קישור ל- goto facebook page
היום 23.11.2024, 15:46. באתר "מילים" 672 פוסטים ובהם 857,912 מילים. { לשם השוואה: לפי ה'ויקיפדיה' בתנ"ך כולו יש 306,757 מילים...}
קטגוריות
[render-milim-categories]

[07.4.4] בעקבות תומאס מאן – פשר הפסל “Vittoria” ב”פורטה-דאי-מארמי”

13 ביולי, 2020

.

ה”מנוצח” – בפסל , ה Vittoria [נצחון], בפורטה-דאי-מארמי

 

מבוא:

פוסט זה הוא הרביעי בסדרת הפוסטים על מסע בספטמבר 2017 שהביא אותי לביקור קצר לעיירת הנופש “פורטה-דאי-מארמי”, בה זיהה תומאס מאן, בחושיו החדים, בספטמבר 1926, את ניצני הפשיזם.

בפוסט הראשון: 

[07.4.1] מסע ומסה : בעקבות ת. מאן – לפורטה-דאי-מארמי 

תיארתי כיצד נזדמנתי לעיירת הנופש, וכיצד גיליתי, ללא כל הכנה מוקדמת, פֶּסֶל מוזר ומסקרן, חסר שם וזיהוי, שבלט בכיכר העיירה:

בפוסט השני: 

[07.4.2] מסע ומסה בעקבות ת.מאן -“חקירה בפסיכולוגיה של הפשיזם” 

סיפרתי כיצד זימן לי המקרה, החשפות בלתי צפויה, לסרטון זנוח, באמצעותו עלה בידי לחשוף את שמו של ארטורו דאזזי Arturo Dazzi  כפַּסָּל שיצר את הפֶּסֶל, וכי הפסל הותקן בכיכר בשנת 1938 היא השנה ה 16 ל”עידן-הפשיסטי”, ומכאן ועד ה”חקירה בפסיכולוגיה של הפאשיזם” – הדרך כבר היתה גם קצרה וגם מתבקשת.

ובפוסט השלישי:

[07.4.3] מסע ומסה בעקבות ת.מאן – האמן בשירות הפשיזם 

יצאתי לנבור בדפים-מצהיבים של ספרים נושנים, וגלגלי החיפוש של גוגל החלו מגלגלים אותי בין אתרים נידחים בתהום-הוירטואלית כשאני מנסה לדלות פרטי מידע על הפַּסָּל ארטורו דאזזי, ולשרטט את קוי המתאר של הקריירה שלו, מאז החל דרכו בתחילת המאה העשרים כפסל החוצב בשיש קררארה הלבן והרך, חומר הגלם של כור מחצבתו, ועד שעלה במעלות הפרסום ונעשה אחד מפסלי המחמד של המשטר הפשיסטי באיטליה, שהפך אותו למשרתו הנאמן והנחרץ..

ובפוסט רביעי זה – אחזור לגופו של הפֶּסֶל עצמו בנסיון לפצח, על בסיס מסעותי הללו, את פֵּשֶׁר פסל ה “Vittoria” שבכיכר העיירה ב”פורטה-דאי-מארמי” 

 

פֶּסֶל ה Vittoria

בשיטוטי באינטרנט מצאתי כי השם החוזר ונשנה בו מכונה פסלו של ארטורו דאזזי – הוא  Vittoria משמע “ניצחון”.  ביטוי שדאזזי, התחבר אליו בחיבה רבה, כפי שמעידים כמה מונומנטים במרחב הפשיסטי-הציבורי, כגון:  “שער הנצחון בבולצאנו” משנת 1928 ו “שער הנצחון בגנואה” משנת 1931 ו“כיכר הנצחון בברשיה” משנת 1932 כולם מוקדשים לנצחון, שעלה בלמעלה מ 650 אלף חיי אדם, שנהרגו ובכמליון פצועים – כשנתבררו תוצאות מלחמת העולם הראשונה.

ה”נצחון” הושג בסוף שנת 1918 עם סיום המלחמה העקובה מדם, איטליה זכתה להרחבת גבולותיה אל עבר שטחים בהם התגוררה אוכלוסיה דוברת איטלקית. אמנם חוגי הימין באיטליה מחו נמרצות על כי ה”תמורה” לה זכתה איטליה בגין הצטרפותה למלחמה, פחתה ממה שהובטח לה, אך, בכל זאת, כמה חבלי ארץ, כגון “אלטו-אדיג’ה” שבסביבות הדולומיטים והעיר בולצאנו שבצפון איטליה, וכן, הרחבת גבולות איטליה בצפון הים האדריאטי, או באיזור העיר טרייסט – הפכו ל”שטחי-המולדת” האיטלקיות.

אך, מה לנצחון זה משנת 1918, ולפסל, שהוצב בחזית הטירה ב”פורטה-דאי-מארמי” בשנת 1938

כפי שלמדנו מהסרטון, שהובא בפוסט מס’ 2 – בו צויין כי הפֶּסֶל “הוענק” [ “donata” ]  לעיירה בשנת 1938, על ידי ארטורו דאזזי, אותה הפך מאז שנת 1925 לביתו ?

“פסל זה נתרם לפורטה-דאי מארמי על ידי הפסל ארטורו דאזזי בשנת 1938”

גם באתר רשמי של עריית פורטה-דאי-מארמי מצויין כי הפסל עצמו נוצר בשנת 1938 ! – עשרים שנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, לכן לא נראה כי ה”נצחון” עליו מרמז הפסל  מתייחס למלחמת העולם הראשונה אלא לניצחון אחר..

מדובר בפסל גדול, מעל 2 מטר גובהו, חצוב בשיש קררארה, ואין להניח כי פסל בסדר גודל שכזה, ובמשקל כזה, נחצב על ידי פסל, במסגרת “תחביבו”  או כעיסוק לעת-מצוא. כיוון שלא מצאתי עדויות מפורשות המצביעות על היוזמה והמימון לפסל, מותר להניח כי הפסל הוזמן ואף מומן על ידי גורם שהיה מעוניין במסריו ולכן הזמינו, ממי שכבר נודע  כפסל מובהק של ה“עידן-הפשיסטי” באיטליה.

בהעדר כיתוב פורמלי, באשר לפסל עצמו, ולנסיבות יצירתו, אין לנו אלא לנסות לפענחו – מתוך בחינת היצירה לגופה:

מדובר בפסל המורכב משתי דמויות: דמות אישה ניצבת [ שגובהה מעט מעל קומת אדם ממוצעת ] העומדת, ברגליים יחפות, על הגב הכפוף של דמות “מקופלת” וכנועה תחת משקלה ושליטתה של הדמות הנשית ה”מנצחת”.

נציג את שתי הדמויות מהן מורכב הפסל:

   הדמות הנשית – אלת-הנצחון  

הדמות הגברית – המנוצח

כדי לעמוד על פרטים מסוימים הראויים לתשומת לב בפסל – אציג כאן תצלום של הדמות הנשית של “המנצחת” בתצלום ב”פרופיל-חלקי” תוך הדגשת 2 אלמנטים בפסל:

מודגש באדום:  “זר עלי דפנה” המונח על כתפה של אלת-הנצחון

 ובכחול מודגשת – חרב אותה נושאת אלת-הנצחון

אך מה שבעיקר ראוי לתשומת לב הוא שערה המקורזל של דמות הגבר ש”אלת-הנצחון” עומדת על כתפיו – והוא כנוע ומושפל חסר אונים למרמס רגליה:

בצהוב : שערו המקורזל של המנוצח

אם בוחנים את הפסל על שני חלקיו – מתקבלת תמונה של דמות אישה – היא אלת הנצחון – המניחה על כתפה את זר עלי הדפנה [ המסומן באדום ] השמור למנצחים ולצד זר עלי הדפנה – חרב גדולה [ המסומנת בכחול ] בה אוחזת אלת הנצחון בידה השניה.

הדמות הנשית עומדת בעמדת נצחון והשפלה על גוו הכפוף והכנוע של מקורזל השיער. 

נדמה שקרזול-שיער זה – הוא המפתח להבנת הפסל: 

כאן דוגמא של עבודת הכנה שהכין ארטורו דאזזי  לאובליסק “מארקוני” בהרובע EUR שברומא:

ארטורו דאזזי : דמות של גבר שחור 

הדמות שהכין ארתורו דאזזי היא של גבר שחור, בעל שפתיים עבות, ושערו הקצר – מקורזל !

נדמה כי ההכנעה וההשפלה של דמות הגבר המקורזל, תחת רגליה של אלת-הנצחון – יחד עם מועד הקדשתו לעיירה “פורטה-דאי-מארמי” – שנת 1938 – מסייעת בפענוח כוונת הפסל:

זהו תיאור סימבולי של ניצחונה של איטליה על אתיופיה במה שמכונה “מלחמת אתיופיה השניה”

להבהרת הענין נקדיש מילים אחדות לאותה מלחמה:

מלחמת אתיופיה השניה 1935 – 1941

בחודש אוקטובר 1935 פלשו כוחות הצבא הפשיסטי האיטלקי אל עבר שטחה של אתיופיה בכוונה להשתלט עליה, ולבסס את שליטתה ובמטרה להקים, בהמשך לשאיפותיו של מוסוליני להשיב לאיטליה את ימי הזוהר של האימפריה הרומית העצומה, להתחיל במסע כיבושים לכינונה של ה”אימפריה- הפשיסטית- האיטלקית”, ההתחלה אמורה היתה להיות ב”בקרן אפריקה”:

מפת קרן-אפריקה בשנת 1930השטחים בירוקהן הקולוניות איטלקיות:

אריתריאה מצפון וסומליה מדרום

השאיפות של מוסוליני להקמת האימפריה-הפשיסטית-האיטלקית היתה לא רק לחקות ולהקים מחדש את האימפריה הרומית העתיקה – אלא גם ממניעים של “ריאל-פוליטיק” וכדי לנסות ולדחוק את רגליה של האימפריה הבריטית, מהשפעתה ושליטתה בפועל בתעלת סואץ – וכן לנסות ולחבר את ה”קולוניה” לוב,  שהיתה נתונה לשליטה איטלקית, עם שתי “הקולוניות” האיטלקיות שהיו בשליטתה ב”קרן אפריקה”:

מפה המציגה את המושבות הקודמות לפלישה הפשיסטית משנת 1935 ולאחריה:

ברקע הרצון לחזור ולכבוש את אתיופיה [ המכונה במפה דלעיל – חבש ] עמד גם הרצון להשיב לאיטליה את כבודה הרמוס בעקבות המפלה שספגו הכוחות האיטלקיים ב”קרב עדווה” ב 1.3.1896 כאשר ניסו לכבוש את אתיופיה שהיה מדינה עצמאית באפריקה. הכשלון הצורב בקרב נגד הצבא האתיופי ומספר האבדות הרב שנגרם לאיטלקים – היה סיבה חשובה לחישוביו של מוסוליני לקראת יציאתו להרפתקה זו – שכפי שנראה בהמשך גם היא הסתיימה בכשלון חרוץ.

“מלחמת אתיופיה השניה” החלה, ב”חימום” הגיזרה בעקבות תקרית גבול בדצמבר 1934 כאשר כמה חיילים איטלקיים נהרגו מאש חילי אתיופיה. ניסיונות הפיוס שיזמו האתיופים לא צלחו ובאוקטובר 1935 פלשו צבאות איטליה לאתיופיה משטחי אריתריאה האיטלקית בצפון. הלחימה הסלימה ובתחילת חודש מאי, 1936,  נאלץ קיסר איתיופיה היילה סילאסי – לצאת לגלות. הוא שהה כשבועיים בירושלים, ומשם המשיך לאנגליה, ומשם ניהל את המאבק האתיופי לסילוק האיטלקים מארצו.

ב 5 במאי 1936, נכנס הגנרל בודוליו בראש צבא איטליה,  לבירה אדיס אבבה. בניטו מוסוליני כינס ב 9 במאי עצרת המונים לילית ברחבה שלפני ארמון ונציה ברומא, כדי להכריז בנאום נרגש ומלהיב המונים על הקמת “האימפריה-הפשיסטית של איטליה” ועל מינוי המלך ויקטור עמנואל השלישי גם כ “קיסר-איתיופיה”.

קישור ישיר ל”נאום הכרזת האימפריה” של מוסוליני – 9 במאי 1936

בנאומו הכריז מוסוליני כי איתיופיה היא עתה איטלקית וכי “המלחמה נסתיימה”.

אלא שהתמונה שניסה להציג בנאום השחצני שלו בכיכר ונציה לא היתה התמונה הנכונה: העם האתיופי המשיך לגלות התנגדות מזוינת לכוחות הכיבוש האיטלקיים, וניהל כנגד הכובש האיטלקי מלחמת גרילה נחושה.

כדי לקשור התנגדות זו – לפסל בו אנו עוסקים נציג כאן תצלום של אחד ממפקדי המחתרת האנטי איטלקית לכיבוש הפשיסטי של ארצו:

Jagama Kello לימים הגנרל קלו – שהתגייס בגיל 15 למחתרת האנטי-איטלקית

אחד מסמני ההיכר של לוחמי החופש האתיופיים היה, ככל הנראה, נטייתם להאריך ולגדל פרא את שערם המקורזל, כגון בתצלום זה:

לוחמי חופש אתיופיים ושערם המקורזל

 

זהו אותו קרזול שארתורו דאזזי כיוון אליו בפסל הדמות הכנועה שתחת רגליה של “ויקטוריה” אלת הנצחון הרומסת אותם.

 

המציאות: לוחם החופש הגאה והפסל של ה”נכנע” המושפל – 

גם לאחר כיבושה של אדיס אבבה הבירה על ידי גנרל בודוליו – השקט לא חזר לאתיופיה ופעולות ההתנגדות של העם האתיופי המשיכו ושלטונות הכיבוש היו נאלצים להפעיל אמצעים קיצוניים כנגד המורדים וכנגד האוכלוסיה האזרחית, הכפרית ברובה.

בהמשך המלחמה מונה גנרל רודולפו גראציאני להיות  “המשנה למלך במזרח אפריקה, ומושל כללי של מחוז שאווה ואדיס אבבה”.

כבר מהימים הראשונים בהם שימש בתפקידו נודע בהתאכזרות לתושבי המקום, והוצאות להורג שרירותיות.

ב-19 בפברואר 1937 נערך ניסיון התנקשות בחייו של גנרל גראציאני על ידי הטמנת מטעני נפץ, בסמוך לבמה ממנה נאם.

הגנרל נפגע ומיהר להצטלם, כדי להציג את הפגיעות בו:

הגנרל גראציאני מציג את הפצעים והרסיסים שפגעו ברגלו בניסיון ההתנקשות זו

 

תגובתו הקשה לא אחרה לבוא: 

בשלב ראשון הורה על הוצאה להורג פומבית של מי שהואשמו כיוזמי ההתנקשות :

הוצאות להורג המוניות באדיס אבבה כתגובה לנסיון ההתנקשות בגנרל גראציאני

בהמשך, ניתנה על ידו פקודה, שתוקפה היה ל 3 מים, לעשות שפטים ומעשי ענישה באוכלוסיה האזרחית – וללא הבחנה.

פעולה זו כונתה לימים “טבח ה-12 ביכתית”, [ הוא ה-19 בפברואר 1937 בלוח השנה האתיופי ]

אלפי אזרחים חפים מכל פשע, נכלאו, עונו ונטבחו בטבח שנמשך שלושה ימים. על הטבח ניתן לקרוא הרחבה [ באנגלית ] בקישור זה 

גופות קורבנות טבח “ה12 בכיתית” באדיס אבבה

 

על נסיון ההתנקשות בגנרל גראציאני והתגובה הרצחנית שננקטה לפי פקודותיו  ראו הרחבה  בקישור זה [ באנגלית ]

“The main charge against the late marshal’s name and character rests on the infamous massacre on Yekatit 12, the date on the Ethiopian calendar equivalent to February 19, 1937, in Addis Ababa of an estimated 19,200 black Ethiopians over a three-day period. The massacre began immediately following Graziani’s near miraculous survival of an assassination attempt.

It is alleged that the Italians executed an additional 1,469 captives the following month. Graziani was forever branded afterward as the Butcher of Ethiopia. The tragedy was made even greater by the fact the slaughtered included 2,000 black monks of the ancient Coptic Order Debre Libanos Monastery, as well as attending pilgrims who were celebrating their founding saint.”

 

גופות קורבנות טבח “ה12 בכיתית” באדיס אבבה

ובתרגום לעברית:

“האישום העיקרי נגד שמו של המרשל המנוח ואופיו נשען על הטבח שנמשך 3 ימים הידוע לשמצה בכיתית 12, המועד בלוח השנה האתיופי המקביל ל – 19 בפברואר 1937 באדיס אבבה, בערך 19,200 אתיופים שחורים נטבחו במשך  שלושה ימים. הטבח החל מיד לאחר הישרדותו המופלאה של גרציאני בניסיון התנקשות.

על פי הנטען, האיטלקים הוציאו להורג 1,469 שבויים נוספים בחודש שלאחר מכן. גרציאני היה ממותג לנצח אחר כך הקצב של אתיופיה. הטרגדיה התגברה עוד יותר מהעובדה שהשוחטים כללו 2,000 נזירים שחורים ממנזר המסדר הקופטי העתיק Debre Libanos, וכן השתתפו הצליינים שחגגו את קדושת המייסד.”

באדיס אבבה הוקם אובליסק לזכרם של הקורבנות – ראו פירוט בקישור זה

 

שימוש בנשק כימי על ידי האיטלקים

במלחמה באתיופיה השניה נעשה שימוש ניכר על ידי הכובשים האיטלקיים, בנשק כימי :

כוחותיו של גנרל בודוליו עשו שימוש משמעותי בגז חרדל, הן באמצעות ארטילריה והן בהפגזות ממטוסים. האיטלקים הטילו בין 300 ל 500 טונות גז חרדל במהלך המלחמה. מעשים אלה היו בניגוד לאמנת ג’נבה משנת 1925 עליה חתמה איטליה. דבר השימוש בגז חרדל נודע בעולם לאחר שהאיטלקים תקפו בגז עובדים של הצלב האדום הבנינלאומי.

לא מדובר היה ביוזמה “פרטית” / “מקומית” של המפקדים שבשטח. לשימוש בגז – את ההוראות הם קבלו מהדוצ’ה עצמו:

אציג כאן תרגום של פקודות מפורשות של מוסוליני המסמיך את הגנרלים שלו להשתמש ב”אמצעים מיוחדים” נגד המורדים:

“רומא, 27 באוקטובר 1935 אל גנרל גראציאני:  השימוש בגז כנשק הכרעה כדי לדכא את התנגדות האויב וכן במקרה של התקפת נגד – מאושר בזאת.  מוסוליני.”

“רומא, 28 בדצמבר 1935 אל גנרל בודוליו : בהתחשב במערכת נגד האויב אישרתי שימוש, אפילו בהיקף נרחב, של כל הדלקים ושימוש בלהביורים. מוסוליני.”

הצווים הסודיים שהעביר מוסוליני, ביחס לאוכלוסיה האתיופית, היו ברורים מאוד:

“רומא, 5 ביוני 1936. לגנרל גראציאני, יש להרוג את כל המורדים שנלקחו בשבי. מוסוליני.”

“רומא, 8 ביולי 1936. אל הגנרל. גראציאני. אישרתי שוב להתחיל ולנהל באופן שיטתי פוליטיקה של טרור והשמדת המורדים והאוכלוסיה המשתפת איתם פעולה. בלי המדיניות של עין תחת עין אי אפשר לטפל בזיהום הזה. ממתין לאישור. מוסוליני”

פורסמו גם עדויות מצולמות של התוצאות של השימוש שעשתה איטליה בגז חרדל נגד האוכלוסיה האזרחית באתיופיה להלן 2 מהעדויות הללו:עדות מצולמת של הקרבנות לשימוש בגז חרדל על ידי האיטלקים כנגד אוכלוסיה אזרחית במלחמת איטליה-אתיופיה השניה

 

עדות על ידי הצלב האדום הנורבגי לשימוש בגז חרדל על ידי האיטלקים כנגד אוכלוסיה אזרחית במלחמת איטליה-אתיופיה השניה

אך, חרף האמצעים הקשים שאיטליה הפשיסטית נקטה נגד האוכלוסיה האזרחית באתיופיה והיד התקיפה והאכזרית, שהפעילה כנגד המורדים – היא לא הצליחה לדכא כליל את המרידות נגד שלטונה.

לאחר שאיטליה נכנסה למלחמת העולם השניה לצד גרמניה, ביוני 1940,  מצאה עצמה במלחמת העולם השניה בחזיתות שונות – ואחיזת כוחותיה באתיופיה החלה להחלש, עד שביום 5 למאי 1941 – בדיוק 5 שנים לאחר שהקיסר היילה סלאסי נאלץ לברוח מאדיס אבבה הוא שב לבירת האימפריה שלו בחסות הבריטים – והכיבוש הפשיסטי של איטליה הסתיים.

לשלמות התמונה, ראוי לציין כי גם האיטלקים טענו כנגד האתיופים על מעשי טבח ואכזריות מצידם.

השימוש בגז היווה פשע נגד האנושות – ואפילו איטליה הפשיסטית ניסתה להכחיש את השימוש בגז.

בתום מלחמת העולם השניה הועמד הגנרל גראציאני לדין על שיתוף הפעולה שלו, כראש המטה הכללי של mct “הרפובליקה-הסוציאלית של איטליה” -היא משטר הבובות שהקימו הנאצים בראשות בניטו מוסוליני ושמקום מושבה היה בסאלו שעל אגם גרדה. אולם גנראל גראציאני יצא מענין זה כמעט בלא פגע: הוא ישב בכלא רק ארבעה חודשים ושוחרר – הוא לא נשפט על על פשעי המלחמה שבוצעו לפי הוראותיו ופקודותיו באתיופיה.

 

הצבת הפסל Vittoria בשנת 1938

בפוסט: נקודות ציון – אותות אזהרה: [01] הפסיפס הפשיסטי בטרנטו  תיארתי את הפסיפס הפשיסטי שהוצב בעיר טרנטו בשנת 1937 – שנועד להלל את הפיכתה של איטליה לאימפריה – בעקבות כיבושה של אדיס אבבה ב 5 למאי 1936. בעקבות נצחון צבאי זה דחפה הפרופגנדה הפשיסטית להעצים ולהלל את הפיכתה של איטליה הפשיסטית מממלכת לאום לאימפריה. במסגרת זו עוצב הפסיפס בחלק העתיק של העיר טרנטו – כך שיציג את אלת הנצחון “Vittoria” כמסמלת את איטליה ובידה ה”פאקסס” – או ה”פאשיו” כפי שכונה על ידי מוסוליני, הסמל הפשיסטי שהפך מסמלה של התנועה הפשיסטית שהקים מוסוליני,  לחלק מסמלה הרשמי של איטליה הפשיסטית. כדי להוסיף ולהלל את מוסוליני נחקקה בתחתית הפסיפס בטרנטו, ציטטה מתוך נאומו של מוסוליני על הקמת האימפריה:

להלן תצלום הכתובת, [ במסגרת האדומה – המקטע בפסיפס ממנו נמחק שמו של MUSSOLINI לאחר נפילתו ב 1943                                                                                                             

:וזה תעתיק הכיתוב

IL POPOLO ITALIANO HA CREATO COL SUO SANGE L’IM
PERO. LO FECONDERÀ COL SUO LAVORO E LO DIFENDERÀ

CONTRO CHIUNQUE CON LE SUE ARMI

וכאן תרגומו לעברית:

“העם האיטלקי יצר את האימפריה בדמו.

הוא ידשן אותה בעבודתו ויגן עליה בכוח זרועו כנגד מי שלא יהיה.”

 

נראה שמניעים דומים עמדו לנגד עיני פרנסי “פורטה-דאי-מארמי” שכבר בשנת 1928, התמסרו לפשיזם, והפסו את ה”טירה” FORTINO ההסטורי – ל”  CASA DELL LITTORIO – כלומר : מטה המפלגה הפשיסטית בעיירת הנופש.

כעיירה שהיתה מושכת אליה את שמנה וסלטה של החברה האיטלקית הגבוהה – היא היתה שותפה למאמץ התודעתי שנקט המשטר כדי לפאר ולהעצים את הפיכתה של איטליה ממדינה לאימפריה – ולכן הזמינה מאמן שהפך את “פורטה דאי-מארמי” להיות ביתו עוד בשנת 1925 – פסל – גם הפעם של אלת הנצחון – והעטיר על כתפה את זר עלי הדפנה – ונזקק לדגמים קודמים השהתייחסו  לנצחונות של פירנצה על ערים שכנות בתקופת הרנסס על מנת ליצור את הפסל שגיליתי בדרך מקרה: 

 

מה שבולט במיוחד בפסל שיצר ארטורו דאזי – הוא דמותו של ה”מנוצח” המקופל כנוע חסר אונים ומובס תחת רגליה של אלת הנצחון הדורכת, באופן סימבולי – על גבו – ביטוי מובהק של השפלה ובוז. הסימון של דמות המנוצח באמצעות שערו המקורזל – בא, ככל הנראה, להדגיש את תחושת העליונות ה”לבנה” שחשו האיטלקים כלפי ה”ברברים” השחורים אותם הכניעו הודות ליתרונות הטכנולוגיים שעמדו לרשותם בדמותם של חיל אויר מודרני – וחיל ארטילריה, שריוניות וטנקים קלים שהכניסו למערכה כנגד שבטים, שעדיין חיו במשטר שבין עבדות לפאודליזם.

בפסלו של ארטורו דאזזי – פניו של הנכנע “מחוקות” ובפועל אין לו פנים – ואין לו דמות. גם הסיטואציה שמתוארת בפסל היא הסיטואציה שלאחר המפלה המוחלטת של ה”מנוצח” שאינו מתנגד יותר והוא פאסיבי לחלוטין תחת רגלי “Vittoria” המנצחת.

בפסל זה – השתמש ארטורו דאzzי בדגמים מוכרים של פסלי נצחון מתקופת הרנסנס – המוכרים והמוצגים בשני מוזיאונים בפירנצה.

פסל המכונה : THE GENIUS OF VICTORY – מעשה ידיו של מיכאלאנגלו באונרוטי שנוצר בשנים 1532-34 המוצג “פאלאצו ואקיו” – הוא בנין העיריה ההסטורי של פירנצה:

זוהי, יצירת מופת של מיכאלאנגלו, המציג את דמותו של המנצח הצעיר השרירי והרענן הרוכב ומכניע עם ברכו את גופו הזקן של “המנוצח”.- שמיכאלאנגלו לא חסך מלהציג את פניו הזקנות והמיוסרות של הנכנע. 

MICHAELANGELO  – THE GENIUS OF VICTORY – 1532-34 

באותו אולם שבפאלאצו וואקיו – מוצג פסל נוסף שנושאו דומה – הפעם זה פסלו של הפסל Gimbologna משנת 1565 – הנקרא “נצחון פירנצה על פיזה” המציג את המנצחת כאשה ערומה, חשופת חזה, שגם היא מכניעה בעזרת ברכה את דמותו של גבר זקו ונכנע – המסמל את העיר פיזה. [ ראו את הפסל שמשמאל ]

מימין: AMMANNAI-1540             משמאל : GIMBOLOGNA 1565   

במוזיאון נוסף בעיר פירנצה הוא מוזיאוi ה Bergalo מוצג פסל נוסף שנושאו דומה מעשה ידיו  של הפסל Bartolomeo Ammannat משנת 1540 – הפעם המנצחת היא אשה לבושה, שגם היא מכניעה באמצעות ברכה את דמותו של גבר זקן הנכנע לה

השוואת עיצוב הפסלים והשוני הבצגת המנתח – המנצחת והמנוצח גם היא מצביעה על ראייתו של דאזזי: באף אחד מהפסלים מתקופת הרנסנס אין בידי המנצח’המנצחת כלי נשק בדמות חרב. המאבק הוא מעין מאבק בין מתאבקים, כבתקופת יוון העתיקה . המאבק הוא בידיים ובברכיים בלא סיוע של כלי מלחמה ממתכת. ארטורו דאזזי הוסיף לאלת הנצחון שלו חרב גדולה עשויה מתכת, רמז לאמצעי המלחמה הקטלניים [ מטוסים וארטילריה ] בהם השתמש משטרו של מוסוליני במלחמתו כנגד הצבא האתיופי שהיה מורכב בעיקרו מכפריים.

מבט מקרוב בפסל יכול ללמד ללמד על הגישה הפשטנית והגסה של ארטורו דאזזי לנושא ובייחוד את החד-ממדיות והשטחיות בהצגת ה”עליונות” של המנתח – הניצב מלוא קומתו על רגליו ורומס בכובד משקלו את ה”מנוצח” – במקרה זה דמותו של “השחור” – “מקורזל-השיער” המסמל את אתיופיה השחורה. תצוגה מתנשאת של הלבן האימפריאליסטי והפשיסטי – כנגד ה”שחור” הברברי ומי נדון להיות כנוע ומשועבד.

לקראת סיום הפוסט על הפסיפס הפשיסטי בטרנטו ציינתי:

ה”אימפריה הפשיסטית”, משאת נפשו של מוסוליני,  לא האריכה ימים. וכשם שגם “הרייך הגרמני, “בן אלף השנים”…. שהתיימר היטלר לכונן, לא האריך יותר מ 12 שנה. גם ה”אימפריה-הפשיסטית” האיטלקית, קרסה כלא הייתה, תוך כ 5 שנים ! “

משטרו של מוסוליני קרס לאחר שהוא הודח בהצבעה על ידי חבריו ב”מועצה הפשיסטית העליונה”. המלך ויקטור עמנואל השלישי קיבל החלטה זו של המועצה – שהיתה הגוף העליון של המפלגה והמשטר הפשיסטי – והורה ביום 25.7.1943 – על מעצרו של מוסוליני – “כדי להגן עליו, כפי שתירץ המלך.

הרקע המיידי להדחתו של הדיקטטור ששלט ביד רמה באיטליה , היתה הפלישה של כוחות בנות הברית בריטניה וארה”ב לסיציליה ותחילת המסע הצבאי צפונה לשחרורה של איטליה. היה זה כשבועיים לאחר הפלישה, שגם בהנהגה הפשיסטית הרוב הבין כי כדי להציל את איטליה מחורבן – יש להפסיק את המלחמה ולהכנע.

אחד מסממני התנערות תושבי איטליה מהשלטון של הדיקטטורה הפשיסטית – היה בריטוש ומחיקת שמו של מוסוליני מאנדרטאות ובנינים שבהם נזכר שמו – כך נהגו בני העיר טרנטו כאשר מחקו את שמו של מוסוליני, מהפסיפס הפשיסטי בעירם, [ כפי שצייינו לעיל ] וכך נהגו בני העיר ברשיה שמיד לאחר שחרור העיר מעול הפשיזם בשנת 1945 – החליטו להסיר את פסל ה Bigio – הוא פסל וסמל “העידן הפשיסטי” מעשה ידיו של ארטורו דאזזי, מכיכר הנצחון בברשיה.

באותה דרך נהגו במקומות רבים באיטליה שניסתה למחוק סממנים של העבר הפשיסטי שלה. כך למשל לאחר מלחמת העולם השניה, נמחק שמו של מוסוליני מהכתובת שעל בנין הביטוח הלאומי הפשיסטי שבמתחם הקיסר אוגוסטוס שברומא שהוקם במצוות מוסוליני ברומא.

לימים, שמו של מוסוליני הושב לכתובת ובביקורי במקום בשנת 2017 – שמו של מוסוליני שב לכתובת [ כפי שניתן לראות במסגרת האדומה.

וזה תרגום הכתובת מלטינית לעברית:

“זה המקום בו נשמת אוגוסטוס המרחפת ממעל, לאחר שהמוזוליאום של הקיסר נחשף לאור מחשכת הדורות, ושוחזר  מזבח השלום של אוגוסטוס. מוסוליני, המנהיג, הורה להרוס את הרחובות הצרים והישנים שבסביבה, ולפאר את המקום ברחובות, בניינים ומקדשים המתאימים לאופני האנושות בשנת 1940, השנה השמונה עשרה לעידן הפשיסטי”.

השאלה כיצד יש לנהוג ביצירות ובמונומנטים מן התקופה הפשיסטית, הטרידה ומטרידה רבים באיטליה. מפלגות הימין, וביחוד אלה בעלות הנטיה ה”ניאו-פשיסטית” לוחצות , לשמר את מורשת הפשיזם – לרבות בארכיטקטורה ובאמנות, לעומתם אנשי מפלגות השמאל מבקשים למעט בחשיבות הביטויים הציבוריים של התקופה הפשיסטית. 

הדי הויכוח הגיעו עד ארה”ב, כאשר בחודש אוקטובר 2017 פרסמה פרופ’ רות בן גיאת מאמר תחת הכותרה:

” מדוע כה הרבה מונומנטים פשיסטיים עדיין קימים באיטליה”

כותרת מאמרה של פרופ’ רות בן-גיאת ב”ניו-יורקר” אוקטובר 2017

 

וכיצד נהגו בני עיירת הנופש “פורטה-דאי-מארמי” ?

שמו של מוסוליני לא התנוסס מעל פסלו של ארטורו דאזזי – לכן לא היה צורך לרטש את שמו של הדיקטטור. גם ההקשר לכיבוש אתיופיה לא נזכר בכיכר-העיירה.

העדר כל  אזכור, בסמוך לפסל, לשמו של הפסל ולשם יוצרו – כפי שמקובל בדרך כלל מרחבי העולם – אינו “מקרי” !

זוהי שתיקה מתוך בושה וחרטה והיא מכוונת, לגמד עד כמה שניתן את התקופה האפלה בתולדות איטליה – התקופה הפשיסטית. אך, כפי שהבהרתי, דווקא שתיקה זו היתה הגורם שהוליך אותי למסעותי אלו:

בהמשכו של מסע-וירטואלי זה הסתבר לי שמו של ארטורו דאזזי – מוצנע ואף מוסתר לא רק בעיירה בה התגורר ויצר במשך למעלה ממחצית המאה, וגם באיטליה, נראה כי הוא נדחק לקרן פינה – ועקב פעלו הרב להלל את המשטר הפשיסטי ולהפצת רעיונותיו – איטליה הדמוקרטית מסתייגת מלהציגו.

אין לדעת אל נכון, מדוע בחר תומאס מאן בעיירה “פורטה-דאי-מארמי” של קיץ 1926, דווקא, לשמש לו מעין תמונת רקע לסיפורו “מאריו והקוסם – חווית מסע טראגית” – סיפור שבו חשף את ניצני הפשיזם האיטלקי – שהחל אז מבסס את אחיזתו ושלטונו באיטליה.

אני נוטה להאמין, כי הפשיזם אינו בבחינת “תאונה” שארעה לאומה שבחרה להצטרף לנסיעה, פרועה ולמסור את ההגה בידי נהג שחצן ומתנשא – הבז לעיקולים הרבים ולסכנות שבהמשך הדרך. 

נזכיר כאן, כמה ציטוטים מהדברים עליהם הרחבתי בפוסט השני – שם הבאתי מדבריו של גוסטאב לה-בון על “הפסיכולוגיה של ההמון”:

“המון דומה במשהו לאדם ישן, שהגיונו פסק לרגע מלפעול , המעלה בדמיונו תמונות בעלות אינטנסיביות קיצונית, המתפזרות חיש בבואן במגע עם החשיבה.

ההמון מסוגל לחשוב רק באמצעות תמונות. רק הן מפחידות אותו או כובשות את לבו ונעשות למניעי פעולותיו. 

חיבתו של ההמון היתה תמיד נתונה לא לאדונים טובי הלב, אלא לרודנים ששלטו בו ביד חזקה. לאלה הוא הקים את האנדרטאות הגבוהות ביותר. אם הוא רומם ברגל גאווה את העריץ המופל, הרי זה משום שאחרי שאיבד את כוחו, הוא נכנס לקטגוריה של החלשים, שבזים להם ואין יראים מפניהם.

טיפוס הגיבור האהוב על ההמון יהיה תמיד בדמותו של קיסר. התהילה כובשת את לבו , העריצות מרשימה אותו והחרב מפילה עליו אימה. ההמון, המוכן תמיד לקום נגד שלטון חלש, מתכופף בהכנעה מפני שלטון חזק. אם פעולתו של השלטון אינה יציבה, עובר ההמון, הנשמע תמיד לרגשות הקיצוניים שלו, מן האנרכיה לכניעה, ומן הכניעה לאנרכיה.

[ מצוטט מתוך פסיכולוגיה של ההמון , גוסטאב לה-בון (מתוך ההקדמה) – המחשבה הפשיסטית לגווניה – בעריכת זאב שטרנהל , ספריית פועלים עמוד 49 בעמודים 52-53]

 

בשנות העשרים של המאה ועשרים, היתה עיירת הנופש, “פורטה-דאי-מארמי” מקור משיכה לעילית החברה האיטלקית. יתכן כי תומאס מאן, אז עדיין סופר בורגני מובהק, שככל הנראה עדיין לא נטש לחלוטין את נטיותיו המלוכניות, נמשך לעיירת נופש זו כיוון שאהב את אווירת ה“גראנ-הוטל” – וההסתופפות בצילם של עשירי איטליה שהגיעו אליה לבלות בה את חופשותיהם.

גם תומכים מובהקים של הפשיזם אהבו אותה: אולי זה מסביר מדוע העביר ארטורו דאזזי את מרכז חייו לעיירה זו, בשנת 1925, במקביל לתחילת הצלחתו כפסל המזוהה עם המשטר הפשיסטי. לצידו יכול היה לפגוש שם את המשורר והסופר גבריאל ד’אנונציו, גם הוא ממבשרי הפשיזם, שבנה לעצמו וילה מפוארת בפורטה דאי מאמי. גם בני משפחת אניילי, המשפחה ששלטה במפעלי “פיאט”, ששיתפו פעולה עם מוסוליני מתחילת דרכו, בנו לעצמם וילה מפוארת לבלות את חופשותיהם לחופי הזהב של “פורטה-דאי-מארמי”.  [ ראו רשימת “סלברטאים” בקישור זה

בין חובבי “פורטה-דאי-מארמי” מצאנו גם את איטלו באלבו, סגנו של מוסוליני , והטייס הנערץ על האיטלקים בתקופה הפשיסטית, 

 

איטלו באלבו [ מימין ] “קפץ” עם מטוס-הים שלו לביקור ב”פורטה-דאי-מארמי”.

שהיה נוהג “לקפוץ” לביקור בחופיה עם מטוס-הים שלו  שהיה נוחת על המים:

כל אלה יכולים להסביר את התחושה שתקפה את הסופר בפסקת הפתיחה של הנובלה “מאריו-והקוסם, חווית-מסע טראגית”.

“זכר טורה־די־ונרה [ היא המקבילה הספרותית ל’פורטה-דאי-מארמי הממשית – ו’ ] אפוף איזו אווירה לא-נעימה. הרוגז, דריכות־העצבים והרוח הרעה עמדו באוויר מלכתחילה, ולבסוף אירע גם אותו זעזוע עם צ׳יפולה האיום, שבדמותו עזת־הרושם כמו נתמצה ובא לידי התגשמות אימתנית, הרת־גורל, כל הזדון הממאיר שהאווירה שם היתה רוויה בו.”

החזרה הוירטואלית שלי ל”פורטה-דאי-מארמי”,  לאחר שביקורי הפיזי הסתיים בה, והחקירה והדרישה שדרשתי בהוויית אותה עיירה – לימדו אותי כי מה שתומאס מאן זיהה בשנת 1926 כ”ניצני הפשיזם” מרחף עדיין, כמעין עננה כהה מעל העיירה, המבקשת להציג פנים עליזות של חופשת קיץ, לחופי הזהב של הים התיכון…

לדידי, העובדה כי פרנסי העיירה לא הסירו את הפסל הפשיסטי של דאזזי – “ויקטוריה” מכיכר העיר, למרות השנים הרבות שעברו מאז – מלמדת כי יש מי המבקש כי זכרון עגום זה והנצחה מבישה זו, של כיבוש ברוטלי של ארץ אחרת ודיכוי אכזרי של עם חלש – המסומלים בפסל – מזינים עדיין את רגשותיהם של תושבים רבים ואולי אף קייטנים רבים הבאים לבלות חופשת קיץ עליזה לחוף הים.

שני ענינים עליהם למדתי בהמשך מסעי הוירטואלי חיזקו בי הרגשה זו ואני מבקש לפרטם כאן:

א.   פרשיית פסלו של ארטורו דאזזי “לכבוד הטייס ברונו-מוסוליני”:

בניטו מוסוליני ושני בניו: מימין: ויטוריו ומשמאל ברונו 

שני  הבנים הנראים בתצלום לבושים במדיי ה“חולצות השחורות” של הפשיסטים, הפכו להיות טייסים. הבן הצעיר, ברונו מוסוליני [ הנראה משמאל בתצלום] החל את קריירת הטיס שלו בהיותן בן 17 כטייס הצעיר ביותר באיטליה. בשנת 1935 הצטרף לחיל האויר האיטלקי והשתתף כטייס – בתקיפות מן האויר במלחמת איטליה-אתיופיה השניה,  וכן השתתף בהתקפות האויר של איטליה במלחמת האזרחים בספרד [ ואולי “תרם” את חלקו בהריסת העיירה גרניקה  שפיקסו הנציח בציורו המפורסם. ברונו מוסוליני הספיק גם להטיס את מטוסו למשימות תקיפה והפצצה במלחמת העולם השניה לצד גרמניה הנאצית.

אם נזכור את תאריך הפצצת תל אביב על ידי מטוסי חיל האויר האיטלקי ביום 9.9.1940 – קימת אפשרות שאחד הטייסים שהשתתף בתקיפה זו היה ברונו מוסוליני – מי יודע ?

מכל מקום, הטייס ברונו מוסוליני – בנו של בניטו מוסוליני – נהרג בתאונת מטוס שארעה ביום 7.8.1941 במהלך טיסת אימון על מטוס הפצצה כבד – המטוס לא הצליח להתרומם והוא התרסק לתוך בנין בסמוך לשדה התעופה בפיזה – ושלושה מנוסעי המטוס נהרגו – ביניהם בנו של מוסוליני ברונו שהיה בן 23.

בעקבות מותו פרסם האב בניטו מוסוליני ספר זכרונות רגשני על בנו וקרא לו :  

  ספרו של בניטו מוסוליני – “לשוחח עם ברונו” “PARLO CON BRUNO”

 

אך מוסוליני לא הסתפק בספר לזכר בנו והחליט בשנת 1943 להנציח את בנו בדמות פסל לזכרו. הוא פנה באופן אישי לפסל ארטורו דאזזי – כאחד הפסלים הבולטים של התקופה הפשיסטית באיטליה – והזמין ממנו פסל שינציח את “איש התעופה (AVIATORE) ברונו מוסוליני”

ארטורו דאזזי – יצר את הפסל, כמנהגו ובסגנונו כפסל גדל מימדים, בגובה של יותר מ 2 מטר :

ארטורו דאזזי – איש התעופה ברונו מוסוליני

אך, הפסל עצמו לא הוצב בפומבי בשל המלחמה שמוסוליני הכניס אליה את איטליה, והועבר יחד עם פסלים נוספים שנותרו בעזבונו צעל ידי אלמנתו של הפסל לעיירה פורטה דאי מארמי, והוא מאוחסן באחד ממחסניה. 

אני הימין, בעלי הנטיות הפרו פשיסטיות, שלא נעלמו מאיטליה – לא שקטו ולקראת שנת ה 89 ליסוד “אגודת התעופה האיטלקית” – העלו הצעה, בפני ראש העיר “פורטה -דאי-מארמי” להוציא את הפסל ממחסני העירה בו שכן, לאחר שנתרם לעיריה על ידי אלמנת הפסל, לשם הצבתו בגן של “וילה-ברטלי” שבפורטה-דאי-מארמי” – וילה בבעלות ובניהול העריה המשמשת כמרכז תרבותי.

הטקס להצבת הפסל במקום הציבורי – אמור היה להתקיים ביום 25.3.2012 אך כוונה זו סוכלה בעקבות מחאות חריפות מצד חוגי השמאל וארגוני הפרטיזנים שנלחמו נגד הנאצים והפשיסטים:

פרסום של ANED – הוא הארגון הלאומי של אסירי המחנות הנאציים

נגד הצבת הפסל לזכר ברונו מוסוליני

להלן תרגום קטע מהטקסט המובא בפרסום דלעיל:

“בשם כל אגפי ה- ANPI במחוז לוקה, כתב דידלה גילרדוצ’י, נשיא ה- ANPI המחוזי,

“אני מביע פליאה והתנגדות להחלטת הממשל העירוני של פורטה-דאי-מארמי להשתמש בפסל, שיצר ארטורו דאזזי,  כאנדרטה המוקדשת לטייסים לכבוד ברונו, בנו של הדוצ’ה.

היצירה, שהוקדשה ל”גיבור של המשטר הפשיסטי” שהשיג את “עלילותיו בהפצצת האוכלוסייה האתיופית והלוחמים נגד  פרנקו, הייתה יכולה למצוא מקום הולם בתערוכה או בחלל מוזיאוני המוקדש לאמן, ארטורו דאזזי, אך לא ניתן להשתמש בו לכבד את “התעופה האיטלקית” לכבוד טייסים שנשלחו על ידי מוסוליני למות בחזיתות המלחמה השונות, ושל אלה שהשתתפו אז במאבק השחרור “.

“אני מבקש מראש העיר בוראטי, לחזור להחלטתו הקודמת ולפעול ברוח הפרטיזנים  שנלחמו נגד המשטר והאידיאולוגיה שברונו מוסוליני נחשב לסמל שלה”.

[…] 

ג’ובאנה מסארילו, סמנכ”ל קרן הזיכרון כתב באופן אישי לראש העיר:

“אדוני ראש העיר היקר,

אני מצטרף להפגנות של ה- ANED, ה- ANPI, האנטי-פשיסטים שקשורים כולם להחלטה על התקנת הפסל לכבוד ברונו מוסוליני.

חלק גדול מההיסטוריה של משפחתי התרחשה בין לוניג’יאנה ורסיליה, הסיפור המר החל משנת 1926 [ היא, כזכור שנת הביקור של תומאס מאן ב”פורטה-דאי-מארמי” – ו’ ] השנה בה נאלץ סבי אמיליו ארטה להתפטר מתפקידו כרואה חשבון הראשי בגלל חברותו במפלגה הסוציאליסטית. מחוז מסה קררה.

בתו מריה ארטה, ילידת מסה, אז אפואניה, גורשה ממילאנו בשנת 1944 למחנה הריכוז רוונסבריק מסיבות פוליטיות, כלומר השתתפות במאבק האנטי פשיסטי.

בכל קיץ מאז 1960, אנו הילדים והנכדים חוזרים לורסיליה היפה ומתפעלים מהרי האלפים של אפואן, הים, הנוף הקסום של המבצר.

זה עניין של עצב עמוק להווכח כמה מעט אכפתיות יש לזיכרון ההיסטורי באזור בו נפגעו חיי מתנדבים רבים על ידי הברבריזם הנאצי והפשיסטי.

עלינו לזכור תמיד!

ג’ובאנה מסארילו”

מחאה זו הצליחה להחזיר את פסלו של ארטורו דאזזי – לזכר בנו של בניטו מוסוליני – חזרה למחסן.

ב.   המוזולאום לבית ציאנו – בליוורנו 

בהמשך המסע הלימודי שערכתי בעקבות המסע והביקור הקצר שלי ב”פורטה-דאי-מארמי” , ענינים אחדים שבתחילה התיחסתי אליהם במידה של חוסר ענין , כפי שכתבתי בפוסט השני בסדרה זו – הפכו בהמשך לבעלי משמעות:

הנה דברים שכתבתי בתחילת המסע :

“ליד ה”גראנד-הוטל” צילמתי בחטף שני פסלים, שלא זכו לאותו “הוד והדר” לו זכה פסל זה, והיו מוזנחים בגינה בלתי מטופחת בשכנות למלון שהשם “גראנד-הוטל” הסתבר לי כי כיום הוא קצת…גדול עליו… ואפילו מיושן משהו, נזכרתי כי לרגלו של אחד מפסלי גיבורי-החייל הגדולים ממידת אדם המזוינים ברובה, היה מוצב איזה שלט מָהוּהַּ, שעלי להודות, לא משך את תשומת ליבי ולא ייחסתי לו חשיבות מיוחדת בעת הביקור שם. צילמתי את הפסלים כלאחר יד, כמו כדי “לצאת ידי חובת” התייר הממהר …

השלט המָהוּהַּ לרגלי גיבור החייל עם הרובה

בהמשכו של אותו פוסט ציינתי כי בעקבות הצפיה בסרטון שגילה לי את שמו של ארטורו דאזזי כיוצר הפסל המוצב לפני חומת המצודה שבכיכר העיירה:

והוספתי: 

“הסקרנות החזירה אותי לתצלומים שצילמתי כלאחר יד בסמוך ל”גראנד-הוטל”  וכשעיינתי בתצלום הפסל של מי שכיניתי “גיבור החייל והרובה בידו”, יכולתי להבחין בשלט שלרגלי אחד הפסלים:
 

הפסל של “גיבור החייל והרובה בידו” והשלט שלידו:

הסתבר לי כי גם שני פסלים אלה הם מעשה ידיו של אותו פַּסָּל”

סברתי שבכך תם המסע שלי בנסיון לפענח את “הפסיכולוגיה של הפאשיזם” אך ההיחשפות לפרשת הפסל של ברונו מוסוליני, חשפה בפני פן נוסף באישיותו ובקריירה ובמעמדו של ארטורו דאזזי, בין ראשי המשטר הפשיסטי באיטליה.

למותר לציין כי העובדה שהדוצ’ה בכבודו ובעצמו פנה לארטורו דאזזי כדי שינציח בפסל את בנו הטייס שנפל, מלמדת על הזיקה ועל הקשר הנפשי והאמון שרחש הדיקטטור הפשיסטי לפסל ארטורו דאזזי.

וסיפורם של שני פסלי אותם “גיבורי חייל ורובים בידיהם” המוצבים בגינה מוזנחת וחסרת כבוד בשכנות למה שהיה פעם, בימים שהפשיזם הרים ראשו בפורטה דאי מארמי ה“גראנד-הוטל”  – הוא פן נוסף המאיר ומעיד על מעמדו וקשריו ההדוקים של הפסל ארטורו דאזזי עם הצמרת הגבוהה ביותר של המשטר הפשיסטי – כמי שזכה לאמונם ובידיו הפקידו את הנצחת זכר יקיריהם.

ולהלן תמצית הפרטים:

אחד מראשוני הפשיסטים שהצטרפו למוסוליני בכינון הפשיזם באיטליה, היה האדמירל הימי Conztanzo Ciano מעיר הנמל ליוורנו

אדמירל-הימיה –  (1876-1939)  Conztanzo Ciano

אדמירל קונסטנצו צ’יאנו זכה לתהילה במלחמת איטליה-טורקיה בשנים 1911-1912 ובעיקר צבר תהילה בעקבות קרב ימי בים האדריאטי במהלך מלחמת העולם הראשונה, נצחון שהחזיר, ולו במעט לאיטליה,  את כבודה הרמוס לאחר המפלה הקשה שספגה בקרב Caporetto  כה רבה היתה התהילה לה זכה האדמירל עד כי המשורר גביאל ד’אנונציו – שהשתתף גם הוא באותו קרב הילל את קונסטאנצו צ’יאנו באחת מיצירותיו.

בשנת 1903 נולד לאדמירל בנו, גאלאצ’ו צ’יאנו ובשנת 1922, בהיות הבן כבן 19 הצטרף לאביו בן ה 46 ושניהם, כלאומנים נלהבים וכתומכים בלב ונפש של בניטו מוסוליני צעדו ב“המצעד על רומא”,  בשנת 1930 נישא הבן גאלאצו צ’יאנו לאדה מוסוליני – בתו הראשונה של בניטו מוסוליני שנולדה עוד לפני שנישא באופן רשמי לאשתו ראקאלה.  היתה זו חתונה חגיגית של שתיים מהמשפחות שבצמרת ההיררכיה הפשיסטית באיטליה, אליה הוזמנו כ 4,000 אורחים !

עד מהרה החל גלאצו צ’יאנו לעלות בסולם השלטון הפשיסטי באיטליה, עד שמונה להיות שר החוץ של איטליה הפשיסטית ועסק רבות בטיפוח הברית בין איטליה הפשיסטית לגרמניה הנאצית. מוסוליני העניק לאב קונסטנזו צ’יאנו תואר אצולה והוא הפך להיות “הרוזן הראשון לבית קורטלאזו ובוקארי” והבן זכה באופן טבע להיות הרוזן השני לבית קורטלאזו ובוקארי.

בשנת 1935 השתתף גלאצו צ’יאנו כטייס בתקיפות במלחמת איטלה-אתיופיה.

ביום 26.6.1039 – נפטר קונסטנצו צ’יאנו, וערים רבות באיטליה התחרו על הזכות להנציח את זכרו של אחד מיקירי הפשיזם האיטלקי.

משפחת צ’יאנו בחרה בארטורו דאזזי – פסל הבית של העילית הפשיסטית של איטליה – להקים לאבי המשפחה יד זכרון בעירו ליוורנו:

ארטורו דאזזי – כשהוא נעזר בארכיטקט Caetano Rapisardi הציעו להקים “מוזוליאום” – אחוזת קבורה מפוארת בה יקבר אבי המשפחה ולימים גם שאר בני המשפחה והמקום שנבחר לכך היה על צלע הר מעל עיר הנמל ליוורנו:

 

הצעת ארטורו דאזזי להקמת המוזוליאום של צ’יאנו בליוורנו

על פי התוכנית הגראנדיוזית מעל אחוזת הקבר שבתחתית המודל [ וראו את גודלם של האנשים לצורך קבלת מושג על קנה המידה של הפרוייקט] מעל מבנה אחוזת הקבר יתנשא מגדל נישא עליו תוצב אנדרטה גדולה להנצחת אבי המשפחה – האדמירל Constanzo Ciano ומאחוריו יתנוסס מגדלור עצום מימדים שיאיר לאניות המגיעות לנמל ליוורו – כשהמגדלור ייבנה בדמות ה”פאשיו הפשיסטי”.

ארטורו דאזזי החל לחצוב באבן שנמצאה מתאימה באי סרדיניה, את דמותו של אבי המשפחה – ומה שנותר מעבודתו, מוטל כיום כאבן שאין לה הופכין בשדה בו נחצב. 

פסל הראש של קונסצאטנצו ציאנו – שימו לב לגודל המתוכנן של הפסל

ארטורו דאצי החליט להפקיד שני שומרים בדמות מלחים חמושים ברובה להיות שומרי הקבר – הוא החליט לגלף אותם בחומר האהוב עליו – שייש קררארה – על חציבתם, עבד בביתו ב”פורטה-דאי-מארמי”. כן עיצב את דמותו של נער שהיה צריך לקדם את פני הבאים לחלוק כבוד לזכר משפחה הפשיסטית המכובדת.

אלא שבאה המלחמה אליה הצטרפה איטליה לצד גרמניה וכמו מפעלי בניה אחרים – גם פרוייקט זה נעצר. עד שביום 25.7.1943 נערכה ההצבעה ב“מועצה הפשיסטית העליונה” וגלאצו צ’יאנו, חתנו של מוסוליני, ובעלה של הבת האהובה על אביה – בניטו מוסוליני, היה בין 19 שהצביעו בעד הדחת מוסוליני מכסאו.

בעקבות זאת ברח ציאנו ביחד עם אשתו ביום 28.8.1943 לברלין בתקווה למצוא מקלט בגרמניה שסימני התמוטטותה הצבאית כבר היו ברורים.

הגרמנים עצרו אותו והסגירו אותו למוסלויני שהקים בינתיים בסאלו שעל אגם גארדה את “הרפובליקה הסוציאלית של איטליה” משטר בובות בחסות הנאצים. 

גאלאצו ציאנו יחד עם בכירים נוספים שהצביעו נגד מוסוליני בהצבעת ההדחה – ביניהם הגנרל אמיליו דה בונו – שגם הוא היה מראשוני הפשיסטים וצעד עם מוסוליני מראשית הדרך והיה באותה עת כבן 80 הועמדו למשפט בגין בגידה.

גזר הדין היה מוות ביריה על ידי כיתת יורים.

כל תחנוניה של אדה מוסוליני – צ’יאנו לחון את בעלה -אבי ילדיה – לא הואילו ומוסוליני אישר את גזר הדין –

כאן סרט הבו צולם “טקס” ההוצאה להורג של גלאצו ציאנו, הגנרל אמיליו דה בונו ועוד שני מנהיגים פשיסטיים שהורשעו בבגידה:

 

קישור ישיר.

מצאתי להביא סרט מזעזע זה כי יש בו להאיר באור חד על מהותו האכזרית של הפשיזם שהנהיג בניטו מוסוליני באיטליה

מאז אחוזת הקבר של משפחת צ’יאנו הוזנחה ונבזזה והיא כיום חורבה עלובה – כפי שניתן לראות בסרטון הוידיאו בקישור זה   ורק שני הפסלים שהכין ארטורו דאזזי להציב כשומרי הקבר –

נותרו מיותמים, וחסרי עבודה, בגן פסלים מוזנח ועלוב, בסמוך לגראנד הוטל ב”פורט-דאי-מארמי” 

 

הגיעה עת סיכום:

כמו כל מסע, גם מסע זה, שהתארך והתרחב מעבר למתוכנן – מגיע כאן לסיומו:

תחילתו, בחודש יולי 2016, בקריאה בסיפורו של תומאס מאן “מאריו והקוסם, חויית-מסע טראגית”, המשכו בגילוי האלגוריה לניצני הפשיזם, שהחל להכות שורש בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20, ומשם הדרך להרחבת הידע באשר להתבססות הפשיזם באיטליה, היה צעד נוסף ומתבקש. הסקרנות לנסות ולxנכרן בין רמזים שהטמיע תומאס מאן בסיפור – לבין ההתרחשויות ההhסטוריות, הובילה לפוסטים בהם הרחבתי על עליית מוסוליני לשלטון והשתלטותו  על הפוליטיקה האיטלקית ובעיקר על תודעת ההמונים האיטלקיים.

במהלך הרצאת הדברים, הרשיתי לעצמי, להציג, מפעם לפעם, הקבלות, כאלה ואחרות, בין איטליה של אז ובין ישראל של היום.

את הקריאה המוערת והמוארת בסיפורו של תומאס מאן, לא סיימתי, ונתתי לעצמי ולקוראי מעין פסק זמן, כיוון שחשתי  שיש עינים שמעלה הסיפור – שהיתי זקוק לזמן נוסף על מנת לרדת לסוף דעתפ.,

בין לבין, נדמנתי, בדרך מקרה, בחודש ספטמבר 2017 למסע תירותי, דרך טוסקנה אל עבר פירנצה. כיוון שהעירה בה העביר תומאס מאן את חופשת הקיץ שלו בספטמבר 1926, “פורטה-דאי-מארמי” היתה סמוכה לנתיב נסיעתי, החלטתי לערוך סטיה קלה מהמסלול המתוכנן לטובת סיור קצר, באותה עיירה, תוך שאני מזמזם לעצמי את המנטרה – כי גם סטיה זו חסרת כל ערך כי מה כבר אצליח לאתר בעיירה כ 90 שנה לאחר ביקורו של תומאס מאן – וגילויי ניתני הפשיזם עליהם כתב בסיפורו זה ?

ואכן, היבול היחידי שקצרתי בביקור טוף זה בפורטה-דאי-מארמי, חשף בפני את מה שהיה לפני שנים רבות ה”גראנד-הוטל” של “טורה-די-ונרה” [ כשמה של העיירה בסיפור ] שגם הוא כבר ירד מגדולתו ומפארו, ומה שנותר לי הוא רק לדמיין את אותה “בינוניות אנושית ואספסוף של קרתנים”, כלפי האורחים הלא-איטלקיים, בעיירת נופש שאמורה היתה לקבל פניהם בסבר פנים יפות.

כיוון שכל הדרכים בפורטה-דאי-מארמי מובילות ל”פורטינו” היא המצודה שבכיכר העיירה – שעל שמה נקראת העיירה – “מצודת השיש”  עברתי בה, בדרכי להמשך הטיול, ומכיוון שהגשם שירד קודם לכן, פסק מזעפו, מצאתי עצמי, בדרך מקרה, בכיכר הרטובה מול פסל מוזר עשוי שיש לבן, המוצב לגאווה בכיכר המרכזית של העיירה – אך, למרבה הפליאה נעדר כל זיהוי – לא לשם הפסל ולא לשם הפסל.

 לא יחחסתי לו חשיבות רבה, ורק תהיתי מדוע אין כל פרט מזהה בסמוך לפסל המוצב בצורה כה בולטת בלב ליבה של העיירה?

משם המשכתי בטיולי לפירנצה, ועד לחודש אפריל 2020 – לא שבתי לעסוק בסיפור, שהמשיך להמתין לי להמשך הקריאה המוערת והמוארת בו.

מחאת הדגלים השחורים

והנה בחודש אפריל 2020 – הוא חודש האביב וחג החרות – והעננה המעיקה של מגפת הקורונה, מרחפת מעל ראשינו מה שנקרא “מחאת הדגלים השחורים” פרצה בארצנו, בתנופה רבה: ציבורים רחבים יצאו לרחובות במחאה כנגד נסיונות לנצל מצוקה טבעית ואמתית מול פניה של מגפה בלתי מוכרת, ותוך העצמה של חרדות ופחדים ניסו לעשות רווחים פוליטיים לעצמם ולטובת שימור שלטונו של בנימין נתניהו, חרף המשפט שאמור היה להפתח נגדו בהאשמות כבדות של שוחד מרמה והפרת אמונים, ובמסווה של ססמאות של “אחדות-העם” ו”טובת העם ובריאותו” החלו מצמצמים את זכויות הפרט ומצרים את צעדיו עד כי הונפו, ברחבי הארץ, לאות מחאה דגלים שחורים לרוב;

מחאת הדגלים השחורים החזירה אותי לסיפורו של תומאס מאן, בצילם של מה שנראה “תהליכים מעוררי חשש” לדמוקרטיה בישראל.

והמשכתי איפוא בקריאה , ותוך כדי כתיבה זו, כך עלה הצורך לחזור לאותו ביקור קצר שערכתי ב”פורה-דאי-מארמי” – ולחידה הלא פתורה של אותו פסל – שבכיכר העיירה.

וכך החל מסע וירטואלי חדש, אותו תיארתי בארבעת הפוסטים הללו – שיש שיטענו כי הם עמוסים בפרטים רבים מידי המתארים עובדות, ארועים, אישים וסיסמאות ואידיאולוגיות, אותן ניסה המשטר של בניטו מוסוליני להטמיע בעם האיטלקי.

אכן, כדי להציג, בפני גולשים שאינם מצויים בפרטי ההיסטוריה של איטליה במאה העשרים, סברתי כי ראוי להביא את הפרטים הללו כדי שהתמונה תהיה רחבה מספיק ותאפשר הצגת הרקע לארועים ולמאוראות.

סברתי גם, כי הרחבות אלה יכולות להעמיד ולחדד את הידע הכללי באשר לאבני היסוד המרכיבות, בסופו של דבר, את פסיפס רחב היריעה, המסתכם במילה “פשיזם”

כך יש לקרוא את הפרק הדן במלחמת איטליה-אתיופיה השניה – שהיא אבן הראשה של פיענוח הפסל בו עסקתי.

לכאורה פסל שולי, בעיירה שולית, של פסל ששמו כבר נמחק ברובו מתולדותיה של איטליה, ואין סיבה מהותית לעסוק בו ולסייע ב”החייאתו”.

אך, כאשר אנו נזכרים בנסיבות יצירתו והצבתו של הפסל , והכל לפיאור הפיכתה של איטליה – לאימפריה על חשבון עמים מדוכאים ונכבשים באפריקה, נזכרים אנו בשורש המילה שכה הלהיבה את בניטו מוסוליני בנאום “כינון האימפרו” שנשא בליל ה 9 במאי 1936 מעל מרפסת ארמון ונציה – בכפי שכינה באיטלקית את הכיבוש של אתיופיה, נזכרים אנו, כדרכנו באתר “מילים” בשורשיה של המילה : IMPERO [ אימפריה ] ביטוי אותו שאב מוסוליני מן הלטינית-רומית שמשמעו בין השאר ההקשרים הבאים:

  • לכפות עצמוto impose
  •  לתת פקודות to order
  •  לצוות to command
  •  להטיל מס to levy 
  •  לשלוט to rule
  • כולם ביטויים המתארים שליט ושלטון פשיסטי.

ועתה: אם נחזור מן ההיסטוריה אל האקטואליה, אין אנו יכולים לשכוח כי איטליה כבשה ודיכאה את העם האתיופי הנכבד תקופה של 5 שנים . כעבור חמש שנים מן הכיבוש – נאלצה איטליה לסגת מכיבושה !

אך בה במידה אנו עוקבים בדאגה רבה אחר נטיות מגלומניות של בנימין נתניהו לדמות את ישראל הקטנה לאימפריה. נדמה כי לאחרונה בנימין נתניהו “התאהב” בסלוגן המציא – ווהוא הולך ומתאב בו עד לסחרור חושים – כאשר הביטוי “אני” ו”אני” ו,אני” חוזרים ונשנים בהופעותיו התכופות בטלוויזיה .

וכבר הערנו כנגד תופעה מדאיגה זו בפוסט מיום 26.10.2019 : “הפשיזם” : נקודות ציון – אותו אזהרה – הפסיפס הפשיסטי בטרנטו 

 

אני מתעכב כאן, על היבט זה בהתנהלותו של בנימין נתניהו, בלא לזלזל בפגיעות האחרות במרקם היחסים הדמוקרטיים הסופגים התקפות חוזרות ונשנות – מצד מי שנמצא במצוקה אישית קיומית בשל המשפט הפלילי בהאשמות חמורות המתנהל נגדו – ותוך כדי כך הולכות ונשחקות, אחת אחרי השניה זכויות האדם, וזכויות מיעוטים בחברה הישראלית.

תחילתו של התהליך עוד לפני שבנימין נתניהו עלה לשלטון, והוא מתחיל, לטעמי, עם הכיבוש שכבשה ישראל את הגדה המערבית ואת עזה ואת רמת הגולן, והפכה את ישראל לכוח כובש השולט על עם נשלט.

כשאנו חוזרים מן ההיסטוריה אל האקטואליה – מוטלת עלינו החובה לזכור כי גם מדינת ישראל כובשת ומדכאת עם חלש בכוח יתרונה הטכנלוגי והכלכלי העדיף,

וכאשר נשמעות בציבורים הולכים ומתרחבים בארץ החששות מפני הפיכתו של המשטר בישראל למשטר הנוטש את עקרונות הדמוקרטיה ומעצים את תחושת ומועקת אפלת הפשיזם, הפסל, עליו הרחבתי את הדיבור כאן, יכול לסמל גם את היחס בין הכובש הדורך על גבו של הנכבש – סיטואציה שהיא הרת אסון לא רק לנכבש אלא גם לכובש ול”מנצח”.

 הנה,  ביום בו אני עומד לחתום מסע זה הופיעה בעתון הארץ ידיעה – שכותרתה “ישראל מגבשת רשימת בעלי תפקידים שעלולים להישפט בהאג” שראוי לשים אליה לב:

 

איננו יחידים בעולם, ולא לעולם חוסן ולא רק על החרב נחיה:

הגיע הזמן שנבחין ונתריע ונעמוד בפרץ – כי הסכנות עליהן הצביע תומאס מאן בסיפורו “מאריו והקוסם, חווית מסע טראגית” אותן איבחן עוד בשנת 1926 – רובצות לפתחנו.

הפסל הפשיסטי עליו הרחבתי את הדיבור בפוסטים אלה, שנוצר ברוח הדיכוי הפשיסטי – יכול וצריך לשמש לנו ראי מתריע מפני ההתנשאות וההשפלה שאנו משפילים את מי שנחשבים בעיני רבים כ”נכנעים” ו”מובסים”

גם מי שאנו שולטים בגורלם, מכוחו של כיבוש צבאי – העם הפלסטיני – זכאי לזכויותיו ולחירות המגיעה לו : וככל שנגיע עימו להסדר הוגן – לשני הצדדים – ונחזור  להיות עם המכבד את זכויות האדם, עקרונות הדמוקרטיה והשלום – כן ייטב לנו – ויפה שעה אחת קודם !

 

ויקטור הרצברג

16.7.2020

 

 

 

 

 

 

 

 

.

 

 

 

 

__________________________________________

פוסטים בנושא תומאס מאן – “מאריו והקוסם” והפשיזם

______________________________________________________________

[07.1] תמאס מאן: מאריו, הקוסם וצמיחת הפאשיזם – מבוא

[07.2] תומאס מאן: מאריו והקוסם – סממני הפאשיזם שבטקסט

[07.3] תומאס מאן – מאריו והקוסם – המופע של ה”קוואליירה צ’יפולה” – המבוא 

 

[07.4] מסע ומסה : בעקבות תומאס מאן 

[07.4.1] מסע ומסה : בעקבות ת. מאן – לפורטה-דאי-מארמי 

[07.4.2] מסע ומסה בעקבות ת.מאן -“חקירה בפסיכולוגיה של הפשיזם” 

[07.4.3] מסע ומסה בעקבות ת.מאן – האמן בשירות הפשיזם  

[07.4.4] בעקבות תומאס מאן – פשר הפסל Vittoria ב”פורט-דאי-מארמי”

 

 

 

_______________________________________

פוסטים בנושא “מוסוליני והפשיזם” 

_______________________________________

[01] מוסוליני והפשיזם: הולדת הפאשיזם מרוח ה”פאשיו”

[02] מוסוליני והפשיזם –  “הפאשיו” ודרכו של מוסוליני לשלטון

[03] מוסוליני והפשיזם – מוסוליני מכתיר עצמו “IL DOCE” -“המנהיג”

[04] מוסוליני והפשיזם – המקורות הרומיים של סמל ה”פאשיו”

[05] מוסוליני והפשיזם – מה מסתתר מאחרי ה”פאשיו” הפשיסטי

 

_________________ 

 

“מסעות אנטי-פשיסטים לאתרים פשיסטיים”

 

_______________________________________

פוסטים בנושא “פשיסטנים עבריים” 

_______________________________________

 

[01] פשיסטנים ופשיסטים בעברית 

[02] אב”א אחימאיר – “מפנקסו של פשיסטן”

[03] איתמר בן-אבי ועתונו “דאר היום” [ בהכנה ]

[04] מירי רגב – “אני שמחה להיות פשיסטית” –[ הפוסט בהכנה]  [ בינתיים : הסרטון ]

 

 

 

 

 

 

 

Google Translator
[render-milim-gtranslate]
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....