האסון שארע אותו כשהיה בן חודש בא לו מידי המינקת. אימו ושלושת אחיותיו גם הן לא נקיות לחלוטין מאשמת אסונו המוקדם. אך נפילתו הטוטאלית הסופית המביאה אותו אל מותו – גם היא באה לו מידי אישה.

גם חלקה של המוזיקה אינו נפקד: נפילתו מלווה במוזיקה. בימי חייו המוזיקה היתה עבורו גורם מנחם מנכותו המבישה.  נגינתו בכינור מפיחה בו רוח של תקווה מעודדת אותו – כמו שרבים מאמינים כי זה כוחה של המוזיקה – אך כאן, בסיפור זה מעניק תומאס מאן למוזיקה משמעות ותפקיד אחרים: המוזיקה, היא המעודדת ומלווה את נפילת כמעט עד סופו.

גם סופו מלווה צלילים – רגליו כבר בוססות במי הנהר וצלילי הלוואי של הטבע נשמעים לנו כמנגינת לוויה למותו:

“בהישמע קול שיכשוך המים נדמו הצרצרים לרגע. מיד התחדש צירצורם, בפרק נשמע רישרוש חרישי, וממורד השדה בקע קול צחוק מעומעם”

מאן מרבה לפרט פירטי פרטים מזעריים במחוות הגוף של שני הגיבורים. יחד עם זאת רוב מהומה על מאומה. בתא מס’ 13 לא מתרחש דבר של ממש, רק זוטות אך אלה מצטברות והופכות להיות הרות משמעות: הגברת הניחה את ידה על מסעד הכסא ואחר כך שמטה אותה. אדון פרידמאן הקטן התכופף להרים את המניפה, וגם היא עצמה נרכנה לשם כך – ובמצב זה, כאשר ראשיהם היו סמוכים זה לזה, נחשף אדון פרידמאן הקטן “לשאוף אל קירבו את הריח החמים של חזה” – די באלה כדי לחולל את ראשית הנפילה:

תשעה דיוקנאות של הר מקס-הרמאן-נייסה

אך נשים לב לצלילים המתנגנים ברקע – זו ההתרחשות המתרגשת ובאה: האירוע בתא מספר 13 – מתרחש על רקע מנגינת הפתיחה ואחר כך החלק הראשון של האופרה “לוהנגרין”– בבלט-מלגלג על הריגוש בפתיחה לפי המוזיקה של ואגנר  

כוחה של המוזיקה רב לה והרסנותה מאיימת: היא, על רקא מחוות הגוף הטרוויאליות, מחוללת השינוי – וזה שינוי לרעה המדרדר את מר פרידמאן הקטן אל עברי פי פחת.

המוזיקה עצמה אינה מתוארת בפרטים רבים. גם השפעתה הישירה על  אדון פרידמאן הקטן, שהיטיב לנגן בכינור, אינה מפורטת. מאן משתמש בה כמעין “מוזיקת רקע” לתהליך ההתדרדרות, היא אינה בעלת התפקיד הפעיל והעיקרי – התנגנותה היא המחוללת את ההתרגשות. תומאס מאן נמנע מלתת לנו דין וחשבון על התהליך הנפשי אותו היא מחוללת, מה היה בה כה מרטיט כדי להשפיע השפעה כה נחרצת על נפשו של אדון פרידמאן הקטן, אך פעולתה ניכרת.

אך, אין להתעלם מהעובדה כי תומאס מאן מפנה במפורש ליצירה ידועה ומוגדרת: האופרה של ואגנר ולפתיחה לאופרה זו.

נזכור כי תומאס מאן בחר את “לוהנגרין” כמוזיקה הרת הגורל.

מה יש בה ש”זכתה” למעמד שכזה ?

אין להניח כי תומאס מאן איש הרמזים הדקים והכוונות הנסתרות, יבחר באופרה “סתם” לשמש רקע למפגש הרה הגורל שבין אדון פרידמאן הקטן ובין הגברת גרדה פון רינינגן. אני מניח כי הבחירה אינה מקרית ויש לחפש ולמצוא נקודת מפגש או רמזים המקשרים בין האופרה ובין הסיפור.

בשניהם הסיפור המרכזי הוא אשליית האהבה ואי היכולת להגשימה. המתח שבין המצוקה האישית [ פרידמאן הוא קטן ונכה;  אלזה, הגיבורה באופרה, מואשמת על לא עוול בכפה ואין ביכולתה להלחם על חפותה וכבודה בלי סיוע מן החוץ – בדמותו של אביר המופיע רכוב על סירה מונהגת על ידי ברבור…] פרידמאן הקטן, שכבר בגיל 16 נואש מן האהבה – נתלה באובייקט חסר סיכוי המביט עליו “מלמעלה למטה” והוא, נמוך, קטן, מושפל  [ “גבירתי רבת החסד” – פתח האדון פרידמאן והביט עליה מלמטה למעלה, כי קומתו הגיע עד חזה” [ עמ’ 95 ]

אלזה, גיבורת האופרה של ואגנר,  אינה מצליחה להגשים את אהבתה כיוון שכוחות פנימיים שבה לוחצים אותה לחקור ולשאול מיהו האביר המסתורי שבא לשאת אותה – אך – דווקא בכך היא ממיטה אסון על תקוותה להנשא,  שהרי התנאי המוקדם של האביר היה דווקא שלא תשאל. וכאשר היא נכנעת לרגש הטבעי שלה ומסתקרנת לדעת מי יהיה בעלה – הוא מזהה את שמו ואת מוצאו – ודווקא גילוי זה מוליך אותו לברוח.

גם אדון פרידמאן מבקש עבור עצמו דבר בלתי מושג – את אשתו של הסגן אלוף. פרידמאן מתאהב בה נואשות וכשתחושתו שהיא דוחה אותו גוברת, הוא עושה מעשה של יאוש ונופל לרגליה בנסיון חסר סיכוי לקשור עימה קשר ולממש את אהבתו – אך כשהיא בשלה וממשיכה לדחותו – המוצא היחיד עבורו היא ההתאבדות במימי הנהר.

ומה עושה אלזה – הרואה כי לוהנגרין, האביר ובעלה המיועד מתרחק על הנהר : צועקת “בעלי בעלי ….

ו … נופלת חסרת חיים על הארץ.

“קריאת woe נשמעת מפי הכל. המסך יורד”

האם היתה יד המוזיקה  בהתאבדותו ? או שתחושת המיאוס העצמי ותחושת ההשפלה שבה פיענח אדון פרידמאן הקטן – את מבטיה של גרדה כמו היתה נועצת את ה GER [ החנית]  לתוך ליבו הדואב ?

_______________________________________

רשימת הפוסטים על “אדון פרידמאן הקטן”

_______________________________________

1. אדון פרידמאן הקטן: רקע ביוגראפי

2. אדון פרידמאן הקטן: עלילותיו

3. אדון פרידמאן הקטן: הקשרים המוזיקליים

4. אדון פרידמאן הקטן: הערות והרהורים

5. אדון פרידמאן הקטן: לוהנגרין של ואגנר