.

אודיסאוס והסירנות

כד יווני מצויר [ 480-470 לפני הספירה ] ועליו תיאור של סיפור אודיסאוס והסירנות בהשראת “האודיסיאה”  

 

 

1. מבוא

 

סיפורן של ה”סירנות” ואודיסאוס, מוזכר בפרק ה-12 של ה”אודיסיאה” של הומרוס. הפרק ה 11 בספרו של ג’יימס ג’ויס “יוליסס” זכה לכותרת “הסירנות”. שם זה נרשם בשנת 1920בכתב ידו של ג’יימס ג’ויס על דף נייר שלימים זכה לכינוי “הסכימה של לינאטי” לאחר שהסופר מסר לידידו את ה”סכימה” של ספר “יוליסס”  שהיה באותה עת בעיצומה של כתיבתו. “הסכימה” נועדה להבהיר לידיד את מבנה היצירה ואת זיקותיה השונות ליצירתו של הומרוס “האודיסיאה”. לפי “סכימה” זו כל אחד מ 18 הפרקים המרכיבים את “יוליסס” זכה לכותרת – הלקוחה מהאודיסאה.

יחד עם זאת, חשוב לציין כי במהדורה הראשונה של “יוליסס” שיצאה בפאריז בשנת 1922, תחת עינו הפקוחה של ג’ויס – לא הודפסו 18 הכותרות המוכרות של הספר., ג’ויס עצמו נזקק בהתכתוויותיו בנוגע לספרו לכותרות ה”הומריות” של הפרקים.

נדמה, שדי בעובדות אלה כדי להצדיק , מה שבפועל עשו כל מבקריו של ג’ויס שהקפידו לציין, את תוכנם של הארועים המופיעים באודיסיאה של הומרוס המתיחסים לכותרות ולפרקי ספרו של ג’ויס.

לכן, נראה לנו כי כדי לרדת לרדת לעומקה של יצירת הענקים של ג’ויס – יוליסס” , עלינו לחקור את הזיקות המורכבות שייצר ג’וייס אל המיתוס ההומרי, זיקות המאופיינות במקרים רבים, ברוח של אירוניה ואף סרקאזם למקור היווני המלווה את סיפרו של ג’ויס מתחילת ספרו ועד סופו.

את סדרת הרשימות שתעסוקנה בפרק ה”סירנות” שב”יוליסס” של ג’ויס – אפתח בקריאה בפרק ה 12 באודיסיאה הוא הפרק בו מסופרות עלילות הסירנות ואודיסיאוס, גיבור האפוס ההומרי = שג’ויס בחר, מסיבותיו לקרוא לו בשמו הרומי “יוליסס” ולא בשמו היווני המקורי אודיסאוס או “אודיסס” על האירוניה שבהחלטה זו כתבתי את הפוסט הזה: [06.3] יוליסס – ממיתוס לאירוניה: השם יוליסס כאירוניה

 

2. שלושה תרגומים לעברית

לרשות הקורא העברי עומדים כיום 3 תרגומים של האודיסאה של הומרוס לעברית:

הראשון בהם הוא תרגומו השירי רב ההשראה של המשורר שאול טשרניחובסקי – שתרגם את האפוס המלא [ הן את ה”איליאדה” והן את ה”אודיסאה, מיוונית עתיקה ]. התרגום של האודיסיאה, עליו שקד טשרניחובסקי שנים רבות, יצא לאור בראשית שנת 1941 [ עידו בסוק: “ליופי ונשגב לבו ער – שאול טשרניחובסקי – חיים” בעמוד 465 ] 

השני, על פי סדר הופעתו, הוא התרגום בפרוזה מיוונית מעשה ידיו של אברהם ארואטי [ הוצאת הספרים על שם מאגנס  משנת 2012 ]

והשלישי הוא תרגום שירי חדש מעשה ידיו של המשורר אהרון שבתאי שגם הוא תרגם מן המקור היווני העתיקה שראה אור בשנת 2014 ;

מי שמבקש לרדת לעומק כוונותיו של הומירוס בחיבור האודיסיאה – תלוי בפיענוחה של שפת המקור היווני, שפה שכיום היא שפתם של יודעי חן ומלומדים המתמחים בתרבות יוון הקלאסית. גילו נאות מחייב את החתום מטה, לציין כי הוא אינו שולט, לדאבונו בשפה היוונית העתיקה,  על כן, נאלץ להסתפק בתרגומי הומיתוס של הומרוס – ואזקק בהמשך קריאתי להלן, לשלושת התרגומים לעברית שהוזכרו לעיל, ולצורך בירורן של שאלות שנותרו פתוחות, אי פה אי שם, נזקקתי גם לשני תרגומים של האודיסיאה לאנגלית – אלה הם שני התרגומים לאנגלית שג’ויס נזקק להם – והם: : תרגומו של Samuel Butler  ותרגומו של Alexander Pope ;

3. מהו “מיתוס” ?

מקורה של המילה “מיתוס” [ mythos ] הוא ביוונית עתיקה. מבחנת תרגומה המילוני מקבילותיה בעברית הן: “מילה”, “דיבור”, “נאום”, “שיחה”. “ידיעה”, “שמועה”, “סיפור”.  אך פירושים מילוליים אלו אינם מצליחים להקיף את מרחב המשמעויות הנלווה למילה בודדת אך רבת משמעויות זו:

כדי להבין את משמעותה הכוללת ניתן להוסיף כאן את ההרחבות המופיעות במילון “רב-מילים” – לאמור “מיתוס” הוא :

“1. סיפור אגדתי קדום על יצורים על-אנושיים, גיבורים מופלאים, תופעות טבע, מאורעות ומנהגים, המהווה חלק מן המורשת של קהילה מסוימת. המיתוסים נועדו לתת תשובות לשאלות הקיום המהותיות, כמו בריאת העולם, היווצרות האדם, הטוב והרע וכד’.
• המשורר מחיה בשיריו מיתוסים פגאניים קדמוניים.

“2. דמות, אירוע וכד’, שבתודעה העממית הוענקה להם הילת זוהר שהפכה אותם לאגדה; הדימוי הגדול מהחיים של דמויות או של אירועים כאלה בעיני הכלל.
• השחקנית הזאת הייתה אלילה בחייה ומיתוס במותה.
• הקולנוע ההוליוודי הנציח את המיתוס של המערב הפרוע בשורה של סרטים.

“3. רעיון, אמונה וכד’ המקובלים על הכלל, ואשר איש אינו מטיל ספק באמיתותם, אף שהם כוזבים או בלתי מבוססים.
• המחקר המדעי בן-זמננו ניפץ הרבה מיתוסים עתיקים.

בניגוד למדע, המעניק הסבר לעובדות אמפיריות, המיתוס אינו מתמקד בעובדות אלא בערכים – מיתוס ממבקש לתת משמעות לחיי אדם וגורלו. דבר זה בולט כאשר אנו דנים  בסיפורים הקדומים שמקורם במיתולוגיה היוונית. מאחר והמיתוס הוא בפועל אוסף של סיפורים שעברו מפה לאוזן לאורך הדורות חלים בו, באופן טבעי שינויים וגיוונים, הוא דומה לנהר-ארוך ורחב מימדים, הסוחף בדרך זרימתו, צבעי וטעמי האדמה בה הוא זורם, יש בו במיתוס ממידת “חכמת-ההמונים” שהחזיקה מעמד על פני דורות, ולכן יש הרואים בו ביטוי עמוק לנפש האדם בכלל. והשתקפות של ערכיה של החברה.

המיתוסים היוניים הקלסיים, מלאים דמויות של יצורים על-טבעיים,ענקים וגמדים בני כילאיים שחציים ילודי-אישה וחצים האחר ילודי חיה, ביחוד בולט הדבר בפרק שאנו עוסקים בו המספר את סיפורן של “הסירנות” – שהומירוס נמנע מלתת להן תיאור ויזואלי. והן תוארו כבעלות פנים והחלק העליון של הגוף כגוף אישה והחלק התחתוןכגוף ורגליים של ציפור.

לןצידן של יצורים אלה, אגדות עם שונות דיברו על בנות-ים שחציין העלין הוא פני אישה וגוף אישה וחלקן התחתון הוא גוך או סנפיר של דג. כיוון שהמצע אינו מכיר יצורים אגדתיים כאלה,מקובל היה להתייחס לסיפורי המיתוסים השונים ב”סלחנות” בשל אי דיוקים עובדתיים שנכללו בהם.

מקרה מבחן התריחש ביום: 9 בינואר 1499 כאשר כריסטופר קולומבוס, הספן הידוע דיווח כאילו במסעו באיזור המוכר היום כרפובליקה הדומיניקנית ראה שלוש “בנות-ים” [Mermaids]  ותיארן כ: “not half as beautiful as they are painted.” אך עד מהרה התגלתה הטעות בזיהויו של קולומבוס – ומה שהוא ראה בפועל היו מה שמכונה “פרות-ים” המכונות “manatees” שהן חיות מים גדולות החיות במים חמימים ודוגמה של יצור זה ניתן לראות בקישור זה 

זה מביאנו לתכונה שראוי לשים לב אליה בבואנו להבין מהותו של “מיתוס” כפי שניסח זאת חוקר הדת מירצ’אה אליאדה, המניח שישנו גרעין של אמת בסיפור המיתולוגי, אך זו אינה ה”אמת העובדתית” אלא “אמת דתית”. במובן זה המיתוס אינו דורש להכריע  בדבר היותו אמת או שקר. הוא מציג עובדות ומצב, ולא טענות אשר ניתן להכיל עליהם דיון פילוסופי, ולהכריע, בסופו של תהליך מה אמת בו ומש שקר.

כלומר מותר להניח כי בכל “מיתוס” יש אלמנטים מן האגדה ומתיאורים של כוחות או יצורים אל ו על אנושיים – אך בסיפור עצמו ניתן לגלות שכבות של אמת המדברת אלינו.

יתרה מזו :מאחר והמיתוס מתייחס לתקופות קדומות ביותר הוא אפוף מצד אחד מסתורין אך מצד שני גם הדרת כבוד ועיקר בו הוא המסר שהוא מבקש להעביר באמצעות סיפור המעשה. במובן זה המיתוס הוא סיפור מכונן תודעה למרות שאמיתותו המדעית עומדת בספק.

ניתן לצטט כאן את את מרכיביו הבאים של המיתוס כפי שמציגו הפילוסוף והפסיכולוג אריך פרום, דהיינו :כי המיתוס מצייר ומציג תמונת קדם-מדעית שיש בה אלמנט של אגדה ואנונה תפלה, שמקורה בדמיון פיוטי, אך יחד עם זאת היא מדברת אלינו בלשון סמלים ומשדרת אלינו מסרים ורעיונות שיש בהם תורת-חיים, מוסר ועקרונות דתיים.

 

ראוי להוסיף כאן תכונה נוספת עליה מצביע עירד מלכין במאמרו: אודיסאוס המעופף” המדגיש כי חלק מעיצובו של המיתתוס מתפרש מעבר לטקסט הכתוב של השירות גם לעולם הציור:

“יש לזכור שהמיתולוגיה מולידה לא רק סיפורים, אלא גם דימויים חזותיים, טקסי פולחן, ואפילו הצדקה לקיומן של שושלות. מיתוסים לא היו סיפורים בעלמא; הם היו “אידיאות” במובן היווני של המלה, שבהן חוֹברים יחדיו שיח ודימוי צורני. מעבר לכך, ה”סיפור” אינו הכל במיתוס. יש לראותו כמורכב משורה של קטגוריות, האחוזות זו בזו כחוליות בשרשרת. כך, למשל, הוליד המיתוס של אודיסאוס לא רק את העלילה האֶפּית של האודיסיאה, אלא גם גירסאות חלופיות ועלילות הֶמשֵך, דימויים חזותיים (הרואיים וקריקטורליים), טקסי פולחן (כמנחות לאודיסאוס) ואפילו תחרויות אתלטיות שנערכו לכבודו.

קטגוריות הסיפורים, הדימויים החזותיים וטקסי הפולחן שזורות ואחוזות זו בזו, אך לא בהכרח נובעות זו מזו. בחברה היוונית היה עולם המיתוס רב-פנים וכלל התייחסויות הדדיות בין המיתוסים, התייחסויות ואסוציאציות שהיו כה מוכרות לקהל השומעים עד שמשוררים וציירים יכלו להניחן בביטחה ולא תמיד לציינן במפורש.”

 

על כן בבואנו לתאר את סיפורן של הסירנות ואודיסיאוס ניזקק לציורים כחלק בלתי נפרד מתיאור המיתוס:

 

 

♣

 

4. סיפור המפגש בין אודיסיאוס והסירנות:

 

את סיפור העלילה של אודיסאוס והסירנות אבסס ראשית על תרגומו בפרוזה של אברהם ארואסטי, [ שאינו נעדר ביטויים שיריים מובהקים ],  תוך השואה לתרגום טשרניחובסקי ותרגום שבתאי:

לאחר שובם של אנשיו של אודיסאוס מהדס [ Hades = ארץ המתים ] מזמינה אותם המכשפה / הקוסמת קירקה [  Circe ] לארוחה דשנה ולשתיית יין במשתה עד עלות השחר, לפני שיפליגו למחרת להמשך מסעם.

 ואכן, כל אותו היום סעדו אנשיו ומלחיו של אודיסאוס ליבם בשפע בשרים ויין מתוק [שורות 31-35] ועם רדת החשכה נפלה שינה על עיניהם כשהם נרדמים לצד חבלי הספינה.

קירקה לקחה את אודיסאוס בידו ושוחחה עימו והיא מספרת לו על מה שעומד לקרות אותו ואת אנשיו בהמשך מסעם;

תחילה יגיעו הוא ואנשיו עם ספינתם אל הסירנות המכשפות את כל בני האדם [ שורות  41-45 ]

“אדם כי יקרב אליהן וישמע את קולן, לא יזכה עוד לראות את אשתו וילדיו הקטנים, שכן הסירנות תכשפנה אותו בשירתן הזכה.”

 

נביא את התרגום השירי, מעשה ידיו להתפאר, של המשורר שאול טשרניחובסקי:

תְּחִלָּה תָּבֹא לִנְאוֹת הַסִּירֵנוֹת שֶׁהֵנָּה מַקְסִימוֹת

כָּל-בְּנֵי-הָאָדָם הַבָּאִים לְמִשְׁכְּנוֹתֵיהֶן, וּבְיַעַן  [40]

כָּל-הַקָּרֵב לִשְׁמֹעַ שִׁירָתָן אֶת-שִׁיר הַסִּירֵנוֹת

בְּאִי-יְדִיעָתוֹ, לְעוֹלָם לֹא יָשׁוּב אֶל-בֵּיתוֹ נַחֲלָתוֹ;

אִשְׁתּוֹ וְטַפּוֹ לֹא עוֹד לָשִׂישׂ עָלָיו יוֹסִיפוּ,

כִּי הַסִּירֵנוֹת תִּקְסֹמְנָה לוֹ בְּכִשְׁפֵי שִׁירֵיהֶן הַמְצַלְצְלִים.

יוֹשְׁבוֹת הֵן וְשָׁרוֹת בַּכָּר, וְסָבִיב נֶעֶרְמוּ הַרְבֵּה [ 45 ]

עַצְמוֹת בְּנֵי-אָדָם מַרְקִיבִים, וְעוֹרָן הַצָּפוּד עֲלֵיהֶן.

 

וכאן הגרסה לפי תרגומו השירי של אהרון שבתאי:

 

 

לצד תיאור קסמי שירת הסירנות וכוח כישופה, מעצימה המכשפה / הקוסמת קירקה את האזהרה לגורלם של אלה שיוקסמו משירתן של הסירנות: הן אמנם יושבות באחו המוריק, אך, סביבן ערימה גדולה של עצמות בני אדם נמקים, כשהעור שעליהם הולך ומצמיק.[ 46-50 ] אלה שרידי הקורבנות שהתפתו להאזין לשירתן:

 

קישור לציור המלא של הצייר William Etty 1837 

 

קירקה מורה לאודיסאוס ללוש דונג ולסתום בו את אזני רעיו – פן חלילה ישמע מי מהם את שירתן של הסירנות . כי כל השומע שירתן נופל קרבן וסופו מוות.

 קירקה מוסיפה ומאירה את עיניו של אודיסאוס ואומרת לו : אם יש את נפשך להקשיב לסירנות, על אנשיך לכבול את ידיך ורגליך, בעמדך על כן התורן, כך יקשרו אותך רעיך בספינה המהירה ויכרכו העבותות סביבך וסביב התורן עצמו למען תתענג בהאזינך לשירת הסירנות, אך לא תוכל לנווט את הספינה אל עבר מקומן של הסירנות כמו שלא תוכל לרדת לים לפגוש בהן.

 

כאן תרגום טשרניחובסקי:

“שְׂטֵה וַעֲבֹר, וּלְרֵעֶיךָ תִּסְתֹּם אָזְנֵיהֶם בִּפְקָקִים,

בְּדוֹנַג רַךְ וְרַב-מֶתֶק לְמַעַן שָׁמֹעַ לֹא יִשְׁמַע

אִישׁ מֵהֶם; אַךְ אִם-תִּרְצֶה נַפְשְׁךָ שְׁמֹעַ שִׁירָתָן,

יִקְשְׁרוּ כַּפּוֹת יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ אֶל-כַּנַּת הַתֹּרֶן [ 50 ]

שֶׁל-הָאֳנִיָּה הַמְּהִירָה, מְעֻמָּד תְּעֻקַּד בַּחֲבָלִים,

לְמַעַן תַּעֲלֹז נַפְשְׁךָ לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל הַסִּירֵנוֹת.

אֶפֶס אִם-תִּפְצַר בְּרֵעֶיךָ לְפַתַּח הַכְּבָלִים אוֹ תְצַוֵּם,

כֵּן יוֹסִיפוּ וְיַרְבּוּ עָלֶיךָ חַרְצֻבּוֹת וַחֲבָלִים.

 

אַךְ בַּחֲלֹף עֲמִיתֶיךָ עַל-אוֹתָן הַשָּׁרוֹת הַשְּׁתָּיִם, 55

אֵין אֶת-נַפְשִׁי לְהוֹסִיף וּלְסַפֵּר לךָ דָּבָר וְדָבָר,

אֵיזוֹ הַדֶּרֶךְ לְךָ תָּבֹר, כִּי שְׁתַּיִם הֵן; וְאַתָּה גַם תָּשִׁית

עֵצוֹת בְּנַפְשְׁךָ לִבחֹר, וּשְׁתֵּיהֶן לְךָ אֲתָאֵרָה:

אַחַת – בָּהּ צוּקִים יָרוּמוּ וּמִשְׁבְּרֵי-הַיָּם הָאֵיתָנִים

שֶׁל-אַמְפִיטְרִיטֵי הָאֵלָה, תְּכֻלַּת-הָעַיִן, יֶהֱמָיוּ. 60

סַלְעֵי-לֶכֶת יְכַנּוּם הָאֵלִים הַמְאֻשָּׁרִים.

לְעוֹלָם לֹא תַעֲבֹר שָׁם צִפּוֹר, גַּם אוֹתָן הַיּוֹנִים הָרַכּוֹת

אֲשֶׁר תְּבִיאֶנָּה אַמְבְּרוֹסְיָה לְזֶבְס בֶּן-קְרוֹנוֹס אָבִינוּ,

יַעַן הַסְּלָעִים יַכְחִידוּ אַחַת מֵהֶן מִדֵּי פַעַם,

וְזֶבְס אָבִינוּ יְשַׁלַּח חֲדָשָׁה לְמַלֵּא מִסְפָּרָן. 65

שָׁם לֹא תִמָּלֵט כָּל-סְפִינָה מִצִּי בְנֵי-הָאָדָם, כִּי תָבוֹא;

אֶפֶס שִׁבְרֵי אֳנִיּוֹת וּגְוִיּוֹת בְּנֵי-אֱנוֹשׁ נִטְבָּעִים

יַחְדָּו יִשְׂאוּ הַגַּלִּים וְסַעֲרוֹת אֵשׁ הָאֲבַדּוֹן.

 

וכך מופיעים הדברים בתרגומו של אהרון שבתאי: 

 

 

מסכת הסכנות הצפויות לאודיסאוס ואנשיו רבה וקירקה מנסה לתאר בפניו את הקשיים שיעמדו בפניהם גם אם יצליחו להחלץ מהסירנות.

עתה תזכיר קירקה את הסלעים הנישאים – הקשים למעבר הספינות – [ וגם הם יזכו לטיפול ביצירתו של ג’יימס ג’ויס   בפרק ה- 10 ב”יוליסס” המכונה: “הסלעים הנודדים” ] ואם ימשיכו במסעם, ממשיכה קירקה ומזהירה, יתקלו במערה ערפילית ובתוכה שוכנת “סקילה”, המאיימת ומייללת נוראות, קולה כקולו של כלב שנולד זה עתה. אך היא עצמה מפלצת איומה איש לא ישיש למראה גם אם יפגשנה, תריסר רגליה נעות כולן ללא הרף, שישה צווארים לה ארוכים מאוד על כל צוואר ראש מחריד; שיניים לה ערוכות בשלוש שורת רבות וצפופות מלאות מוות שחור. מעולם לא התפארו מלחים כי חלפו על פניה בספינתם ונמלטו ללא פגע, כי בכל לוע ממלתועותיה תישא גבר, תחטפנו מן הספינה שחורת-החרטום. בסלע השני שמנגד, עץ תאנה גדול ועתיר עלווה, ולרגליו כריבדיס האלוהית בולעת המים השחורים. [ גם שתי מפלצות אלה, תזכינה לטיפולו של ג’יימס ג’ויס ב”יוליסס” בפרק  ה-9 ב”יוליסס” באפיזודה שכותרתה “סקילה וכריבדיס“ ] 

 

הדגשנו להלן בצבע חום את הקטע בו מתארת קירקה לאודיסאוס את הסכנה הגדולה שבמעבר בין הסלעים – סכנה הפוגעת מפעם לפעם בסירנות עצמן: לא רק הספינות אינן מצליחות לעבור על פני ה”סלעים הנודדים” :

“בזו הדרך לא יעברו אפילו בעלי הכנף, גם לא היונים העדינות, אשר נושאות אמברוסיה [ מְזוֹן הָאֵלִים, מָן, דְּגַן שָׁמַיִם ] לזאוס אבינו. אך הסלע החלק לעולם יחטוף אחת מהן והאב אז ישלח אחרת להשלים מספרן ” [ שורות 66-70]

 

כפי שנראה בהמשך, לקטעי המסומן באות בצבע חום  – חשיבות, לענין מספרן של הסירנות:  לא רק שתים, כפי שהובהר קודם לכן [ “אַךְ בַּחֲלֹף עֲמִיתֶיךָ עַל-אוֹתָן הַשָּׁרוֹת הַשְּׁתָּיִם,”  אלא אף שלוש כפי שתופענה בציורים אחדים המתארים את סצינת הסירנות באודיסיאה.

 

דברי ההפחדה של קירקה פועלים את פועלים על אודיסיאוס, גיבור מלחמת טרויה, והוא נמלא מורך-לב וספקות ושואל את קירקה :

האוכל להימלט מפני כריבידיס ואף להדוף את האחרת והנהדרת שבאלות – תשובתה של של קירקה לאודיסאוס היא:  

 

“עיקש שכמותך ! האם שוב תהגה מערכת קרב ועמל ? כלום לא תיכנע לאלים בני-האלמוות ?

אין זו הרעה בת-חלוף, כי אם בת-אלמוות, איומה, אכזרית ופראית אין ללחום בה

גבורה לא תצלח פה. טוב מכל לנוס מפניה” [121-125] 

 

  ׂ1891 John William Waterhouse  Odysseus and the Sirens 

הסירנות בדמות ציפורים עם ראש אישה עטות על ספינתו של אודיסיאוס

 

עד כאן סיפור הסירנות כפי שהוא מופיע באודיסיאה של הומרוס.

 

5. מי הן הסירנות ?

דמותן של הסירנות, על פי המסופר באודיסאה לוט בערפל. מעט מאוד מדווח עליהן. הן מופיעות בעיקר בספר ה 12 ב”אודיסאה”. מן הראוי לזכור כי האפוס המסופר באודיסאה, ששמו של הומרוס. מתנוסס עליו כמחברו, אינו מעיד כאילו כל המסופר בספר הינו מהרהורי ליבו של הומרוס. כיום החוקרים לא חלוקים על כך שהאודיסיאה הינה בפועל לקט ועריכה של של אפוסים מוקדמים יותר:

כך ניתו לקרוא בספרה של המלומדת: ז‘קלין דה רומיי “הומרוס”  [ בהוצאת “מוסד ביאליק” משנת 1985 בעמ’ 8 ] :

“היו קיימים ללא ספק סיפורים שנשאו אופי שונה , פולקלורי יותר , שסייעו לגיבושה של ה’אודיסיה. ‘ מומחים לפולקלור עמלו רבות כדי לגלות מה היתה צורתם הראשונית, ולהבהיר כיצד השתמש בהם הומרוס ושינה אותם. קירקה, הלוטופגים  הקיקלופ , הסירנות , פרות השמש , כל אלה הם נושאים שמאחוריהם מסורת עתיקה שקדמה בהרבה להומרוס . “

[….]

ב’אודיסיה’ הוא [אודיסאוס – ו’]  נסחף בהרפתקאות רבות המתרחשות באיזור הים התיכון , פוגש מפלצות , אוכלי אדם , סירנות , נימפות … בדרך זו שואב האפוס ממסורות פולקלוריות שונות על הרפתקאותיו של הנווד. אפשר למצוא כמעט בכל אחד מהאירועים האלה התייחסות לסיפור מצרי זה או אחר, לאגדה זו או אחרת שצמחו בארצות רבות בעבר הרחוק או בימינו אלה .” [ עמ’ 38 ] 

 […] 

“מאבקיו של אודיסס באיתקה מתרחשים לצדה של אתנה ובהשגחתה העליונה , אך שורת ההרפתקאות הקודמות , שעליהן הוא מספר לפיאקים, מקומן בעולם של מפלצות, של קוסמות, של אלים נחותי דרגה, ולפעמים אף כאלה המעוררים חשדות – הקיקלופ , האאולים , הליסטרגונים , הסירנות , כריבדיס וסקילה . וזהו אוסף של יצורים מוזרים , זהו פולקלור שמקורו בארצות רחוקות , וכדוגמתו אפשר למצוא בסיפורים מצריים, או בסיפורי המזרח ובהרבה קטעים מתוך ‘אלף לילה ולילה . אודיסס אינו היחיד שפוקדות אותו הרפתקאות מסוג זה : מנלאוס מספר על מעשים מוזרים עור יותר, בתארו כיצד חייב היה לגבור על פרותיאוס , אותו ‘זקן מן הים’ , למרות המטמורפוזות המדהימות החלות בו. ייתכן שהבדל זה בנימת הדברים קשור בנושא , המעמיד אדם בודד מול תלאות של הפלגה בים ; וייתכן שהוא נובע מהמקורות שבהם נעזר המשורר השואב את השראתו מן הפולקלור . ” [ עמ’ 74]

 

הסירנות, כמו גם דמויות רבות נוספות המופיעות באודיסיאה של הומירוס, הן ראשית לכל יצורים-מיתולוגיים, חלקם במעמד של אלים ואלות, חלקם מעין בני כלאיים שיש בהם גם מתכונותיהם וממראם של בני האדם בצד תכונותיהם וצורתם של בעלי חיים: וכן מאכלסים את סיפורי המיתולוגיה, רוחות ושדים ומפלצות  וגם… אנשים בשר-ודם ילודי אשה : כגון הגיבור הראשי “אודיסיאוס” שהוא גיבור מלחמת טרויה – עליה מסופר ב”איליאדה” ושב”אודיסאה” אנו עוקבים אחרי התלאות שהוא עובר בדרכו חזרה לביתו, לאחר שנלחם עשר שנים במלחמת טרויה – ועתה הוא עושה דרכו חזרה לביתו ולאשתו “פנלופה” שגם היא יצור אנושי וילידת אשה כמוהו – ובשובו הביתה, מחופש לקבצן, יגלה כי למרות הנתק בן עשרים השנה – אשתו פנלופה  שמרה לו אמונים,

ואילו גיבורו של ג’יימס ג’ויס ליאופולד בלום – [ בן דמותו המודרני של “אודיסאוס / יוליסס” ] יגלה בשעה ארבע אחר הצהריים – היא השעה בה מתרחשת האפיזודה של “הסירנות” , כי אשתו הזמרת, מריון [ מולי ] בלום – בוגדת בו עם אמרגנה – בלזס [ עזאזל ] בויילן – ובלום המודע להתרחשות זו – מקבל אותה אמנם בחריקת שיניים  ובכאב מר, אך, כמו יוליסס,  נכנע ובפועל נוהג כמוהו ובמקום להלחם הוא מגיע  למסקנה כי “גבורה לא תצלח פה. טוב מכל לנוס מפניה”

 

ה“סירנות”  המוזכרות בספר ה 12 של האודיסאה, לא זוכות לתיאור מפורט על ידי הומרוס. אין אנחנו יודעים כיצד הן נראו. האינפורמציה היחידה הנמסרת ביחס אליהן היא כי שירתן – מיוחדת וסכנה בצידה.  תכונה זו שלהן הולידה את האמונה כי מאחר והן שרות – הרי מן הסתם צורתן צורת ציפור – כי מי מיטיבה לשיר מ”ציפורי-שיר” המצויות בטבע ?

ואכן, בשרידים ארכאולוגים שהגיעו לידי החוקרים נתגלו מופעים של הסירנות בדמות של ציפורים עם ראשי נשים:

 

תעתיק של ציור על כד-קורנטיני המתוארך לשנת  570 לפני הספירה

– כאן תעתיק ציור על כד המציג את סיפורו של אודיסאוס הקשור לתורן ספינתו והסירנות מוצגות בו כבעלות ראש נשי – המורכב על גוף של ציפור  [ מסומן בעיגול באדום ] . בעוד ציפורים גדולות עטות על ספינתו של אודיסאוס ועל אנשיו החותרים במשוטי הספינה.

 

ציור על כד יווני – סירנה – פניה פני אישה וגופה גוף ציפור תוך הבלטת רגלי הציפור שלה.

פסלון במוזיאון הארכיאולוגי של אתונה סירנה בדמות אשה-ציפור 

תצוגה של סירנה עשויה מטרה-קוטה המתוארכת ל כ 350 -300 לפני הספירה 

פסלון המציג סירנה בדמות ציפור עם פני אישה

 

התצוגה של הסירנות בדמות אישה-ציפור מוצגת גם בפסיפס מהמאה הרביעית לאחר הספירה – בפסיפס זה שנמצא ב DOUGGA שבטוניס לא הרחק מאתר בו היתה העיר קרטגו , מוצגות 3 סירנות שגופן העליון גוף אשה וחלק גופן התחתון – כשל ציפור.

פסיפס מהמאה הרביעית לספירה –

מסומנים בעיגול שלוש סירנות בדמות גוף ציפור ופני אישה

אם נחזור לכד שהצגנו בראש פוסט זה – נבחין, אל-נכון, כי גם בו מוצגות שלוש סירנות – שתיים, המסומנות באליפסה אדומה – כמו משקיפות ממרום הסלע על ספינתו של אודיסאוס השטה כשאדיסאוס קשור לתורן והשלישית, מוצגת [ במסגרת הכחולה] כמו בנסיקה אל עבר הסירה עצמה. שלושתן מוצגות עם פני אשה כאשר לכל אחד מהן כנפיים ובולטות הן רגליהן – רגלי הציפור.

 

שלושת הסירנות שעל הכד משנת 480-470 לפני הספירה

 

אם נרצה לסכם את סיפור הסירנות כפי שהוא מתגלה לנו מתוך ה”אודיסאה” חשוב להדגיש כי גם כמה מאות שנים, ועד כדי כאלף שנה !  מאז חיבור ה”אודיסיאה” של הומרוס [ המתוארכת לשנת 750 בערך לפני הספירה ] – שלטה בכיפה דמות, כפי שנשתמרה במבחר של ממצאים ארכיאולוגיים, שדוגמאות אחדות שלהם הצגנו כאן, כדמות בעלת פני אישה, כאשר גופה – כדמות גוף אישה, אליה מחוברות כנפיים המאפשרות לסירנה לעוף, ורגליה מוצגות כרגלי ציפור.

 

6. שירת הסירנות 

 

עיקר כוחן של הסירנות הוא בשירתן – מצד אחד שירתן מושכת את הלב ביופיה – ומצד שני טמונות בשירה זו סכנות: שכן שירתן כה ערבה שיש בה כדי לשבש את דעת ספני הספינות. והסכנה גוברת עקב המעבר הצר והמסוכן שבין “הסלעים הנודדים” ובין “סקילה” ו”כיברדיס” – על המלחים לשמור על עירנות ועל פיקחון וזהיורות בשיקוליהם. האזנה לשירתן של הסירנות, עלולה לשבש את דעתם של הספנים, ולהביא לתוצאות הרות אסון עד כדי פרידה ממשפחתם [ ובפועל מוות בטביעה ] על כן מזהירה המכשפה / הקוסמת קירקה את אודיסאוס לבל יאפשר למלחי ספינתו , להאזין לשירתן. ולצורך כך השימוש בדונג שלש אודיסיאוס ואוטם בו את אזני אנשיו – ובך מונע מהם את שירתן של הסירנות.

ראויה לתשומת לב העובדה כי לפי האודיסאה, קירקה, אינה דורשת מאודיסאוס למנוע מאניו לראות את הסירנות: הסכנה היא איפוא בבקולן ולא במראן !

עמי יוון שחיו על האיים הרבים ונעו ונדו על הים היו מודעים וערים לסכנות הטמונות בניווט בסביבת סלעים ושרטונים,  מכאן החידוד והאיסור להאזין לשירת הסירנות הנובע – כך לכאורה לפי הטקסטים בשלושת התרגומים שהבאתי לעיל ] – מפני הסכנה להתפתות ליפי זמרתן של הסירנות ולהסטת תשומת הלב המלאה מחובות הזהירות והערנות בניווט.

האיסור הדומה ביהדות המגולם בפסוקים “קול באשה ערווה” שמקורם :

בתלמוד בבלי: “אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר “כי קולך ערב ומראך נאוה”.

ובתלמוד ירושלמי: : “שמואל אמר: קול באשה ערוה, מה טעם? “והיה מקול זנותה ותחנף הארץ”

[ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ”ד, ובתלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, דף ע’, עמוד א’]

הטעם לאיסורים התלמודיים הוא נובע מטעמי צניעות ומניעת ניאוף ולא מפני סכנת הטביעה בים הסוער ! 

הומרוס מקפיד לציין כי אודיסאוס אטם את את אזניהם של אנשיו בדונג – כדי לחסום את האפשרות של שירתן המיוחדת להגיע לתודעת המלחים. נשים לב כי אודיסאוס אינו מונע ממלוויו ומלחיו מלראות ולהתרשם מהסירנות התרשמות שבראיה – כלומר לא בפיתוי ומשיכה של גברים לנשים [ על רקע מיני מדובר באודיסאה ], אלא בסכנות מההיקסמות משירתן המיוחדת של הסירנות.

ולחיזוק השערה זו – יש להוסיף ולעקוב אחר מה שעולה בגורלו של אודיסיאוס – אודיסיאוס החקרן והיורד לשרשם ולעומקם של דברים, מנסה להציל את אנשיו על ידי שהוא מנווט את הספינה כדי לחמוק מהסירנות ומסכנת הטביעה.

אך הן :

“לא חמקה מעיניהן ספינתנו קלת השיט בהתקרבה ותפתחנה בשירתן הזכה: לכאן, אודיסאוס רב השבחים , תהילתם של אכאיים! פה עגן ספינתך ושמעת את שירתנו [ 186-190] כי לא חלף עוד איש בספינה שחורה על פנינו, עד אם שמע את קולנו ומתק הצליל אשר שבפינו; עונג יסב לו השיר ואחר יפליג רווי דעת.:

והסירנות מצהירות בפניו:

“הן את הכל נדע, כל אשר סבלו הארגאים ובני טרויה הרחבה בשל רצון אלוה” [ 191-194 ]

ללמדנו שלא רק בשל יפי שירתן המיוחדת נאסרה האזנה לשירן המיוחד, אלא משום שיש בתוכן דבריהן משום גילוי סודות תמירים וידע נעלם !

וכך מופיעים הדברים בתרגומו של טשרניחובסקי:

 

וּפָתְחוּ בְשִׁירָה מְצַלְצֶלֶת:

“קָרְבָה, אוֹדִיסֵס הַנַּעֲלֶה, גְּאוֹנָם שֶׁל-הָאֲכַיִּים!

הֵנָּה נְהַג אֳנִיָּתְךָ לְמַעַן תִּשְׁמַע קוֹלֵנוּ, 185

יַעַן לֹא עָבַר עוֹד אִישׁ בִּסְפִינָה מַשְׁחִירָה עָלֵינוּ,

אֲשֶׁר לֹא הֶאֱזִין לְשִׁירַת פִּינוּ וּמַנְגִּינָתֵנוּ,

לִהְיוֹת עוֹשֶׂה אֶת-דַּרְכּוֹ מְאֻשָּׁר וְעָשִׁיר בְּדָעַת.

יַעַן יָדַעְנוּ הַכֹּל, כָּל-סִבְלוֹת בְּנֵי-הָאַרְגֵּאִים

וְאַנְשֵׁי טְרוֹיָה הָרְחָבָה, שֶׁנָּשְׂאוּ בִּגְזֵרַת-הָאֵלִים, 190

אַף כָּל-הַנַּעֲשֶׂה עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה הַבְּרוּכָה-בְמָזוֹן”.

 

אך כדי שלא יתפתה – ולכן ניתנה לו האפשרות ל”האזין לשירת הסירנות בלבד” אך, במידה ויבקש ליצור עימן קשר או להתקרב אליהן – נמנע ממנו הדבר – ואנשיו נצטוו במקרה למנוע ממנו כל מגע שכזה – ולהוסיף חבלים וקשירה הדוקה יותר לתורן הספינה – כדי לרתקו אליה.

 

7. מ”אשה-ציפור, ל”אשה-דג”

מקורם של המיתוסים הקדומים והפגניים, המגולמים באפוסים המוטמעים באודיסאה [ ביחוד מיתוס האשה-ציפור ] הוא ממקור של המיתוס המצרי הקדום המגולם באלוהות המצרית: Ba :

פסלון של האל המצרי Ba 750-350 לפני הספירה

 

והאל Ea שמקורו התרבות הבבלית מסופוטמית:

 

האל המסופוטמי EA תבליט אבן   מהשנים 1830-1530 לפני הספירה

 

אחד הגיוונים שהוספו לדמות הסירנות היה הוספת כלי נגינה לדמותן.

באודיסאה של הומרוס לא מוזכרים כלי נגינה המלווים את שירת הסירנות. ציפורים שרות ללא צורך בכלי נגינה ללוות את שירתן, אך עוד בתקופת יון העתיקה “נוספו” להן כלי נגינה, בפולחנים ופסלים שונים, כגון בדוגמה זו:

ה”סירנה מקנוסה” [ יוון ] – 340-400 לפני הספירה – האוחזת בכלי הנגינה “לירה”

 

אט אט החלה דמותן של הסירנות לשנות את צורתן:

בכתב יד מאוייר מהמאה ה 7 לספירה פוגשים אנו ציור של סירנה בדמותה של אשה בחלקה העליון – וזנבה וסנפיריה סנפירים של דג…

איור של סירנה בכתב יד שנושאו  “משלי-חיות” מהמאה ה 7 לספירה

– חציה העליון גוף אישה וחציה התחתון גוף של דג

ועל מנת לשמור על “ההגיון”, כיוון שדגים אינם “מדברים” ודאי אינם “שרים” – הרי כדי לאפשר לסירנות בדמותן החדשה להשמיע את המוזיקה שלהן – ציירו אותן ציירי ספרי “משלי החיות” שהיו נפוצים בתקופה זו, כאוחזות כלי נגינה באמצעותם הן מפיקות את המוזיקה – שכה מאפיינת אותן כ”סירנות”

כאן ציור נוסף הפעם מהמאה ה 14 לספירה בו חוזר המוטיב של שינוי דמותה של הסירנה מ”אשה-ציפור” ל”אשה-דג” וכדי שתוכל להפיק צלילים שם הצייר בפיה כלי נשיפה:

ספר “משלי-חיות” מהמאה ה 14 – הסירנה בדמות אשה-דג (עדיין עם כנפיים ! ] מנגנת בכלי נשיפה

 

בפועל דמות מיתולוגית אחרת החלה מתערבבת עם דמותן של הסירנות הן אלה “בנות-הים” או “בתולות-הים” [ Mermaid ] שהחלק העליון של גופן הוא גוף של אישה בדרך כלל אישה יפה ומושכת וחלק גופן התחתון הוא גוף של דג.

ציורו של בת-הים – Mermaid משנת 1900 מעשה ידיו של הצייר John William Waterhouse

 

אחד ההסברים לעירוב זה בין שתי הדמויות המיתולוגיות השונות – ה”סירנה” – שהיתה אשה-ציפור ו“בת-הים” שהיתה אישה-דג, היא ההשערה, כי חלה כאן השפעה של המיתולוגיה הטבטונית הצפונית:

המלומד Wilfred P. Mustard  העלה במאמרו Siren-Mermaid שפורסם ב Modrn Language Notes מחודש ינואר 1908 כתב:

“This shift of meaning-from “part woman, part bird” to “half woman, half fish” – is some times explained as being due to uniting the classical myth of the Sirens with the Teutonic and Northern superstition of the mermaid.  But it may not be necessary to assume any Teutonic influence. In French, Italian and Spanish literature, the Siren seems to have been always part fish.”

ובתרגום לעברית:

ובתרגום לעברית:

 

ניתן למצוא ביטוי גרפי לשינוי התפיסה של הסירנה והפיכתה לדמות אישה-דג, גם במודעות העצמית שהיא מגלה למראיה וליופיה. באיור זה הדמות הנשית “אשה-דג” דואגת למראיה, היא מסתרקת במסרק של זהב, וסורקת בו את זהוב-תלתליה, ובוחנת את התוצאה באמצעות הראי שבידה: 

כתב יד מאוייר מהמאה ה 14 – הסירנה הדואגת למראיה וסורקת שערה ומתייפה מול הראי:

 

בקטע  מכתב יד מן המאה ה 14 – הנקרא: Libellus de Natura Animalium המלווה את הציור הנ”ל מופיע הכיתוב הבא:

“In the late Middle Ages, the bestiary Libellus de Natura Animalium (14th c.) gives an account of the final  transformation of these sea maidens, now a representation of desire and lust”

“Sirens, like worldly pleasures and vanity, charm men with their beautiful songs. Sailors who are attracted to the “singing fall asleep; the sirens then attack the men and tear their flesh. But cautious sailors block their ears with wax; with holy words, good deeds, and virtues.”

ובתרגום לעברית:

“בשלהי ימי הביניים, ספר משלי החיות (  Libellus de Natura Animalium (14th נותן דין וחשבון על המהפך הסופי של עלמות הים הללו, כיום הן מיצגות תשוקה ותאווה:

“סירנות, כמו תענוגות ארציים, וגאווה, מקסימות גברים בשיריהם היפים. מלחים שנמשכים לשירה נרדמים; אז הסירנות תוקפות את הגברים וקורעות את בשרם. אבל מלחים זהירים סותמים את אוזניהם בשעווה; במילים קדושות, מעשים טובים וסגולות. “

 

ולהלן דוגמה נוספת לכתב יש המצוי המוזיאון הבריטי המדגיש את התייפותה של “בת-הים” או ה”סירנה” במסרק מוזהב וראי:

 

 

גם באלגורה שצייר הציר ההולנדי  [ Frank Franken [ 1542-1616  ונקראת “האלגוריה על ספינת-המדינה” נראות בתחתית התמונה שתי סירנות

 

 

וגם הן, חצין העליון אישה וחציין התחתון דג, מיפות את עצמן עם המסרק ומול הראי:

 

 

לאחר שנים רבות בהן שלט המראה של ה”סירנות” בדמותן של אשה-ציפור – החלו במאה ה 19 – מופעים שונים של ה”סירנות”. –  נוסף להן מימד אירוטי, ומדמות אשה-ציפור החלו לצייר אותן בדמות אשה – שהחלק התחתון של גופה הוא בדמות דג – דמות המתכתבת יותר עם המראה של האשה המושכת בעלת הגוף מעורר היצרים. 

בציור זה של הצייר Herbert James Draper שהוא משנת 1909, מתוארות שלוש סירנות העולות מן המים אל סירתו של אודיסאוס הקשור לתורן ספינתו.

שתיים מהן הן בדמות אישה – גוף עליון וגוף תחתון – ואילו השלישית, הקרובה יותר לצופה, חציה העליון מוצג כגוף אשה וחציה התחתון מוצג כדג:

 

HERBERT JAMES DRAPER – 1909- ODISEUS AND THE SIRENES

לכאורה, ציור זה מציג, את שלב המעבר מציור הסירנות כאשה-דג לציורן כאשה בכל חלקי גופה. אך בהתחשב בתאריך המאוחר באופן יחסי בו צויר ציור זה – אין הוא מבטא נכונה את שלב המעבר.

בפועל המעבר מתיאור הסירנות כאשה-ציפור לאשה-דג התרחש מוקדם יותר.

פרופ’ אמילי וילסון מאוניברסיטת פנסילווניה, שתירגמה את האודיסיאה לאנגלית מודרנית, מדגישה כי אין באודיסיאה תיאור פניהן של הסירנות ואין רמזים למשיכה אליהן  בזכות יופיין הנשי. לטענתה הזיהוי שהחלו לזהות את הסירנות עם דמותה של “בת-הים” שהוצגה בציורים החל מהמאה ה 18 כאשה מושכת ומעוררת יצרים, השפיע ככל הנראה גם על המתרגמים שתרגמו את יצירתו של הומרוס והוסיפו בתרגומיהם את מימד המשיכה המינית של הסירנות , אך בפועל בנוסח הנכון ובתרגום המדוייק של האודיסיאה כוחן העיקרי של הסירנות הוא בשירתן.

לטענתה של פרופ’ אמילי וילסון, פירוש זה תואם את הזיקה בין המיתוסים המוקדמים יותר מן המזרח שהשפיעו על הומרוס, אחת האמונות שהיתה קשורה במיתוסים המזרחיים, היתה כי לבעלי-כנף, יש לה כוחות תמירים, והיא קשורה עם רוחות, ומסוגלת לתקשר עם עולם המתים, ומכאן ששירתה אינה בעלת קסם רק בזכות יופיה כשלעצמו, אלא בעיקר בזכות תכניה, הידועים רק לשומרי סוד.שירת הסירנות אינה שובה רק בשל יופיה אלא בשל המסרים שהיא משמיעה בשירתה המסתורית: 

והיא מסכמת את דעתה וכותבת: :

 

“הדגש המושם באודיסיאה הוא על הסודות האנושיים התמירים שמגלות הסירנות לאודיסאוס החקרן וצמא הדעת. השאלה איזה שיר הסירנות שרות, מה הידע האסור הזה, מה לא בסדר בו, מה הפיתוי שבשיר – אינו כה ברור לפי הטקסט של הומירוס – הנושא נותר פתוח וחידתי”

 

וילסון מציינת במחקרה כי, הדמות של האשה-ציפור , כפי שפוענחה לראשונה כמייצגת את הסירנה, השתנתה ברבות השנים, ובסיפורי מאוחרים יותר דמות הסירנה מוחלפת בדמותה של נימפת מים יפהפיה, המפתה ביופיה את המלחים.

 

8. מהסירנות ל”לורליי”

 

  1900  John William Waterhouse The Siren

ביטוי לשינוי ראיה זה של הסירנות מאשה-ציפור לאשה-דג המפילה ברשתה את המלחים השטים על נהר הריין, בכוח שירתה כמו גם ביופיה הרב ובפיתוי שהיא מפתה אותם בעודה סורקת את שערות הזהב שלה, ניתן למצוא בשירו של היינריך היינה משנת 1823 “לורליי”

חלק מתכונותיה של לורליי כסירנה או בת ים מפתה את יהספנים על נהר הרייןן, מתכתבות בצורה בולטת עם דמותה הסירנה כפי שהכרנו אותה לפי האודיסיאה שהיא בהחלט “”סיפור אגדה מיני קדם”

נצטט את תרגומו של פנחס שדה לשירו של היינה תוך שאנו מדגישים בקו אדום אלמנטים המתכתבים עם הסירנות של הומרוס:

 

 

בבואנו לסיים סקירה זו בה ניסינו להקיף את ייצוגן במלל ובציור של הסירנות ואודיסיאוס לאורך ההסטוריה – לא נוכל לסיימה בלי להציג את הדמות ה”מודרנית” שלבשו הסירנות החל מהמאה ה 18 – דמות של שלוש נשים [ לא בהכרח אישה-דג] המקסימות את אודיסאוס ביופין וההופעתן הנשית הבולטת:

William Etty 1837

 

 

הסירנות שועטות לספינתו של אודיסאוס

 

שלוש סירנות ממתינות לאודיסאוס

 

שלוש סירנות על החוף – 

 

הסירנה – 

נשיקת-הסירנה 1882 Gustav Wertheimer

 

 

9. מהאודיסיאה של הומרוס ל: פרוייקט ג’וייס / יוליסס/ הסירנות

ועתה, משתם המסע [ הארוך ] לחשיפת סיפורן של הסירנות ואודיסאוס – החל בתקופה שקדמה לחיבור האודיסיאה של הומירוס [ בערך ב 750 לפני הספירה  ] ועד לתחילת המאה העשרים, נוכל לעבור לספרו של ג’ימס ג’וייס ולדון בפרק “הסירנות” שב”יוליסס” – ולעמוד, בין השאר, על השאלות – “מה שאב ג’ויס מהאודיסיאה” – וכיצד משתקפים נושאים מן האודיסיאה בפרק הסירנות שביוליסס.

על כך בפוסטים שיבואו.

 

28.9.2020

 

 

 

.

 

____________________________________________

רשימת הפוסטים בנושא ה”סירנות” ב”אודיסאה” וב”יוליסס”

____________________________________________

[011.1]  ה”סירנות” שב”אודיסאה” – וב”יוליסס” של ג’יימס ג’ויס 

[011.2] פרוייקט ג’וייס / יוליסס / הסירנות – מבוא

[011.3] ג’ויס / יוליסס: סינופסיס קצר של פרק “הסירנות” 

[011.4] ג’ויס / יוליסס : הפתיחה לה”סירנות” כ”אוברטורה” אופראית

 

[011.5] ג’ויס / יוליסס : מילים ומוזיקה – קריאה בפרק “הסירנות” [ בהכנה ]

[011.6] ג’ויס / יוליסס : על הבגידה ועל הנאמנות הזוגית [ בהכנה ]

[011.7] ג’ויס / יוליסס : על הפטריוטיזם  [ בהכנה ]

[011.8] ג’ויס והפטריוטיזם האירי [בהכנה ]

[011.9] מ”האודיסיאה” של הומרוס ל”יוליסס” של ג’וייס וחזרה [בהכנה ]