תא בבית האופרה

תא מספר 13 והקונצרט

בתא מס’ 13, [ דווקא 13 ! ]  בתיאטרון העירוני,  במהלך הצגת האופרה “לוהנגרין” מאת ריכארד ואגנר, יתרחש הדבר, תתרגש מעין רעידת אדמה, הזעזוע שיזעזע את חייו, יכה באדון פרידמאן הקטן, ויוליך אותו אל אחריתו ;

בתא זה ישבו הסגן אלוף ורעיתו גרדה פון רינלינגן וגם אדון פרידמאן הקטן נזדמן לאותו תא:

“נרתע לאחוריו, בעמדו בפתח התא, בשעת מעשה נשא ידו לעבר מצחו ונחיריו נתרחבו לרגע בתנועה עוויתית […] גם היא  התבוננה אליו במשך רגע ברוב ענין …. בהבליטה את שפתה התחתונה…”

המחוות הגופניות הזעירות המתוארות בפרטנות על ידי תומאס מאן, מבליטות את המתח התלוי באווירו של התא בעל המספר ביש המזל:

אין הם מחליפים מילים. בקושי יחליפו מבטים.

“כאשר נשמעו צלילי הפתיחה הראשונים, והגברת פון רינגלינגן גחנה על המיסעד, העביר האדון פרידמאן מבט צדדי חטוף ונוקב על פניה. היא היתה לבושה שמלת ערב בהירה, ומבין כל הגבירות שהיו באולם, היתה היא היחידה, שלשמלתה היה מחשוף, אף כי לא גדול ביותר. שרווליה היו רחבים ביותר ומנופחים וכסיותיה הלבנות הגיעו לה עד למרפקיה. גזרתה נראתה עתה מלאה יותר, דבר שלא בלט לעין בשעה שלבשה את מעילה הרחב: חזה התנשא ושקע חליפות, מלא ובאטיות, ומקלעת שערה האדמדם-בהיר נחה כבדה על עורפה.

האדון פרידמאן היה חיוור, הרבה יותר מכפי שהיה רגיל להיות, ומתחת לשערו החום, החלק והמפוספס, בצבצו אגלי זיעה על מצחו. הגברת פון רינגלינגן הסיטה את הכסיה מעל זרועה השמאלית, שנחה על הקטיפה האדומה של המיסעד, וזרוע עגולה ולבנה זו, שהיתה שזורה, כמו היד נטולת הקישוטים, מישזר של ורידים תכולים, היתה כל הזמן לנגד עיניו: זה לא ניתן לשינוי.”

בתיאטרון העירוני

התזמורת החלה להשמיע את צלילי הפתיחה  ל”לוהנגרין” וכמה מקסמיה הנשיים של הגברת גרדה פון רינלינגן החלו לפעול פעולתם על נפשו השוקקת של גיבורנו הקטן.

הקונצרט המשיך ואז:

“הכינורות ריננו, הטרומבונים הריעו טלראמונד נפל . התזמורת השמיעה קול תרועה, והאדון פרידמאן הקטן ישב בלי נוע. חיוור ושקט, ראשו נתון בין כנפיו, אחת מאצבעותיו ליד פיו וידו השניה בחובו של המעיל.”

כאן קטע הסיום של המערכה הראשונה – אותה מתאר תומאס-מאן  במילים אחדות ובתמצית :

קישור ישיר

וכאן ב ≅דוגמת-אודיו≅ הקרב בו נופל טלרמונד ובשקט חמור סבר נסתיימה המערכה הראשונה

 

“כשירד המסך, קמה הגברת רינגלינגן ממקומה, כדי לצאת מהתא ביחד עם בעלה. האדון פרידמאן ראה זאת. אף על פי שלא הביט לעברה, הוא העביר את ממחטתו בתנועה קלה על פני מצחו, קם לפתע ממקומו, ניגש עד לדלת, המוליכה אל הפרוזדור, ומיד פנה לאחוריו, ישב במקומו ונשאר יושב בלי נוע במצב שבו ישב קודם לכן.”

מר פרידמאן הקטן נשאר רתוק לכיסאו, כמסמר שהותז ראשו;

“כאשר נשמע קול הפעמון ושכניו נכנסו שוב אל התא, חש שמבט עיניה של הגברת פון רינלינגן נח עליו, בלי שרצה בזה, נשא אליה ראשו. כאשר מבטיהם נפגשו, לא הסבה את ראשה, כי אם הוסיפה להסתכל בו ברוב ענין בלי כל סימן של מבוכה, עד כי הוא עצמו חש עצמו מוכנע ומדוכא והשפיל את עיניו. בשעת מעשה החוויר עוד יותר, וזעם מוזר, מתקתק וצורב כאחד עלה בו.”

המערכה השניה החלה. המוזיקה זרמה לה. ואז. הו אז, נתחולל הדבר והתרגש:

“סמוך לסוף המערכה הזאת קרה הדבר, שהגברת פון רינגלינגן שמטה מידה מניפה והיא נפלה ארצה סמוך למקום ישיבתו של האדון פרידמאן. שניהם התכופפו באותו זמן, אך היא הרימה אותה בעצמה ואמרה, מתוך חיוך לגלגני:

“תודה”.

“ראשיהם היו סמוכים זה לה, ובמשך רגע נאלץ לשאוף אל קירבו את הריח החמים של חזה. פניו התעוותו, כל גופו התכווץ ולבו פעם בכובד ובמרץ, עד כי נשימתו נעצרה. הוא ישב עוד במשך חצי דקה, אחר הסיט את כיסאו לאחור, קם חרש ממקומו ויצא מהתא בלי להשמיע קול.

הוא עבר, כשצלילי המוסיקה מלווים אותו, על פני הפרוזדור, ניגש אל המלתחה, ביקש שם, שיתנו לו את הצילינדר שלו, את מעילו הבהיר ואת מקלו, ירד במדרגות ויצא אל הרחוב.”

וכך, נסער נפעם ונרגש ממלט עצמו מר פרידמאן הקטן מהתא בעל המספר ביש המזל, הוא יוצא את התיאטרון – ובעודו מהלך ברחובה של העיר :

“במבט נדהם ומבועת הביט אל תוך נפשו פנימה וראה, כי הרגשתו, שהיה מטפחה תמיד בעדינות, ברוך ובתבונה התעוררה עתה, נתערבלה ונסערה. – ולפתע עזבוהו כוחותיו ובמצב של סחרחורת, שיכרון, כיסופים ויסורים נשען על עמוד אחד הפנסים ולחש ברטט: “גרדה”

הוא ממשיך לצעוד אל עבר הנהר. המחשבות חזרו להציפו:

“באיזה מבט הסתכלה בו ! היא אילצה אותו להשפיל את עיניו ? היא השפילה אותו במבט עיניה ? האין היא אישה ? והוא, האין הוא גבר ? האם לא ריטטו עיניה החומות, ריטטו ממש, מתוך הנאה ?

הוא מגיע לביתו והיאוש גובר עליו. אף מראו וריחו של ורד צהוב [ כצבע מרכבתה של הגברת גרדה פון רינלינגן…] אינו מעודדו:

“הוא נטל אותו בידו ושאף אל קירבו בעיניים עצומות את ריחו; אך מיד הרחיקו מעליו בהבעה לאה ועגומה. לא, לא, לא, הקיץ הקץ ! מה לו עתה ריח כזה? מה טעם יש עוד עתה בכל מה שנראה בעיניו עד היום כ”אושר”?

הוא יושב בביתו, משקיף אל הרחוב. מידי פעם נשמעים צעדים ברחוב

“הכוכבים התנוצצו על פני הרקיע. מה חלש היה עתה ולאה עד מוות! ראשו היה ריק כל כך, וייאושו החל להיהפך אט אט ליגון גדול ורך. חרוזים אחדים מתוך שירים עלו בזיכרונו,   המוסיקה של “לוהנגרין” נצטלצלה שוב באזניו, הוא ראה שוב לנגד עיניו את דמותה של הגברת פון רינלינגן, את זרועה הלבנה על הקטיפה האדומה, אחר כך שקע בתרדמה כבדה ועמומה כאחוז קדחת”.

אף שאדון פרידמאן הקטן כבר הרחיק מן התיאטרון וההצגה חוזרת, המוזיקה של לוהנגרין מצטלצלת באוזניו, מלווה אותו, רודפת אותו ודוחקת אותו אל נפילתו הסופית…

“עם בא הבוקר המשיכו המחשבות לרדוף אותו. לפתע נצנצה בראשו מחשבה שמא ילך לראותה. וכך עשה ופסע עם מקלו אל העיר עד שהגיע לחווילה שמחוץ לעיר שעל דלתה הכתובת “סגן אלוף פון רינלינגן. כשצלצל חש כי עתה נחרץ גורלו. המשרת הזמין אותו אל הגברת, בחדרה עמד פסנתר כנף, וכשהיא הגיעה והביטה בו במבטה המיוחד, הוא הגיע לה רק עד חזה, וביקש לערוך אצלה ביקור. תחושת ההשפלה שחש כאשר הביטה בו, חזרה אליו:

– היא רוצה לענות אותי ולשים אותי ללעג !… היא חודרת את חביוני נפשי ! איזה רעד נראה בעיניה”.

הנה הוא מתארח בביתה, בניגוד גמור לציפיותיו, היא אפילו מזמינה אותו לשבת. היא הבחינה כמובן בעובדה שאתמול עזב את האופרה לפני סוף ההצגה והיא הצטערה על כך שכן הוא היה “שכן מקשיב”. לדעתה ההצגה לא היתה טובה . ואז היא שואלת: האוהב הוא את המוזיקה. המנגן הוא בפסנתר. וכשהוא משיב לה כי הוא מנגן בכינור – היא מזמינה אותו לנגן ביחד. והוא: בעונג יענה להזמנתה.

אך לפתע הכל השתנה:

“הוא ראה כיצד התעוו פניה בלעג אכזרי, שקשה היה להבחין בו, כיצד הופנו אליו עיניה באותו מבט בוחן תקיף ובאותו רעד מבעית, בהם הבחין כבר פעמיים קודם לכן. פניו היו פני להבים, ובלי אשר ידע לאן עליו לפנות, ישב אובד עצות וחסר ישע, שיקע את ראשו בין כתפיו והביט במבוכה על השטיח. אך כמין רעד חולף עבר אותו זעם חסר אונים, מענה ומלא נועם כאחד”

המוזיקה עולה בשיחתם והיא אף מזמינה אותו לנגן יחד איתה, ואז מופיעות תחושותיו וביעותיו מפניה ! היא מתכוונת להזמינו יחד עם אחיותיו לביקור אצלם. הוא ממשיך אל הנהר.  מחשבות התאבדות חולפות במוחו. וכך בהרהרו בשלושים שנותיו שחלפו הוא נזכר בחייו השקטים ובאושרו האבוד.

“והנה הופיעה האשה הזאת, זה היה הכרח, גזירת גורלו, היא עצמה היתה מנת גורלו, היא לבדה ! האם לא הרגיש בדבר מהרגע הראשון ? היא הופיעה, אף על פי שניסה להגן על שלוות נפשו – בשלה התעורר בקרבו כל אשר דיכא בנפשו משחר נעוריו, משום שהרגיש שזהו בשבילו מקור סבל ואובדן; זה תקף אותו בכח איתנים שאין לעמוד בפניו, והרס אותו כליל.”

אדון פרידמאן אכן מופיע למפגש החברתי בביתה של הגברת פון רינלינגן. במהלך הערב היא מפתיעה אותו ומזמינה אותו לטייל עימה בגן לחופו של הנהר שהתנצנץ באור הירח. ואז שאלתה זיעזעה אותו היא שאלה:

“ממתי יש לו אותו מום…האם זה מום מלידה” הוא סיפר לה כי שמטו אותו בילדותו. ולשאלתה בן כמה הוא השיב כי הוא בן שלושים והיא העירה “הן לא היו מאושרות שלושים השנים האלה?”

והוא מאשר כי חייו היו אשליה אך הוא השתדל להאמין כי חייו מאושרים.

“אולם מיד אחרי זה נרעד לפתע, ניתר ממקומו, נאנק בקול, פלט קול ייבבה, שהיה בו מן הפורקן בשבילו, וצנח לפניה, לאיטו על הארץ. בידו נגע בידה, שנחה על הספסל, ובשעה שהחזיק בה בחוזקה, תפס גם את ידה השניה. ובשעה שאותו גוו מושחת-מראה היה מוטל לפניה על ברכב, כשהוא רועד ומפרכס, כבש את פניו בחיקה וגימגם בקול מתנשף בלתי אנושי: הרי היא יודעת…הניחי לי אינני יכול עוד…אלי…אלי…”

והיא ?

היא התנערה בתנועה מהירה ובצחוק מלא גאווה ובוז שיחררה את ידה מאצבעותיו והטילה אותו על הארץ ונעלמה.

“ועתה, שהיה מוטל על הארץ אחרי שנהגה בו כמו שנוהגים בכלב, גברה בו שנאה זו והיתה לזעם מטורף, שתבע ממנו שטח פעולה ולו גם נגד עצמו. ייתכן שחש עתה גועל נפש מפני עצמו, וזה עורר בו את התשוקה העזה, לשים קץ לעצמו, לשסע את עצמו לגזרים, לכבות את אש חייו”

וכך הצניח את גופו אל תוך המים.

“הוא לא הוסיף לשאת עוד את ראשו ואף הרגליים שהיו מוטלות על החוף, לא זעו עוד”

– מר פרידמאן הקטן, גואל עצמו מיסוריו ומהבושה ומההשפלה – ומטביע עצמו במימי הנהר.

בארבע מילים ניתן לסכם את סיפור אדון פרידמאן הקטן:

מחלה. אהבה. מוזיקה. מוות.

עודכן בינואר 2019

_________________________

רשימת הפוסטים על “אדון פרידמאן הקטן”

___________________________________

1. אדון פרידמאן הקטן: רקע ביוגראפי

2. אדון פרידמאן הקטן: עלילותיו

3. אדון פרידמאן הקטן: הקשרים המוזיקליים

4. אדון פרידמאן הקטן: הערות והרהורים

5. אדון פרידמאן הקטן: לוהנגרין של ואגנר