ’יסיק הולכת ותופסת מקום חשוב יותר בתושעתו של קפקא – היומנים הופכים להיות עסוקים בה והשחקנית קלוג נדחקת לקרן זוית.

אך היא תחזור ביום 1 בנובמבר 1911 כאשר ידווח ליומנו על טקס הפרידה ממנה ומבעלה בתחנת הרכבת :

“אמש פרידה ממרת קלוג. אנחנו, אני ולוי, רצנו לאורך הרכבת וראינו את מרת קלוג מציצה בחשיכה מאחורי חלון סגור של הקרון האחרון. חיש הושיטה את זרועה לעברנו עוד בתוך התא, קמה, פתחה את החלון, כשהיא עומת לרגע מלוא רוחבו בשמלתה הפתוחה, עד שקם מולה מר קלוג הקודר, היכול לפתוח את פיו רק לרווחה ובמרירות ולסגור אותו במהודק, כאילו לעולם. בחמש-עשרה הדקות דיברתי רק מעט אל מר קלוג והסתכלתי בו אולי שני רגעים, שאר הזמן לא יכולתי בשיחה הקלושה, הבלתי פוסקת לגרוע את עיני ממרת קלוג. נוכחתי שלטה בה שליטה גמורה, אך יותר בדמיונה מבמציאות.

כשפנתה אל לוי בהקדמה החוזרת “אתה, לוי” דיברה אלי, כשנלחצה אל בעלה, שלפעמים השאיר אותה עומדת על יד החלון בכתפה הימנית בלבד והידק אליו את שמלתה ואת אדרתה התפוחה, התאמצה לתת לי בדרך זו אות ריק.

הרושם הראשון שהיה לי בהצגות, כי לא מצאתי חן בעיניה ביותר, מן הסתם היה הנכון. רק לעתים רחוקות ביקשה ממני שאצטרף לשירה, כששאלה אותי משהו, בלי חמדה, עניתי לצערי תשובה לא נכונה (“אתה מבין זאת?”, אמרתי “כן”, אבל היא רצתה “לא”, כדי שתענה “גם אני לא”), את גלויות הנוף שלה לא הציעה לי פעם שניה, אני העדפתי את מרת צ’יסיק, שרציתי לתת לה פרחים על אף מרת קלוג. אך על סלידה זו נוסף יחס הכבוד אל תואר הדוקטור שלי, שמראי הילדותי לא בלם אותו, אלא, להיפך, אף הגדילו. יחס כבוד זה היה גדול עד כדי כך שפנייתה התכופה, הגם לא מוטעמת במיוחד, “היודע אתה, אדוני הדוקטור”, נעימתה היתה כזו, עד שהצטערתי במידת מה שלא במודע, כמה מעט אני ראוי לפנייה זו ושאלתי את עצמי אם אין לי הזכות שכל אחד יהא פונה אלי בפנייה זו ממש.  אבל מאחר שבתום אדם כיבדה אותי כך, הרי על אחת כמה וכמה כיבדה אותי כך בתור מאזין.פני נהרו כששרה, צחקתי והסתכלתי בה כל זמן היותה על הבימה, שרתי עמה את המנגינות, ואחרי כן את המלים, הודיתי לה אחרי כמה הצגות: מובן מאליו שמשום כך שוב חיבבה אותי. אבל אם דיברה אלי מתוך רגשות אלה, הייתי נבוך, עד כי ודא חזרה בלבה את סלידתה הראשונה ולא זזה ממנה. שבעתיים צריך הייתי להתאמץ לפצות עצמי כמאזין, והיא עשתה זאת ברצון, לפי שהיא שחקנית אוהבת כבוד ואשה טובת לב.

ביחוד כשהיתה שותקת שם למעלה בחלון התא, התבוננה בי בפה אחוז התלהבות מחמת מבוכה וערמה ובעיניים ממצמצות, ששטו על קפלים שמוצאם מן הפה. היא לא יכלה שלא להאמין, כי אני אוהב אותה, וזה גם היה נכון, ובמבטים אלו נתה לי את מילוי המשאלה היחיד, שהיא, האשה המנוסה, אך הצעירה, הרעיה והאם הטובה, יכלה לתת לדוקטור יציר דמיונה. מבטים אלו כה נוקבים היו ונסתייעו בביטויים כגון “היו פה אורחים חביבים כל כך, ביחוד אחדים”, עד שהתגוננתי ואלה היו הרגעים שבהם הסתכלתי בבעלה. כשהשוויתי את השניים תמהתי תמיהה חסרת יסוד, שהם עמדים לנסוע מאתנו ביחד, ואף על פי כן לא נתנו דעתם אלא עלינו ולא היה להם מבט זה לזה. לוי שאל אם יש להם מקומות טובים: “כן, אם זה ישאר ריק כמו עכשיו” ענתה מרת קלוג והעיפה מבט חטוף אל תוך התא, שאת אווירו החמים עתיד בעלה לעכור בעישונו. דיברנו על ילדיהם, שבגללם הם נוסעים מכאן: יש להם ארבעה ילדים, ביניהם שלושה בנים, הגדול בן תשע, זה שמונה עשר חדשים לא ראו אותם. כשמיהר אדם לעלות בסמוך, נראה היה שהרכבת רוצה לזוז. אמרנו שלום בחפזה, הושטנו ידיים זה לזה, הרמתי את המגבעת ואחר כך החזקתי אותה מול חזי, נסוגונו לאחור, כדרך שנוהגים הבריות כשהרכבות יוצאות, ובכך מבקשים להוכיח, שהכל חלף והם השלימו עם כך.

אך הרכבת עדיין לא נסעה, שוב ניגשנו, הייתי די שמח על כך, היא שאלה על אחיותי. במפתיע החלה הרכב לנוע לאט לאט. מרת קלוג הכינה את ממחטתה לנפנוף, עלי לכתוב לב, עוד קאה, האם יש לי מענה, כבר רחוקה היתה משיכולתי

לענות לה במילים, הצבעתי על לוי, שממנו אוכל לקבל את המען, זה טוב, הנהנה חיש בראשה לעברי ולעברו ונפנפה בממחטתה, הרמתי את המגבעת, תחילה בצורה גמלונית, אחר כך, ככל שהתרחקה, ביתר חפשיות.

אחר כך נזכרתי, כי היה לי הרושם, שהרכבת, בעצם, אינה מסתלקת אלא נוסעת רק לאורך המסלול הקצר של בית הנתיבות כדי להציג לפנינו הצגה, ואחר כך תשקע, באותו ערב, בעודי נים ולא נים, הופיעה לפני מרת קלוג קטנה. שלא כדרך הטבע, כמעט בלי רגליים ופכרה את ידיה בפנים מעוותות כאילו קרה לה אסון גדול.

היום אחר הצהריים חדר לתוכי הכאב על עזיבותי בצורה נוקבת וחריפה כל כך, עד שחשתי כי באופן זה מתבזבז כוחי שאני קונה בכתיבה זו ושאכן לא הועדתי אותו לתכלית זו.

כל אימת שמר קלוג בא אל עיר חדשה, אפשר לראות, כיצד תכשיטיו ותכשיטי אשתו נעלמים בבית עבוט. סמוך ליציאה הוא פודה אותם מעט מעט.

[…]

אחד הרשמים החשובים ביותר בשעת הפרידה ממרת קלוג היה זה, שעל כורחי חשבתי תמיד, כי בתור אשה פשוטה בת המעמד הבינוני היא מחזיקה את עצמה בכוח מתחת לרמת ייעודה האנושי וכי אינה זקוקה אלא לקפיצה אחת, לפתיחת פתע של דלת, להדלקת אור חשמל, כדי להיות שחקנית ולהדבירני. הלא האמת היא שעמדה למעלה ואני עמדתי למטה, כמו בתיאטרון. בת שש-עשרה נישאה, היא בת עשרים ושש.”

אכן, מערבולת של רגשות, ופסיחה מתמדת על הסעיפים  – וכל זה ביחס לשתי שחקניות ששתיהן נשואות, בעליהן עימן והן אמהות לילדים.

למרות כל אלה הדיווחים ביומנים מציינים סערת רגשות ואת חיבטוי הנפש  של פרנץ קפקא.

 

 

___________________________

 פוסטים בנושא קאפקא – “סדר-נשים”

___________________________

 

[1] קפקא והנשים: האומנת המסורה, 1898

[2] קפקא והנשים: זלמה כהן, 1900

[3] קפקא והנשים: הזבנית, 1903

[4] קפקא והנשים: הנערה הפולנית, 1903

[5] קפקא והנשים: האשה מצוקמנטאל, 1905

[6]קפקא והנשים: הדוויג ווילר, חיזור בהתכתבות, 1907

[7] קפקא והנשים: זקנה מידי, 1908

[8] קפקא והנשים: בית-בושת במילנו, 1911

[9] קפקא והנשים: בית-בושת בפאריז, 1911

[10] קפקא והנשים: פלורה קלוג, שחקנית 1911

[11] קפקא והנשים: הזונה מן החלום, 1911

[12] קפקא והנשים: מניה צ’יסיק, שחקנית 1911

[13] קפקא והנשים: גארטא מויימאר, 1912

[14] קפקא והנשים: פליצה באואר ו”גזר-הדין”, 1912

[15] קפקא והנשים: גרטי ווסנר, השווצרית מריווה

 

 

 

 

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....