.

[ 07 ]   הזכרון הרצוני, זכרון התבונה

הזכרון עליו מרבה פרוסט להתמקד הוא זכרון מסוג אחר, בפועל זכרון חדש. הוא מצביע על הזכרון הבלתי נשלט, האוטונומי, זכרון הניעור ללא הסבר ללא “טריגר” חיצוני ברור ומוגדר.

הזיכרון הזה שונה מטכניקת ה”פלאש-באק” המוכרת היטב מעולם הסרטים. שם חפץ ידוע מעורר זיכרון ידוע. קיים קשר ישיר והגיוני בין מצית הזיכרון ובין הזיכרון עצמו.

 אך במקרה שלנו אין בפועל כל קשר בין עוגית המדלין לבין עיירת ילדותו של המספר. זהו זיכרון הניצת ללא הסבר הגיוני. הזיכרון ניצת באופן בלתי מוסבר באופן בלתי צפוי ובפועל בלתי-רצוני.

זוהי אחת התרומות שתרם פרוסט ביצירתו הספרותית למושגים שהשתרשו בספרת המאה העשרים, “זרם התודעה” ו”הזכרון הבלתי נשלט”.

 בראיון שנתן ב 8.11.1913 לכתב העתון Temps עם הופעת הכרך הראשון של “בצד של סוואן” אמר פרוסט לעיתונאי:

 “ספרי עשוי להראות כאילו היה נסיון לסדרה של “רומנים של התת-מודע”. לא הייתי מתבייש לאמר ‘רומאן ברגסוני’ אילו הייתי מאמין בכך … אבל הביטוי הזה היה בלתי מדוייק, מאחר ועבודתי מבוססת על ההבדל שבין זיכרון בלתי רצוני וזיכרון רצוני, הבדל שלא רק שאינו מופיע בפילוסופיה של מר ברגסון, אלא שהיא אפילו סותרת אותה”.

אנרי ברגסון, ( 1859 – 1941 )

אנרי ברגסון, פילוסוף צרפתי ממוצא יהודי, שקרבתו לפרוסט מתבטאת לא רק בכך ששניהם למדו באותה גימנסיה (ברגסון בוגר מפרוסט ב 12 שנה) אלא שמשנת 1891, הפכו קרובי משפחה כאשר הנרי ברגסון נשא לאשה את לואיז נאובורגר, אחינית של אימו של פרוסט.

ברגסון פרסם בשנת 1896 את חיבורו “החומר והזכרון” , ובכתבים נוספים שלו עסק ב“זמן” וב“משך“.

פרוסט כאמור שלל את ההשפעה של ברגסון על ספרו.

.