קישור ל- goto facebook page
היום 23.11.2024, 13:29. באתר "מילים" 672 פוסטים ובהם 857,912 מילים. { לשם השוואה: לפי ה'ויקיפדיה' בתנ"ך כולו יש 306,757 מילים...}
קטגוריות
[render-milim-categories]

ג’יימס ג’ויס, הצנזורה על “יוליסס” והמסע בן 46 השנים במנהרת הזמן

16 בינואר, 2021

.

משפט 1934 , “United States v. One Book Called “Ulysses

כנסיון לסתום את פיו של ג’יימס ג’ויס – מחבר יוליסס

 

 

ג’יימס ג’ויס  ויוליסס

 

הסופר האירי ג’יימס ג’וייס, וספרו “יוליסס”, זכו לתשומת ולנוכחות בולטת בין דפיו של אתר “מילים” / “דפים רב-תחומיים”;

כ 13% מהפוסטים שבאתר זה, מוקדשים ועוסקים בסופר זה ובספרו הגדול.

דרכו של הסופר הצעיר שהחל צועד צעדיו הראשונים בשדה הספרות, בתחילת המאה העשרים, לא היתה סוגה בשושנים. היה עליו לכתת רגליו ולטרוח טרחות רבות עד שזכה להוציא את יצירותיו הראשונות בדפוס:

  • בשנת 1907 הצליח להוציא בדפוס את קובץ שיריו תחת השם Chamber Music [ תורגם לעברית כ”מוזיקה קמרית בידי משה הנעמי]
  • סיפוריו הקצרים החלו רואים אור דפוס בבטאונים ספרותיים בעירו דבלין, בחתימת “סטיפן דאדלוס;
  • ובין השנים 1914 ועד 1915 הבטאון הספרותי The Egoist, פרסם את הסיפורים בגליונותיו השוטפים;
  • בחודש יוני 1914 קובצו סיפורים אלה והופיעו כספר : “דבלינאים”.
  • הרומאן הראשון שפרסם “דיוקן האמן כאיש צעיר” פורסם בדפוס בשנת 1914. היה זה עיבוד של רומן בכתובים Stephen Hero שנפסל על ידי ג’ויס עצמו.

בשנת 1914 החל ג’ויס עובד על הרומן הגדול שלו : “יוליסס”.  פרקיו הראשונים של “יוליסס” פורסמו בין החודשים ינואר 1918 עד אוגוסט 1920, בכתב-העט הספרותי The Little Review שהיה יוצא בשיקאגו.

פרסומים מוקדמים אלו, גררו אחרים התנכלויות שונות מצד שלטונות הדאר בארה”ב, שבאמצעותו נעשתה הפצת הספר למינויים וקוראים:

  • חוברת ינואר 1919 – של The Little Review בו פורסם החלק הראשון של פרק “לסטריגונים” [ פרק 8 ביוליסס ] – הוחרמה על ידי שלטונות הדאר;
  • חוברת מאי 1919 בה פורסם החלק השני של פרק “סקילה וכריבדיס [ פרק 9 ביוליסס  ] – הוחרמה גם היא;
  • חוברת ינואר 1920 בה פורסם החלק השלישי של פרק ה”קיקלופים” [ פרק 12 ביוליסס ] – הוחרמה על ידי שלטונות הדאר

 

  •  בפועל חוברות אלה הועלו על המוקד ונשרפו – כ 13 שנה ! לפני הטקס משפיל של שריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין בניצוחו של יוזף גבל סמוך לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה !
  • בחוברת אוגוסט של The Little Review פורסם חלק מהפרק “נאוסיקה”  [ פרק ה 13 ביוליסס ] ובעקבות כך הוגש בחודש אוקטובר כתב אישום כנגד שתי המוציאות לאור של הבטאון הספרותי הגברות Margaret Anderson ו- Jane Heap  ובחודש פברואר 1921 הן הורשעו בשל הפצת “חומר -תועבה” [ Vice ] ונקנסו ב 50 דולר קנס.

  • בחודש פברואר 1922, המהדורה המלאה הראשונה של “יוליסס” ראתה אור בפאריז, בהוצאה הפרטית של סילביה ביץ’, אמריקאית שניהלה בפאריז חנות ספרים קטנה, ברחוב אודיאון 12 בשם “שיקספיר אנד קומפני”. 

גם מהדורה זו נתקלה בהתנקלות מצד שלטונות הדאר של ארה”ב. בין החודשים אוקטובר 1922 עד לדצמבר 1922 הוחרמו כ 400-500 עותקים של “יוליסס” על ידי שלטונות הדואר בערים שונות בארה”ב – כל העותקים הללו שהוחרמו הועלו על המוקד ונשרפו.

  • כעשר שנים לאחר הופעת המהדורה הראשונה של יוליסס בפאריז ניסה בית ההוצאה לאור האמריקאי The Random Hause לאתגר את הפסילה של “יוליסס, – והזמין עותק אחד של הספר בדאר. כאשר הספר הגיע לארה”ב הוא הוחרם והוגשה תביעה כנגד הספר בטענה שהספר כולל “דברי תועבה”.

ג’ימס ג’ויס והמוציאה לאור סילביה ביץ – בחנות הספרים .Shakspear and co בפאריז בתקופת “סקנדל-יוליסס”

התובע שניסח את כתב האישום הודה כי לא קרא את הספר  [ בן כ 800 העמודים ! ] והסתפק בקריאה של כ-40 העמודים מפרק הסיום של הספר – “פנלופה” – הוא המונולוג המפורסם של מולי בלום [ אשתו של ליאופולד בלום ] הכתוב ברצף, ללא כל סימני פיסוק ובמהלכו היא מעלה בזרם התודעה שלה גם תיאורים “גרפיים” של סצינות מיניות – ממשיות או מדומיינות – מחוויותיה במפגשה עם מאהבה בלזס “עזאזל” בוילן באותו אחר צהריים.

התיק הובא לדיון בפני השופט John M. Woolsey בניו יורק, והשופט וולסי, שלצורך פסיקתו נעזר בשני יועצים ספרותיים, הגיע למסקנה כי מדובר ביצירת מופת ספרותית ולא ב”דבר תועבה”.

 פסק דינו של השופט וולסי הפך להיות מצוט מאוד וסימן את נצחון חופש הפרט וזכות הביטוי העצמי וזכה לשבחים רבים בכל העולם.

מפאת חשיבותו – נביא להלו ציטוטים של קביעותיו העיקריות  [ בתרגום הח”מ ] :

 

“II.

קראתי את “יוליסס” פעם אחת במלואו וקראתי את הקטעים עליהם התביעה מתלוננת בתשומת לב פעמים אחדות. למעשה, במשך שבועות רבים, הזמן הפנוי שלי הוקדש לשיקול הדעת שחובה עלי להפעיל בבואי להחליט בענין זה. 

“יוליסס” אינו ספר קל לקריאה או להבנה. נכתב על כך רבות, וכדי להתייחס כראוי אליו מומלץ לקרוא מספר ספרים אחרים שהפכו כעת ללוויינים שלו. חקר “יוליסס” הוא אפוא משימה כבדה.

III.

המוניטין של “יוליסס” בעולם הספרותי, חייב אותי להקדיש את הזמן הנחוץ, כדי לאפשר לי לעמוד על הכוונה בה נכתב הספר, כמובן, בכל מקרה שבו ספר נמצא לטענתו מגונה יש לקבוע תחילה, האם הכוונה בה נכתב הייתה מה שמכונה, על פי הביטוי המקובל, פורנוגרפי, כלומר נכתב לצורך ניצול גסויות.

אם המסקנה היא שהספר הוא פורנוגרפי, זה סוף פסוק ופסק הדין יצא בהתאם.

אבל ב”יוליסס “, למרות כנותו יוצאת הדופן, אני לא מזהה בשום מקום את הריק החושני. אני קובע אם כן שספר זה אינו פורנוגרפי.

IV.

בכתיבת “יוליסס” ביקש ג’ויס לערוך ניסוי רציני בז’אנר ספרותי חדש, אף אם לא לגמרי. הוא לוקח אנשים מהמעמד הבינוני הנמוך המתגוררים בדבלין בשנת 1904 ומבקש, לא רק לתאר את מה שעשו ביום מסוים בתחילת יוני באותה שנה, כאשר הסתובבו בעיר בקשר לעיסוקיהם הרגילים, אלא גם לספר מה רבים מהם חשבו בזמן ההוא.

ג’ויס ניסה, וכפי שנראה לי, בהצלחה מדהימה, להראות כיצד מסך התודעה יחד עם רשמיו הקלידוסקופיים המשתנים ללא הרף נושא, כביכול, בחוש פלסטי, לא רק מה שנמצא במוקד ההתבוננות של כל אדם בדברים האמיתיים. עליו, אלא גם על רקע רשמי עבר, חלקם עדכניים וחלקם שורטטו על ידי אסוציאציה מתחום תת המודע. הוא מראה כיצד כל אחת מההתרשמויות הללו משפיעה על חיי ההתנהגות של הדמות שהוא מתאר.

מה שהוא מבקש להשיג אינו דומה לתוצאה של חשיפה כפולה או, אם אפשר, חשיפה מרובה על סרט קולנוע, שתיתן חזית ברורה עם רקע גלוי אך מטושטש מעט וממוקד בדרגות שונות.

להעביר על ידי מילים אפקט אשר מתאים עצמו בצורה הולמת יותר לטכניקה גרפית. זה גם מסביר היבט אחר של הספר, שעלי להמשיך לשקול, כלומר את כנותו של ג’ויס והמאמץ הכנה שלו להראות בדיוק כיצד פועל מוחם של דמויותיו.

אם ג’ויס לא היה מנסה להיות כנה בפיתוח הטכניקה שאימץ ב”יוליסס”, התוצאה הייתה מטעה פסיכולוגית ובכך בוגדת בטכניקה שבחר. גישה כזו תהיה בלתי נסלחת מבחינה אמנותית.

ג’ויס נשאר נאמן לטכניקה שלו ולא ניהל את ההשלכות הנדרשות שלה, אבל ניסה בכנות לספר באופן מלא על מה הדמויות שלו חושבות, נושא שגרר אחריו כל כך הרבה התקפות ומכיוון שמטרתו הובנה לעתים קרובות כל כך לא נכון. ניסיונו בכנות ולהגשים את מטרתו דרש ממנו אגב כך להשתמש במילים מסוימות שנחשבות בדרך כלל למילים מלוכלכות והוביל לעיתים למה שרבים חושבים שהוא עיסוק נוקב מדי במין במחשבות של הדמויות שלו.

המלים הנתפסות כמלוכלכות הן מילים סקסוניות ישנות המוכרות כמעט לכל הגברים, ולמעשה, לנשים רבות, והן מילים שהיו משתמשים בהן באופן טבעי ורגיל, על פי סוגי האנשים שאת חייהם, הפיזיים והנפשיים, ג’ויס מבקש לתאר. ביחס להופעה החוזרת של נושא המין במוחם של דמויותיו, תמיד צריך לזכור שהמקום שלו היה קלטי ואביב היתה העונה החביבה עליו.

אם נהנים מטכניקה זו שבה משתמש ג’ויס :  זה עניין של טעם אי הסכמה או ויכוח חסר תועלת, אך הכפפת הטכניקה הזו לסטנדרטים של טכניקה אחרת נראית לי מעט אבסורדית.

לפיכך, אני קובע כי “יוליסס” הוא ספר כן וכנה, ואני חושב שהביקורת עליו נגזרת לחלוטין על ידי הרציונל שלו.

V.

יתר על כן, “יוליסס” הוא יצירת מופת כאשר בוחנים את ההצלחה שהושגה בעיקר במטרה כה קשה כמו שג’ויס הציב לעצמו. כפי שציינתי, “יוליסס” אינו ספר קל לקריאה. הוא מבריק ומשעמם, מובן וסתום, לעיתים. במקומות רבים זה נראה מגעיל, אך למרות שהוא מכיל, כפי שציינתי לעיל, מילים רבות נחשבות בדרך כלל למלוכלכות, לא מצאתי שום דבר שאני מחשיב כגועל לשם גועל. כל מילה בספר תורמת כמו אבן פסיפס אחת למכלול התמונה שג’ויס מבקש לבנות עבור קוראיו.

אם לא רוצים להתרועע עם אנשים כאלה שג’ויס מתאר, זו בחירה של הקורא. על מנת להימנע ממגע עקיף איתם לא ייתכן שתרצה לקרוא את “יוליסס”; זה די מובן. אך כאשר אמן-מלים כה גדול, כפי שג’ויס ללא ספק היה, מבקש לצייר תמונה אמיתית של מעמד הביניים הנמוך בעיר אירופאית, האם זה יהיה בלתי אפשרי עבור הציבור האמריקני באופן חוקי לראות את אותה תמונה?

כדי לענות על שאלה זו לא מספיק רק למצוא, כפי שמצאתי לעיל, שג’ויס לא כתב את “יוליסס” עם מה שמכונה בדרך כלל כוונה פורנוגרפית, אני חייב להשתדל להחיל סטנדרט אובייקטיבי יותר על ספרו כדי לקבוע השפעתה בתוצאה, ללא קשר לכוונה בה נכתבה.

VI.

[ ….]

החוק לפיו הוגשה תביעה זו רק אוסר, מבחינתנו כאן, את הייבוא ​​לארצות הברית מכל מדינה זרה, של “כל ספר מגונה”. […]

אני נדרש, אם כן, רק לקבוע אם “יוליסס” מגונה במסגרת ההגדרה החוקית של אותה מילה.

משמעות המילה “מגונה” כהגדרתה החוקית על ידי בתי המשפט היא: נטייה לעורר את הדחפים המיניים או להוביל למחשבות טמאות ותאוות מיניות.

[….]

האם ספר מסוים נוטה לרגש דחפים ומחשבות כאלה, צריך להיבדק על ידי דעתו של בית המשפט באשר להשפעתו על אדם עם אינסטינקטים מיניים ממוצעים את מה שהצרפתים יכנו “האדם הממוצע בעל-הרגישות”, שמשחק בענף זה של חקירה משפטית אותו תפקיד של ריאגנט היפותטי כמו “האדם הסביר” בחוק הנזיקין ו”האיש שנלמד באמנות” בשאלות המצאה בדיני הפטנטים.

הסיכון הכרוך בשימוש במגיב כזה נובע מנטייתו הטבועה של מבחן העובדות, הוגן ככל שיהיה בכוונתו להיות, להפוך את מגיבו ליותר מדי כפוף ליחודיות שלו. הנה, ניסיתי להימנע מכך, במידת האפשר, ולהפוך את המגיב לאובייקטיבי יותר ממה שהיה עשוי להיות אחר, על ידי אימוץ המבחן הבא:

לאחר שקיבלתי את החלטתי ביחס להיבט זה של “יוליסס”, שבחנתי כעת, בדקתי את התרשמותי עם שני חברי, שלעניות דעתי, ענו להגדרות הנ”ל ביחס למגיב הראוי.

יועצים ספרותיים אלה, כפי שאוכל לתאר אותם כראוי, קראו בנפרד, ואף אחד מהם לא ידע שאני מתייעץ עם האחר. הם גברים שאת הדעה שלהם על ספרות ועל החיים אני מעריך ביותר. שניהם קראו את “יוליסס” וכמובן שלא היו קשורים לחלוטין למטרה זו.

מבלי להודיע ​​לאף אחד מיועצי מהי החלטתי, נתתי לכל אחד מהם את ההגדרה החוקית של “מגונה” ושאלתי כל אחד האם לדעתו “יוליסס” מגונה במסגרת ההגדרה הזו.

גיליתי ששניהם מסכימים עם דעתי: שקריאת “יוליסס” בשלמותו כספר – וכך יש לקרואו לצורך מבחן כזה, אינה נוטה לרגש דחפים מיניים או מחשבות תאוותניות, אלא כי ההשפעה עליהם הייתה רק פרשנות טרגית וחזקה מאוד של חייהם הפנימיים של הגברים והנשים המופיעים ביצירה.

רק באדם הרגיל מדובר בחוק. מבחן כזה כפי שתיארתי, אפוא, הוא המבחן הראוי היחיד לגסות במקרה של ספר כמו “יוליסס” שהוא ניסיון כן ורציני להמציא שיטה ספרותית חדשה להתבוננות ותיאור האנושות.

אני מודע לכך, שבשל חלק מסצנותיו “יוליסס” היא “משב-רוח” חזק למדי לבקש מאנשים רגישים, אם כי נורמליים, לשאוף לריאותיהם. אך דעתי השקולה, לאחר הרהור ממושך, היא שלמרות שבמקומות רבים ההשפעה של “יוליסס” על הקורא ללא ספק היא מעט מבחילה, בשום מקום היא אינה נוטה להיות גורם מגרה.

“יוליסס” יכול איפוא להיות מיובא לארצות הברית.”

פסק הדין של השופט וולסי אושר בערעור שהוגש עליו – והפך להיות דוגמה לפסק דין המביא בחשבון את ערכו הספרותי של הספר, ערך שלא רק שהשופט עצמו התרשם ממנו בקריאה קשובה שלו, אלא, וזה החידוש בפסק דינו של השופט וולסי – הוא עובדת התייעצותו בשני שני מומחים ספרותיים שדעתם היתה נחשבת בעיני השופט – שחיזקו בשופט את הרושם שקיבל ממיוחדותה של היצירה הנקראת “יוליסס”.

בעקבות זכיתו של הספר במשפט – העניק לו העתון רב ההשפעה “TIME” את עמוד השער של ינואר 1934 – ובחר בג’יימס ג’ויס להיות “איש השנה” של העתון.

השער של TIME  – ינואר 1934

פסק דינו של השופט וולסי שציין את יחודיותו ויתרונותיו של הספר, הורידו את נושא ה”התועבה” “OBSCNE”  מסדר היום, ונסללה הדרך להצלחתו בעיני יודעי-חן בעולם הספרות.

כיום נחשב ספר זה לרומן הטוב ביותר שנכתב במאה העשרים – כפי שציינו לקראת סוף המאה העשרים מיטב עיתוני ומבקרי הספרות בעולם:

להלן תצלום שני פרסומים – האחד, של ה”ניו יורק טיימס” ולידו של “הספריה המודרנית” הממקמים את “יוליסס” בראש רשימת 100 הרומנים הטובים של המאה ועשרים !

  

 

 

המסע בן 46 השנים במנהרת הזמן….

תקופת מגפת הקורונה, שסגרה רבים מאיתנו בין ארבע קירות ביתנו, הטילה עלינו את אימת הבידוד והבדידות, אך בו בזמן פינתה גם זמן לאוורור ולסידור של מגירות ישנות נושנות, אליהן היינו מטילים, מפעם לפעם טיוטות וגזרי עתונים, ורשימות ושאר פתקים לעת-מצוא, עד שיבוא זמנם.

באחד מימי הקורונה הללו, כאשר נחה עלי רוח “הזמן-שבא”, מצאתי עצמימנסה להטיל סדר במגירה ישנה שהיתה עמוסה ניירות משכבר הימים, תוך כדי סידורי הניירת שהצטברה ברבות השנים במגירה זו, – דליתי מתחתית המגירה העתק של עבודת הגמר שהגשתי בשעתו, במסגרת חובותי לשם קבלת התואר השני במשפטים – L.L.M בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.  השנים הרבות שעברו מאז, הצהיבו מיושן את דפיה של עבודה זו,  כפי שניתן להתרשם מתצלום עמוד השער שלה:

קישור לעבודת הגמר : לקבלת תור L.L.M ,הצנזורה על סרטים, תיאטרון וספרים – אספקטים משפטיים”

קישור ישיר לעבודת המאסטר

 

 

כשהסרתי מעליה את האבק שהצטבר על דפיה הנושנים, אחזה בי מידה מסויימת של נוסטלגיה, והיא כמו החזירה אותי באחת, במנהרת הזמן,  46 ! שנה לאחור לחודש אוקטובר 1975 – מועד בו הגשתי אותה למרצי, הפרופ’ יצחק [ הנס ] קלינגהופר, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

פרופ’ יצחק [ הנס ] קלינהופר

פרופ’ יצחק [ הנס ] קלינהופר, היה פרופסור ותיק, היה בין השאר דיקן הפקולטה למשפטים בירושלים בשנים 1959-1961, והיה פעיל בולט בעניני חקיקה כחבר בכנסת החמישית, השישית והשביעית,. במסגרת פעיותו הפרלמנטרית היה פרופ’ קלינהופר חבר פעיל בועדת חוקה חוק ומשפט, מטעם המפלגה הליברלית. נזכיר כי בחודש מאי 1965, התמזגה הסיעה הליברלית בכנסת עם סיעת חירות, בהנהגתו של מנחם בגין והוקם “גוש חרות ליברלים” [ גח”ל] .

מומחיותו המיוחדת של פרופ’ קלינגהופר היתה במשפט מינהלי וקונסטיטוציוני, נושא עליו הרצה בפקולטה למשפטים בירושלים. במסגרת לימודי לתואר השני במשפטים, זכיתי להשתתף בסמינר שניהל בנושא זה. זכורים לי, שרידי המבטא היקי-וינאי, שניכרו בדיבורו השקט והנינוח, ובניסוחיו הבהירים השקולים והעיניניים. זכור לי מזגו הטוב והיחס המכבד שהעניק לתלמידיו. נושא “זכויות האדם”, היה קרוב לליבי, לכן פניתי אליו, וביקשתי כי יסכים להנחות אותי בעבודת הגמר שהיתי אמור להגיש לשם קבלת התואר השני במשפטים, בנושא אחת מזכויות היסוד הללו.

באדיבותו הרבה, הסכים הפרופסור הוותיק, שכבר היה קרוב לפרישה לגמלאות, להנחות אותי בעבודת הגמר וביקש שאציג לו נושא שעליו אעבוד לצורך חיבור עבודת הגמר.

כשחיפשתי, במה אוכל לענין אותו כמנחה, עברתי על פרסומיו ופעילותו כפרופסור למשפטים, וגיליתי כי בשנת 1963 הוא חיבר מסמך, שלימים זכה להערכה רבה, ואף הגישו, ביום 21.10.1963 כהצעת חוק פרטית מטעם האופוזיציה כהצעת : “חוק יסוד : מגילת זכויות יסוד של האדם, התש”ד-1963” .

בהצעת החוק הזו הציע הפרופ’ קלינגהופר כי זכויות היסוד של האדם יעוגנו בחוק נוקשה שיידרש רוב מיוחס על מנת לקבלן ו/או לבטלן.

הצעתו היתה בין השאר לכלול ב”חוק היסוד” הוראות הנוגעות לחרויות הפרט:

“במובן המקובל בקונסטוטיציונליזם הדמוקרטי-הליברלי כגון החופש האישי ואיסור של מעצר או מאסר שאינו לפי החלטה של בית משפט, עיקרי ההגנה בדיני העונשין ובסדרי הדין הפלילי, הזכות לצנעת הפרט, רשות היחיד, ההתכתבות והטלפון, חופש המצפון, חופש ההתארגנות של עדות ודתות, חופש הביטוי והעיתונות, חופש ההתאספות וההתארגנות” [ מצוטט מתוך מאמרו של פרפ’ יצחק קלינגהופר: “עלינו לתת חוקה למדינת ישראל” כפי שפרסם בעתון “הבוקר” מיום 20 במאי 1963

 

הנושא שעלה בדעתי לדון בו, היה “הצנזורה על חופש הביטוי”. וזה בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בבג”ץ  351/72 עמוס קינן נ. המועצה לביקורת סרטים ומחזות [ שפורסם בפ”ד כו’ (2) 881 ]

בבג”ץ זה נדונה החלטת ה”צנזורה” בדמותה של “המועצה לביקורת סרטים ומחזות” שפסלה את מחזהו של עמוס קינן “חברים מספרים על ישו”.

במהלך שנת 1972 עלה נושא זה לדיון בעיתונות פעמים אחדות.  כך ניתן למצוא ב”דבר” מיום 28.1.1972 כתבה מפורטת פרי עטו של רם עברון הדנה ב“חברים מספרים על ישו”, בה דיווח כי עמוס קינן זכה לתמיכה כספית מאת  המועצה לתרבות שליד משרד החינוך והתרבות לעידוד המחזה בעברית, אך חרף זאת נסייונותיו של המחזאי לעניין כמה תיאטראות בהעלאת המחזה – עלו בתוהו: הוא נדחה על ידי התיאטרון ה”קאמרי” וכן על ידי “תיאטרון חיפה” ואף תיאטרון “צוותא” “לתרבות מתקדמת” בתל אביב, לא הסכים להעלות את מחזהו.

שחקן אחד, איצקו רחמימוב, ביקש להעלות את המחזה, וביקש לצורך כך, כפי שהיה מקובל אז, לקבל את אישורה המוקדם של “המועצה לביקורת סרטים ומחזות”.

“הצנזורה” השיבה לו בשלילה וכשביקש נימוקים לפסילתו נענה ביום 15 לאוקטובר 1971: “המועצה לא התירה הצגת המחזה הנ”ל משום שתכנו פוגע ומבזה ערכים המקודשים בעיני חלק מן הציבור הישראלי“.

באותה רשימה עיתונאית, ציטט רם עברון את עמוס קינן שהציג את עמדתו בשאלת פסילת מחזהו, והסביר כי לדעתו המחזה נפסל בגלל שיש במחזה :

“מעין אטיוד על דמות הקורבן “ה”מארטיר” 

ולשאלה במה הוא מסביר את פסילת המחזה ? השיב קינן:

“לפי דעתי דמות המארטיר היא לא כל כך סימפטית. יש פה איזו זהות לא מודגשת, אך מורגשת, בין המארטיר לבין העם היהודי, ואני חושב שזו סיבת הפסילה ודאי שהמחזה לא נפסל בשל הביטויים הגסים, אישרו כבר מחזות עם גסויות יותר גדולות. יש במחזה מריבת נשים בשאלה מי מילדיהן המתים היה יותר גיבור והשופט מבתר את המצבה לשנים. זה ודאי עיצבן את הצנזורה. גם החיילים הזוכרים כמה פעמים הם נהרגו ומתי היתה הפעם האחרונה מעצבנים ודאי את הצנזורה” 

לראיון המלא הקלק על התמונה הבאה:

לשאלת המראיין רם עברון :

“האם תעשה פעולה משפטית נגד החלטת הצנזורה ? תגיש בג”ץ ?

השיב עמוס קינן, בשפתו הנחרצת:

“שום בג”ץ. אני מצפצף עליהם כבוד נעשה להם ? מי הם בכלל ? מה פתאום בג”ץ”

ומה תעשו ?

נעלה את המחזה, למרות הכל, בעוד כחודשיים באולם צוותא. אם הם רוצים שישלחו משטרה”.

בהמשכה של אותה רשימה ציטט רם עברון את הבימאית עדנה שביט שראתה בהחלטת הצנזורה “אבסורד גמור” וציינה : “במחזה שמציגה “הבימה” עתה, “הורדוס ומרים” יש יותר תועבה מאשר במחזה של קינן. עובדה: מציגים בה את החשמונאים באור לא סימפטי”.

כדי להדגים בפני הקוראים, את מידת הפיוט-הסרקסטי ואת ההומור השחור והזעם שבמחזה, ציטט רם עברון את מונולוג הסיום שמשמיע “האיש על הצלב” על במה ריקה: 

 

נראה כי לקורבנות הרבים שגבתה “מלחמת ההתשה”,  ובעיקר תחושת חוסר התוחלת שבמלחמה לאור העובדה כי מלחמה זו לא הוכרעה ונתמשכה תקופה ארוכה ומדממת, היו השלכות כל המוראל הציבורי.

נזכיר כי בעקבות “מלחמת ההתשה” “מכתב השמיניסטים” המפורסם  ובאותה תקופה פסלה הצנזורה , בשלב ראשון את הרוויו-המוזיקלי של חנוך לוין, “מלכת האמבטיה” – אל חזרה בה לאחר שנתבקשה לנמק את החלטתה. עקב הזעם הציבורי שעוררה ההצגה היא הורדה על ידי התיאטרון .

יתכן שמה שעמד מאחרי החלטת הצנזורה [ ואף בית המשפט העליון ] בענין “חברים מספרים צעל ישו” של עמוס קינן, היתה הנימה האנטי מלחמתית שעלתה מן המחזה,  וזה על רקע המחיר הכבד בהרוגים ששילמה ישראל במלחמה ארוכה ומתישה זו שנסתיימה בלא הכרעה:

“הלחימה הקשה ביותר הייתה בחזית המצרית לאורך תעלת סואץ, ממרס 1969 ועד לאוגוסט 1970, מועד הפסקת האש. בתקופת המלחמה נהרגו 968 ישראלים, כמחציתם בקירוב בזירה המצרית”.

מצוטט מתוך אתר ההנצחה למלחמת ההתשה – בקישור זה 

 

למרות בטחונו ונימת שחצנותו המופגנת של עמוס קינן במענה לשאלתו של רם עברון כי לא יפנה לבג”ץ, החליט או נאלץ בסופו של דבר המחזאי להגיש עתירה לבג”ץ זהו בג”ץ 351/72 עמוס קינן נ. המועצה לביקורת סרטים ומחזות [ שפורסם בפ”ד כו’ (2) 881.

לאור מנ שנראה לי אז, סטודנט צעיר למשפטים, פסק דין שאינו משכנע מספיק, הצעתי למרצי כי ארחיב ואדון בנושא הצנזורה. הצעתי אושרה והתחלתי לאסוף חומרים לעבודת הגמר שלי.

במהלך איסוף החומרים לעבודה זו – נחשפתי לראשונה לפסילת ספרו של ג’יימס ג’ויס – “יוליסס” וכך דרך פסק דינו של השופט וולסי, שצוטט לעיל, הגעתי ל”יוליסס”. כאשר ניסיתי לקרוא בו נתקלתי בקושי בהבנת מילים רבות , והבנתי מהר מאוד כדי להצליח לקרוא את הספר, יהיה עלי  להעשיר את ידיעת אנגלית שלי – או לקרוא את הספר בצמידות למילון מקצועי ועשיר של שפה האנלית.

הנחתי את הספר “לעת-מצוא” והתקדמתי בעבודות איסוף החומר המשפטי לעבודת המסטר שלי. הישועה החלקית באה לי כאשר רכשתי את חוברת “סימן קריאה 3.4 – רבעון מעורב לספרות”, שיצאה לאור בחודש מאי 1974, בה הופיע לראשונה בעברית תרגום הפרק ה 11 ביוליסס- “הסירנות” מעשה ידיה של יעל רנן, ובצירוף”הערות מבוא של המתרגמת” שסייעו מאוד בהבנת הנקרא.

תרגום פרק ה”סירנות” היה עבורי ההיכרות הראשונה עם הספר.יוליסס – וכשאני מביט אחורה במנהרת הזמן, בפועל כ 46 שנה לאחור – יכול אני לאמר כי בעקבות ה”סירנות” הענין שלי בספר זה הלך ובר, ומאז הפכתי לקורא נאמן שלו, ויש יאמרו גם מעריץ של ג’ויס ויצירתו, ולא רק אותם כ 60 פוסטים שפרסמתי באתר מילים יעידו על כך אלא מסעות רבים שערכתי לחו”ל בעקבותיו של ג’ויס וספרו:

ביקרתי פעמיים בדבלין [ ב”בלומס-דיי” 2002 וההבומס-די 2004, וכן מסעתי העקבותיו לגיברלטר, ולבירתי פעמיים בטריאסט, מקום בו חי כ 12 שנה, וכן נסעתי העקבותיו לציריך ולפאריז ומותר לי לאמר כי היכרותי עם יצירתו, שינתה במובנים אחדים את השקפתי ואת מהלך חיי.

אך, לפי זאת היה עלי לסיים את עבודת המאסטר שלי – אותה הגשתי כאמור בחודש אוקטובר 1975.

היה עלי להגן על העבודה בפני המרצה שלי פרופ’ יצחק הנס קלינהופר ומרצה נוסף, וזכור לי כי לקראת פגישה זו חזרתי וקראתי את העבודה עצמה, ולמדתי היטב את פסק הדין של השופט משה לנדאו בבג”ץ עמוס קינן נ. המועצה לביקורת סרטים ומחזות, והתכוננתי כי אשאל על הביקורת שהעליתי כנגד פסק דינו של בית המשפט העליון בענין עמוס קינן.

אביא להלן תמצית של נמוקי פסק הדין – אותם יוכלו הקוריםן להשוות לנימוקיו של השופט וולסי כפי שפירטתי לעיל:

בית המשפט מפיו של השופט [ כתארו אז] משה לנדוי דחה את העתירה – ובנימוקים שפורסמו ביום 21.11.1972 נכתב:

 

“אכן, לכל הדעות אחת המטרות של התיאטרון היא מתיחת בקורת על תופעות חברתיות שליליות, ודרך הסאטירה היא דרך מוכרת לכך. אבל על-פי הדין במדינת ישראל גם מחזאי אינו פטור מן החובה שלא לפגוע פגיעה גסה ברגשותיו הדתיים של הזולת. חובה זו נובעת במישרין מחובת הסובלנות ההדדית בין אזרחים חפשיים בעלי אמונות שונות, שבלעדיה לא תיתכן שום חברה דמוקרטית מגוונת כשלנו.

 כה חשובה חובה זו שאף עקרון היסוד של חופש הבעת הדעה חייב לסגת בפניה. כזאת מחייבים אצלנו איסורי החוק הפלילי, כי לפי סעיף 149(א) של פקודת החוק הפלילי, 1936:ו

 “כל אדם –

 (א) המפרסם כל תמונה, ציור, או כתב, או דמות העשויים או שמגמתם לחלל את רגשות הדת או את האמונה של אנשים אחרים;

 (ב)……………

 ייאשם בעוון ויהיה צפוי למאסר שנה אחת.”

השתדלתי לתרגם את המלים שבמקור האנגלי ‎CALCULATED OR TENDING TO OUTRAGE

באופן המבהיר שהן קובעות מבחן אובייקטיבי (אם כי במשמעות המקורית,  הבלתי-טכנית של המלה CALCULATE כרוכה פעולה מכוונת):

לא המניע הסובייקטיבי של מפרסם הדברים הוא הקובע לצורך הסעיף הזה אלא הרושם שהדברים אשר פורסמו עשויים לעורר בלבו של בעל האמונה הדתית. על-כן לא תועיל לעותר טענתו, המופיעה בתצהירו של פרופסור לזר כי נעשה כאן “שימוש אלגורי בסמל הקרבן מתוך כוונה להצביע על המסחור שנעשה בערכים ובסמלים מוסכמים ומסורתיים” או בלשונו האופטימית של פרופסור זקס: “אם אמנם יקבלו הצופים את המחזה ברוחו, יטיבו את דרכם וימנעו מעוותים מוסרים ואסטטיים”. חוששני שהצופים יקבלו את המחזה כמו שהוא נראה על פניו: כתערובת דוחה של חילול האמונה הנוצרית עם ניבול פה, כך יגיבו עליו, בלי להשיג בשכלם הפשוט את המטרה החינוכית שבה מתיימר העותר לדגול.

גם ב-ע”פ 495/69, [1], שבו נדון פרסום תועבה לפי סעיף 179(א) של פקודת החוק הפלילי, היינו מוכנים להניח שמגמת המערער היתה “להשתמש בדברי הניבול בתור אמצעי במלחמתו נגד תופעות חברתיות הנראות שליליות בעיניו … כדי לזעזע ולהדהים את הקורא, שיתעורר מתרדמתו”, והסברנו (שם, בע’ 415), כי –

 “מותר למערער כמו לכל אזרח אחר לנהל את מלחמותיו הרעיוניות כרצונו, בתנאי שישתמש לשם כך בנשק לגיטימי; אין מטרתו זאת מקדשת את כל האמצעים, וחומר תועבה אסור אינו חדל להיות כזה, אף אם המניע לפרסומו היה מניע כשר.”

הוא הדין בהצגת חומר המפר את האיסור שבסעיף 149(א) . מותר לסופר או למחזאי להצליף כאוות נפשו בשוט הבקורת או הסאטירה בכהני דת שחטאו, כדוגמת מולייר ב”טרטיף” או, בימינו, הוכהוט ב”ממלא-המקום”. אך הצגתו של האל עצמו על הבמה באופן המבזה את רגשות המאמינים הוא מעבר לגבול המותר אצלנו על-פי הדין.”

 

עד כאן העובדות ה”יבשות”

 

חרף פסילת המחזה על ידי הצנזורה, המחזה הועלה על במות שונות בארץ ואף בניו יורק ובשנת 1978 – ספריית פרוזה עיתונספרות הוציאה את “חברים מספרים על ישו” יחד עם מחזה נוסף של עמוס קינן בשם “כי עודני מאמין בך”.

 

 

 

שתי יצירות – שתי מדינות – שני שופטים – שתי דיעות

 

 

 אנקדוטה לסיום…

 

כאשר התייצבתי להגן על התיזה שלי בפני פרופ’ יצחק [ הנס] קלינהופר, הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות ובנימוס רב בחדרו שבפקולטה למשפטים שעל הר הצופים, הזמין אותי לשבת על אחת הכורסאות שבחדר היפה שמחלונותיו, נשקפה אלי העיר העתיקה, ולאחר שיחת נימוסין קצרה עברנו לבחינה עצמה.

הפרופסור הנכבד דיפדף בעבודה שהיתה מונחת לפניו, ובמבטא הייקי-וינאי שלו שאל:

“תוכל להסביר לי – למה כתבת על “אוליס” בעבודה זו ?

מתוך השאלה ששאל, חשבתי ביני לביני, כי הפרופסור, שכבר יצא כנראה לגימלאות, לא כל כך עקב אחרי הטיעונים שהעליתי בעבודה, שכן עיקר טרונייתי כנגד פסק דינו של השופט לנדוי בפסלו את “חברים מספרים על ישו” היה חוסר נכונותו להעזר בדעתם של מומחים מתחום הספרות והתיאטרון שתצהיריהם הוגשו בפניו – לעומתו השופט וולסי, מיוזמתו, הזמין שני מומחים לספרות כדי לחזק דעתו כי יוליסס היא יצירת מופת.

 

איני בא להשוות את המחזה של עמוס קינן ליצירתו של ג’יימס ג’ויס – יוליסס, אך ראוי לשופטים, להאזין גם לדעתם של מומחים בתחומי התרבות.

 

 

 

 

.

 

.

 

 

Google Translator
[render-milim-gtranslate]
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....