פרוזה - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[01] קפקא “סדר-נשים” : האומנת המסורה, 1898

9 באוגוסט, 2010

פראנץ קאפקא נהג להתאהב בנשים. בהרבה נשים. אך ההתאהבות היתה קצרה ונסתימה במפח נפש. לנשים ובעיקר לקאפקא.

היו אלה התאהבויות שבצורך ; שבמצוקה ; שבתשוקה ובעיקר שבזעקת בדידות.

רוב ימיו לא הצליח לממש אהבות אלה. הוא תירגם אותן למסעות של יסורים וסבל. סבל לעצמו וסבל לבנות זוגו, סבל ובדידות המוצאים פורקן גם בספריו.

על מסע הסבל שעבר עם אותן נשים שניסה ליצור איתן קשרים – כאלה ואחרים- ובפועל מסעות הסבל שבהן הוליך את הנשים שקשר איתן קשרים – הנשים שחלם עליהן, שחשק בהן, שניסה להשיג אותן, שהתחמק מהישג ידן, שהתכתב איתן, התארס איתן, הפר את האירוסין, הנשים שאת אהבתן רכש במזומנים, וכל אותן נשים עד כמה שהצלחנו לקרוא, להתענין, לחקור, לחפור ולגלות פרטים עליהן.

במלות מאה שנים למותו – נעלה כאן, מבחר מהרשימות בהן תיארנו את יחסיו המסובכים עם הנשים בחייו.

1. האומנת המסורה

Fraulein Marie Werner

ביום 27.12.1910 רושם פראנץ קאפקא בן ה 27 ביומנו טקסט מוזר ומסקרן:

“בזבזתי היום בשינה חלק משעות אחר הצהרים, ובעת שהייתי ער שכבתי על הספה הרהרתי על קצת חוויות אהבים מימי נעורי:

התעכבתי ברוגזה על הזדמנות שהחמצתי ( שכבתי אז , מצונן מעט, במיטה והמטפלת שלי קראה לי את ”סונאטת קרויצר”,

ובשעת מעשה ידעה להתענג על ריגשתי ), דימיתי בנפשי את סעודת הערב הצמחונית , הייתי מרוצה מעיכולי והיו בלבי חששות,

אם יספיק מאור עיני-לכל ימי חיי “ .

{ פרנץ קאפקא יומנים,1910-1913 – בעריכת מאכס ברוד מרגמנית : חיים איזק, הוצאת שוקן, 1978 עמ’ 27 }

זכרון, טקסט וקונטקסט

הקטע המצוטט מיומנו של פרנץ קאפקא הוא קצר, דחוס, לאקוני, ונעדר כל קישוטי לשון וצחצוחי מילים. הוא מספר את העובדות כאילו היה דין וחשבון של שמאי ביטוח המתאר “אירוע” ביטוחי, כדי להעבירו למשרד הראשי…. גם וכאשר גולש הכותב למידה של מעורבות אישית, הוא מקמץ במילים ועוצר-רגשות, לכל היותר הוא מסמן כיוון – אך אין הוא מביא את הקורא אל ה”נקודה” ובכך הוא מצליח לספר ובפועל לטשטש את הכוונה, וה”מה” נשאר תלוי בין המילים ובין עיניו המרצדות של הקורא הנחפז לדרכו…

המרוחקות הזו, היובש והתכליתיות הם ההופכים אותו לקטע “מוזר” ; “שונה” ואף “חריג” – ואלה הופכים את הקורא בו, ל”סקרן” ; ואת ה”סקרן” ל”חקרן” ; ואת ה”חקרן” ל”פרשן” המנסה לקלף מעטיפת האובייקטיביות היבשושית את הלַחְלוּחִית האנושית שבסיטואציה המביכה המתוארת בו.

ה”פרשן” שבכל קורא, מנסה לחזור ולקרוא אותו, לתהות על המילים ועל מה שהן מכסות, לנסות ולחשוף את המוחבא בין בין שורות הטקסט ובמה שצפון מתחת לשכבת המילים.

אפתח בכמה מילות רקע.

בעת שקאפקא כתב דברים אלה ביומנו הוא היה עורך-דין צעיר, כבן 27 שנה. ב 1908 החל לעבוד במקצועו זה, ב”מוסד לביטוח מפני תאונות עבודה של ממלכת בוהמיה בפראג” . הוא בחר לעבוד כעורך-דין במוסד, בו שעות העבודה מוגבלות, כדי שיהיה פנוי בשעות אחר הצהריים והערב לניסיונות הכתיבה הספרותית שלו. את ניסיונותיו הספרותיים החל עוד קודם לכן. בתחילת מרץ 1908 הופיעו בדו-ירחון “היפריון”, שערך ידידו מאכס ברוד, כמה קטעי פרוזה שחיבר קאפקא. הם פורסמו תחת השם הכולל “התבוננות” Betrachtung ובו הקטעים הידועים: ‘הסוחר’ ; ‘הבט החוצה בהיסח הדעת’ ; ‘הדרך הביתה’ ; ‘עובר-אורח’ ;’בגדים’ ; ‘הנוסע’ ; ‘הדחיה’ ו’העצים’. אלה פורסמו בעברית בכרך “רופא כפרי” בתרגומה של אילנה המרמן.

מדפי היומן ששרדו ניתן ללמוד כי קאפקא החל לכתוב אותו בשנת 1910. התאריכים הראשונים הנזכרים ביומן הם הימים 17-18 במאי 1910 והם כוללים רישומים הנראים כרישומים ראשונים לקראת סיפור. בין הנסיונות הללו, השאיר גם פרטים על חיו התרבותיים: על הרצאות ששמע, על ביקורים בתיאטרון, רשמים מבתי קפה וכן רישומים חטופים על חייו ועל תחושותיו.

משהו מהלכי הרוח שנשבו ונשפו בנפשו, באותה עת, ניתן ללמוד מהרשימה מיום א’ 10 ביולי 1910 שביומן: [ עמ’ 11 ]

“ישנתי, התעוררתי, ישנתי, התעוררתי, חיים עלובים”.

באותה תקופה, כפי שעולה מהיומן, מצב רוחו הכללי שפוף. הדיכאון עולה מדפים אחדים ביומן. הוא נלחם על הכתיבה:

“15 בנובמבר, שעה עשר. לא אובה ליעשות עייף. אקפוץ לתוך סיפורי ואפילו ירוטשו פני” [ עמ’ 20 ]

יש גם עליות בצב הרוח. הכתיבה ביומן מעודדת אותו:

” 16 בדצמבר. לא ארפה עוד מהיומן. עלי להיאחז בו כאן, שכן רק כאן אני יכול לעשות זאת. בחפץ-לב ארצה להסביר את הרגשת האושר שיש בי מזמן לזמן ברגע זה. באמת זה משהו תוסס הממלא אותי כל-כולי בפרכוס קל, נעים ומפתה אותי להאמין שיש בי סגולות, שאני יכול להיווכח במלוא הוודאות בהיעדרן בכל רגע, ואפילו עכשיו”

[ עמ’ 22 ]

כעבור כשבוע שוב נפילה :

” 22 בדצמבר. היום לא העזתי אפילו להתרעם על עצמי. אילו זה נצעק אל תוך יום ריק זה, היה מעלה הד מבחיל” [ עמ’ 25 ]

לקראת סוף החודש תחושת בדידותו גוברת:

” 26 בדצמבר. יומיים וחצי הייתי לבדי – אמנם לא לגמרי – וכבר אני , אם לא שוניתי, מכל מקום אני בדרך לכך. להוויה לבד כח עלי שאינו נכשל לעולם. פנימיותו מתמסמסת ( לעת עתה רק באופן שטחי ) ומוכנה להפיק מתוכה דברים עמוקים יותר. סדר קטן של פנימיותי מתחיל להיכון ואין דבר הנחוץ לי יותר מזה, לפי שאי-סדר הוא הגרוע מכל אצל מיעוטי כשרונות “ [ עמ’ 27 ]

למחרת ב 27 בדצמבר ירשום ביומנו:

“כוחי אינו מספיק עוד לצירוף משפט. כן, אילו היה מדובר במילים, אילו היה די בהנחת מלה והיה אפשר להסתלק מתוך ההכרה השקטה, שמלה זו כולה מילאת בישותך”

– וכאן בפסקה שתבוא לאחר דברים אלה יכתוב קודם כל על תחושת הבזבוז שבשינה, כיוון שלא פעל לפי תחושתו, לקדם את המפעל הספרותי עליו חלם. ואז, כשהוא שוכב על הספה בביתו, חג המולד מאחריו – הסילבסטר לפניו – יעלה הזיכרון מן העבר: הזכרון שהוא נושא מצגת זו.

1.1 היום, זמנים

Franz Kafka 1910

הזמן הריאלי – זמן כתיבת הדברים

“בזבזתי היום בשינה חלק משעות אחר הצהרים, ובעת שהייתי ער שכבתי על הספה….”

“היום” – הוא ה 27 בדצמבר 1910. על פי הלוח מדובר בתקופת החגים בפראג. זה היה יום שלישי בשבוע, יומיים לאחר חג המולד שחל ביום 25 בדצמבר, וארבעה ימים לפני הסילבסטר הנחוג ב 31 לדצמבר. מעין “בין כסה לעשור” פרגאי שכזה. פראנץ קאפקא שהיה יהודי, ובביתו נהגו לציין את החגים היהודיים ידע, ללא כל ספק, כי אותו יום היה, על פי הלוח העברי, גם נר שני של חנוכה ].

זמן ההרהורים

“הרהרתי על קצת חוויות אהבים מימי נעורי”

“מימי נעורי” – הוא זמן בלתי מוגדר, בעברו, זמן אליו מוליכים אותו הרהוריו. בהמשך המצגות יעלה כי לפי פירושי הוא מחזיר אותנו כדי 12 שנה לאחור – לשנת 1898 – בערך בעת היותו כבן 15-16

זמן הארוע

“שכבתי אז, מצונן מעט, במיטה והמטפלת שלי קראה לי את ‘סונאטת קרויצר’…”

“אז” הוא יום ספציפי באחד מ”ימי נעוריו” בו התרחש הארוע עליו מספר קאפקא ברישום זה שביומנו.

1.2 הרהרתי überdachte

הביטוי בגרמנית בו משתמש פרנץ קאפקא überdachte ניתן לתרגום כ “שקלתי מחדש” או “חזרתי לנושא”.

מה מביאו לשם ? אל עברו בימי נעורו ? נראה כי השכיבה על הספה, הדכדוך [ זה המשתלט על הנפש הבודדת בימות החגים, אותו דכדוך-חגים -ידוע, הדוחף בודדים אל קצה בדידותם, עד כי מספר ההתאבדויות בימי חגים אלה – כאשר תחושת הבדידות משתלטת על הנפש – עולה ] , מביא את קאפקא להרהור-מחדש, שראשיתו בהזכרות ואחריתו במעין חשבון נפש: חשבונה של הנפש מעלה בו, לאחר הניסיון המיני הראשון [ ככל הנראה ] שחווה, את תחושת האכזבה, ההפסד ואי המיצוי, כפי שיוסיף לתאר בהמשך.

מענין להשוות תחושה זו עם מצבו הנפשי של סטיפאן דדלוס – גיבור סיפרו של ג’יימס ג’ויס “דיוקן האמן כאיש צעיר”, אשר בסיטואציה דומה…. מחפש כנסיה נידחת על מנת ליפול בפני הכומר המוודה, ולפרוק מעליו את תחושת החטא המקננת בו.

כמו תמיד אצל קאפקא, ביחוד כאשר מדובר ביחסיו עם נשים, תעלה מיד תחושת הכשלון, ריח ההזדמנות שהוחמצה. הצער והכעס העצמי עליה מבצבצות מתוך הטקסט, הספונטאני והחטוף המתפרץ כאן מעטו של קאפקא אל דף זיכרונותיו.

ההרהורים הם גם פרי הסיטואציה הדומה: השכיבה עתה – באותה בדידות-חגים, המצוקה עקב חוסר היכולת להתקדם בכתיבה, הכאב העצמי עקב התייבשות מעיין היצירה, התסכול וחוסר המעש – אלה הם תחושת ה”בזבוז שבשינה” ואלה מעלים בזכרונו את אותו “אז” מימי נעוריו עת שכב על הספה, חולה מעט – כלומר מצונן… כלומר בחוסר אונים…ותחושת האבדן והבזבוז של היום מחזירה אותו לארוע שבמבט לאחור הוא בבחינת “הזדמנות-שהוחמצה”.

1.3. חוויות אהבים Liebeserlebnisse

איזו חוויה מגדיר פרנץ קאפקא כ”חווית אהבים” ?

– לא איזו חוויה רומנטית שארעה לו עם אישה אהובה שקשר רומנטי קושר ביניהם. הוא מתאר חוויה מוזרה, טכנית של משהו שבין ניצול מיני על ידי אומנת-בוגרת לבין אוננות שמאוננת אותו המטפלת שלו, להנאתה המופגנת.

ברוב קשריו של פרנץ קאפקא עם נשים חוזרת ועולה תמונה עגומה של קשר קר ומנוכר עם נשים, של הצורך להיזקק לחסדיהן של זונות לסיפוק היצר המיני הגואה בו ולא מוצא פורקן. [ כך ידווח מנסיעותיו למילאנו או פאריז – נוהג אותו ימשיך גם לאחר שיתבגר והיה בגיל כ 30 כאשר יבחר לשוטט, בעירו פראג ברחובות המועדים לזנות ועיניו תרות אחר הקשר המיני המסואב והמשפיל ]. חייו האישיים רצופים חוויות מיניות קצרות טווח וככל הנראה נעדרות עומק רגשי. כל אלה מולידות בקאפקא את תחושת הגועל והתיעוב עליה יספר כאשר יתאר את פגישתו עם ה”זבנית” בתקופת לימודיו כסטודנט, השוקד על לימוד החוק הרומי היבשושי.

האם מכאן, מרשימת תסכוליו האישיים, וכשלונותיו המיניים, תצמח אותה נימה ספרותית המאפיינת את סיפוריו והרומנים של משוררר-הדיכאון הזה ?

1.4 מימי נעורי meiner Jugend

קשה לאמוד את הגיל אליו מכוון קאפקא כאשר הוא חוזר, בזכרון זה ל”ימי נעורי” הגיל בו היה אז בעת קרות הארוע אותו הוא מזכיר – יכול לנוע מראשית תקופת התבגרותו ועד לסף בגרותו.

הביטוי המופיע ביומן בנוסח הגרמני הוא : meiner Jugend מכוון , ככל הנראה, לגיל סף הבגרות – בלא לקבוע מסמרות בענין.

גיתה, סופר שקאפקא קורא את יומניו באותם ימים ממש [ ב 19 לדצמבר מופיע הרישום : ” קראתי קצת ביומני גיתה…” [ עמ’ 24 ] חיבר בשפה הגרמנית את אחד מספריו המפורסמים ביותר. היה זה בצעירותו של גיתה, סממנים אוטוביאוגרפיים רבים אופפים את הספר, והוא נקרא “יסורי וורתר הצעיר” ו ובגרמנית Die Leiden des jungen Werthers וורתר של גיתה המכונה “הצעיר” – jungen – הוא סטודנט צעיר – אך ללא גיל מוגדר. הביטוי המבטא נעורים אצל גיתה ואצל קאפקא – הכותב גרמנית הוא זהה.

אך כיון שאין לקבוע מסמרות בענין גילו של קאפקא לעת קרות המאורע עליו יספר בהמשך [ יתכן וקאפקא עצמו לא יכול היה למקם את האירוע על ציר זמן מדוייק ] קיימות כאן כמה אפשרויות:

הארוע המתואר בזכרון זה, יכול היה להתרחש בתחילת גיל ההתבגרות המינית.

בגיל קרוב לבר-המצוה שלו צולם קאפקא ומראהו עדיין ילדותי לחלוטין:

פרנץ קפקא – בר מצווה

בתצלום של הנער קפקא כשהוא כבן 14-5 הוא נראה כבר בוגר יותר ו”בשל” יותר להיות שותף לארוע נשוא זכרונו:

פראנץ קפקא כבן 14

פראנץ קפקא כבן 15-16

Franz Kafka 1889

פרנץ קפקא, 1901 כבן 19

ימי נעורים אלה הם, בדרך כלל, תקופה בה מתחילה ההתבגרות המינית – ועימה הפעילות המינית. הרישום ביומן זה אינו כולל תיאור מובהק של אוננות של גיל ההתבגרות. שכן, במקרה הרגיל מאונן הנער בעצמו, וגורם לעצמו באמצעות ידיו או חפץ לגירוי מיני. במקרה המוזכר בזכרון זה, מתאר קאפקא מצב בו האומנת היא זו הגורמת לו ל”ריגשה” בין על ידי הסיפור שהיא מקריאה לו – ובין בגירוי המיני הישיר שהיא מעניקה לו בידה.

בסופו של הרהור אני מציע לראות את האירוע נשוא הזכרון כמתאים לתקופת היותו של קאפקא כבן 15-16 שנה, כלומר מהלך של כ 11-12 שנה אחורה על ציר הזמן.

1.5 התעכבתי ברוגזה על הזדמנות שהחמצתי

hielt mich ärgerlich bei einer versäumten Gelegenheit auf

פראנץ קאפקא מתעכב במיוחד על “הרוגזה” שתקפה אותו בשל הארוע הפולש לזכרונו, עקב הסיטוציה הדומה, [סיטואציה של חוסר מעש, שכיבה על המיטה ותחושת הבזבוז בשל אי היכולת להתבטאות ספרותית ;הצפיה המתסכלת ל’מוזה’ שתבוא ותפציע – אך זו – בּוֹשְׁשָׁה מלהופיע ובוששה מלהושיע]

הסיבה לתחושת הרוגז המלווה את עליית הזכרון מנבכי העבר היא תחושת ה”הזדמנות שהוחמצה”. נדמה שזכרה של כל החמצה יכול שתעלה את סף הרוגז בנפשו של הנזכר, אך כאן יש סיבה מיוחדת יותר לתחושה זו – היתה זו הזדמנות שהוחמצה. כלומר, מאז לא נתקל “בהזדמנויות” כאלה, ולא עמד בו כוחו לקפוץ עליהן ולמצותן ?

רגעי הקראת הסיפור – ודאי אינם יכולים להחשב כ”החמצה” שכן את הסיפור יכול הוא לקרוא בעצמו, לכשיתבגר.

מהי אם כן “ההזדמנות שהוחמצה “ ? – נראה כי תחושת ההחמצה עולה בו בשכבו חסר אונים, פאסבי, כשם שהיה אז כשהיוזמה כולה היתה בידה [ תרתי משמע ] של האומנת המשפחתית. האומנת, “הפראוליין” בלשונם של בני הבית, כלומר העלמה [ הלא נשואה ] ניצלה, ככל הנראה, את העדרם מהבית של ההורים ויתכן גם האחיות הצעירות והקריאה לו – בשפה הצ’כית, שהיא השפה היחידה שאותה דיברה את הסיפור “סונטת קרויצר”. שפת האם של קאפקא היתה גרמנית. זו גם השפה בה כתב. הצכית היתה עבורו שפה שניה הוא שלט בה פחות טוב משליטתו בגרמנית:

“בוודאי אני מבין צ’כית. כבר פעמים אחדות היה בדעתי לשאול אותך, מדוע אינך כותבת לי צ’כית. אין זה מפני שאינך שולטת בגרמנית. לרוב את שולטת בה להפליא ואם קורא פעם שאינך שולטת בה, כי אז הרי היא משתעבדת לך מרצונה הטוב, ואז זה יפה שבעתיים: כי אכן לכזאת, כלל לא יעז לקוות משפתו של מי ששפת אימו גרמנית היא, באופן כה אישי אין הוא מעז לכתוב. ברם צ’כית רציתי לקרוא ממך, כי הרי לה הינך שייכת, כי רק שם מתגלמת מילנה כל כולה…” מכתבים אל מילנה, תירגמה עדנה קורנפלד, בעמ’ 66-67

ובמכתב אחר [ המכתבים למילנה אינם מתוארכים במדוייק והם מהשנים 1920-21 ]

“מכל מקום דבר אחד ברור : מאמרים אלה [ פיליטונים שכתבה מילנה בצ’כית ושלחה לפראנץ – ו’ ] אינם פרי עטה של מושכת -בעט-סופרים רגילה. אחרי שקראתי אותם גדול אמוני בכתיבתך כמעט כגודל אמוני בך, מכיר אני ( בשל בקיאותי הקלושה בצ’כית ) רק מוזיקה לשונית אחת זו של בוז’נה נמצובה [ המספרת הצ’כית הגדולה (1862-1820) המפורסמת ביצירתיה : “באביצ’קה” ( סבתא) ] והנה כאן מצאתי מוזיקה שונה”

אם נזכור שאת עיקר שליטתו בצ’כית השלים קאפקא מאז שהחל לעבוד משנת 1908, ב”מוסד לביטוח מפני תאונות עבודה של ממלכת בוהמיה בפראג” כפי שעולה בין השאר ממכתב מיום 21.3.1921 שכתב למאכס ברוד [ Letters to Friends Family and Editors p.266 ] בו הוא מספר כיצד עמד “כפות-לשון” לפני מנהלו במוסד לביטוח מפני תאונות עבודה, ואשר רק ממנו “למד לראשונה את החיות הנפלאה של השפה הצ’כית המדוברת”

אני מדגיש זאת כיוון שנראה לי כי הן בשל גילו הצעיר והן בשל שליטתו המועטה בלשון הצ’כית, הלשון היחידה בה שלטה האומנת העלמה מרי ורנרובה – והן בשל סגנון כתיבתו המורכב של טולסטוי ובעיקר בשל הנושא החדש לו – תשומת ליבו של הנער פראנץ קאפקא לא היתה נתונה לסיפור המפולפל “סונטת קרויצר” שהקריאה לו – ובו, בין השאר עלילותיו של נער כבן 16 החווה פעם ראשונה חוויה מינית בבית בושת – אלא שיותר מכך היה עסוק ומרוגש הוא עצמו מ”ריגשתו” עליה התענגה האומנת בעלת היד ה”ענוגה” המענגת המסורה.

תחושת החמצת ההזדמנות יכולה להיות מוסברת בכך, שגם כעבור שנים חזר באיזו ערגה לאותו אירוע – ודן עצמו לחומרה – כפי שתמיד דן עצמו כל אימת שדובר ב” עסקי נשים”, בשל הפאסיביות שהיה נתון בה באותה סיטואציה, ובעצם נתון היה לשליטתה ולחסדיה של אותה אומנת שהיתה בוגרת ממנו וככל הנראה מאומנת במעשה ידיה. תחושתו כי היתה לו הזדמנות לעבור ממצב פאסיבי של מי שהאומנת רק מקריאה באוזניו סיפור שבקושי מובן לו [ וככל הנראה מעורר דווקא בה את יצריה המדוכאים עקב רווקותה ] ומתענגת תוך כדי מעשה העיסוי, על “ריגשתו” – היא היא תחושת ההחמצה.

ההחמצה, מבחינתו של פראנץ קאפקא, היא התחושה או השיפוט של עצמו בדיעבד. הוא חוזר לאירוע בתחושה כי יכול היה במקום להמשיך ולשכב על המיטה חולה ומעט מצונן ופאסיבי לחלוטין, להפוך את היוצרות – ולהשיב לה מעשה שערה – ולעבור ממצב הקורבן הפאסיבי של ניצול מיני, מידה של אומנת בוגרת ומיומנת, אשר מתקיימים בינה לבינו, מידה של יחסי מרות ותלות, למצב אחר, אקטיבי בו יטול את ההובלה לעצמו ויהפוך את האירוע לחגיגת ניסיונו המיני הראשון – הכיבוש שעליו חולם כל נער מפוחד מפני עוצמת הדחפים המיניים שלפתע תוקפים אותו ודרך להשתחרר – אין.

במקום כיבוש ראשוני זה, היה עליו לעבור, מאז ואילך, שבעה מדורי התענות ביזוי ותסכול בהתנסויות מיניות משפילות אצל הזונות שבעירו ובערים אליהן נסע לטייל.

מענין להשוות חויית זכרון נעורים זה – זו הנרשמת ביומנו של פראנץ קאפקא – לזכרונותיו של של גיבורו של טולסטוי ב”סונטת קרויצר” על התנסותו המינית בגיל 16 בבית הזונות, ועל סיטואציות דומות שחוו אחדים מבני “דורו” הביולוגי והספרותי של פראנץ קאפקא:

האחד: סטיפן דאדלוס, גיבורו ג’יימס ג’ויס בסיפרו “דיוקן האמן כאיש צעיר” שנכתב בין השנים – 1904-1914 החווה את חוויותיו המיניות הראשונות בביקורים בבתי הבושת של דאבלין, והנדחק אל תחושת החטא הנוראה האופפת אותו לאחר ש”שחטא חטאים של טומאה עם עצמו” והוא ממהר לטהר את נפשו הנוצרית המתייסרת ורץ להתוודות בפני כומר בכנסיה נידחת, כדי שזה לא יכירו ;

השני: טוניו קריגר , גיבור סיפורו של תומאס מאן משנת 1903 , המספר את התבגרותו של האמן טוניו קריגר, אשר בגיל 14 נמשך לחברו הבלונדי האנס האנסן ובגיל 16 כאשר הוא מתאהב באינגה [ אינגבורג] הולם, הבלונדינית כחולת העין, שאינה משיבה לו אהבה ואז, בעת שתחל ההתפוררות והשקיעה של משפחתו הבורגנית, ו”מאחר שליבו היה מת ומנוער מאהבה, נכבש עד מהרה לפיתויי היצר, צלל מטה מטה במצולות התאווה”, וגם כאן, אצל תומאס מאן הכוונה לעיסוקו באוננות;

והשלישי : מרסל גיבורו הצעיר של מרסל פרוסט בספרו “בחיפוש אחר הזמן האבוד: בכרך” בצל נערות פורחות” שגם הוא נכתב באותן שנים ממש, ובו מספר פרוסט על חוויה מינית – ככל הנראה ראשונה – של הילד-נער, הפוגש לראשונה את ג’ילברט אהובתו.

1.6 שכבתי אז

בשני הזמנים בהם מתרחש הזכרון שביומן: זמן הכתיבה וזמן הארוע בתקופת נעוריו, קאפקא “שוכב” – אז על הספה, חולה ומצונן מעט ועתה על המיטה, נתון לתחושה של בזבוז. מצב הרוח השפוף עתה יכול אולי להסביר את ה”טריגר” שהוליד את הזכרון הרחוק – ואת מה שזכר, או דימה שזכר, מהארוע שאירע כ 11-12 שנה קודם לכן.

המצב ה”פאסיבי” של “שכבתי” משותף לזכרון ולכתיבתו, כאש כן עתה – והוא הבסיס להצפת המחשבות ולפלישת הזכרון ממצב נפשי דומה בעבר אל ההוה.

1.7. והמטפלת שלי meine Gouvernante

Marie Werner

האומנת של משפחת קאפקא

Fraulein Marie Werner – Maria Wernerova

הביטוי בו משתמש קאפקא meine Gouvernante משמש יותר לתיאור “אומנת” ובאנגלית Governess . בבית משפחת קאפקא היתה שנים רבות אומנת שסייעה בניהול משק הבית ובין השאר טיפלה בגידולם של פראנץ ושלושת אחיותו:

הבן פרנץ (כבן 10) ושתי אחיותיו אליי – וואלי

הפרשי הגילים בין קאפקא יליד 1883 ובין אחיותו היו כדלקמן:

אחותו הראשונה Elli – Gabriella ילידת 1889 שש שנים;

אחותו השניה Valerie – Valli ילידת 1890 שבע שנים ;

אחותו השלישיתOttilie – Ottla ילידת 1892תשע שנים.

נוכחותה של האומנת בבית משפחת קאפקא מוסברת הן במצבו הכלכלי הסביר של אביו – הרמאן קאפקא שניהל שנים רבות חנות לממכר צרכי “גלנטריה” באיזור כיכר העיר הישנה בפראג, ובכך שהאם, יוליה קאפקא לבית לוי, היתה מסייעת בידי האב בעבודתו רבת השעות בחנות.

בכמה ממכתביו של קאפקא ששרדו מוזכרת אותה אומנה ששכונתה על ידי המשפחה כ Fraulein כלומר עלמה לא נשואה.

כך היא מוזכרת במכתב ששולח קאפקא לידידו מאכס ברוד ביום 16.12.1918, ובו הוא מציין ” יתכן ויבקש מהעלמה שלנו [ OUR FRAULEIN ] להתקשר עבורו….”

ובהערה מוסף שמה, מרי וורנר, Marie Werner . היא באה לבית קאפקא לסייע בגידול הילדים ונשארה שם למשך זמן. כמו כן הוסף בהערה כי דיברה צ’כית בלבד והיא נהגה לכן לקרוא לעצמה Maria Wernerova

Letters to Friends Family and Editors p.211,465

גם בשני מכתבים מחודש מרץ 1922 נזכרת ה”פראוליין” [ עמ’ 362 ו 367 ] משמע היא היתה בבית קאפקא לפחות עד לאותה עת.

במכתב מיום 8 בנובמבר 1912 לפליציה בואר [ ארוסתו ] הוא מספר כיצד אחותו ילדה באמצע הלילה תוך כדי צווחות. קאפקא עצמו נשאר במיטה ומוסיף

“אפילו במצב חירום לא ניתן היה להעיר אותי אף לא בכח, מה שהעיר אותי היה הרעש הכללי מאחרי כל דלת – מנסה להבין את הענין הידידותי שהפגינה האומנת שלנו באותה לידה, אף שאני, האח, והדוד לא חשתי, ולו רגש קל של ידידות, רק רגש של קנאה, רק רגש חריף של קינאה לאחותי, או בעצם לגיסי באשר לי עצמי לעולם לא יהיה ילד, וזה אף בטוח יותר ( אני לא אהיה זקוק לציין חוסר מזל גדול יותר) “

Letters to Felice Bauer p.32

במכתב מיום 9 במרץ 1913 נזכרת האומנת בעת שהיא מובילה על ידיה את “פליקס הקטן” – הוא בנה של אחותו, דרך חדרו לחדר השינה, אחריהם בא אביו, מאחריו גיסו ומאחור אחותו.[ עמ’ 217 ]

במכתב נוסף מ 4 באפריל 1913, מציין קאפקא את קימותיו המאוחרות, בעוד האומנת שלנו מעירה לו עד כמה מאוחרת היא קימתו זו עבור סדר יומה.

במכתב מיום 16 ביוני 1913 [ עמ’ 269 ] יכתוב לפליציה בואר:

“פליציה היקרה מכל. זה עתה החלפתי כמה מילים עם אחותי , השוכבת במיטתה, וגם האומנת, הנמצאת איתה. אחותי הינה טובה ונעימה, האומנת היא היצור המסור ביותר עלי אדמות , ועדיין המילים הבודדות שהשמעתי נאמרו בהתרסה רבה, וכל מה שהשתוקקתי אליו היה לעזוב את החדר בו הן ניסו לעכב אותי בשאלותיהן. לא אחותי ולא האומנת לא נתנו לי סיבה כל שהיא להתרסה, ואף לא היתה שם שום סיבה להפגין את התרסתי, וכך במצב רוח נתעב זה, אולצתי להסתלק לנסות ולמצוא לעצמי איזן מחילה על ידי כתיבתי אלייך, אבל אף בכך איני בטוח שכן לא מצאתי היום כל מכתב ממך, וכל עוד לא אצמד למילה ממך, אני חש שאני אבוד”

שנים רבות איפה חיה אותה עלמה בלתי נשואה בתוך ביתו של קאפקא. והארוע עליו יספר קאפקא להלן בזכרונו, אירע באחד הימים כאשר היה מצונן ושכב במיטה והוא כבן 15-16 שנה, לפי הערכתי.

1.8 ”סונטת קרויצר”

מה מצאה אותה אומנת מסורה בסיפורו של טולסטוי “סונטת-קרויצר” להקריא לנער פראנץ קאפקא – ובשעת מעשה – גם “להתענג על ריגשתי “ ?

סיפורו של טולסטוי התקבל, מעת כתיבתו ופרסומו הראשון ב1889, כ”שערורייתי” בשל העמדה המובעת בו, מפי הגיבור הראשי, פוזדנישב, המתאר את התנסויותיו המיניות הראשונות, ובכלל מקריאה ראשונית שטחית נראה כאילו הסיפור מקדם בברכה ואף “דוחף” להנאה מופקרת מיחסי מין חסרי עומק ריגשי.

ה”גיבור” מעיד על עצמו כי עוד בהיותו כבן 16 חווה את התנסותו המינית הראשונה. הוא מספר ומתוודה כי קודם לביקור שביקר בבית בושת:

“התיחדותי עם עצמי [ לשון אחר למעשה אוננות – ו’ ] כבר לא היתה טהורה. התעניתי, כאשר יתענו 0,99 [ הכוונה ל 99% – בלשוננו היום – ו’] של בני מעמדנו, הייתי מזדעזע, סובל פונה בתפילה לאלוהים והיתי נופל” –

השווה כאן את תגובותיו של סטיפן דאדלוס גיבורו של ג’ימס ג’ויס ב”דיוקן האמן כאיש צעיר” למעשה אוננותו.

פוזדנישב מספר על התנסותו המינית הראשונה, כאשר נתלווה לאחיו הבוגר בביקור ראשון בבית בושת:

“אספר, איפוא, איך ואימתי התחיל אותו הדבר, שהביאני עד לידי המאורע.

הדבר התחיל בשעה שלא מלאו לי עדיין 16 שנה. אני הייתי עוד תלמיד הגימנסיה ואחי הגדול- סטודנט בקורס הראשון. אישה עוד לא ידעתי, אך כל בני מעמדנו האומללים, כבר לא הייתי נער תמים: זה שנה שניה הייתי מקולקל בעטים של פרחחים: אישה, ולא אישה פלונית, אלא איזו שהיא, אשה-מקור-תענוגים, עירום אישה, כבר הייתה גורמת לי עינויים. התייחדותי עם עצמי כבר לא הייתה טהורה. התעניתי, כאשר יתענו 0,99 של בני-מעמדנו, הייתי מזדעזע,סובל, פונה בתפילה לאלוהים, והייתי-נופל. כבר הייתי משחת בדמיוני ובמעשי, אך את הצעד האחרון עוד לא עשיתי. מקפח הייתי את חיי אני, אך ביצור אדם זולתי עוד לא הייתה ידי. עד שחברו של אחי, סטודנט עליז, אחד מאלה הקרויים “נער טוב”, כלומר נבל שבנבלים, זה שלימד אותנו שכרות ומשחק-קלפים, פיתה אותנו פעם אחרי משתה-רעים לנסוע לשם. גם אחי היה עדיין תמים, וגם הוא נפל באותו הלילה. ואני, נער בן 15 שנה, חללתי את נפשי והייתי גורם לחלול נפש אישה, מבלי הבין את המעשה שעשיתי. הן נפי גדולים לא שמעתי מעולם שהמעשה הזה מגונה. וגם עתה אין נער שומע על זה כלום מפי גדולים. יש, אמנם הזהרה על זה שאלת הכהן בבחינות, וגם זה אינו הכרחי ביותר, לא כמו, למשל, חוקי השימוש של UT במשפט מותנה.

מפי גדולים, שדעתם הייתה חשובה בעיני, לא שמעתי, איפוא, מעולם, שמעשה זה מגונה הוא. אדרבא, שמעתי מפי אנשים. שהתייחסתי אליהם בכבוד, כי זה-נאה. שמעתי אומרים, שמלחמתי וענווי נפשי יפסקו עם זה. כזאת דברו באזני וכזאת קראתי גם בספרים. גדולים אמרו שזה יפה לבריאות הגוף, וחברי מלאו אחריהם ואמרו, שזה מעשה-רב, עוז-רוח. חוץ מטובה לא היה נשקף לי, איפוא,דבר. תאמר:סכנת מחלה? אבל גם זה הרי כבר צפוי מראש. הממשלה, פקוחת-העין, כבר דאגה לכך. היא עומדת על המשמר ומשגיחה שבתי-הזימה יהיו מתוקנים ומבטיחה חיי-ניאוף לתלמידי גימנסיה. רופאים, שעל הזימה פרנסתם, שמים עין. הם אומרים, שהזנות טובה לבריאות, הם מתקנים זנות כדין וכמשפט. ידעתי גם אמות, השוקדות במובן זה, על שלום ביניהן. גם המדע שולח נערים לבתי- זימה.

– המדע- כיצד?

– וכי מי הם הרופאים? הלוא כהני-המדע. מי מביא את הנוער לידי ניאוף,

אם לא הם, האומרים שזה יפה לבריאות? אחר-כך הם באים ומרפאים מתוך חשיבות רבה את מחלת הסיפיליס

– ומשום מה לא ירפאו אותה?

– משום זה, שאלמלי נתנו 0,01 מן המרץ, שהם משקיעים ברפוי הסיפיליס, לעקירת הזנות משרשה, לא היה כבר זכר בעולם למחלה זו. הם מקדישים את מרצם לסייע לזנות, להרים מכשול מעל דרכה. אבל לא זה העיקר, העיקר הוא, שאותי- ולא אותי בלבד, אלא 0,90 ויותר של בני-מעמדי וגם של בני האיכרים- קרה אותו המעשה הנורא, שנפלתי לא בקסמי אישה פלונית- כי שום אישה בעולם לא לקחה את לבי- אלא באשמת הסביבה, שראתה במעשה הנפילה צורך אנושי חוקי ומועיל לבריאות או תענוג טבעי, לא רק ראוי לסליחה, אלא נקי מכל חטא. נפלתי, ולא ידעתי שנפלתי, ולתומי החלותי להתמסר לתענוגים, שלפרקים היה לי בהם גם צורך טבעי, התלוי, כפי שהוגד לי, בגיל ידוע- החלותי להתמסר לזנות, כשם שהתמסרתי לשכרות ולעישון. בכל זאת היה בנפילתי הראשונה גם משהו מיוחד, נוגע עד הלב.

זכורני, מיד לאחר מעשה, עוד הייתי שם, עוד לא יצאתי מן החדר, תקפני פתאום עצב גדול, היה רצון לבכות, לבכות את אובדן התמימות, את היחס הטהור לאישה, שאבד לעולם, לעולם. כי אבד לי לעולם היחס הישר והטבעי לאישה. מאז לא ידעתי עוד יחס טהור לאישה, ולא יכולתי לדעתו עוד. היה הייתי- למנאף. והיות מנאף, פירושו להימצא במצב פיסי ידוע, כשותה המורפיום, השכור והמעשן.

כשם שהמורפיניסט, השכור והמעשן אינם אנשים נורמלים, כן אינו נורמלי גם זה, שידע נשים אחדות. הוא אדם משחת- מנאף. וכשם שאת השכור ואת המורפיניסט מכירים מיד בפניהם.. בהליכותיהם, כן אפשר להכיר מיד את המנאף. הוא יכול להינזר מאישה, לכבוש את יצרו: אך יחס ישר, בהיר וטהור לאישה, יחס- אח , לא ידע עוד לעולם. במבטו על אישה צעירה, בהסתכלותו בה תכירהו מיד. ואני הייתי למנאף ומנאף נשארתי כל ימי, וזהו שגרם לאובדן חיי.

בחרתי לצטט כאן מתוך “סונטת קרויצר” בתרגומו של ש. הרברג התרגום הראשון לעברית [ שהוא תרגום לפני שנת 1947 הוצאת מצפה, עמ’ כג’ ], בשל הניחוח המיוחד של המילים הארכאיות והסגנון הישן, שאולי יעלה את האוירה אותה מתאר קאפקא בזכרון זה – למרות תמציתיותו וחסחכנותו במילים או תיאורים.

קטעים אלה יסבירו, אולי, מה משך את המטפלת באתו סיפור [ שהוא מורכב ולא פשוט כלל ועיקר ] של טולסטוי, וביחוד מה לאותו סיפור ולארוע המתואר בזיכרון זה.

מותר ל”חשוד” כי המטפלת חוותה ריגוש מיני מסויים בעת שקראה את הסיפור, שכן אין להניח כי הלכה במיוחד לרכוש אותו לרגל הארוע של מחלתו של פראנץ קאפקא. הסיפור הגיע לידיה, ככל הנראה, כ”ספרות-זולה” העוברת מיד ליד בין מטפלות ואומנות, המגניבות קריאה ברומנים זעירים ורומנטיים ובהם סיפורי מפולפלים הטובים להפיג את השעמום של עלמות בלתי נשואות הממיתות את שנות עלומיהן הפורחות בעבודות אומנות ארוכת שעות בבתי המעסיקים שלהן, מבני המעמד הבינוני. עבור האומנת, ה”פראוליין” הרווקה, היה זה ריגוש של מעט מיניות רחוקה ומסקרנת – והיא נמשכה אליו כהמשך הדבורה אל הצוף המתוק והמפתה, ופראנץ הצעיר, המוטל מצונן במיטתו, ונתקל, ככל הנראה בקשיי הבנה הן של השפה הצ’כית בה לא שלט היטב בנעוריו, והן של הנושא הטעון, מסר עצמו בפאסיביות מובהקת ונכנעת, טרף לידיה המענגות. – וכך “בעת מעשה” הקריאה של הקטעים ה”פיקנטיים” מסיפורו המעורר והשערוריתי של טולסטוי, עשתה אומנת זו גם מעשה – ותעסה את אבר מינו, עד שיכול היה לציין בזכרונו – כ 11-12 לאחר מעשה כי : היא האומנת – “התענגה על ריגשתו”.

1.9 להתענג על ריגשתי

meine Aufregung zu genießen

כוונתו של פרנץ קאפקא בביטוי זה היא ברורה: האומנת גירתה את אבר מינו עד כי הגיע לזיקפה.

מעשה זה מקובל להקרא כ”אוננות” או “מעשה אונן”. המקור לביטוי נמצא בסיפור המופיע בבראשית לח’ ח’-י’ :

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ.

וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע, לְאָחִיו.

וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם-אֹתוֹ.

השחתת הזרע מחוץ לגופה של של תמר, אשת יהודה, אחיו, כדי למנוע כי תיכנס להריון, ועל ידי כך אי הקמת זרע [ כאן במובן “יורש” ] לאחיו, היא המעשה הרע בעיני האל – ועל כן האל ממיתו.

משמו של אונן התנכי – נגזרת המילה “אוננות” ואף בלשונות עמים זרים Onanism שהוא בעל קונוטציה דתית.

הביטוי המקובל באנגלית, צרפתית וגרמנית Mastrubation מקורו בצירופם של שני ביטויים בלטינית

manus = יד

ו –

turbare = להטריד

התוצאה המתקבלת היא ה”טרדה ביד” – כלומר גירוי אברי המין באמצעות היד [ בדרך כלל ]

זוהי בפועל הפעולה אליה מתכוון קאפקא ברישום שרשם ביומנו. מקובל, כי מעשי אוננות נעשים בין אדם לבין עצמו כלומר כגירוי עצמי של האדם : בין זכר ובין נקבה.

במקרה זה מתאר קאפקא גירוי שגורה לא על ידי עצמו, אלא על ידי האומנת שתוך כדי הקראת קטעים מהסיפור “סונטת קרויצר” שלחה יד לאברו עד כי הגיע לזיקפה – מה שהמתרגם תירגם כ”ריגשתי” – כלומר עוררתו המינית.

נושא זה של אוננות היה “נושא חם” בתחילת המאה ה 20- , ואנשים רבים עסקו בו בדרכים שונות:

זיגמונד פרוינד כתב בשנת 1912 מאמר על הנושא Contribution to a Discussion on Masturbation

פרטים ניתן לקרוא בקישור הבא:

ואגון שילה, הצייר הוינאי הסוער, העלה על בדיו את האובססיה שלו בצורה ישירה וללא צנזורה:

Egon-Schiele

Egon Schiele – Eros , 1911-2

קאפקא רשם את היומנים לעצמו. יתרה מזו: הוא הורה לידידו מאקס ברוד להשמיד כל מה שכתב בין דברי ספרות ובין דברים אישיים. מאכס ברוד לא קיים את בקשתו של קאפקא, ותודות להפרה זו של הבקשה נתעשר העולם בהכרתו של סופר מיוחד זה.

החשפותו של פרנץ קאפקא בקטע האמור, הגם שכתב “למגירה של עצמו” יכולה להחשב כנועזת במיוחד. באותה תקופה מעטים היו מוכנים להודות באוננות.

שלוש הדתות המונותאיסטיות : היהדות, הנצרות והאיסלם מסתייגות הסתייגות נחרצת מפעולות שכאלה, ורואות את “השחתת הזרע” כחטא חמור הראוי לעונש.

יסוריו של סטיפן דדאלוס, בספרו של ג’יימס ג’וייס “דיוקן האומן כאיש צעיר”, וביחוד תיאור ההתוודות שהוא מתוודה הכומר על “חטאים של טומאה” שחטא עם עצמו – מדגישים את תחושת החטא המתלווה בדרך כלל לפעילות האמורה – שעל פי דיווחים של אנשי מקצוע בתחומי הפסיכולוגיה והסקסולוגיה הן פעילות רגילה, נורמלית ושיגתית המבוצעת על ידי רוב רובם של האנשים – נשים וגברים כאחד.

אך התקופה היא המכתיבה את הטעם ואת העמדה. בתקופה כאשר קאפקא כתב את הדברים ביומנו, וחזר בהם לארוע שאירע בערך 15 שנים קודם לכן, התוודות על מעשה אוננות היתה נושא מביך ולא רגיל.

ומכאן הענין בוידוי וגילוי זה – ועיקר העינין בו: האם יש בו ללמד משהו על עולמו של קאפקא – כפי שימצא ביטויו ביצירותיו הספרותיות.

לדעתי הקשרים המיניים המתוארים ברומנים של קאפקא מצביעים על חוסר יכולת להתקשרות מינית ראויה ונורמלית, ויותר משהקשרים המיניים המתרחשים היצירותיו מצביעים על חיבה או אהבה, הם סממן מובהק לזרות לניכור ולאומללות בהן מתרחשות הסצינות המיניות המופיעות בספריו.

האם לארוע זה שאירע לו בנעוריו, כאשר בפועל היה קורבן לניצול מיני, היתה תרומה לכך ?

קשה להשיב על כך תשובה נחרצת, ביחוד לאור הסימפטיה שמגלה קאפקא כלפי אותה אומנת רווקה ה”פראויליין” ששהתה בבית הוריו של קאפקא, שנים כה רבות, והפכה לחלק מן המשפחה.

1.10 אם יספיק מאור עיני לכל חיי

המיתוס חזק מכל דימיון.

כך גם המיתוס הנחרץ ארוך השנים, הבלתי מרפה, כאילו אוננות גורמת לעיוורון.למרות שאין למיתוס זה כל בסיס במציאות, ממשיכה “אגדה אורבנית” זו, להלך אימים על אנשים רבים הפונים, עד היום, ליועצים מיועצים שונים, בשאלת הקשר בין אוננות לעיוורון. למרות שכל היועצים החל במקצועיים ביותר וכלה באלה המשיבים לפניות גולשים באינטרנט, מאוחדים בדעתם כי אין כל בסיס ל”סיפורי סבתא” אלה, – ממשיכות להגיע השאלות באותו כיוון ו“גוגל” ימציא עשרות ואולי מאות עמודי שאלות ותשובות ברוח הזו:

“מיתוס-העיוורון” כתוצאה מאוננות הגיע גם לאוזניו של קאפקא, והד לפחדיו בקשר לכך מסתנן גם לזכרון זה:

מצד אחד הוא חוזר מזכרון הארוע בעבר, לשגרת היום יום: ומשמעותה עבורו היא “סעודת הערב הצמחונית ” – שכן רוב ימיו הקפיד על צמחונות ונמנע מלאכול מאכלי בשר, וכן הדגיש את שביעות רצונו ממערכת העיכול שלו – דבר, שהיה נדיר, כיוון שקאפקא סבל רבות מבעיות במערכת העיכול שלו, ומכאן הוא עובר לפחדו העיקרי וחששו “אם יספיק מאור עיני לכל חיי” – דהיינו הוא חושש כי הארוע עם המטפלת, שמבחינות מסוימות, וככל הנראה לפי השקפתו ותחושתו, היה בסופו של ענין ארוע של אוננות – יביא עליו את הקללה הצפויה לחוטאים – העיוורון.

כמעט מאה עברה מאז ועד כמה נשתנו הזמנים והיחסים ועד כמה השתנה היחס לנושא מוצנע זה – שאוננות שמו – עד כי הפך גלוי וידוע ומוכר ואף מומלץ בפי אלה העוסקים בשלמות הגוף ובבריאותה של הנפש – יעיד אולי קטע מספרו של פרופסור אביעד קליינברג, “שבעת החטאעם – רשימה חלקית” כאשר בפרק השנון, המבריק ושובה הלב המוקדש לאחד החטאים החביבים על רבים וטובים – חטא ה”תאווה” Luxuria . הוא מזכיר את משל שני הסוסים של אפלטון:

Peter Thomanns

“בדיאלוג “פיידרוס” מתאר אפלטון את המאבק הפנימי בין אהבת הגופני לאהבת הרוחני במעין משל. נפש האדם, הוא אומר, כמוה כרכב הנוהג מרכבה רתומה לשני סוסים. הסוס האחד לבן, יפה מראה וצייתן, האחר שחור, מכוער ומרדן. האחד הוא הרוח והאחר הגוף. כאשר נתקלת הנפש ביפי האהוב היא נמלאת התרגשות. יותר משהם מעריצים אהוב קונקרטי כזה או אחר, מעריצים הרכב והסוס הרוחני את הרוחני כשלעצמו, כלומר את אידאת היופי המתבטאת באהוב הקונקרטי. ו”בראות (האדם) פנים שכמוהם כפני אלוה והם מייצגים את היופי ייצוג מעולה, או בראותו דמות של גוף שכך טיבו, יהיה אחוז רעדה ובליבו ייכנס פחד… ולאחר מכן יביט אל אותה דמות ביראת כבוד כאילו אלוה הוא…ואולם לכשיביט אליו, תחלוף בו הרעדה ובמקומה יתקפוהו זיעה וחום שלא ידע כמותם. שכן יתלהט שעה שיקלוט דרך עיניו את שפעת היופי שמשקה ומצמחת את נוצת הנשמה” (פיידרוס 251-250). היפה מצמיח כנפיים לרוח, ובלבד שלא תיטמא בגוף. כל זה טוב ויפה, אבל כמו לערל האומלל של ר’ יצחק, יש לה, לנשמה האפלטונית, אויב ומציק מבית.”

ומן המשל עובר פרופסור קליינברג לסיפור נעוריו:

“אני זוכר את גל התאווה ששטף אותי פתאום בגיל ההתבגרות ושם ללעג את סוס הרוח שבו שמתי עד אז את מבטחי. אני זוכר את הייאוש העמוק שבו נתקפתי, את התחושה שבשרי קם עליי לכלותי, את העלבון העמוק שגרמה לי תחושת ההזדקקות המתמדת. יום ולילה לא היה לי מנוח מחמת המציק. גופי הפך ממשרת לאדון.

סוס הבשר לא נשא אותי על גבו. אני נשאתי אותו על גבי, והוא העמיק את דורבנותיו בחלצי. חומות האינטלקט שבניתי בדי עמל, מפלטי ומשגבי, קרסו תחתיהן כמגדל קלפים. יום-יום ולילה-לילה גנחתי תחת עול התשוקה, מנסה להפיק במו ידי עונג מגופי, מייחל נואש, לתענוגות מעורפלים שנותרו מחוץ להישג ידי. איברי גוף נשיים, מגע יד נשי, ריחות נשיים מילאו את חלומותי, את הזיותי, את מחשבותי כמו וירוס מחשבים המשבש את פעולתו התקינה של מחשב. במקום סדר כאוס: במקום קובצי טקסט ותוכנות הפעלה איזו הודעה אירונית לעגנית של הגוף: תיפול רוחך. את הרוח נשא הרוח . איברים חשופים, מגעים, ריחות. שוב ושוב.

הסוס הרשע של הגוף אינו מקבל עליו את הדין ברוח טובה. הוא מחרף ומגדף ודורש את ליטרת הבשר שלו. אפלטון סבור שיש בידי הרכב להטיל את מרותו על סוס-הגוף המרדן. הוא “מושך לאחור ביתר כוח את המתג שבשיני הסוס הרשע, פוצע עד זוב דם את לשונו הגדפנית ואת לסתותיו, ובהכניעו ארצה את שוקיו וירכיו הוא מייסרו בכאבים. ולכשיתנסה הסוס הגרוע פעמים רבות באותו הסבל עצמו, יחדל מחוצפתו, וממילא יילך ביתר ענווה אחר מחשבת הרכב ופחד מוות נופל עליו מדי ראותו את היפה”. הדבר כרוך אומנם בייסורים ובאלימות, אבל אפשר, אליבא דאפלטון, לרסן את הגוף ואת תאוות הגוף”.

{ אביעד קלינברגר: שבעת החטאים – רשימה חלקית, הוצאת ידיעות אחרונות, חמד עמ’ 99-100 }

_______________________________

פוסטים בנושא פרנץ קאפקא – “סדר-נשים”

________________________________