הסופר ד”ר לרפואה  אלפרד דבלין, בחדר עבודתו – 1929

 

‘ברלין, אלכסנדר פלאץ – סיפורו של פראנץ ביברקופף‘ , היא אחת מיצירות המופת המודרניסטיות החשובות ביותר שנכתבו ברפובליקת ווימאר בין שתי מלחמות העולם. מיד לאחר פרסומו – הספר הוכתר על ידי מבקרים רבים כרומאן פורץ דרך בסגנונו המיוחד, וובמקביל נחל הצלחה מסחרית משמעותית. תוך זמן קצר הוא תורגם לשפות אחדות ונמכר בתפוצה רבה.

בשנת 1987 זכו קוראי העברית בתרגומה המעולה של של ניצה בן-ארי לספרו זה של אלפרד דבלין:

עטיפת “ברלין אלכסנדרפלאץ” בתרגום ניצה בו-ארי 

חרף חשיבותו של הספר נדמה כי הוא לא זכה, בין קוראי העברית, לתשומת הלב לה הוא ראוי, ובה במידה גם יוצרו, הסופר אלפרד דֶּבלין [ Alfred Döblin [ 1878-1957 – נותר כמעט אלמוני ובלתי נודע להקל הקוראים הישראלי.

בפוסט זה  – שהוא הראשון בסדרה שתוקדש לאספקטים אחדים הנוגעים לספר המורכב ומוקשה זה – אנסה להציב אבני-דרך לחייו וליצירתו של אלפרד דבלין עד שהגיע לפסגת יצירתו עת פורסם ‘ברלין, אלכסנדרפלאץ’ באוקטובר שנת 1929.

 

 

 

אלפרד דבלין נולד ב 10.8.1878  בעיר שטטין Stettin – לחוף הים הבלטי. העיר שטטין היתה אז עיר נמל גרמנית  בחבל פומרניה [ Pomerania ] בצפונה של האימפריה הגרמנית. [ מפה ]. בעקבות מלחמת העולם השניה סופחה העיר לתחומה של פולין והיא נקראת כיום שצ’צ’ין. על קיר בית מגוריו של דבלין ברחוב Bollwerki 37 בשטטין / שצ’צ’ין הוצב לוח-זכרון בפולנית ובגרמנית המציין את מגוריו של הסופר אלפרד דבלין בבית זה. התבליט מציג את פניו של הסופר בסמוך לפרסום ‘ברלין, אלכסנדרפלאץ’ כשהוא כבן חמישים. אלא, שאלפרד דבלין התגורר בשטטין רק עד מלאת לו כעשר שנים. בשנת 1888 חל קרע במשפחה בעקבותיו עברה האם סופיה דבלין, [ לבית פרודנהיים ] עם חמשת ילדיה : הבן הבכור לודוויג (1872-1930); הבת מטא (1874-1919); הבן השלישי הוגו (1876-1960); הבן הרביעי אלפרד (1878-1957); והבן האחרון  קורט (1880-1944) –  לעיר ברלין.

 

חמשת ילדי משפחת דבלין: משמאל: הוגו, אלפרד [ מחזיק בחצוצרה ], האחות מטה, קורט ולודוויג  

 

אבי המשפחה: מקס דבלין, בן למשפחה יהודית מהעיר פוזנן, היה חייט במקצועו, שהתקדם והקים מפעל קטן לחייטות בשטטין.

מקס דבלין 1848-1921

תצלומו של מקס דבלין, מלמד שהוא נהג כבורגני גרמני לכל דבר, בלא ששמר על סממנים יהודיים אופיניים, גם השמות הגרמניים המובהקים שניתנו לחמשת ילדי המשפחה מעידים כי היתה זו משפחה שהתבוללה באוכלוסיה הגרמנית הכללית.

ברשימה אוטוביוגרפית [ ‘מבט ראשון אחורה’ ] שפירסם אלפרד דבלין, בשנת 1928, במלאת לו 50 שנה, ציין הסופר כי את יחסו לאמנות ירש מאביו, שהיה כדבריו “אמן חובב ומוזיקאי” [ שניגן בכינור ובפסנתר ] לעומת אימו: סופיה, שבאה ממשפחת סוחרים יהודיים, שהיתה אישה מעשית ועיסוקיו ה”אמנותיים” של בעלה היו זרים לה.

סופיה דבלין לבית פרודנהיים 1844-1920

ברשימה אוטוביוגרפית זו הוסיף דבלין הערה לאקונית: 

“A cruel phrase. A sad story, this mercantile pride in money in my mother’s family”¹

ובתרגום לעברית “ביטוי אכזרי. סיפור עצוב אותה גאוות-סוחרים-בכסף, במשפחתה של אימי” 

נישואי הוריו של א. דבלין לא עלו יפה, ובשנת 1888 ניתן לכך ביטוי מוחשי ורב משמעות בחייו של אלפרד הצעיר. המחברת אליסון לואיס, מציינת בספרה :

Alfred Doblin’s literary cases about women and crime in Weimar Germany²

כי מקס דבלין היה “רודף נשים ולעיתים אב אלים” ובהיות אלפרד כבן עשר, נטש מקס דבלין, את אשתו ואת חמשת ילדיהם, וברח לאמריקה כשהוא מלווה בהנרייטה זנד, אחת התופרות הצעירות שעבדו בעסק של האב. בעקבות נטישה זו, נאלצה האם, לעבור עם חמשת ילדיה לברלין. שני אחיה שכבר התבססו בברלין,סייעו בידה בפרנסת משפחתה.

כך התגלגל אלפרד בן העשר לברלין. עבורו היתה זו, כפי שיתבטא בעתיד, מעין “לידה מחדש”. דבלין התייחס אל שטטין כאל העיר בה נולד אך “לידה קודמת”.

למרות זאת, שטטין, העיר בה נולד בפועל, ואותה עזב והוא בן עשר בלבד, תחזור ותאוזכר ב’ברלין, אלכסנדרפלאץ’ , בדמותה של Stettiner-Bahnhof ׁׁשטטינר-באהנהוף – תחנת הרכבת-השטטינית,  בצפונה של ברלין

שטטינר-באהנהוף – Stettiner-Bahnhof בצפונה של ברלין, בשנות העשרים

“אינוואלידשטראסה מתעקל שמאלה. הוא עובר את שטטינר-באהנהוף, לשם מגיעות הרכבות מהים הבלטי”³

בסביבות שטטינר-באהנהוף, אליה יחזור, פראנץ ביברקופף, גיבור הרומן, פעמים רבות בשיטוטיו ברחובות ברלין [ ראו בעמודים 43; 72; 216; 273 ; 298 ; 328 ו- 379 ל’ברלין, אלכסנדרפלאץ’ ], רוחשות פעילויות מפוקפקות לרבות עסקי הזנות ששיגשגו באיזור. הפעילות העבריינית משכה אליה את השוטרים, שהיו עורכים במקום סיורים חוזרים ונשנים. אל הווי החיים הזה נשאב האסיר המשוחרר, פראנץ ביברקופף, אשר:

“נשבע לכל העולם ולעצמו שיישאר אדם הגון. וכל זמן שהיה לו כסף, נשאר הגון. אבל אז נגמר לו הכסף, וזה היה הרגע שחיכה לו, כדי להראות לכולם פעם אחת ולתמיד מה זה גבר”⁴.

נטישת האב את המשפחה הובילה את הילד בן העשר לברלין, מטרופולין מתפתחת בקצב מסחרר, שתהפוך עד מהרה למרכז חייו של דבלין, עד שיאולץ להמלט ממנה על נפשו עם עליית הנאצים לשלטון.

ברלין של ילדותו של דבלין שלעיניו של דבלין הופכת להיות מטרופולין של מיליונים, הופכת עבורו מעין מיקרקוסמוס של העולם-כולו:

 “Berlin was for doblin both his real home and the archetypical metropolis. a microcosm of the entire world” ׂ((David B. Dollenmayer ‘The Berlin novels of Alfred  Doblin’  – University of California page 9))

ואת העיר הזאת – יהפוך אלפרד דבלין, ל’גיבורה’ מרכזית בספרו ‘ברלין, אלכסנדרפלאץ’. נטישת האב את משפחתו, צרבה בנפשו של אלפרד בן העשר, צלקת בל-תימחה, שאותותיה ניכרים בחייו האישיים ומהדהדים ביצירתו. וכך יכתוב בענין זה המחבר David B. Dollenmayer שצוטט לעיל: 

“אין ספק כי האסון המשפחתי של ילדותו המוקדמת, יכול להצביע על שורשי המיניות הבעייתית הניכרים במהלך יצירתו של דבלין. כמעט כל הסיפורים המוקדמים שלו, שנאספו בשנת 1913 בספר שנקרא  – Die Ermoderung einer Butterblume [ ‘הרצח של הנורית` ] עוסקים בעוצמה הדמונית של המיניות, של גברים ושל נשים כאחד. הדחף המיני מוביל ללא הרף לרצח, התאבדות או שיגעון. בגיל ארבעים, לאחר שבע שנים של נישואים מאושרים לכאורה, עדיין היה דבלין אובססיבי ומוטרד מיחסיו עם המיניות הנשית. ברישום אוטוביוגרפי לא גמור, הוא מודה שהוא לא ידע על האנטומיה הנשית, עד לסמסטר הראשון ללימודי הרפואה שלו, כשהיה בן עשרים ושתיים”

[..]

מה שמדהים היא חזרתו הברורה של דבלין על הדפוס שקבע אביו: נישואים מקובלים מבחינה חברתית לדמות אם רודנית, לצד רומן-אהבה עם אישה צעירה ממעמד הפועלים”. [ תרגום מאנגלית – ויקטור ].

כעבור כשנתיים באמריקה, שב האב חסר-פרוטה מאמריקה, וביקש לשקם את חיי המשפחה שפירק בנטישתו. הוא התישב בהמבורג אליה הזמין את אשתו וילדיו, אך, אשתו גילתה עד מהרה, כי מקס דבלין, חזר מאמריקה, אך לא בגפו, והחזיר בחשאי גם  את המאהבת הצעירה, הנרייטה זנד, שעימה נסע לאמריקה, וגם לאחר שובו, המשיך לקיים עימה קשרים מאחרי גבה של האם. הפעם האם החליטה להתגרש סופית וחזרה עם חמשת ילדיה, לברלין. הם התגוררו בדירה צנועה בבלומנשטראסה Blumenstrasse, בשכונה של בני המעמד הנמוך, לא הרחק מאלכסנדרפלאץ.

 

Blumenstrasse [במלבן הכחול ] בסמוך לאלכסנדרפלאץ – מפה משנת 1899

 

בשנת 1891 החל דבלין לימודיו ב Kollnischer Gymnasium שבברלין, הודות למילגת-לימודים שקיבל:

 

הגימנסיה הקלנרית בברלין 

 

חייו כתלמיד בגמנסיה לא היו טובים, הוא היה מבוגר משאר חבריו בכיתה עקב המעבר משטטין, הוא היה היהודי היחידי בכיתה ובעיקר סבל מאופיו הסמכותי והדכאני של החינוך הפרוסי שביקש להטמיע בתלמידים את ערך הציות ותחושת החובה למדינה הפרוסית. נפשו המרדנית הוליכה אותו עד מהרה למצוא מפלט בקריאה רבה בסיפריהם של: שפינוזה, שופנהאואר, ניטשה, היינריך פון קלייסט, פרידריך הרדרליין ודוסטוייבסקי. מוריו ראו בו מורד. בשנת 1928 כתב על תקופה זו בחייו את הדברים הבאים:

“הם [ המורים ] ביקשו להטביע עלי את חותם המורד, אך אני מעולם לא הייתי כזה, אינני מורד במעמקי ליבי. תמיד ידעתי לעצור את המרד ולהוליכו לעולמות אחרים. תמיד היו לי חושים ותחושת חובה וצמידות למטרה ומידה של אוביקטיביות ולכן לא הרחקתי במרד של רחוק יותר מהלרליין, שופנהאואר וניטשה שמות אלה נראו למורי משהו איום ומסוכן. מורי ראו בכך סימנים של “מירמור” ו”חוסר בגרות-מוסרית” – אך בפועל היה הזה ה”לאו” שלהם לעולמי” [ תרגום – ויקטור ].

קריאות אינטנסיביות אלה של תלמיד הגמנסיה אלפרד דבלין יצמיחו את “פרח-הסופרים” אלפרד דבלין, וכאן, בגמנסיה תחל בפועל קריירת הכתיבה שלו:  

 

  

 1896-יצירת ביכורים ראשונה :

 “Modern. Ein bild aus der Gegenwart” – “מודרניות. תמונה מן ההווה”

 

בשנת 1896 כשדבלין בן ה 18, עדיין תלמיד הגמניסיה הוא יכתוב את יצירתו הראשונה : “Modern. Ein bild aus der  Gegenwart”  ובתרגום לעברית : “מודרניות. תמונה מן ההווה”.

בנסיון כתיבה זה, שניתן לראותו כ”פרגמנט”, ביקש המחבר להציג תמונה של המציאות הקשה של נערה צעירה אחת, Bertha מבנות מעמד הפועלים הפשוט, שסכנת התדרדרות לזנות, על רקע המצוקה הכלכלית שהיא מנת חלקה, מרחפת עליה. בחלק הסיפורי של הפרגמנט מוצגת Bertha  משוטטת ברחובות ברלין בחיפושיה אחר עבודה. היא כמעט מתפתה לחיזוריו המיניים של מחזר, אך חינוכה הקאתולי השמרני מציל אותה מהתדרדרות. היא חוששת ופוחדת שכוח התנגדותה מפני ההתדרדרות לזנות לא יעמוד לה ומחשבות אובדניות על טביעה בנהר, מתחילות להטריד את מנוחתה, והכל כדי להגן על תומתה ולהימלט מהגורל האכזר המצפה לה, בעולם הזנות.

כבר ביצירת בוסרית זו, מציג דבלין תמונה פנורמית של רחובות ברלין במעין תנועה – כשהתיאורים נקראים כאילו נקלטו בעדשת מצלמה-נעה ממקום למקום, המצלמת תמונות אקראיות ומציגה מראות ומקומות שונים בעיר. אחד המראות ה”מקריים” הנקלטים בעין-המצלמה הן פניה של ברטה, וכך מתודעים הקוראים אליה ואל סיפורה. בקטע הפתיחה לסיפור עשה דבלין שימוש בולט במילים המתארות תנועה וזרימה.

אך לא רק גורלה האישי של ברטה מעסיק את דבלין בן ה-18 – אלא הוא קושר את מצבה למצב הסוציאלי הקשה השורר בעיר התעשייתית הגדולה, ההולכת ומתפתחת. התעשייה הגדלה והפורחת בתנופה, מגדילה את הביקוש לידיים עובדות זולות. השכר המשולם לפועלים ולפועלות נמוך. הפועלים סובלים מרעב ומהקור השורר בחורף בברלין, ובנוסף לכך מחוסר ביטחון במקומות העבודה, המפטרים עובדים, חדשות לבקרים והופכים אותם למובטלים. עבור נערה צעירה, שהגיעה לעיר הגדולה ונלחמת את מלחמת ההישרדות הכלכלית הקשה, המוצא של התפרנסות על הזנות, הינו מוצא ומפלט כמעט דטרמיניסטי, מפלט-שווא להחלצות ממצב רע,  לשפל מדרגה נמוך יותר…⁵  

יצירת בוסר זו הינה בפועל, מעין אבן דרך לקראת הרומן הגדול ‘ברלין, אלכסנדרפלאץ’ בה יתאר דבלין באמצעים ספרותיים חדשניים ומשוכללים – דילמות דומות לדילמה בה נתונה ברטה – הגיבורה הראשונה שלו הנמצאת על סף הזנות. ברומן הבשל אנו פוגשים את ה’גיבור’ פראנץ ביברקופף שקוע עמוקות בעולמן של נשים שכבר שרויות בעולם הזנות. עולם זה של מעמד הפועלים והמובטלים, המתגודד ברחובות הסובבים את אלכסנדרפלאץ, היה מוכר לו מהיכרות אישית והוא היטיב לתארו על אכזריותו ו 

עולמם של בני מעמד הפועלים, היו מוכרים לדבלין, שילדותו ונעוריו עברו עליו בשכונותיהם, הוא סיים את לימודי הגמנסיה שלו בברלין, ובשנת 1900 קיבל את תעודת הבגרות גרמנית והחל לימודי רפואה, באוניברסיטת ברלין, בתמיכתם הכספית של אחיה של אימו. כעבור חודשים אחדים עבר לעיר פרייבורג להמשך לימודי הרפואה.

גם בתקופת לימודי הרפואה שלו – לא זנח דבלין את הכתיבה : במהלך לימודיו החל בכתיבת הרומאן הראשון שלו Jagenden Rosse השיופיע בדפוס רק לאחר שנים. בשנת 1903 – הוא עדיין סטודנט לרפואה, החל דבלין לכתוב את הרומאן השני שלו:  Der Schwarze Vorhang, (המסך השחור), רומאן שיפורסם בשנת 1912 במגזין “Der Sturm” ומאוחר יותר בשנת 1919 על ידי בית ההוצאה של פישר. 

בשנת 1904 התחיל דבלין את ההתמחות הרפואית שלו בנוירוכירוגיה ועמל על הדוקטורט שלו בנושא Gedächtnisstörungen bei der Korsakoffschen Psychose – הפרעות זיכרון בפסיכוזה של קורסקוף, את ההתמחות ברפואה סיים דבלין בשנת 1905, ואת צעדיו הראשונים כרופא יצעד בבית חולים פסיכיאטרי בעיר רגנסבורג. 

הדוקטוראט של אלפרד דובלין משנת 1905

 

בנובמבר 1906 דבלין חזר לברלין והחל לעבוד בבית החולים הפסיכיאטרי בבוך [ Buch ] שליד ברלין.

– בבית חולים זה  “יאשפז” אלפרד דבלין את גיבור סיפורו פראנץ ביברקופף בסוף דרכו [ ראו ברלין,אלכסנדרפלאץ` – הספר התשיעי בעמוד 356  “בוך מוסד לחולי נפש, האגף הסגור “] .

בשנת 1907, במהלך הצגת תיאטרון, בבית החולים בבוך, פגש דבלין אחות צעירה שעבדה באותו בית חולים. בין הרופא, ד”ר אלפרד דבלין, בן ה 29, ובין פרידה קונקה  Friede Kunke , אז כבת 16, שהיתה בת למשפחה פרוטסטנטית דלת אמצעים ממעמד הפועלים, התפתח קשר רומנטי. 

אלפרד דבלין בשנת 1908

לאחר כשנתיים של עבודה בבית החולים בבוך, עבר ד”ר דבלין לבית חולים אחר Um Urban שם התמחה ברפואה פנימית:

 

ד”ר אלפרד דבלין בבית החולים Am Urban בשנת 1910 

במקביל לקשר הרומנטי המתמשך עם פרידה קונקה, פגש דבלין בבית החולים סטודנטית לרפואה – ארנה רייס, Erna Reiss , בת למשפחה יהודית ממעמד הביניים. אביה היה בעל מפעל מצליח. והחל מתפתח בינהם קשר רומנטי – במקביל לקשר עם פרידה קונקה.

בתחילת שנת 1911 נכנסה פרידה קונקה להריון מאלפרד דבלין. יש כותבי ביוגרפיות של דבלין המציינים כאילו ד”ר אלפרד דבלין לא היה מודע להריונה של בת זוגו – שכן ב 13 בפברואר 1911 התארס דבלין עם ארנה רייס.

ביום 14.10.1911 נולד לפרידה קונקה מיחסיה עם אלפרד דבלין, הבן בודו. 

האחות Friede Kunke בתצלום משנת 1912

וביום 23 לינואר 1912 נישאו ד”ר אלפרד דובלין וארנה רייס:

ד”ר אלפרד דבלין וארנה רייס – במדי השירות הרפואי -1912

לאחר כשנתיים בבית החולים הפסיכיאטרי, יעבור דבלין לבית החולים Um urban שם התמחה במחלות פנימיות. 

בשנת 1910 הצטרף דבלין לקבוצת אמנים וסופרים, בראשם עמד Georg Lewin – סטודנט לרפואה המוכר יותר בפסאודונים שלו Herwatrh Walden [ שהיה בעלה הראשון של אלזה לסקר-שילר]  שיסדו כתב עת אקספרסיוניסטי בשם Der Sturm – “הסערה”.

גליון של כתב העת האקספרסיוניסטי Der Sturm – הסערה

בכתב עת זה החל דבלין לפרסם את יצירותיו, וסיפוריו הקצרים, בצד ביקורות תיאטרון וספרות.  

 David B. Dollenmayer, מצא להעיר כי יש קווי דמיון מסוימים בין דפוס ההתנהגות של אביו של שנטש את המשפחה לטובת “התופרת הקטנה” [ “little modiste” – Schneidermamsell” ] הצעירה מהשכבה החברתית הנמוכה יותר, ובין יחסיו של דבלין עם פרידה קונקה העניה והצעירה ונישואיו לארנה רייס, ביתו של איש עסקים יהודי מצליח.

בנם הראשון של בני הזוג ארנה ואלפרד דבלין – פיטר נולד בחודש אוקטובר 1912

אלפרד דבלין ובנו פיטר 1913

 

בשנת  1912 החל דבלין לעבוד על הרומן הראשון שלו : Die drei Sprünge des Wang-lun “שלושת הקפיצות של וואנג-לון” הוא רומאן הסטורי העוסק במרידה פוליטית במאה ה 18 בסין הרחוקה. העבודה על רומן זה הסתיימה בחודש מאי 1913. הוא פורסם בשנת 1916 והיווה עבור דבלין את פריצת הדרך הראשונה שלו לתודעה הציבורית. 

כשנה לאחר שסיים את כתיבת הרומן ה”סיני” החל בעבודתו על הרומאן הבא שלו.

 

 

  

 1914  הרומן הברלינאי הראשון:

“Wadzks Kampf mit der dampfturbine”  – “מלחמתו של ואדצק בטורבינות הקיטור”

 

המהדורה הראשונה של “מלחמתו של ואדצק בטורבינות הקיטור”

ברומן זה,  חזר דבלין מסין הרחוקה לברלין עירו – בפועל ניתן לראות ברומן זה את הרומן הברלינאי הראשון של דבלין. הדמות הראשית ברומן הקומי זה היא המהנדס והתעשיין   Franz Wadzek, אותו אנו פוגשים בחלק הראשון מתוך ארבעת חלקי הספר. פראנץ וואדזק נמצא בתחרות עם מתחרהו המסחרי יעקב רומל שכבר הצליח לבנות טורבינת קיטור משוכללת יותר מהטורבינות שמייצר פראנץ וואדזק, וגם רוכש בחשאי מניות בחברה של וואדזק. וואדק מנסה להיעזר בבת חסותו הקודמת של רומר גבריאלה (גבי) וואסאל שהפכה בינתיים להיות פילגשו. היא מסכימה להשיג רשימה של המסמכים שמתעתד רומל לרכוש בתמורה לכך שיכירו לה את ביתו של ואדזק הרטה. כאשר תוכנית זו נכשלת וואדזק נעזר בחברו Schneemann [ איש-השלג ] העובד עבור רומר לשנות נתוים במכתה העומד להשלח מטעמו של רומר העומד לרכוש מניות מואדזק.

כאשר גם נסיון זה כושל  וואדזק מחליט להסתגר בוילה באחד מפרברי ברלין Reinickendorf עם אשתו, ביתו ואלי שניימאן [ איש-השלג ] ולהמתין שם לפשיטה של הרשויות או אפילו של כלל החברה. הפרק השני של הרומאן מתאר את החיים במחבוא של וואדזק בוילה והמתנתו לפשיטה המדומיינת. עד שהוא יורה מחשש להתקפה שאינה אלא קולות של ציידי ציפורים בחצר הקדמית של הוילה.הוא ושניימאן נחקרים בתחנת המשטרה ומשוחררים והוא חוזר לברלין.

הפרק השלישי מתחיל בסצינות סימבוליות מאוד חידתיות . וואדזק מסתכסך אם שניימאן כיוון שחשד בו בבגידה במטרתם המשותפת ומגלה תשוקה מחודשת לאשתו השמנה מאוד פאולין ובה בעת הוא מחדש את קשריו עם גבי וואסאל.

בחלק הרבעי של הרומאן שכותרתו  “אתם אוספים את איבריכם וחוזרים הביתה”.פאולין השיכורה עוזבת בצורה דוחה נשף יחד עם שתי נשים המלוות אותה, וואדזק עוזב את משפחתו ונמלט לאמריקה על סיפונה של ספינה המונעת במנוע קיטור שייצר רומר.

שני זרעים  ספרותיים, שנזרעו בסיפור זה, יתפתחו בברלין, אלכסנדרפלאץ:

ההיזקקות למיתולוגיה היונית – לדרמה של אגממנון וקליטמנסטרה – ארמז לאוריסטיאה של אייסכלוס, שילווה את מעשה הרצח שירצח פראנץ ביברקופף את חברתו-הזונה אידה, [ וראו בענין זה את עמוד 81 בתרגום לעברית של ברלין, אלכסנדרפלאץ, ואת ה”לייט-מוטיב” של נקיפות-המצפון והגורל המסומל על ידי האיריניות [ אלות המגלמות את הזעם הנקמני ]⁶ המרחפות מעל מצפונו של ביברקופף ] גם בוואדזק נרמזת הדרמה של אגממנון, כאשר בספר הרביעי הרטה – ביתו של ואדזק – עושה את ההקבלה בין נכונותו של אביה [ וואדזק-אגממנון ] להקריב אותה [ את ביתו ] כדי להשיג יתרון כנגד יריבו רומל, ובמהלך נשף השכרות בוילה בReinickendorf “רוצחת” פאולין באופן סימבולי את בעלה בשל נכונותו להקריב את ביתם.

ותחילת פיתוחו של סגנון עשיר דחוס וזורם לתיאור הוויית העיר – בקטע שבנוסח המוקדם של הרומן כינה אותו דבלין ” לילה מעל ברלין” בו מתוארת נסיעה של ואדזק עם גבי בכרכרה בפרידריכשטראסה שבמרכז ברלין [ ביצירה שכזור נכתבה בשנת 1914] לפני שהחליט לברוח לאמריקה הנה הקטע כפי שהוא מובא בספרו של David B. Dollenmayer בעמוד 51 :

 

“Between the stone masses of the buildings, the façades of the Friedrichstrasse, agape with windows. Buried between the steep, straight walls the whole length of the Friedrichstrasse. The granite slabs of the sidewalk press their edges against each other, impenetrable to the rain. The blackish-brown asphalt from the pits of Ragusa and Caserta, dumped streaming onto the street, stamped onto the gray cement foundation, flattened by hot steamrollers. The horsehooves echo over it. People between the buildings, above the granite slabs, people beside the wagon wheels, people on the traffic islands. Over the wet back of the asphalt, of the giant stage, the carriages roll. The chassis of light automobiles, approaching like invaders [ wie ein Einfall], sway on tires inflated to bursting; from invisible exhaust pipes bluish-gray clouds are exhaled backwards; they spew poisonous gases into the air: suffocating carbon monoxide, stinking acrolein. The thundering towers of the omnibuses wobble past. Around their upper decks run advertising posters, visible from afar: Manoli Cigarettes, Luhn’s Soap, Nivea Creme, The Best Lightbulb from the General Electric Company. The air around these stamping edifices vibrates. The weight of their hundreds of tons, window panes, wooden frames, sheet metal sides, trembles. Swaying from side to side they press the asphalt with tires as thick as arms. Above the heads of the teeming animals and men, above their excited skulls, their fluttering mufflers, above the chaos of whispers, screams, men hawking papers and cursing, police whistles: the cones of alabaster-white light beneath tiny black hats. The chasm between the buildings strung with metal wires, arc-light after arc-light, a swaying, endless burden of flame. On the street corners cast-iron candelabra mounted on blocks of stone. The human waves break on them, divide.”

 

עיקרו של רומן זה נכתב בחודשים אוגוסט-דצמבר 1914 – הם החודשים הראשונים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, אך הוא פורסם רק בשנת 1918.

 

 

 

המלחמה הגדולה 

 דבלין במדים במלחמת העולם הראשונה – 1916

המלחמה שפרצה בתחילת חודש אוגוסט 1914 זכתה לתמיכה ציבורית סוחפת בגרמניה, תמיכה שהתגברה לאחר שצבאות גרמניה – שפעלו לפי “תוכנית שליפן” – פרצו בהצלחה לתחומי צרפת דרך לוקסמבורג ובלגיה. גם בחזית המזרחית זכו הגרמנים, תחת פיקודם של הגנרלים הינדנבורג ולודנדורף, לנצחונות ראשוניים על הצבא הרוסי. כשהוא נישא על גלי התמיכה הגורפת של הציבוריות הגרמנית, שיכורת הכח והנצחונות הראשוניים במלחמה, התלהב אלפרד דבלין, כמו גם אינטלקטואלים גרמניים רבים – ובינהם יהודים רבים, ותמך במלחמתה של גרמניה.

 

  

הפגזת הקתדרלה בריימס – 19.9.1914

ביטוי לתמיכתו הנחרצת של דבלין במהלכי המלחמה הגרמניים ניתן למצוא במאמר שכותרתו “Reims” ובו יצא כנגד אלו שהביעו זעזוע מההפגזה הגרמנית שהתרחשה ב 19בספטמבר 1914 על  הקתדרלה הגותית ההיסטורית בעיר ריימס, בצרפת, כנסיה בה הומלכו מלכים רבים ממלכי צרפת ושהייתה סמל לגאווה הפטריוטית הלאומית הצרפתית, לצד היותה נכס תרבותי רב חשיבות. הפגזה זו שהסבה לקתדרלה שראשיתה עוד במאה ה 12 נזקים רבים ועוררה זעם ציבורי נרחב וביקורת על הפעולה הגרמנית שאף כונתה בעתונות העולמית של אותם ימים “הפגזה ברברית”.

 

ההפגזה הגרמנית ה”ברברית” על קתדרלת ריימס 19 בספטמבר 1914 

 

 

במאמרו, התיצב דבלין להגנה על צבא גרמניה, ותקף את אלו שהיו חרדים לשמירת “ערכי התרבות” – וטען, ברוח התעמולה הגרמנית של ראשית המלחמה, כי לא היתה לצרפתים זכות לנכס לעצמם את את הקתדרלה, ולהיפך לשומריה ומגיניה שכן, לפי טענת הפיקוד הגרמני, מגדליה הגבוהים שימשו נקודת תצפית צבאית לאיתור תנועות של הצבא הגרמני, ולאבדות בקרב הגרמנים. 

“לאף אחד אין רשות להאשים את את הפיקוד העליון הגרמני, עד שלא יוכיח כי ההרס לא נבע מצורך צבאי. תרבות לעולם לא סובלת מהעדר בנין יפה אחד או שניים”.

רק עם תום מלחמת העולם הראשונה הקאתדרלה של ריימס שופצה והיא חזרה להיות מוקד משיכה לתירים והוכרזה כנכס תרבות על ידי אונסקו.

להרמן הסה: דיוקן הסופר כפציפיסט צעיר במלחמת העולם הראשונה

 

 

בחודש דצמבר 1914, כארבעה חודשים לאחר פרוץ מהמלחמה שעד מהרה תכונה “המלחמה הגדולה” ולימים תיקרא “מלחמת העולם הראשונה”, כשהוא נישא על גלי ההתלהבות הלאומנית הגרמנית מהמלחמה, התנדב דבלין כרופא לצבא כדי להמנע מגיוס חובה כחייל רגיל. הוא הוצב בבית חולים צבאי בחבל לוריין – בעירה Saargemünd [סאארגמונד, כיום בתחומי צרפת ונקראת  Sarreguemines ]. תנאי חייו במהלך המלחמה היו סבירים, ודאי לעומת גורלם של החילים הפשוטים שהפכו ל”בשר תותחים” בחפירות האין סופיות לאורך הגבולות בין צרפת, בלגיה וגרמניה. דבלין, ששימש כרופא בבית חולים צבאי, שאליו פונו החילים שנפצעו בחזית, החליט להביא את משפחתו [ אשתו ובנו בן השנה ] לחיות בסמוך למקום עבודתו. הוא שכר דירה צנועה ברחוב Neunkircherstraße 19 בעיירה Saargemünd ומשפחתו הצטרפה אליו שם. עקב העלויות של שכירת הדירה בעירה בה שירת, המשפחה נאלצה לפנות את הדירה בברלין ובפועל קבעה את מרכז חייה בסאארגמונד. בחודש מרץ 1915 נולד בנו השני וולפגאנג.

בסוף אוגוסט 1916 זכה דבלין בפרס פונטנה היוקרתי לשנת 1916 עבור ספרו Die drei Sprünge des Wang-lun “שלושת הקפיצות של וואנג-לון” .

בין לבין האופוריה שלוותה את פרוץ המלחמה, החלה דועכת וד”ר אלפרד דבלין, שנחשף לפניה המכוערות והכואבות של המלחמה, בטיפוליו בחילים הפצועים ממלחמת החפירות, החל לעבוד על רומאן הסטורי שייקרא “וואלנשטיין” המתרחש על רקע מלחמת שלושים השנה [ בין השנים 1618-1648 ]. מלחמת 30 השנה שימשה לו מסווה לביטוי יחסו שהפך פאציפיסטי, למלחמה. דבלין התנער ברומאן זה מההיסטוריוגרפיה המקובלת כאילו מלחמת 30 השנה היתה מאבק דתי בין הפרוטסטנטיות לקאתוליות, והציג את האבסורד שבמלחמה ובקטל חסר הטעם שקוטלים היריבים זה את זה, קטל, המונע, לפי, הרומן המורכב והדחוס, ממניעים פסיכולוגיים, לאומיים, פוליטיים, כלכליים ואף יצרים אישיים של מנהיגים ומצביאים. הוא כתב לכאורה על מלחמת שלושים השנה אך כיוון ל”מלחמה הגדולה” שהתרחשה לנגד עיניו של הרופא המטפל בפצועים המפונים מן החפירות בקו החזית, לבית החולים הצבאי בו שירת. הרומן כלל תיאורים מפורטים ו”פלאסטיים” של הברוטליות האכזרית של ארועים ב”מלחמת שלושים השנה” היתה ידועה התודעה הגרמנית כמלחמה אכזרית במיוחד – אך הקוראים יכלו בהחלט להבין כי הסופר מכוון למאורעות שהתרחשו באותה עת בה כתב את הרומן – במהלך מלחמת העולם הראשונה. היו מבקרים שיקראו, לימים רומן זה כרומן “פאציפיסטי” כנגד המלחמה.

את הזמן הפנוי שנותר בידיו הקדיש דבלין לאיסוף חומר רקע הסטורי שימש אותו בכתיבת הרומאן, בחודש מרץ 1917 נאלץ דבלין להפסיק את העבודה על הרומאן לאחר שחלה בטיפוס. בחודש מאי 1917 נולד בנו השלישי קלאוס, ודבלין ניצל את תקופת ההחלמה הארוכה מהמחלה ואת הולדת בנו להעמקת המחקר שלו בהסטוריה של מלחמת שלושים השנה, תוך כדי כך הממונים עליו בבית החולים הצבאי טענו כי הזניח את חובותיו כרופא בבית החולים הצבאי, ובתחילת חודש אוגוסט 1917, לבית חולים צבאי אחר בעיירה  Hagenau (Haguenau) , שבאלזס. שם שימש כרופא עד תום המלחמה.

את הרומן סיים בתחילת 1919 והוא פורסם ב 1920.

♦

הרומן “וולנשטיין” יכול ללמד כי זוועות המלחמה שנגלו לנגד עיניו של הרופא המטפל בפצועים הרבים והקשים מקרבות-החפירות, הביאו לשינוי עמדתו מהגרררות אחר הרוח לאומנית-שוביניסית בשלביה הראשונים של המלחמה – לעבר עמדה כלל אנושית ופאציפיסטית.

♦

הד לעמדות הפאטריוטיות-שוביניסטיות שאלפרד דבלין, כ”אזרח גרמני מן השורה”, החזיק בהן בשלביה הראשונים של “המלחמה הגדולה”, ימצא הקורא בין דפי ‘ברלין, אלכסנדרפלאץ’. 

פרנץ ביברקופף האסיר לשעבר, חוזר בזכרונותיו לא רק לתקופת הכלא שזה עתה שוחרר ממנו, אלא גם לימי “המלחמה הגדולה” – בה השתתף, או טוען שהשתתף :

“הרסו אותי, אני ישבתי בטגל, ועל מה. קודם אצל הפרוסים בחפירות ואחר כך בטגל. אני כבר לא בן-אדם” [ בעמוד 30 ];

קטע אחר בו מעלה פרנץ ביברקופף את סיוטי המלחמה הוא קטע בו מתרחשת מריבה והתנגשות במסבאה בה הוא מבקר ושותה כמויות גדולות של בירה, בהתפרצות זעם יחזור ענין החפירות:

“והוא ממשיך לצרוח מתוך זוועה, מה זה נפתח אצלו, הוא מתגונן, הוא דורס את זה, זה חייב להיצרח, להיצרח עד הסוף. המיסבאה רועמת, הנשקה עומד לפניו ליד השולחן, לא מעז להתקרב אליו, וככה הוא עומד שם, וככה זה מצטרח מהגרון, מבולבל, מתקצף: ״לכם אין בכלל מה להגיד לי, אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד לי שום דבר, אף אחד, שאנחנו יודעים יותר טוב ממך, לא בשביל זה היינו שם ושכבנו בחפירות, בשביל שבסוף תסיתו, מסיתים שכמותכם, אנחנו צריכים שקט, שקט אני אומר לכם, וכדאי שתחרתו לכם את זה טוב טוב על המצח, שקט ולא יותר…[ עמוד 78] 

את איפיונו של פראנץ ביברקופף כ”גרמני שורשי” שהפטריוטיזם הלאומני טבוע עמוק בדמו, מציג דבלין, בציטוט ששם הסופר בפיו של פראנץ, החוזר ונשנה לאורך הרומן כמה וכמה פעמים [ ראו בעמודים:  15; 16 ; 76 ; 77; 110 ו-190 ], כמעין “לייט-מוטיב” המלווה את פרצי הפאטריוטיות של פראנץ ביברקופף. פראנץ מפזם ושר את המילים “עולה קריאה כפרץ רעם” [ במקור הגרמני: Es braust ein Ruf wie Donnerhall ] שהיא מובאה מתוך שיר פטריוטי-לאומני.  זהו שיר שמקורו עוד בשנת 1840 ושהושר על ידי החילים הפרוסיים, במלחמת צרפת-פרוסיה [ 1871]. וב”מלחמה הגדולה” הפך השיר למעין המנון פאטריוטי של החילים הגרמניים בחפירות שראו עצמם כמגינים על נהר הריין – כגבולה המערבי של גרמניה.

 

זהו השיר “משמר הריין” [ Die Wacht am Rhein ]

 

 

קישור ישיר לסרטון 

 

 

 

 

שדבלין שם בפיו של פראנץ במעין תחרות שירה שבין הקומוניסטים במסבאה השרים “או את האינטרנציונאל או את ‘אחים , לאור, לחופש’ …” ופראנץ משיב להם בשירו:

“הוא מסלסל לחלל המיסבאה: ״עולה קריאה כפרץ רעם, משק חרבות ונפץ גל: אל נהר הריין, אל הנהר! לך כולנו נהיה משמר. ארץ מולדת, נוחי השקט, ארץ מולדת, נוחי השקט, על משמרתך נאמנה עומד, משמר, משמר הריין עומד, על משמרתך נאמנה עומד, משמר משמר הרייך עומד!״ כל, זה ’כבר מאחורינו, כמו שכולם יודעים, ועכשיו אנחנו יושבים כאן, והחיים יפים,. יפים, הכל יפה” [ בעמוד 76 ] 

בחילת חודש ינואר 1918 נפטרה פרידה קונקה – אמו של הבן בודו שגודל על ישי סבתו – אמה של אימו. באף אחד מהרישומים האוטוביוגרפיים שכתב דבלין במהלך חייו, לא הזכיר, את בנו בודו שנולד ממערכת יחסיו עם פרידה קונקה, למרות ששמר על קשרים רופפים מסוימים עם הילד.

 

 

 

השיבה לברלין  

בחודש נובמבר 1918 – עם הפסקת האש והלחימה של המלחמה – חזר דבלין לברלין ישירות לתוך “המהפכה הגרמנית” שהתרחשה בברלין בתחילת חודש נובמבר ושהביאה לבריחתו של הקיסק וילהלם השני ב 7 בנובמבר 1918 להולנד ולהכרזתה של הרפובליקה הגרמנית בהנהגתם של הסוציאל דמוקרטים.

דבלין הגיע אל הכאוס שהתחולל בברלין כשהוא תומך בסוציאל דמוקרטים שהיו בין אלה שהכריזו על הרפובליקה. בסוף דצמבר 1918 אף כתב כאילו “צבעו אדום-דם ואפילו אולטרא-סגול” כמאפיינים את האורינטציה השמאלית בה דגל. אולם לא יעבור זמן ולאחר “מרד הספרטקיסטים” במהלכו נרצחו רוזה לוקסמבורג וקרל ליבכנכט, ממנהיגי הקומוניסטים, סבלה ברלין מהתנגשויות אלימות בין הפועלים המבקשים להכריז על שביתה כללית לבין פלוגות ה”פריקורס” שהורכבו מחילים משוחררים בעלי השקפות לאומניות קיצוניות שהשתמשו בנשק חם לדכא את ההפגנות ושביתות הפועלים. בחודש מרץ 1919, באחת ההפגנות הללו, נהרגה אחותו של דבלין מטא מרסיס של פגז כאשר יצאה לקנות חלב לילדיה. ארוע שמיתן במידה רבה את התלהבותו של דבלין מהרדיקליות של השמאל. דבלין המשיך לראות עצמו כאיש שמאל סוציאל דמוקרט, אך כנון-קונפורמיסט מושבע, היה נתון לטלטלות אידאולוגיות, וניתן להגדיר את השקפותיו באותה תקופה כסוציאליסט שאינו תומך במלחמת המעמדות ואינו מאמין בדיקטטורה של הפרולטריון – הסוציאליזם שלו מורכב בראש ובראשונה ממימוש האידיאלים של המהפכה הבורגנית. והוא שואף ליסודות הרוחניים של האדם ושואף לרעיון של סוציאליזם מוסרי.

 בשנת 1919 החל לפרסם מעל גבי העיתונות בברלין רשימות ביקורתיות על  החיים בברלין, כשהוא חותם עליהן בפסאודונים “Linke Poot” [ “הטלף השמאלי” ] בהן שיקף את עמדותיו השמאליות על החיים בכלל ובברלין בפרט. בשנת 1921 יפרסם מבחר מרשימות אלה בספר ששמו :   “Der Deutsche Maskenball” – ” נשף המסכות הגרמני”. 

במקביל פתח דבלין מרפאה ב Frankfurter Allee  – איזור שגם הוא היה איזור פרורולטרי של ברלין, הסמוך לאלכסנדרפלאץ

פרנפורטר-אליי – שדרת-פרנפורט – ברלין , משכנות לפועלים בשנות השלושים

 

בית מגוריו של אלפרד דבלין היה במספר 340 בפרנפורטר אליי – ובאותה כתובת היתה גם הקליניקה שלו כרופא בה העניק סיוע רפואי לבני השכונה, שהיתה שכונה של בני מעמד העובדים. המפגשים עם פציינטים אלה חשפו את דבלין לעגה המיוחדת שהיתה מדוברת בסביבות אלכסנדר פלאץ – עגה שדבלין ערבב אותה בשיח שבספרו “ברלין אלכסנדרפלאץ”.

בית הדירות בפרנקפורטר אליי 349 בו שכנו דירתו והקליניקה של ד”ר אלפרד דבלין

 

בחודש פברואר 1921 פגש דבלין צלמת צעירה כבת 21 שרלוטה [ יולה ] ניקלאס והתפתח ביניהם קשר ארוך-שנים, שדבלין הגדירו כקשר עם “נשמתו התאומה”

שרלוטה – יולה – ניקלאס [ 1922 ]

הביוגראף Wilfried F. Schoeller בביוגרפיה המקיפה שלו על אלפרד דבלין טוען כי הקשר בין דבלין ובין “יולה” לא הסתכם בקשרים אפלטוניים, ואף אם הפכה בהמשך הזמן למעין בת-בית בבית משפחתו ואף היתה מטפלת בילדיו – וצילמה אותם:

הבן וולפגנג דבלין , 1928 – צילום  יולה  ניקלאס

הבן וולפגנג עם אימו ארנה דבלין , 1928- צילום יולה ניקלאס

התקיימו בין דבלין ובין יוליה גם קשרים רומנטיים, שבעל הביוגרפיה מגדירם כ “ménage-à-trois” ^##

בשלבים שונים של הקשר, שהתמשך על פני כמה שנים,  היתה אשתו ארנה דבלין דורשת ממנו שלא להפגש עם הצלמת:

יולה ניקלאס בשנת 1932

בשנת 1921 סמוך לאחר שהכיר את יולה ניקלאס ובעקבות חופשה בחוף הבלטי, והרשמים שהתרשם מהטבע באיזור,  החל דבלין לעבוד על רומן מורכב ומסובך, המורכב מ 9 ספרים, דמויי רומאן של מדע בידיוני, המתאר מאבקים בין הפיתוח העירוני לבין ניסיון לשמר את ערכי הטבע שמו יהיה “Berge Meere und Giganten ) – “הרים, ימים וענקים”, ברומאן זה עדיין ניכרים עקבות הטראומה שעבר כאשר טיפל בפצועים במלחמת העולם הראשונה וחזיונות אפוקליפטיים על חורבן ותוהו. הרומן החל כביקורת על החיים העירוניים והתפתח והיה לרומן שהטיף להגנה על הטבע, ממנו הוקסם דבלין בביקורו בחוף הבאלטי. 

בתקופת כתיבת הרומן עבר דבלין משבר נפשי על סף התמוטטות עצבים ובכדי להירפא ולהשלים את כתיבת הרומן שכר דבלין במאי 1922 וילה בשכונת זלנדורף, בברלין. בביוגרפיה שלו מציג הביוגראף וילפריד שולר הסבר נוסף לאותה “התמוטטות עצבים” שהרקע למעבר הזמני לזלנדורף היה גם הניסיון הכושל של דבלין לעזוב את אשתו ארנה לטובת אהובתו שרלוט [ יולה ] ניקלאס.

ואולם הטראומה של נטישת אביו של אלפרד דבלין את ילדו בן העשר שנצרבה בנפשו של אלפרד דבלין, נתנה אותותיה גם במערכת יחסים זו. למרות הקשר החם שנוצר בין דבלין ובין שרלוטה [ יולה ] ניקלאס שכפי שעולה לא היה אפלטוני בלבד, נזהר דבלין מלפרק את משפחתו ונשאר עם אשתו ועם ילדיו. יתרה מזו: בשנת 1926 נולד בנם הרביעי של אלפרד ואשתו ארנה – סטיפן, אשר “זכה” לכינוי “ילד ההתפייסות” ודבלין נותר – עד סוף ימיו נשוי לארנה ולא הסכים לזנוח את ילדיו כפי שעשה אביו למשפחתו.

יולה ניקלאס היתה יהודיה ועם עלות הנאצים לשלטון נאלצה גם היא להציל את נפשא ולהמלט מגרמניה. היא נישאה לאדם בשם זקס, ובשנת 1946 היגרה לארה”ב וחיה שם עם בעלה:

שרלוטה [ יוללה ] זקס בארה”ב – עם המצלמה

 

 

 

מהומות ופגיעה ביהודי ברלין – נובמבר 1923

חוסר השקט הפוליטי והחברתי שאיפין את תקופת ה”מהפכה הגרמנית” בנובמבר 1918, ושנמשך ב”מרד הספרטקיסטים” בתחילת שנת 1919 – בהנהגתם של רוזה לוקסמבורג וקארל ליבכנכט [ שנרצחו על ידי אנשי הפריקורס] לא חדל עם דיכוי מרד הספרטקיסטים. החתימה על הסכם הכניעה של גרמניה ב 28 לחודש יוני 1919 שהשיט על גרמניה תשלום פיצויים כבדים על נזקי מלחמת העולם הראשונה נתפסו על ידי חוגי הימין הגרמני כהשפלתה של גרמניה ומי שחתמו על ההסכם הוקעו כבוגדים וכמי ש”תקעו סכין בגב האומה”. גרמניה החלה להתדרדר לאינפלציה דוהרת שעד מהרה התפתחה ל”היפר-אינפלציה” כאשר הכסף מאבד מערכו מידי יום ביומו.

עקב כך החלו מפעלים ובתי עסק לקרוס כשהם פולטים עשרות אלפי מובטלים לרחובות. על רקע זה החלו בשנת 1923 הפגנות ומהומות ברחובות ברלין.

בתחילת חודש נובמבר 1923 החלו להתארגן הפגנות של פועלים ומובטלים שלא הצליחו לפרנס את משפחותיהם. עד מהרה נוצלו הפגנות אלה על ידי תעמולני הימין וגורמים אנטישמיים והפכו להתפרעויות ובפועל לפוגרום כנגד היהודים שהתגוררו ברובע  Scheunenviertel [ “רובע האסמים” ] ששכן צפונה לאלכסנדרפלאץ [ ראו מפה ] , והיה מאוכלס בעיקר מהגרים יהודיים ממזרח אירופה.

הדיה של התפרצות רצחנית זו דווחו בהרחבה על ידי העתון “העולם” ביטאונה של התנועה הציונית שהיה יוצא באותה עת בברלין [ ראו כתבה מיום 5 בנובמבר 1923 בקישור זה ] ופורסמו גם מעל דפי העתון “דאר היום”, שהיה יוצא בירושלים, [ וראו כתבה  מיום 7 בנובמבר 1923 המדווח על הפוגרום ביהודי ברלין בקישור זה] .

 

עד לפרוץ המהומות והפוגרום של נובמבר 1923 – היה אלפרד דבלין, בן למשפחה יהודית מתבוללת, אדיש למוצאו היהודי ולחיי היהודים. אף שנשא אשה שגם היא באה מבית יהודי את בנם הבכור פיטר שנולד בחודש נובמבר 1912 הטבילו לנצרות פרוטסטנטית ודבלין עצמו לא גילה ענין מיוחד ביהודים או ביהדות ואף לא בציונות, הגם ששמר על קשרים עם אישים יהודיים כגון מרטין בובר ואחרים.

בעקבות הפוגרום מנובמבר 1923 – בשכונה שהיתה סמוכה למקום מגוריו ולאיזור בו פעל כרופא, התעורר באלפרד דבלין הענין ביהודי מזרח אירופה ובמימון המו”ל שלו, הוצאת סמואל פישר, יצא למסע בן כחודשיים לריכוזי היהודים בפולין.

את רשמיו מביקור זה פרסם בספרו “מסע לפולין”, שיצא לאור בשנת 1924:

 

דבלין: “מסע לפולין” .

המסע לפולין קירב את דבלין, לנושאים יהודים, וביטוי ליחסו ליהודים ימצא הקורא ב’ברלין, אלכסנדרפלאץ’ אשר בפרק הראשון שלו מפגיש הסופר את פרנץ ביברקופף, האסיר המשוחרר המגיע לברלין, כשהוא עדיין תחת הלם המפגש המחודש עם העיר שנעדר ממנה בארבע השנים האחרונות בהן היה אסיר בכלא “טגל” – עם שניים. השניים הראשונים הפוגשים בו ו”מקבלים” את פניו, בהשתתפות ובחיבה מסוימת, למרות הזרות ביניהם, היו שני יהודים מזרח-אירופיים:

“איש זר נעמד ליד האסיר המשוחרר, הסתכל בו, הוא שאל: “קר לך משהו, אתה מרגיש לא טוב, יש לך כאבים?” עד שההוא הבחין בו ובבת-אחת הפסיק לנאוק. “אתה חולה, אתה גר בבית הזה ?” זה היה יהודי עם זקן אדום איש קטן במעיל ובכובע קטיפה ובידו מקל…”⁷

והמשך הרומן יחזור פרנץ ביברקוף לזכור יהודים אלה לטובה ואף יחזור לבקר אותם ב “דראגונרשטראסה, כדי להודות להם”⁸ ובעמוד 201 יכתוב: 

“וכך בא פראנץ ביברקופף לברלין בפעם השלישית, בפעם הראשונה עמדו הגגות להחליק, היהודים באו, הוא ניצל”. 

לימים, יעמיק דבלין בבעיה היהודית ואף שלא היה ציוני התחבט בדרכים לפתרון בעיית היהודים וחיבר בענין מאמר ארוך שפורסם בתרגום לעברית בהמשכים מעל דפי העתון “טורים” בעריכת אברהם שלונסקי  [ ראו דוגמה לפרסום ב”טורים” מיום 8.12.1933 בקישור זה ]  

בשנת  1926, נולד ילדם האחרון של אלפרד דבלין ואשתו ארנה – שטפן :

אלפרד דבלין עם בנו הקטן שטיפן והחצוצרה

 

 

בשנת 1927, אלפרד דבלין, חסר המנוחה האינטלקטואלית, הרחיק עד להודו ופרסם את “הרומן ההודי” שלו : “Manas”  וכן הרהורים פילוסופיים על הטבע בשם Das Ich uber der Natur.

 

 

 

זמני כתיבת “ברלין, אלכסנדרפלאץ”

 

בשנת 1927, היה אלפרד דבלין, דמות ידועה ומוכרת בעולם הספרות של ברלין, בירת רפובליקת ווימאר. את העבודה על ספרו הברלינאי – “ברלין, אלכסנדרפלאץ” החל ככל הנראה  בחודש אוקטובר-1927⁹.   

 ב 8 באפריל 1928 – בעודו שקוע בעבודתו על הספר, פרסם דבלין רשימה עיתונאית, בה סיפר על “הרומן הברלינאי” הנמצא בתהליך כתיבה. את הרשימה הכתיר בכותרת: Zwei Seelen in einer Brust ובתרגום לעברית:  “שתי נשמות בתוך חזה אחד”¹⁰ ׁׁׁׁ – כותרת המתכתבת עם ציטוט מפורסם מעטו של יוהאן ולפגאנג פון גיתה ביצירתו “פאוסט” – ציטוט (וחמשת תרגומיו לעברית ) – השוכנים כבוד באתר “מילים” מאז חודש אוגוסט 2010.

כותרת המשנה של אותה רשימה “רופא העצבים דבלין על הסופר דבלין” חושפת את שני המקצועות בהם עסק ד”ר אלפרד דבלין במהלך חייו : רופא פנימי ומומחה למחלות עצבים לצד עיסוקו כסופר :

פנקס המרשמים של ד”ר למדיצינה  אלפרד דבלין 

מפרנפורטר-אליי 340 ברלין, ועליו תרשומות לספר “ברלין, אלכסנדרפלאץ”

מעל הרשימה, מרחף הומור דק כשהיא כתובה במעין דו-שיח בין שתי נשמותיו של דבלין השוכנות בגופו האחד : וה”סופר” אלפרד משיב לרופא ד”ר דבלין ומספר לו …

“אני עסוק עתה ברומאן ברלינאי אחד, עבודה אפית בשפה שגרתית הדנה באיזור המזרחי של ברלין, ברובע הסמוך לאלכסנדרפלאץ ולרוזנטאלר-טור. לבקשתך שאספר על  רופא העצבים אתן לך איזה רמז מענין: אוכל להוסיף חומרים שאאסוף מצבא-הישע, מבית המטבחיים¹¹ או מרשומות פליליות, לכן חיפשתי שם, ועלי לציין שהאיש עשה עלי רושם טוב, הייתי בקליניקה שלו, ישבתי בחדר הקבלה שלו.  חדר המתנה כזה הוא המקום המוזר ביותר שאפשר לחשוב עליו”¹²

במהלך הקיץ של שנת 1828 החל דבלין בעריכה שיטתית של החומר ל”ספר-הברלינאי” שהצטבר על שולחן הכתיבה שלו, ובאוגוסט אותה שנה הציג שני קטעים מהספר-שבכתובים, בחגיגת יום הולדת החמישים שנערכה לו.

בחודשים הבאים המשיך בקצב נמרץ את הכתיבה של הרומאן וכך נמשך הדבר עד לחורף שנת 1928-1929.

באביב 1929 הכין דבלין את כתב היד הסופי לספר. ההגהות והתיקונים נמשכו עד שלהי קיץ 1929. דבלין ניהל משא ומתן עם עתון ברלינאי בנסיון לשכנעו לפרסם את הספר פרקים פרקים בגליונותיו, אך מו”מ זה לא צלח.

דבלין לא אמר נואש והצליח לשכנע את עורכי העתון השמאלי-ליברלי : “פרנקפורטר צייטונג” לפרסם את פרקי הרומאן, ואכן החל מגליון ה 8 לספטמבר 1929 החל הרומאן לראות אור בגליונות העתון “פרנפורטר צייטונג” בסדרת פרסומים שנמשכה על ליום 11 באוקטובר 1929;

הפרסום בעתון 
“פרנקפורטה צייטונג” בדבר פרסום ברלין, אלכסנדר פלאץ בגליונותיו

 

בתחילת חודש אוקטובר 1929 ראתה אור המהדורה הראשונה של הספר ‘ברלין, אלכסנדרפלאץ` בהוצאת “פישר” היוקרתית ב 10,000 עותקים:

 המהדורה הראשונה של “ברלין, אלכסנדרפלאץ” – אוקטובר 1929

 

כותרת המשנה של הספר “Die Geschichte vom Franz Biberkopf” כלומר:  “סיפורו של פרנאץ ביברקופף” [ כמסומן במסגרת השחורה בתצלום לעיל ] נוספה לספר לקראת הדפסתו  – לפי הצעתו של המוציא לאור סמואל פישר הבעלים של הוצאת “פישר”, ואלפרד דבלין קיבל את ההצעה.

כותרתו הכפולה של הספר מצביעה על כפל-פניו של הרומן אשר מצד אחד מאיר באלומת אור חזקה, את חלקיה הפחות זוהרים ואת סמטאותיה האפלוליות של ברלין – המטרופולין המודרני עצום הממדים בן כארבעה-מליון התושבים – בשנת 1928 , ומצד שני מדליק פנס החודר כליות ולב, ומנסה לחשוף את מחשכי נפשו ולספר את סיפורו של אחד¹³ :

“פרנאץ ביברקופף, מקודם פועל בטון ומוביל רהיטים בברלין. הוא משוחרר מבית-הסוהר, שם ישב על עבירות ישנות, ועכשיו הוא שוב בברלין ורוצה להיות אדם הגון”¹⁴

יש מבקרים המצביעים על סדר הכותרות לספר, כלומר קודם “ברלין, אלכסנדרפלאץ” ואחר כך “סיפורו של פראנץ ביברקופף” כמרמזים על סדר החשיבות שהמחבר ראה ליחס לשני הנושאים העיקיים בספרו : קודם המרחב העירוני לרבות הרקע החברתי העולה מכתיבו המיוחדת של דבלין,  ורק לאחר מכן, סיפור גורלו הפרטי של האינדיבידואל, הפושע המשוחרר מכלאו ושב לברלין.

בשנת 1930 שודר, במדיום החדשני לאותם ימים – שידורי הרדיו – עיבוד שנכתב על ידי דבלין עצמו לספרו – ושודר ברחבי גרמניה;

בשנת 1931, לאחר שהקולנוע הגרמני הצליח לייצר סרטים בליווי פס-קול, [ הסרט הגרמני הראשון שצולם בטכניקה זו היה “המלאך הכחול” בכיכובה של מרלן דיטריך ] צולם סרט באורך של כשעה על פי “ברלין, אלכסנדרפלאץ” בבימויו של הבמאי Phil Jotzi :

 

כרזת הפרסומת לסרט בבימויו של לוצי – 1931

ב 1979-80 צולמה סדרת טלביזיה בת 16 פרקים באורך כולל של כ 16 שעות ! בבימויו של הבמאי ריינר ורנר פסבינדר [ 1945-1982] על פי ספרו של אלפרד דובלין, שזכתה להצלחה רבה.

 

 

 

זמן הסיפור של פרנץ ביברקופף

לאורכו של הספר “ברלין, אלכסנדרפלאץ”, מפוזרים רמזים רבים מהם ניתן להסיק כי עלילת הסיפור מתרחשת במהלכה של שנת 1928.

בתחילתו של הרומאן, בספר הרביעי [ עמוד 124 ] רושם הסופר:

“השמש זורחת ושוקעת, ימים בהירים באים, עגלות ילדים נוסעות ברחוב, התאריך שאנו רושמים הוא פברואר 1928…“

בתחילת הספר החמישי אנו עדיין בחודש פברואר 1928 כשהסופר כותב: [ בעמ’ 144] :

“ב 9 בפברואר 1928 בערב, הערב בו הופלה באוסלו ממשלת הפועלים, הלילה האחרון למרוצי ששת הימים בשטוטגארט ….” 

 

בהמשכו של הספר  החמישי [ בעמוד 161] יופיע התאריך של יוני 1928:

 

“ואחרי מסע לימודי זה בחיי הפרט והכלל של ברלין ביוני 1928 אנו מחזירים אתכם אל פראנץ ביברקופף…” 

אך בעמוד 166 יחזור הזמן להיות:

“יום א’ ה-8 בפברואר 1928”. 

 

בספר השביעי הסופר מאזכר כרוניקה פלילית אחת שהתרחשה ב:

“ביום שלישי, ה 14 באוגוסט 1928, הכניס אותו פון-ארנהים לפוסי אול כדור בבטן, למה ואיך – העולם התחתון לא פוצה פה ומצפצף..” [ בעמוד 257 ]

 

והכתוב בעמוד 287 : 

“ביום ד’ ה 20 באוגוסט, לאחר שהשנה כבר איבדה 242 מימיה, וכבר אין לה הרבה ימים לאבד…”

מלמד אותנו על התקדמות זמנו של פראנץ ביברקופף במקביל להתקדמות הכתיבה של הרומאן .

וכך, עד שנגיע לעמודים 375-6  שם מסכם אלפרד דבלין את מסגרת זמן-הרומן שכתב:

“באותה שעת ערב מת פראנץ ביבקרופף, לפנים מוביל רהיטים, פורץ סרסור, מכה למות. מישהו אחר שכב במיטתו, לאחר תעודת הזהות לאלה של פראנץ, הוא נראה כמו פראנץ, אך בעולם אחר הוא נושא שם חדש.

זה היה אם כן סיפור נפילתו של פראנץ ביברקופף, שרציתי לספר לכם, מרגע שיצא מבית הסוהר ‘טגל’ ועד לסופו  במוסד לחולי-נפש בבוך, בחורף 1928-29″

 

ראוי וחשוב לציין, כי כתיבת הרומאן, בשנת 1928 התרחשה בתקופה ה”טובה ביותר” של רפובליקת ויימאר, והרומאן פורסם כספר באוקטובר 1929 – ולפני שגלי ההדף הקשים של התמוטטות הבורסה בניו-יורק באוקטובר  1929 הגיעו לגרמניה, ויובילו אותה למשבר הקשה שיוליך כעבור כארבע שנים לעלייתו של היטלר לשלטון. למרות לוחות זמנים אלה, קריאה ב’ברלין, אלכסנדרפלאץ’, מותירה את הקורא בתחושה של מעין נבואה על הקטסטרופה העומדת להתרחש:

♦

“המוות פתח בשירו האיטי, האיטי. הוא שר כמגמגם, חוזר על כל מלה;
משגמר לשיר בית אחד, הוא חוזר עליו ומתחיל מחדש. הוא שר כמהלכו של
משור. מתחיל לאט לאט, מעמיק לתוך הבשר, הצווחה מתחזקת, קולה ברור
יותר, גבוה יותר, הוא מגיע לצליל הסיום ונח. אחר־כך הוא חוזר לאט לאט
על עקבותיו, חורק, קולו עולה וגובר, מגיע לצווחה, חותך שוב בבשר.
אט אט שר המוות.
״באה שעתי לבוא לפניך, כי הזרעים כבר עפים מבעד לחלון ואתה מנער
את סדינך, כאילו לא תשוב עוד לשכב. איני סתם קוצר, איני סתם זורע, אני
חייב להיות כאן, כי תפקידי לנצור. הו כן! הו כן! הו כן!״
הו כן, כך מסיים המוות כל בית משירו. וכשהוא עושה תנועה חזקה, גם אז
הוא שר הו כן, כי זה מסב לו הנאה. ואילו השומעים עוצמים אז את עיניהם,
כי קשה הדבר מנשוא. אט אט שר המוות, בבל הרשעה מאזינה לו, איתני
הסופה מאזינים לו.” [ ברלין, אלכסנדרפלאץ – עמוד 365 ]

 

♦

 

 

פברואר, 2019,

____________ 

המשך יבוא…

 

 

 

__________________________________  

פוסטים בנושא /ברלין, אלכסנדרפלאץ

_________________________________

 

 

[01] אלפרד דבלין – ודרכו ל-‘ברלין, אלכסנדרפלאץ’

[01.1] אלפרד דֶּבלין – קריאה מוערת ב ‘ברלין, אלכסנדרפלאץ’ – “הספר הראשון”

סרטון וידאו: אלפרד דבלין וספרו “ברלין, אלכסנדרפלאץ” – שיחת מבוא

 

 

 

 

 

 

.

 

1. David B. Dollenmayer: The Berlin novels of Alfred  Doblin-University of California page 8 [↩]
2. Manchester University Press   2017 – page 161 [↩]
3. ברלין אלכסנדרפלאץ בעמוד 44 [↩]
4. ברלין אלכסנדרפלאץ בעמוד 37 [↩]
5.   –  David B. Dollenmayer The Berlin novels of Alfred  Doblin-University of california page-14 [↩]
6. ראו מבוא לאייסכלוס-נוטות החסד, בתרגום אהרון שבתאי בעמוד 10 [↩]
7. בעמוד 15 [↩]
8. בעמוד 36 [↩]
9. כפי שמציין גבריאל סנדר במאמרו  Gabriel Sander – Döblin`s Berlin: The story of Franz Biberkopf, שפורסם בקובץ ((A Companion to the works of Alfred  Döblin- page 14 [↩]
10. Alfred   Döblin – Schriften zu Leben und Werk – Seite 103 [↩]
11. שיתואר תיאור מעורר חלחלה בספר הרביעי – עמוד 113-119 בברלין, אלכסנדרפלאץ [↩]
12. תרגום מהמקור הגרמני – ויקטור [↩]
13. שהוא הסמל של “כל-אדם“ [↩]
14. כפי שמתארו דבלין במעין מבוא לספר [↩]