.

 אוטו דיקס – המלחמה [1928 ] -דרזדן 

1. מבוא

ברומן “הר-הקסמים” שפורסם בשנת 1924 ביקש תומאס מאן לשרטט מעין שיקוף רנטגן חודרני של קרביה הרוחניים של אירופה והאירופאיות בתחילת המאה העשרים. מיד בפתח הרומן מציג בפנינו תומאס מאן את גיבורו של הסיפור: ” אדם צעיר אדם פשוט, נסע בחומו של קיץ מעיר מולדתו האמבורג לדאבוס-פלאץ שבקנטון גראובונדן. הוא נסע לשם ביקור על מנת שישהה שם שלושה שבועות”. רק בפיסקה השלישית יציג לנו תומאס מאן את הגיבור בשמו: “הנס קסטורפ – זהו שמו של האיש הצעיר” – כשהוא יושב ברכבת בדרכו ליעדו שבאלפים השוויצריים. כדרכו וכאמנותו של תומאס מאן בחירת השמות שהעניק לגיבורו אינה מקרית :

השם “הנס”, שהוא קיצור של השם יוהאן [ יוהאנס ], היה גם שמו השני של אביו של הסופר : תומאס יוהאן היינריך מאן, שהיה קונסול בעיר הצפונית ליבק [ השכנה להאמבורג – עירו של הנס ] בה נולד הסופר. השם “הנס” הפך פופולרי מאוד בגרמניה, והוא מזוהה עם גרמנים רבים החל ביוהאן סבסטיאן באך, וגם יוהן וולפגנג גתה, דרך, “הנזל [ הוא שם חיבה להנס ] וגרטל” שבאגדת העם של האחים גרין, עבור ביוהנס ברהמס [ מחבר “הרקוויאם הגרמני” ] ועד להנס זאקס  גיבור האופרה “המייסטר זינגר מנירנברג” ( משנת 1861) המבוססת על דמותו ההיסטורית של הסנדלר והמשורר העממי – הנס זאקס – ( 1494-1576 )  המטיף לשמירה על האמנות הגרמנית – כפי שפירטתי בפוסט “ואגנר: המייסטרזינגר מנירנברג [3] אהבה, אמנות ולאומנות”  בקישור זה ]. 

את שם המשפחה “קסטורפ” , יכול היה תומאס מאן, לשאוב מתוך ההיסטוריה של עיר הולדתו, ליבק שבצפון גרמניה. אחד מראשי העיר במאה ה 15 היה היינריך קאסטורפ [ ראו קישור זה ] אך נדמה כי מה שמסתתר מאחרי שם המשפחה – ירמוז על ההקשר לו כיוון תומאס מאן בבחירתו. בין נושאים איזוטריים רבים להם נזקק תומאס מאן ברומן רחב ההיקף, עושה מאן שימוש נרחב במספרים ביחוד ב“מספר  7” ב“הזמן” וגם ב“חוג־המזלות ואותות השמיים הקדמוניים” ו“בחוכמת התכונה והאיצטגנינות”¹ .

השם CASTOR-P מורכב משמותיהם של שני האחים המרכיבים את התאומים שב”מזל-תאומים” הוא Gemini – ששמותיהם : Castor  ו- Pollux – והזקקותו של תומאס למזל זה הוא היותו של תומאס יליד ה 6 ליוני 1875 – עצמו בן מזל תאומים. רמז לזיקות והרמזים אוטוביוגרפיים שהכמין תומאס מאן בדמותו של הנס קסטורפ ובעלילות הרומן עצמו.

תומאס מאן, החל את כתיבת “הר-הקסמים”, בקייץ 1912 – וסיימו רק כעבור כ 12 שנה. ב “Sketch of my life” משנת 1930 התייחס מאן לתהליך כתיבתו של הרומן והעיר, תוך קריצה אירונית ל”לייט-מוטיב” המספר “7” המתרוצץ לאורכו של “הר-הקסמים” [ כמורחב ומפורט בפוסט “קסם המספרים”  ] :

“It was in 1924, after endless intermissions and difficulties, that there finally appeared the book which, all in all, had had me in its power not seven but twelve years.”

ובתרגום לעברית:

“זה היה בשנת 1924, לאחר הפסקות וקשיים בלתי פוסקים, סוף סוף הופיע הספר שבסך הכל העסיק אותי, לא שבע אלא שתים עשרה שנים.”  

 

בפוסט זה אנסה לעמוד על השלבים בכתיבת הרומן, ואעמוד על הגורמים לעיכוב כה רב בכתיבתו של הרומאן – שהחל להיכתב כשנתיים לפני שפרצה “המלחמה-הגדולה” , שתומאס מאן היה מתומכיה הבולטים, והסתיים שש שנים לאחר שזו נסתיימה במפלתה של גרמניה – ותומאס מאן הפך למבקרה.

2. “מוות-מאהבה” ^## ; “מוות-משחפת” ^## ; ו”מכת-הרעם” ^## 

על הדרך שעשה תומאס מאן מה”הוטל-דה-ביין” שבלידו של ונציה, סחופת רוחות-השירוקו – בה סיים את העבודה על הנובלה “מוות-בוונציה”

ההוטל-דה-ביאן-בלידו של ונציה – כאן ימות “מוות-מאהבה- גוסטאב-פון-אשנבאך

ועד שהעפיל לסנטוריום “ברגהוף” בדאבוס שבמרומי האלפים השוויצריים, לשם ביקור בן שלושה שבועות אצל אשתו, שנחשדה כלוקה במחלת ריאות

הסנטוריום “שאצאלפ” – הוא ה”ברגהוף” במרומי האלפים המושלגים בדאבוס 

ועד שניצת בו הרעיון שיבשיל ויהיה יצירתו-הגדולה “הר-הקסמים” – הרחבתי בשני הפוסטים :

[06.1.1] ביקור ראשון של מאן בדבוס

[06.1.2] ביקור שני של מאן בדאבוס

על מנת לא לחזור על הדברים שפורטו בשני הפוסטים הנ”ל, אציין כאן בתמצית כי – גם בתקופת כתיבת “הר-הקסמים” [ מגיל 37 ועד לגיל 49 ] והוא כבר סופר מפורסם, ועדיין קיננה בו אותה:

“fascination of the death idea, the triumph of drunken disorder over the forces of a life consecrated to rule and discipline”²

– “היקסמות מרעיון המוות, ניצחון שכרון הכאוס על כוחות החיים שקודשו לסדר ומשמעת” ;

 “היקסמות” שיתכן ונצרבה בנפשו, עוד בימי נעוריו, כאשר נחשף לציורו של Brent Notke “מחול-המוות” משנת 1462 בכנסיית Marienkirche שבצילה עמד בית משפחתו, בליבק. היקסמות שמצאה ביטוי כבר בסיפוריו הראשונים – כפי שפירטתי בחלק המסיים של הפוסט “[02.1 ] בית הבודנברוקים – והעיר ליבק” שבקישור זה

כאשר תומאס מאן הוסיף מעין “אחרית-דבר” בשם : The making of the Magic Mountain, שצורפה לתרגום לאנגלית של הרומן, בשנת 1930  כתב כאילו :

“It was meant as a humorous companion-piece to Death in Venice and was to be about the same length: a sort of satire on the tragedy just finished. The atmosphere was to be that strange mixture of death and lighthe sadedness I had found at Davos.”

“זה נועד כקטע-לוואי הומוריסטי למוות בוונציה והיה אמור להיות באורך דומה: מעין סטירה על הטרגדיה שזה עתה נסתיימה. האווירה הייתה אמורה להיות התערובת המוזרה הזאת של מוות ועצבות קלילה שמצאתי בדאבוס”

אלא שכפי שנראה להלן: שתי תקוותיו אלה – לכתוב “קטע-לווי-הומוריסטי” “באורך דומה” לאורכה של הנובלה הטראגית “מוות-בוונציה” – לא צלחו בידיו, ומה שהכריעו ו”הכשילו” בשתי מטרותיו הראשוניות הללו היתה , לדעתי, מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בתחילת חודש אוגוסט 1914:

כשפורסם “הר-הקסמים” בדפוס בשנת 1924 הספר אחז כ 900 עמודים  בשני כרכים  [ פי עשרה ! מאורכו של “מוות-בוונציה”  ] – ואם מוות בוונציה – שגם בו מתחוללת מגפת – “הכולרה ההודית” [ indische Cholera ] מסתיים במותו ה”טראגי”, מות-נשיקה מאהבה-נכזבת, של הסופר המזדקן גוסטב פון אשנבאך לנער הפולני הצעיר “טאדז’יו” – הרי “הר-הקסמים” – שהמחלה הממארת וחשוכת המרפא [ באותה תקופה ] שקיבלה גם היא ממדים של “מגפה”, מפילה, לאורכו של הרומן, באטיות, תוך הקפדה על גינוני נימוס בורגניים, אך בהתמדה ובנחרצות – את קרבנות המחלה שאין לעצרה – והנה באה “מכת-הרעם” כאקורד הסיום הטראגי לסיפורה של הדמות הראשית הנס קאסטורפ – אף שתומאס מאן השאיר את גורלו של הנס קסטורפ במעין “סיום פתוח” – כאשר הגיבור “נעלם”… לאחר:

“… שנשמע איפוא קול מכתו של הרעם הידוע לכולנו, התפוצצות מחרישה זו של כמויות טימטום ושיסוי נושאות־אבדון ; – נשמעה מכת ־ רעם היסטורית ( תיזכר בקול דממה דקה), שזיעזעה את מוסדי הארץ, אבל בשבילנו היא מכת־הרעם, שפוצצה את הר־הקסמים ומציגה את חוני־המעגל שלנו ביד אלימה לפני השער. מבוהל הוא יושב בדשא, חוכך את עיניו, כאדם שאיחר, על־אף כמה התראות, לקרוא את העיתונים.”³

3.  השלב הראשון בכתיבת הר-הקסמים

בספרו ( 47-8 Sketch of My Life ( 1930  page מציין תומאס מאן כי את העבודה על “הר-הקסמים” החל בשנת 1912. לאחר ששהה כשלושה שבועות בדאבוס בביקור אצל אשתו.

הימים היו ימים של שאננות, זחיחות-הדעת, ונהנתנות, כפי שהוא משתקף בדקדנס המאפיין את תיאורי הווי החיים בסנטוריום ב”ברג-הוף” [ ההר-הגבוה או אפילו בלשון סגי-נהור “הר-ההר ! ” ] שבדאבוס כמופיע בראשיתו של הרומן. הווי הדוניסטי – שוקע זה תואם את אווירת ה”שנים היפות” של סוף המאה ה 19- תחילת המאה העשרים – שבצרפת דבק בה הכינוי : Belle Époque = “התקופה-היפה” כמו גם  Fin de scicle = “מפנה-המאה” או “סוף-המאה” ובגרמניה “השנים-הטובות”. 

עד לקיץ 1914. – כאשר תפרוץ ה”מלחמה הגדולה” שלימים תיקרא “מלחמת העולם הראשונה” הספיק תומאס מאן לכתוב רק כשליש מהחלק הראשון של הרומן.

תחילתו של הרומאן מאופיינת באותה אירוניה מתרוננת בה מתוארים  חיי המותרות הרוחשים סביב החולים במחלת השחפת חשוכת-המרפה. שיטת הריפוי המקובלת בסנטוריום בדאבוס היתה השיטה של “ריפוי-בשכיבה” בה ה”מתרפאים”, מייחלים להבראתם, בשכיבות ממושכות על גזוזטראות הסנטוריום, הצופות לנופי האלפים השגיאים, שגופם עטוף ב”תכריכי” שמיכות הצמר השומרות על גופם מפני הצינה שבהר-הגבוה, ובין לבין, הם נושמים אויר פסגות יבש וקר, מגלגלים שיחות בטלות, מתפלפלים בפילפולים שונים ומשונים, ומקפידים להתכנס שלוש פעמים כל יום, לטקסי הארוחות החוזרות ונשנות, במסעדת ה”ברגהוף” ובה 7 שולחנות בהם מקפידים על גינוני חברה דקדנטיים… 

דאבוס – ריפוי בשכיבה

המחברת Eva Wessell במאמרה⁴ מצביעה על הפרק “היפה”  [ Hippe ] – המצוי בעמוד 117 בכרך הראשון בתרגום לעברית של “הר הקסמים”, כפרק בו עצר תומאס מאן את כתיבת “הר הקסמים”.

“היפה” [ Hippe  – שבגרמנית משמעו “להב מעוקל דמויי מגל” ] הוא שמו של חברו לספסל הלימודים של הנס קאסטורפ – שהנס נזכר בו בהקשר לאפיזודה מתקופת לימודיהם המשותפים והם כבני 13 שנה.

בפרק מסופר על טיול אליו יוצאים הפציינטים של ה”ברגהוף”. בן-הדוד: יואכים צימסן, אותו בא הנס קאסטורפ, גיבור הרומן, לבקר ביקור קצר של שלושה שבועות, המתמשך לשבע שנים !  מפציר בהנס קאסטורפ להימנע, בשלב מוקדם זה של שהותו בת השבוע, מלהצטרף לטיול קבוצתי של הפציינטים ב”ברגהוף”. לגישת בן-הדוד, מוטב לו, לקסטורפ, כי יסתגל לסביבה בה הוא מתארח. הוא אף מנסה לפתות אותו בתכנית שתתאים לו יותר: הוא דוחק בו, במקום הטיול אליו הנס רוצה להצטרף, להשתתף בהרצאות של הדוקטור קרוקובסקי – סגן הרופא הראשי “ברגהוף” הנוהג להעביר:

“סידרת שיעורים של קורס מדע פופולרי תחת השם הכולל “האהבה כמסייעת ביצירת המחלה” שיחות אלה המוסיפות-דעת , נערכו לאחר ארוחת הבוקר השנייה, ואסור היה , כפי שחזר ואמר יואכים, או לפחות בלתי מתקבל-ברצון היה, שאדם יוציא עצמו מן הכלל”

אך, חרף הפצרותיו של בן הדוד, מחליט הנס קאסטורפ להוציא עצמו מן הכלל ולצאת לטיול בסביבת הסנטוריום. הטיול העצמאי של הנס קאסטופ, בהרים מתחיל בהלך נפש עליז, במהלכו מפזם לעצמו הנס קאסטורף:

“פזמונים עממיים רגשניים, ככתובים בחוברות-הזמרה של סטודנטים והספורטאים מהם אחד שנמצאו בו שורות אלו:

“יהלל הפייטן אהבה וגם יין / ויתר על-כל: מידות בני חייל”

שהוא בפועל ציטוט משיר בעל נימה גרמנית-פטריוטית הנשמע כך:

ציטוט שיר גרמני-פטריוטי, מפיו של הצעיר הגרמני ה”הרגיל”, כפי שביקש תומאס מאן לעצב את דמותו של גיבור הספר, יכול לרמז על השקפת העולם המלוכנית-שמרנית – בה אוחז הנס קאסטורפ, המשקפת קוים דומים באישיותו ובדעותיו של תומאס מאן בתקופת הקיסרות של וילהלם השני.

תומאס מאן מוליך את הנס קאסטורפ  בהמשך טיולו, ומתארו מטפס בהרים תוך שהוא ממשיך לשיר בהתלהבות ותוך ניפוף ידיים, כאילו היה מנצח על מקהלה, עד שההליכה והשירה במעלה ההרים מתישה את כוחותיו והוא נכנע לעייפותו וצונח לנוח לרגלי גזע-אורן. “במקום התרוממות הרוח התגבר עליו עכשיו דכדוך נפש נוקב” וכך הוא שוקע לערפול חושים והזיות-זכרון מעברו משתלטות עליו: הוא נזכר בארוע עת היה כבן שלוש עשרה, ונזכר בבן כיתתו פריביסלאב [ששמו מבוטא כפשיביסלאב בעל הצליל הסלאבי ] היפה Hippe . זכרון-עבר זה מחזירו לשיעור ציור בבית הספר התיכון והנה מסתבר לו – להנס קסטורפ – כי חסר לו “עיפרון” והוא פונה לחברו זה ומבקש כי ישאיל לו עפרון. היפה מסכים אך עומד על כך כי הנס יחזיר לו את העפרון…

סיפור המעשה של העפרון, פוענח על ידי פרשניו של תומאס מאן ואחד המבקרים והביוגראף Hermann Kurzke זיהה בסיפור זה רמזים לקשר הומו-אירוטי שהתקיים בין תומאס מאן הצעיר עם חבר כיתתו ויליראם טימפה Williram Timpe  – והוא אף מצא חיזוק לניתוח זו ביומנו של תומאס מאן 

פרטים נוספים על פרשה זו “פרשת העפרון” פורט ופורש בפוסט:  “[ 06.3.07 ] העפרון…” בקישור זה 

הפרק “היפה”  הינו אחת ההוכחות לזיקה בין “הסיפורים” המסופרים בדפי “הר-הקסמים” ובין אפיזודות וארועים מחייו של תומאס מאן האיש. 

בתחילת עבודתו של תומאס מאן על “הר-הקסמים” – היו דעותיו של תומאס מאן “מלוכניות” ואוהדת הקיסרות של וילהלם השני. על כוונותיו של תומאס מאן, כשהחל את העבודה על “הר הקסמים” ניתן ללמוד ממכתב ששלח למבקר הספרות Paul Amann עימו עמד תומאס מאן בקשרי התכתבות וחלופי דעות.

זהו מכתב מתחילת חודש אוגוסט 1915 [ כלומר כשנה לאחר שפרצה המלחמה ! ] מדובר במכתב אותו התחיל תומאס מאן ביום 3 באוגוסט 1915 בביתו במינכן, והמשיכו בבית הקיץ שלו ב Tolz ב 7 באוגוסט 1915. במכתב סיפר למבקר על הרומן עליו הוא עובד.

מתוך עדות זאת, שנכתבה ב”זמן-אמת”, בתקופה הראשונה לכתיבת הרומן – אכן מתקבלת התמונה כי כוונתו של מאן היתה ליצירה שהיא אך “ארוכה-במקצת” [ “ממוות-בוונציה” ] וגם בה מֶפְלַרְטֵט הגיבור בהומור מריר עם חיבה או אהדה למוות: 

“Before the war I had begun a longish story whose scene was a sanatorium for tuberculosis in the high mountains – a story with pedagogic and political overtones, in which a young man comes up against the most seductive of powers, death, and runs the gauntlet, in a comic-gruesome manner, of the intellectual polarities of Humanism and Romanticism, progress and reaction, health and disease; but not so much that he may be forced to decide, as for the sake of orientation and general enlightenment. The spirit of the whole is humoristically nihilistic, and the bias leans rather toward the side of sympathy with death. The Magic Mountain is its name, and there is something in it of the dwarf for whom seven years pass like so many days. For conclusion, for resolution – I see no other possibility but the outbreak of the war. As a storyteller one cannot ignore this reality, and I believe I have some right to it, since the premonition of it has been in all my conceptions.

“לפני המלחמה התחלתי סיפור ארוך-במקצת, על רקע סנטוריום לשחפת בהרים הגבוהים – סיפור עם גוונים פדגוגיים ופוליטיים, בו צעיר יוצא נגד הכוח המפתה ביותר – המוות, וסופג ביקורת קשה בדרך קומית-מבעיתה, מהעמדות הקוטביות-אינטלקטואלית של ההשקפה ההומניסטית  ורומנטית, קידמה וראקציה, בריאות וחולי, אך לא עד כדי כך שהוא יידרש להכריע, באשר להתמצאות ולהארה כללית. הרוח הכללית היא  ניהיליזם הומוריסטי, והכף נוטה יותר לכיוון הצד של אהדה למוות. הר הקסמים הוא שמו, ויש בו משהו מהגמד שעבורו שבע שנים חולפות כימים רבים.

לצורך סיכום, לצורך מסקנה, – איני רואה מוצא אחר אלא הסיום בו תפרוץ מלחמה. כמספר סיפורים אי אפשר להתעלם ממציאות זו, ואני מאמין שיש לי זכות מסויימת לכך, מכיוון שההתראה שבה היא בכל התפיסות שלי.”

בהמשכו של מכתב זה, שנכתב – ומלחמת העולם הראשונה כבר מתנהלת כשנה – מודיע תומאס מאן למבקר הספרות עימו התכתב, כי ספק בעיניו אם, עקב המאורעות המתרחשים לנגד עיניו, הוא רשאי או יכול “להמשיך ולספר סיפורים” או שעליו “לרתום עצמו” :

“And all the while current developments give head and heart so infinitely much to do, so much to cope with, that at this moment I do not know whether I can and should go on telling tales, or whether I must pull myself together for a thoroughgoing, sober discussion, a coming to terms on a personal and self-analytic basis with the burning problems of the day.”

“ובכל זאת,  ההתפתחויות הנוכחיות מאותתות לראש וללב שיש כה הרבה לעשות, כה הרבה להתמודד, שכרגע אין אני יודע אם אני יכול וצריך להמשיך לספר סיפורים, או האם אני חייב להתרכז ביסודות ולנהל, דיון מפוכח, ולדון ביני לבין עצמי, בהתמודדות עם הבעיות הבוערות של היום.”

במכתב זה, ניתן למצוא את הרמז הראשון למשבר כתיבת “הר הקסמים”  אליו נקלע תומאס מאן, כאשר נסיבות החיים בתקופת המלחמה, והאבדות הקשות שנגרמו לגרמנים, החלו לתת אותותיהם, והחלו להיבקע סדקים בהתלהבות הרחבה שבה קידם הציבור הגרמני, ולרבות תומאס מאן עצמו, את יציאתה של גרמניה למלחמה. תומאס מאן החל חש כי אינו יכול להמשיך “לספר סיפורים” על מתרפאים מפונקים בסנטוריום דקדנטי במרומי הרי דאבוס.

במכתב נוסף שיכתוב תומאס מאן למבקר הספרות Paul Amann, מיום 25 למרץ 1917, הסביר כי ההפסקה בכתיבת הרומן נגרמה “עקב המלחמה”

לפי מאמרה הנ”ל המחברת Eva Wessell  תומאס מאן הניח לחלוטין את הכתיבה של “הר-הקסמים” בערך בחודש ינואר 1916 – ואת כישרונות הכתיבה שלו ניתב לג’אנר אחר : הוא עבר לכתוב מאמרים, שלימים יקובצו בספר עב-כרס שייקרא : Betrachtungen eines Unpolitischen [ “הרהורים של אחד לא פוליטי” ] 

4. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה

היריות – שכפי שהסתבר תוך זמן קצר, היו יריות הפתיחה שהובילו להתפרצותה של “המלחמה הגדולה”  – היו היריות שירה הלאומן הסרבי דנילו פרינציפ ביום 28.6.1914 בסרייבו ביורש העצר של האימפריה האוסטרו-הונגרית – פרנץ פרדיננד וסופיה אשתו; 

הפרסום בעתון סאן הבריטי בדבר הרצח בסרייבו

ה”רצח בסרייבו” החל לגלגל את כדור השלג של המלחמה הממשמשת ובאה. היריות הראשונות של הקרבות החלו להשמע בתחילת חודש אוגוסט 1914 כאשר גרמניה, מימשה את מה שכונה “תוכנית-שליפן”, על שמו של רמטכ”ל הצבא הגרמני, שפיתח תיאוריה לפיה על מנת למנוע מגרמניה להלחם בשתי חזיתות בו זמנית [ במזרח נגד רוסיה ובמערב נגד צרפת ] – יאגף הצבא הגרמני את כוחות צרפת, כשהוא פולש דרך אדמות לוקסמבורג ובלגיה – הניטרליות וכך יפתיע את הצבא הצרפתי ועד אשר הרוסים יתארגנו ויצליחו לגייס את צבאם – יסתיים המבצע במפלתה המהירה של צרפת, ואז יוכל הצבא הגרמני להתפנות למלחמה נגד רוסיה.

מתוך מכתב ששיגר תומאס מאן למוציא לאור שלו ס. פישר ביום 22 באוגוסט 1914 – כלומר רק כשלושה שבועות מאז פרצה המלחמה, ניתן ללמוד על ראייתו ה”פטריוטית” של הסופר.

למוציא לאור שלו כתב כי המלחמה סיפקה לו “פתרון” לסיפור של הנס קאסטורפ – לפי תוכניותיוהסיפור יסתייםכאשר “הנס קאסטורפ יעזוב את הר-הקסמים עם תחילת המלחמה – ויצטרף ל”קרב על גרמניה”. 

פתרון “פטריוטי” זה לרומן, אותו תכנן תומאס מאן כחודש לאחר שפרצה המלחמה, תאם את הלכי הרוח המתלהמים בהם קיבל הציבור הגרמני את הכרזת המלחמה ואת כניסתה של גרמניה כצד עיקרי במלחמה זו.

פתרון “ספרותי” זה שימש את תומאס מאן גם בתחילת דרכו כסופר, כפי שציין המבקר T.J. Reed בספרו:  Thomas Mann The Uses of Tradition :

“In the eleven stories Mann had written by 1900, death, the most extreme and potentially melodramatic : nding, and the one which can be used to stop a story short with most conclusive impact, is used in six.”

“בשישה מתוך אחד עשרה הסיפורים שכתב תומאס מאן עד שנת 1900, הסיום הקיצוני והמלומדרמטי בכח, מופיע המוות כסיום מהיר וחטוף לסיפור” (בעמוד 33)

ואכן, בסיפוריו הראשונים כגון 1897 “אדון פרידמאן הקטן”  משנת 1897 ; “בית בודנברוק” משנת 1900 ,  “טריסטאן” משנת 1902 ועוד [ עליהם הרחבנו את הדיבור באתר זה ] נזקק תומאס מאן לסיום של הסיפור על ידי מותו של הגיבור – סיום המעניק לסופר פתח מילוט מהיר וחטוף לסיפור.

מכתב זה שכתב תומאס מאן, מלמד  כי, כחודש לאחר שפרצה המלחמה, תיכנן הסופר לסיים את הספר שהיה בתחילת כתיבתו – כשהוא מצרף את קולו ללמקהלה הפטריוטית שנסחפה בהתלהבות הלאומנית שסחפה את הציבור הגרמני עם תחילת המלחמה.

ההיסטוריונית ברברה טוכמן, בספרה “אוגוסט 1914” מתארת את אוירת האופוריה שהשתלטה על מרכז ברלין כשנודע על חתימת הקיסר וילהלם השני על צו הגיוס הכללי לקראת תחילת המלחמה, העומדת בפתח:

“בברלין, ב־ 1 באוגוסט, התגודדו המונים ברחובות ונקבצו לאלפים בחזית הארמון והיו מתוחים וכבדי חרדה. הסוציאליזם, שרוב פועלי ברלין דגלו בו , לא היה עמוק כיראה האינסטינקטיבית והשנאה ששנאו את הערב־רב הסלבי,  אף כי נאמר להם על־ידי הקייזר בנאומו מן המרפסת המכריז על  Kriegesgefahr בערב הקודם ש״החרב נכפתה לתוך ידנו״, עמדו וחיכו עדיין בתקוה קלושה לתשובה רוסית. שעת האולטימטום חלפה. עתונאי שבקהל חש שהאויר ״מחושמל משמועות. אנשים סיפרו זה לזה שרוסיה מבקשת הארכת זמן. הבורסה התפתלה בבהלה. אחרי־הצהרים חלף בחרדה שכמעט אין לשאתה״. בתמן-הולבג הוציא מנשר המסתיים במלים: ״אם קוביות הברזל תתחלנה להתגלגל, יהא אלהים בעזרנו״.

בשעה חמש הופיע שוטר בשער הארמון והודיע להמונים על גיוס. וההמון, בנוסח נעשה ונשמע, פצח בהמנון הלאומי ״עתה נודה לאלהינו” . מכוניות אצו במורד שדרות אונטר-דר-לינדן כשקצינים עומדים בתוכן, מנפנפים בממחטות וצועקים ״גיוס ! ״ העם, שהמיר בן-רגע את דת מרכס בדת מרס, קרא קריאות הידד פראיות ויצא לפרק את רחשי לבו על אלה שהיו חשודים בעיניו כמרגלים רוסיים, שכמה מהם נדרסו או הוכו למות בימים הקרובים.”⁵

בצד התיאור האווירה בברלין הבירה מפי ההסטוריונית ברברה טוכמן, ראוי לעיין בדברים שכתב הסופר הוינאי ממוצא יהודי סטיפן צוויג, המתאר בספרו “העולם של אתמול” את אווירת אותם ימים: 

“קשה ממעמדי בשירות היה מעמדי בחוג הידידים בווינה. רוב המשוררים שלנו, שידיעתם את אירופה דלה וכל ימיהם הם נתונים בחוג המחשבה הגרמני, ראו חובה לעצמם לחזק את התלהבות ההמונים ולפאר את היופי כביכול  של המלחמה בקולות פיוטיים  או באידיאולוגיות מדעיות. כמעט כל משוררי גרמניה, והאופטמן ודהמל בראשם הרגישו חובה, כמו הבארדים בימי גרמניה הקדומים , לעורר את הלוחמים היוצאים לקרב בשירים וברונות ולהלהיבם למות. כמקרן השפע זרמו שירים שחזרו בהם בלי סוף מילים כמו קרב ניצחון, חובה, מוות, ואף התחרזו ביניהן (בגרמנית אפשרי הדבר).  הסופרים נדרו חגיגית שלעולם לא ירצו בשותפות תרבות עם צרפתי או עם אנגלי, ויתרה מזו: בן לילה התחילו להכחיש כי אכן היו מעולם תרבות אנגלית ותרבות צרפתית. שכן אלה קלות ונטולות ערך לעומת ההווי הגרמני. התרבות הגרמנית, וטבע האדם הגרמני. גרועים מהם היו הפילוסופים. פתאום לא ידעו הפילוסופים לומר דבר־חכמה  אחר, אלא שהמלחמה היא “מרחץ פלדה”. לידם פרסמו הרופאים את האיברים התותבים פרי יצירתם, עד שכמעט התחשק לאדם לקטוע את רגלו כדי לזכות בתחליף שלהם. כוהני הדת של כל הזרמים סירבו לפגר אחרי הכלל והצטרפו למקהלה . לעתים היה נדמה לך, שאתה שומע המון של אחוזי דיבוק צועקים, והלוא היו אלה אנשים שרק לפני שבוע או חודש התפעלנו מתכונתם, מכוחם היוצר, מעמידתם האנושית.

המזעזע בטירוף זה היה יושרם של רוב האנשים האלה. רובם היו מבוגרים מדי לגיוס או בלתי כשירים מבחינה גופנית, וסברו ברוב הגינותם שעליהם לנקוט איזו ״פעולה״ מסייעת. הם חייבים את יצירתם ללשון, ובכן לעם. על-כן ביקשו לשרת את עמם באמצעות הלשון,ולהשמיע לו את אשר רצה לשמוע: כי הצדק לצדו בלבד, ואי־הצדק שייך לצד השני, כי גרמניה תנצח והאויבים יובסו בחרפה,  ולא חשו כלל כי בכך בגדו בשליחותו האמיתית של המשורר להיות ~ נושא. ומגן~לאנושי הכללי שבאדם. אמנם עד מהרה חשו אחדים על לשונם את טעם הבחילה מדבריהם, כשנמוגו אדי ההתלהבות הראשונים. אבל כחודשים הראשונים נשמעו בעיקר הצעקנים הקולניים, וכך שרו וצעקו אלה במקהלה משני עברי הגבול.⁶

סמוך לאחר פרוץ המלחמה אורגנה תמיכה בצעדיה של גרמניה עם פרוץ המלחמה , עצומה עליה חתמו 93 אנשי מדע ורוח ביניהם כ  15 ! חתני פרס נובל לרבות 3 סופרים, [ הבולט בהם גרהרד האופטמן שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1912 – ועוד נפגוש בו בהמשכו של “הר-הקסמים” בדמותו של מינהאר פיפרקורן לו הקדיש תומאס מאן שלושה פרקים בחלקו השני של הר-הקסמים⁷ הוא מנשר ה 93  ובאנגלית בקישור זה הממורנדום של ה 93 .

“מנשר ה 93”, שכלל טיעונים שיקריים שונים שתאמו את מכונת תעמולת המלחמה של הפיקוד הצבאי הגרמני העליון – הינו דוגמה להיגררות של מיטב האינטלקטואלים אחר הרוח השוביניסטית המתפעמת כל אימת שנשמעת הלמותם של תופי מלחמה “פטריוטית”. כך קרה בגרמניה בתחילת מלחמת העולם הראשונה וכן בצרפת שמעבר לגבול, והדברים מוכרים גם בישראל : כל אימת שמתלקחת מלחמה או כמו שהן מכונות באיזורנו :”מבצע…”  ואפילו משבר רפואי בדמות מגפת הקורונה… התופים רועמים והאינטלקטואלים נסחפים ושותקים !

תומאס מאן, אמנם לא חתם על “מינשר ה 93”, אך צירף בהתלהבות את קולו ל“מקהלה” [ כפי שכינה תופעה זו הסופר סטיפן צוייג], וגם הוא נסחף ברוחות השוביניסטיות שליוו את תחילת המלחמה ותמך בהשתתפותה הפעילה של גרמניה בה. הסופר השמרן ראה בה מלחמה להגנה על הרוח והתרבות הגרמנית. עוד בחודש אוגוסט 1914 – החודש בו החלו הפעולות הדמים – החל שוקד על מאמר תמיכה במלחמה אותו יפרסם בחודש נובמבר 1914  בעתון Neue Rundschau , תחת הכותרת : Gedanken im Kriege [“מחשבות לעת מלחמה”] במאמר זה ראה עצמו תומאס מאן מגוייס למאמץ המלחמה וכ“משרת שירות מלחמה כשמחשבתו ועטו הם כלי הנשק שלו”.

המאמר הוביל למכתבים רבים שקיבל תומאס מאן מקצינים וחיילים רבים בחזית שהודו לו על חיזוק רוחם בקרבות בהם השתתפו. באותה תקופה חיבר אחיו הסופר היינריך מאן, שהשקפותיו היו פרו-צרפתיות והוא התנגד למלחמה, מאמר תחת הכותרת “וולטיר וגיתה” ובו יצא נגדה. היחסים בין האחים לא היו טובים עקב חילוקי הדעות הפוליטיים שנתגלעו ביניהם, ותומאס מאן השיב למאמרו של אחיו במאמר נוסף שכותרתו היתה : “פרידריך הגדול והקואליציה הגדולה” ובו שיבח את הקיסר הגרמני פרידריך הגדול [ 1712-1786 ] – בעל “העורמה המעשית” שהורה לצבאו לתקוף את סקסוניה ולכבשה – ושיבח בו את “חוכמת-המעשה” של פרידריך על פני הפלפולים האינטלקטואליים שהציע אחיו וכתב:

“כיום גרמניה היא פרידריך הגדול. זהו הקרב שלו אותו אנחנו נלחמים עד הסוף. הקואליציה השתנתה קמעה אך זוהי אירופה שלו שלא תחוס עלינו …ורוחו שנעורה בנו”⁸.

מקרהו של תומאס מאן דומה במידה מסויימת למקרה של הסופר אלפרד דבלין, עליו הרחבתי את הדיבור בפוסט [01 ] אלפרד דבלין ודרכו ל”ברלין, אלכסנדר פלאץ” [ בקישור זה ] המדגים כיצד סופר המקורב לחוגי השמאל והסוציאל דמוקרטיה, מצטרף לתעמולה המצדיקה את ההפצצה הברוטלית של הצבא הגרמני על הקאתדרלה ההסטורית של ריימס ביום 19.9.1914 בדומה לחותמי מנשר ה93 שיצאו להגן על הבערת הספריית ההסטורית באיניברסיטה בעיר לוון ( Leuven ) בבלגיה ב 25.8.1914 בה עלו באש ונשמדו מאות כבתי יד הסטוריים . כמו אלפרד דבלין שהשכיל להתנער מהמלחמה – בה שירת כרופא צבאי – גם רבים מחותמי מנשר ה 93 חזרו בהם – והצהירו על משיכת חתימתם מהמנשר התעמולתי. בשנת 1921 ערך העתון “ניו יורק טיימס” בדיקה מי מבין 93 החותמים המקוריים עדיין עומדים על חתימתם, הסתבר להם כי כ 16 חותמים נפטרו בינתיים, ורק אחדים מהחותמים המקוריים, המשיכו להחזיק בדעה שהובעו במנשר האמור. רוב החותמים הצטערו על חתימתם והסתייגו ממנה !

5. המפלה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה 

מפלתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה זכתה בגרמניה לכינוי ה“קאטסטרופה” [ = האסון ] ובעקבותיה וילהלם השני קיסר גרמניה – אולץ לוותר על כיסאו ולהימלט על נפשו, תוך שהוא מוצא מקלט מדיני בהולנד. המונרכיה בגרמניה בוטלה, ותקופה של חוסר שקט ותהפוכות פוליטיות שטפה ערים שונות בגרמניה.

בתחילת ינואר 1919 החל בברלין “מרד הספרטקיסטים” בהנהגת קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג – עד שב 15 בינואר 1919, שני מנהיגיו נתפסו ונרצחו על ידי פלוגות ה”פריקורס” הימניות.

והנה תומאס מאן, “האיש הלא פוליטי” לשעבר רושם ביומנו תגובות המעידות על מעורבות הולכת וגוברת בארועים המתרחשים לנגד עיניו, :

ברישום מיום 16.1.1919 ביומנו ניתן לקרוא: 

“On the way I saw a placard announcing that Liebknecht was shot while attempting to escape from his captors. Word has it that Rosa Luxemburg was murdered by the populace. Walked home.”⁹

“בדרכי ראיתי מודעה המכריזה כי ליבקנכט נורה כאשר ניסה להימלט משוביו. שמועה התהלכה כי רוזה לוקסנבורג נרצחה על ידי ההמון . צעדתי הביתה”

ולמחרת ב 17.1.1919 יציין ביומנו כי :

 “The shooting of Liebknecht and the murder of Rosa Luxemburg by the rabble are confirmed. Revolted.” 

“היריות בליבקנכט והרצח של רוזה לוקסמבורג על ידי האספסוף אושרו. מזעזע.”

גם מינכן, עירו של תומאס מאן, עברה זעזועים דומים. ביום 8 באוקטובר 1918 – יום השנה למהפכת אוקטובר ברוסיה, נמלט מלך באוואריה לודוויג השלישי עם משפחתו מארמון המלוכה [ “הרזידנס” ] במינכן. בעקבות נפילת המלוכה בבוואריה, נכנסה גם בוואריה לתקופת אי שקט וזעזועים פוליטיים. בחודש אפריל 1919 הוכרזה במינכן ה“רפובליקה הסוביטית של באווריה” אך זו לא הצליחה להחזיק מעמד וכעבור כחודש בתחילת מאי 1919, והוכרעה על ידי חוגי הימין.

ב 11באוגוסט 1919 קיבלה תוקף החוקה הדמוקרטית של הרפובליקה הגרמנית – כפי שגובשה בעיר ויימאר – עירם של גיתה ושילר – ונתכוננה “רפובליקת ויימאר” ופרידריך אברט – מנהיג המפלגה הסוציאל דמוקרטית נבחר לקאנצלר הראשון של הרפובליקה.

מלחמת העולם הראשונה, וביחוד מפלתה של גרמניה במלחמה, שבראשית דרכה, תומאס מאן, היה כאמור בין תומכיה המובהקים, צרבה בנפשו של תומאס מאן צלקות עמוקות. עמדתו השתנתה. במישור האישי, נוכל לצטט כאן מה שכתב עליו הביוגראף הרמן קורצקה בספרו 

Hermann Kurzke : Thomas Mann : Life As a Work of Art :

“Mann was forced to understand Germany’s defeat as the victory of Heineich, civilization’s literary man” [ page 249] 

“מאן הוכרח להבין את תבוסתה של גרמניה – כניצחונו של היינריך, איש הספרות של התרבות”

מכאן ואילך, ה”איש הלא-פוליטי” במופגן ילך וייהפך, למעורב יותר ויותר מבחינה פוליטית.

6. חזרת תומאס מאן ל”הר-הקסמים”

ואכן, כפי שמציינים חוקרי מאן הרבים, חודש אפריל 1919 – בפועל בעצם ימי הבוקה והמבולקה וחוסר השקט הפוליטי במינכן עירו – חזר תומאס מאן לכתב היד המוזנח מזה כארבע שנים של “הר-הקסמים”.

Eva Wessell מתארת במאמרה שצוטט לעיל, את שיבתו של תומאס מאן לכתב היד: 

ב- 8 באפריל [ 1919] תומאס מאן החזיר את כתב היד וכן פתקים שונים שהיו קשורים לכתיבה הקודמת, מהדירה בה אוחסנו בתקופת המלחמה – וחזר וקרא את החומר הכתוב – כשקרא – חש תחושה כאילו הזרימה התת-קרקעית לוקה בפאתולוגיה “pathological undercurrent” של סגנון מיושן. את השינויים בהשקפת עולמו, שהביאה עליו מלחמת העולם הראשונה והמפלה הקשה של גרמניה בה, ביקש ליישם גם ברוח חדשה שהחליט להכניס לרומן. הוא שמח שלא סיים את הרומאן והחליט להכניס בו את “רוח-העתיד” שהיתה חסרה בכתיבתו קודם המלחמה, הוא הבין שסיומה של המלחמה הוא תחילתה של המהפכה הקומוניטסטית ושם את הדגש בקונפליקט בין הראציונליזם ההומניסטי, המדוברר על ידי הגיבור לודוביקו סטאמבריני, לבין הנצרות הפרוטסטנטית : הדואליות הישנה “גוף-נפש” ; “כנסיה-מדינה” ; “חיים-ומוות” הוחלפה בהשקפה החדשה 

להלן ציטוט קטעים מיומנו – 9 באפריל 1919: 

“After breakfast, cleared out my storage shelves somewhat, unpacked the manuscript of The Magic Mountain and took a first look into the   material once again. I spent some time on what has been written, which I shall probably rewrite completely for objective and subjective reasons. A new beginning must be fashioned. The first chapter will probably remain unchanged, except for expanding the section on the piously conservative “Spanish” grandfather. Regaining control of the material will be no easy task.¹⁰

“לאחר ארוחת הבוקר, פיניתי את מדפי האחסון, ופרקתי את כתב היד של הר הקסמים וחזרתי לקרוא בחומר שנית. הקדשתי זמן לדברים שנכתבו, שכנראה אשכתב לחלוטין מסיבות אובייקטיביות וסובייקטיביות. יש ליצור התחלה חדשה. הפרק הראשון ככל הנראה יישאר ללא שינוי, למעט הרחבת המדור על הסבא השמרני האדוק “הספרדי”. החזרת השליטה על החומר, לא תהיה משימה קלה.”

כאשר תומאס מאן חזר לכתב היד של של “הר הקסמים” שהוזנח ברוב תקופת המלחמה, הוסיף “פתח-דבר” ובו הדגיש את השפעת מלחמת העולם על “הר הקסמים”:

“…אל-נא נאפיל בדרך מלאכותית על המצב העובדתי הברור: הדרגה הגבוהה של נושנות בסיפורנו זה צמחה מן העובדה, שמאורעותיו מתרחשים לפני גבול ולפני מפנה מסויים , שהרעיש עדי תהום את החיים ואת התודעה…

סיפור המעשה מתרחש, או, – נימנע-נא גם הפעם מכל לשון הווה – התרחש והיה מתרחש לפנים, בשכבר הימים, בעולם שלפני המלחמה הגדולה, שבתחילתה החלו דברים מרובים כל-כך, אשר כמעט שלא נסתיימה תחילתם. ובכן מתרחש הוא לפנים, אם גם לא לפני ימים רבים. אולם כלום לא יהיה אופי-העבר של סיפור כלשהו – עמוק יותר, מושלם אגדי יותר, ככל-אשר נמצאת התרחשותו ה”לפנים” ביתר צמצום ? ונוסף לכך יתכן, שסיפורנו זה יש לו מגע כל שהוא עם האגדה גם בדרך אחרת, לפי עצם מהותו וטבעו”.

הביוגרף Hermann Kurzke שצוטט לעיל כותב בספרו כי “החל מ 20 לאפריל [ 1919] החל תומאס מאן לכתוב את הרומן מתחילתו כשהוא עורך עיון מחדש בחומר שנכתב קודם לכן ומנסחו מחדש [ בעמוד 299 ל Thomas Mann : Life As a Work of Art.

“THE TONE, too, reveals something. Until shortly before the conclusion of the novel it is mocking and playful ironic and supercilious. The narrator is outside. What happens to his hero does not rankle him. But when the war comes, all irony ceases. The tone is now stricken and alarmed, somber to the point of being rhapsodic. “O shame on our phantom safety,” the narrator exclaims. Now when it gets serious, he wants to be involved. Like Thomas Mann himself, he is ashamed that he is not a soldier. He had never before cried, not for seven long years, but now when his hero is in the war, he dabs at the corner of his eyes tenderly with his fingertip. He leaves his ironic sofa and makes his way to the arena. The dabbing is a gestuie of Settembrini, whose eyes likewise have become moist at the farewell  from Hans Castorp.”

 

 

אוטו דיקס : “שמש-הערב’ – ב Ypres – Belgium  – 1918

מוכרחים הם לעבור, אותם שלושת אלפים נערים קודחים, מוכרחים הם לבוא כתגבורת, ולעזור בכידוניהם להתקפה על החפירות שלפני טור־הגבעות ואחריו, על הכפרים העולים באש, מוכרחים לעזור ולהכריע ולהגיע עד לנקודה קבועה, המסומנת בפקודה שבתרמיל המפקד.

מספרם שלושת אלפים, כדי שיהיו עוד אלפיים בשעה שיגיעו אל הגבעות, אל הכפרים; וזהו טעם כמותם.

גוף אחד הם, מחושב כך, שלאחר אבידות מרובות עוד יוכל לפעול ולנצח ולברך על הניצחון בהידד בן אלף קולות, מתוך הסחת־הדעת מעל אותם שנשרו, שנפלו בדרך.

כבר התבדל ושמט זה או זה תוך־כדי מצעד מאומץ זה, אם כושרו הגופני לא עמד במאמץ, מחמת עלומיו ורכותו.

הוא החוויר והתמוטט, תבע מעצמו אומץ־גבר בעקשנות, ולבסוף נחשל ופיגר.

הוא נגרר עוד מעט אצל טור המצעד, פלוגה אחרי פלוגה השיגתו ועברה על פניו, והוא נעלם, מוטל על הארץ במקום שלא טוב לשכב.

ואחר־כך בא היער המתפצל. אבל הרוחשים מקרבו מרובים הם עדיין ; שלושת אלפים יכולים לשאת הקזת־דם ועדיין הם מהווים אחדות רוגשת.

וכבר הם משתפכים על־פני אדמת המטר המצליף, אל הכביש, אל שביל־השדה” ((עמוד 338 הכרך השני ))

אוטו דיקס – לאחר הקרב

“בפאת היער עולים הכידונים על הרובים, בתנועות אחיזה מאומנות קובעים אותם, החצוצרה קוראת ומאיצה, התוף מכה ומתגלגל ברעם מעמיק יותר, וקדימה הם פורצים, כפי שמוטל עליהם, בזעקות יבשות ובהילוך כבד כבחלום־ייסורים, מאחר שגושי־הקרקע נתלים במגפיהם הגסות.

הם מטילים את עצמם על הארץ מחמת הקליעים העפים ביללה, כדי לקפוץ מחדש ולהחפז הלאה, מתוך זעקות־אומץ חריפות־צעירות ומתוך שמחה על שלא פגע בהם הקלע.

יש ופגע בהם, הם נופלים, מפפים בידיהם ; פגע במצחם, בלבם, במיעיהם.

הם שוכבים, פניהם ברפש, אינם זזים עוד.

הם שוכבים, גבם מוגבה על־ידי החגור, גולגולתם מעוכה בקרקע וציפורניהם נתקעות ונאחזות בחלל האוויר.

אבל היער שיגר חדשים, המטילים את עצמם וקופצים ועוברים־כושלים, צועקים או אילמים, בין הנופלים־חללים.”

[עמוד 338 הכרך השני – תרגום מרדכי אבי שאול ]

Grabenkrieg –  Otto Dix – מלחמת-חפירות 1932

הציטוטים שהובאו לעיל אינם מותירים ספק בדבר עמדתו האנטי מלחמתית הנחרצת של תומאס מאן בסיומו של “הר-הקסמים”.

השינוי שעבר תומאס מאן מתומך ביציאה למלחמה ועד לסולד ממנה – הוא מרחיק לכת.

אך כקורא נאמן של תומאס מאן לו הקדשתי דפים רבים באתר זה – מנקרת בליבי השאלה – האמנם נחוצה היתה מלחמה כה עקובה מדם שהביאה למותם של קורבנות כה רבים משני צידי החזיתות השונות : למעלה מ-16 מיליון בני-אדם נהרגו במלחמה זו  וכ-20 מיליון הפכו לנכים לשארית חייהם, כדי לשנות את דעתו של הסופר החקרן הביקורתי ובעל הנפש עד שדעתו על המלחמה תשתנה ? 

האם נחוצות מלחמות וקורבנות כדי לשנות דעתם של אנשים ולהפכם למתנגדים למלחמות ? 

האם הספרים, הסרטים, הציורים והיצירות המוזיקליות שנוצרו בעקבות המלחמות וזוועתיהן אינם משכנעים דיין להימנע מן ההרג וההרס ?

♦

ומה עלה בגורלו של הגיבור : הנס קסטורפ ?

– תומאס מאן משאיר סוף זה כ”סיום פתוח” – ומלווה את הנס קסטורפ לפני שהוא נעלם כשמילות שירו של פרנץ שוברט – DER LINDENBAUM על שפתיו –

על סיום זה – מפתיע ככל שיהיה, ננסה להרחיב בפוסט נפרד, שעדיין לא הושלם …. ועם הגולשים הסליחה

__________________

ועד אז מוזמנים הגולשים לקרוא על מרכזיותו של מוטיב- התירזה – אולי אפילו “מיתוס-התירזה” המהותי כל כך לתרבות הגרמנית בסדרת פוסטים זו:

_____________________________

פוסטים בנושא “עץ-התרזה”

____________________________

• [06.4.1] מוזיקה – במרומי הר הקסמים

• [06.4.2] בצל התרזה – על הר-הקסמים

• [06.4.3] בצל-התרזה – המיתוס מתחיל במיתוס…

• [06.4.4] בצל-התרזה – התרזה כמקום…

• [06.4.5] בצל-התרזה : מילים: וילהלם מולר – מוזיקה: פרנץ שוברט

• [06.4.6] בצל-התִּרְזָה: העיבוד העממי לשיר

[ המשך …..יבוא ]

.

_______________________________________

פוסטים בענין : 06-“הר-הקסמים” 

_______________________________________

06-“הר-הקסמים”-עיקרי 

[00.1] המוזיקה כמרכיב יסודי ביצירתו של תומאס מאן 

[06.1] כתיבת-הספר 

[06.1.1] ביקור ראשון של מאן בדבוס

[06.1.2] ביקור שני של מאן בדאבוס 

[ 06.1.3 ] “הר-הקסמים” – וה”מלחמה הגדולה” 

[06.2] ההשראה לספר  

[06.2.1] מקורות השראה ל: “הר-הקסמים”

[06.2.1] מקורות השראה/מוצארט/חליל הקסמים

[06.2.3] מקורות השראה/אייכנדורף

[06.2.4] מקורות השראה/ניטשה/הולדת הטרגדיה

[06.2.5] מקורות השראה/ניטשה/זרטוסטרא

[06.2.6] מקורות השראה/ואגנר/טנהויזר

[06.2.7] מקורות השראה/גיתה/פאוסט

[06.3] קריאות ופרשנות 

[המשך…יבוא….]

.

.

1. כגון בפרק –עוד אחד- בחלק השני בעמוד 31 שבתרגום העברי – מהדורת 1955 [↩]
2. The making of the Magic Mountain-1930 page 47 [↩]
3. הר הקסמים תרגום מרדכי אבי-שאול בעמוד 333 בכרך השני [↩]
4. Thomas Mann The Magic Mountain and His War Essays 2004 [↩]
5. ברברה טוכמן – אוגוסט 1914-  תרגמה מאנגלית שולמית הר-אבן – הוצאת מערכות בעמוד 74 [↩]
6. סטפן צוויג – העולם של אתמול – בעמודים 185-6 [↩]
7. הראשון בעמוד 191 – המשכו בעמוד 215 – והסוף בעמוד 250 [↩]
8. Ronald Hayman – Thomas Mann – A Biography page 283 [↩]
9. page 31 [↩]
10. Thomas Mann Diaries 1918-1939 page 45 [↩]
11. עמוד 32 לכרך השני בתרגום לעברית [↩]
12. עמוד 336 הכרך השני [↩]