טקסטים-Texts - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[13] קפקא והנשים: גארטא מויימאר, 1912

21 באוגוסט, 2010

המחזר קפקא בן 29 והמחוזרת גארטא כבת 16, ויימאר 1912

בחודש יוני 1912 יסעו פרנץ קפקא ומקס ברוד לויימאר, למסע שקפקא כינהו מסע לתליה, [ תליה במיתולוגיה היונית היא המוזה של הקומדיה והשירה הכפרית] , שם בביתו של גיתה אותו הוא מתאר בפרוטורוט רב הוא פוגש נערה צעירה, ביתו של שומר השער של בית גיתה ומתחיל מעין מחול חיזור בו קפקא בן ה 29 מחזר אחר גארטא שהיא כבת 16 !

מכס ברוד בביוגרפיה שלו יכתוב:

“אין הם [ ברוד וקפקא – ו’ ] מתכוונים כלל לעסוק שם בלימודים, הם חיים בויימאר כמו בקייטנה, מתרחצים יום יום בבריכת-העיר, אוכלים בערב בבית-אוכל שבכיכר המרכזית צלוחיות רבות של תות-שדה, ורוצים בראש ובראשונה להנפש. כמו כל דבר הכרוך בגארטא, לובשת גם שהותנו בויימאר, שלא ברצוננו, כביכול, צורה מיוחדת – אשר מקורה בקוי היסוד של אופיו, בישרו הבלתי-שכיח ובדייקנותו המיוחדת ( לא של הראש אלא של הרגש) .

קשר ענוג נקשר בינו לבין בתו הנאה של שמש בית גיתה בפראואנפלאן. נגזים מאוד אם נכנה את הקשרים הללו שנרקמו בין שני הצעירים בשם קשרי אהבה. אין כאן אלא חדוות-פגישה הדדית רווית היתול מתוך ביישנות, ואולי רוויה גם כאב חרישי. כתוצאה מכך מזימינים גם את גארטא ועמו גם את כריסטוף לדירתו של השמש, באופן שניתן להם לשוטט, בחברת הנערה היפה, בדירתו של גיתה כבביתם הם, ונפתחים בפניהם שערי הגן, הנעול בדרך כלל בפני מבקרים, והם רשאים לתור כאוות-נפשם את חדריו של גיתה גם מחוץ לשעות הביקור, כלומר, ללא הפרעת שעטותיהם של התיירים. ונדמה להם, שהם משתייכים השתייכות, שהיא אמנם רחוקה, השתייכות במובן הרומי העתיק – למשפחתו, לפמליתו של גיתה”.

{ מכס ברוד ביאוגרפיה עם עובד 1972 בעמ’ 131-1 }

בית גיתה בוימאר, ציור

מתוך רשמי המסע שהותיר קפקא מביקור זה [ שקפקא חיבר חלקים ממנו לאחר ששב מן המסע – כפי שעולה מרישום ביומנו מיום 16 באוגוסט 1912 ] ניתן ללמוד מעט ממה שהתרחש בויימאר.

הדבר המיוחד ברישומי מסע אלה הוא שינוי בולט בסגנון כתיבתו של קפקא.

אם עד כאן הכרנו את סגנו כתיבתו המתפתל והארוך, המשפטים המורכבים ההולכים לכאן, ומשנים כיוון, וחוזרים לפרטי פרטים, המסבכים את קו התיאור – הנה כאן הסגנון הוא קצרצר. כמו טלגרפי:

“הליכה בלילה אל בית -גיתה. הכרתי אותו מיד. הכל בצבע-חום. השתתפות מורגשת של כל הווייתנו הקודמת ברושם בן-הרגע. החלונות הכהים של החדרים הריקים מדיירים. הפרוטומה הבהירה של יונו. הנגיעה בחומה. וילאות לבנים שהורדו קצת בכל החדרים. ארבע-עשר חלונות היוצאים אל הרחוב. השרשרת התלויה בדלת. שום תיאור אינו עשוי לתת תמונה שלמה. הרחבה הלא-ישרה, הבאר, קו הבנין השבור של הבית עולה עם שיפוע הרחבה. החלונות הכהים, המוארכים קמעה משובצים בתוך החום-צהוב. בית המגורים הבורגני המרשים ביותר, בעצם, בוימאר”.

{פרנץ קפקא, יומנים 1914-1923, הוצאת שוקן, 1979, מגרמנית חיים איזק, בעמ’ 250 }

ביום ראשון ה 30 ביוני 1912 יתחילו פרנץ קפקא ומאכס ברוד בסיורם בעיר.

ראשית יפנו לביתו של שילר:

“בית שילר. אשה גיבנת יוצאת…” (ויימאר, 6.10.2007)

משם יפנו לביתו של גיתה:

בית גיתה , תצלום 2003

“בית גיתה. אולמי קבלה. מראה חטוף של חדר -הכתיבה

בית גיתה בוימאר: “מראה חטוף של חדר הכתיבה”

וחדר השינה.

חדר השינה בבית גיתה, ויימאר

מראה עגמומי, המזכיר סבים מתים.

“המזכיר סבים מתים” – גיתה על מיטת מותו האומר “עוד אור…” ומת !

הגן הצומח בלא הפסק מיום שמת גיתה. עץ-האשור המקדיר את חדר עבודתו”

הגן בבית גיתה בויימאר, צילום 2003

ומיד לאחר תיאור הסיור בבית והרשמים החטופים שקלט עובר מבטו אליה !

“כשעדיין ישבנו בבית-המדרגות למטה, עברה לפנינו במרוצה יחד עם אחותה הקטנה. יציקת גבס של זרזיר-מותניים, העומדת בבית המדרגות למטה, קשורה בזכרוני אל הריצה הזאת. אחר כך שוב ראינו אותה בחדר-יונו

ואחר כך כשהשקפנו מהחדר היוצא אל הגן. דימיתי לשמוע את צעדיה ואת קולה עוד פעמים רבות. שני ציפורנים הושטו מעבר למעקה הגזוסטרא. איחרה לבוא אל הגן. רואים אותה עומדת למעלה בגזוזטרה. היא יורדת, רק אחר כך, עם איש צעיר. כשהיא עוברת אני מודה לה על שהעירה את לבנו על הגן. אבל עדיין אין אנחנו עוזבים. האם באה, מתפתחת תנועה בגן. היא עומדת סמוך לשיח ורדים. אני ניגש לשם, בעוד מאכס מזרזני, שומע על הטיול לטיפורט. גם אני אלך לשם. היא הולכת עם הוריה. היא מזכירה בית אוכל, שממנו אפשר לצפות אל דלתו של בית-גיתה. “פונדק הברבור”. אנחנו יושבים בין כנות קיסוס. היא יוצאת משער הבית. אני רץ אליה, מציג את עצמי לפני כולם, מקבל רשות להתלוות אליהם וחוזר במרוצה. אחר כך באה המשפחה בלי האב. אני רוצה להצטרף

[…]

היא אומרת שאכנס בשעה ארבע בערך לבית….

אחר כך יציאה יחד עם ההורים. צילום פעמיים בפארק. צילום אחד על הגשר, שבשום אופן אינו רוצה להצליח. לבסוף בדרך-חזרה מגע ככלות הכל אך בלי קשירת קשר אמיתי.

[…]

בערב נתקלתי בה שלוש פעמים בצורה לא מובנת. היא עם ידידה. בפעם הראשונה אנחנו מלוים אותה . אני יכול לבוא תמיד אל הגן אחרי שש בערב. עכשיו עליה ללכת לביתה.” { עמ’ 251-2 }

היכרות זו, בין הרווק הצעיר בן ה 29 והנערה התמימה והילדותית משהו בת ה 16 הצמיחה מחוות חיזור מוזרות מעט של הסופר בעל המבט הציני והביקורתי. לפתע חיצי הלעג שלו נעלמים, המשפטים המפותלים מתקצרים ומתיישרים והכל עובר לתיאורים מקוצרים של העובדות ומעט מאוד “פרשנויות” ותגובות נפשיות של הכותב.

ב1 ביולי מציין קפקא ביומנו כי תוכי בחצר קורא “גראטא” מכאן למדים אנו את שמה. משום שהיא לומדת תפירה בארפורטר הלך גם קאפקא לשם.

למחרת יספר ליומנו כי :

“בלי הרף אני אורב להזדמנות לדבר איתה. היא הולכת לשיעורי התפירה עם חברה. אנחנו נשארים מאחור”

ביום ה 3 ליולי ירשום ביומנו:

“בית גיתה. מחליטים לצלם בגן. אין רואים אותה בשום מקום, הרי שאני רשאי להביא אותה. היא רועדת תמיד בתנועותיה, אך אינה מתחילה להתנועע אלא כשמדברים אליה. מצלמים. שנינו על הספסל. מאכס מראה לאיש כיצד לעשות זאת.היא קובעת עמי פגישה ליום המחרת. אטינגן מביט בעד החלון ואומר למאקס ולי, שעומדים באותו רגע לבדנו על יד המצלמה, כי אסור לנו לצלם. הלא אין אנו מצלמים ! אז עדיין היתה אימה חביבה”.

אין סיבה נראית לעין להתמשכות השהות בויימאר, שהיא עיר קטנה, והביקור בבית גיתה ושילר ואף בבית ליסט שגם בו ביקר קפקא, יכול להתמצות ביומיים-שלושה. נראה לי כי מי שגרם לשהות הארוכה יותר ולביקורים החוזרים ונשנים בביתו של גיתה היתה נוכחותה או ציפייתו של קפקא לפגוש בביתו של השומר , היא גראטא הצעירה שקפקא החל להתעניין בה במידה לא מועטה של דבקות מופרזת אם לא נאמר “אובססיה”.

הנה החיזורים שלו נמשכים גם ביום ה 4 ביולי:

“בית-גיתה. אישור הפגישה המובטחת ב”הן” קולני. היא הביטה החוצה מן השער. פירוש מוטעה לכך, שכן אף בפנינו הביטה החוצה. שאלתי אותה עוד פעם אחת: “גם בגשם ? ” – “כן”.

אך, כפי שיצין ביומנו :

“אחר הצהריים לא ישנתי כדי שלא לגרוע עיני ממזג האויר הרע. היא לא באה לפגישה” { עמ’ 254 }

“בערב הילאר עם אמו. – אני בורח מהשולחן, משום שחשבתי שאני רואה אותה. טעות. אחר כך כולם לפני בית-גיתה. אמרתי לה שלום”. { עמ’ 255 }.

ביום 5 ליולי ילך שוב לבית גיתה – “הליכת שווא” אך מעייניו אינם למסמכים בארכיון אלא לגארטא…

“…היא באה עם שתי חברות. אני קורא לה החוצה. כן, אתמול היתה צריכה ללכת עשר דקות מוקדם יותר, רק עכשיו נודע לה מפי חברותיה על המתנתי אתמול. גם היו לה צרות בגלל שיעורי הריקוד.

ודאי שאינה אוהבת אותי, אבל קצת יראת כבוד יש לה. אני נותן לה את קופסת השוקולד המלופפת בלב קטן ובשרשרת ומלווה אותה כברת דרך. כמה מילים לכאן ולכאן על פגישה. מחר באחת-עשרה לפני בית-גיתה. זה יכול להיות רק תירוץ, הרי עליה לבשל, ואחר כך : לפני בית גיתה ! אבל בכלל זאת אני מסכים. הסכמה עגומה. אני הולך אל המלון, יושב שעה קלה אצל מאקס השוכב במיטה”

למרות מה שנראה כהתחמקויותיה קפקא אינו מניח. הוא ממשיך בחיזורו עד שזכה ביום המחרת לטיול יחד עם גארטא:.

הנה דיווחו:

“טיול עם גראטא במשך שעה. היא באה כנראה, על דעת אימה, שעוד מן הרחוב היא מדברת איתה דרך החלון. שמלה וורודה, מחמל-לבי. אי-שקט בגלל הנשף הגדול בערב. לא שום יחס אליה. שיחה מקוטעת, שהוחל בה פעם בפעם. פעם הילוך מהיר ביותר, אחר כך הילוך איטי ביותר. אני מתאמץ שלא לגלות בשום מחיר, כמה אין אנו קשורים זה לזה אפילו בחוט קטנטן. מה מריץ אותנו יחדיו דרך הפרק ? רק עקשנותי ?

לפנות ערב אצל שלאף. לפני כן אצל גראטא. היא עומדת לפני דלת-המטבח הפתוחה קמעה בשמלת-הנשף, שמכבר גמרו עליה את ההלל ושאינה יפה כלל כמו שמלתה הרגילה. עיניים אדומות מבכי. ככל הנראה, בשל בן זוגה העיקרי לריקודים, שבכלל כבר עשה לה הרבה צרות. אני נפרד לצמיתות. אין היא יודעת את הדבר, ואילו ידעה, לא היה איכפת לה. אשה המביאה ורדים מפגיעה למעמד הפרידה הקטן. ברחובות מכל העברים גברים ונשים משיעורי ריקוד” { עמ’ 258 }

למחרת יסע מויימאר – בתחנת הרכבת עוד יעלה ביומנו רישום כואב אחד על המעין-רומן שלא ארך אלא כשבוע, בו פרנץ קפקא בן ה 29 מחזר בצעדי חיזור מגושמים וחסרי חן אחרי נערה בת כ 16 – וכאן דברי פרידתו ממנה – ביומן מיום 7 ביולי:

“…אחרי הפרידה ממך שעה ארוכה לא הרגשתי את עצמי בודד.

ואחר כך שוב ירד עלי קהיון-חושים עד ששוב לא היתה כאן בדידות”.

________________

אליאס קנטי, בספרון שלו: “המשפט האחר, המכתבים של קפקא אל פליצה” מתייחס לפרשיה זו, שארעה זמן קצר לפני המפגש הראשון בין קפקא לפליצה. הוא כותב, כאשר הוא מתייחס אל הצגת התצלומים מהמסע לויימאר [ “תליה” בלשונו של קפקא ] :

“ושם, בבית מגוריו של גתה, קרו לו דברים מוזרים מאוד. הוא נתן את דעתו על ביתו של מנהל הבית, נערה יפה, ועלה בידו להתקרב אליה. הוא התוודע אל משפחתה, צילם אותה בגן ובחזית הבית, קיבל רשות לחזור, ופקד את הבית אף מחוץ לשעות הביקור הקבועות. הוא פגש את הנערה גם פעמים רבות במקרה בסימטאות העיר הקטנה, הצטער שראה אותה בחברת בחורים צעירים, קבע איתה פגישה והיא לא באה, ועד מהרה תפס שהסטודנטים מעניינים אותה יותר ממנו. כל זה התרחש בתוך ימים אחדים, ותנועת המסע, שכל הדברים קורים בו במהירות, העצימה את חווית המפגש הזה. מיד אחר כך נסע קפקא לבדו, בלי מכס ברוד, לשבועות אחדים לבית מרפא ביונגבורן שבהרי ההארץ. מן השבועות האלה יש רשימות עשירות להפליא פרי עטו, חופשיות מן ההתענינות במוזות של משוררים ומחרדת הקודש כלפי מקומות מגוריהם. על הגלויות ששלח לנערה היפה שבויימאר קיבל תשובות ידודיתיות. אחת מהן הוא מעתיק בשלמות למכתב אל מאכס ברוד, ומוסיף עליה הערה, שבהתחשב באופיו היא מלאת תקווה דווקא:

“אולי איני מפריע לה, אבל היא אדישה כלפי כאל עציץ. אז למה היא כותבת לי תשובות כרצוני ? אולי אפשר באמת לשבות את ליבן של נערות באמצעות הכתב ?

{ אליאס קנטי: “המשפט האחר, המכתבים של קפקא אל פליצה”, עם עובד, 1984, תרגום מגרמנית, רחל בר-חיים, עמ’ 11-12 }

________________