קישור ל- goto facebook page
היום 24.11.2024, 00:29. באתר "מילים" 672 פוסטים ובהם 857,912 מילים. { לשם השוואה: לפי ה'ויקיפדיה' בתנ"ך כולו יש 306,757 מילים...}
קטגוריות
[render-milim-categories]

[05.1]תומאס מאן – מוות בוונציה/ מינכן – בעקבי תומאס / גוסטאב

6 בינואר, 2018

 

 

 

 

מינכן – יוני 2004 בית הקברות הצפוני  – צולם ב Leica Ic

“נוחו בשלום = RUHT IN FRIEDEN”

.

 

בשנת 2004 נטלתי ספר מספריו של תומאס מאן, ואת “מקל הטיולים” ומצלמת לייקה ישנה ויצאתי בעקבותיו של תומאס מאן וגיבורו גוסטאב פון אשנבאך לעיר מינכן, העיר בה מתחילה הנובלה שתסתיים במותו הלא מוסבר של הסופר בן החמישים, מוות שהעניק לסיפור את שמו : “מוות-בוונציה”.

 

בשובי ממסע זה לעיר מינכן, ורשמי העיר והסיפור, עדיין טריים ורוחשים בנפשי, העליתי לאתר “מילים” הקודם סידרה של פוסטים שעניינם אותו מסע ורשמי ממנו, והוספתי על כך קריאה מוערת ומוארת בפרק הראשון בסיפורו של תומאס מאן.

המסע לימד אותי כי זרעי מותו של גוסטאב פון אשנבאך נזרעו עוד במינכן, בנקודת המוצא של המסע שהסתיים בלידו של ונציה עם מותו של הסופר המזדקן המתאהב בנער הפולני הצעיר – טאג’יו יפה התואר.

למדתי שקריאה זהירה וקשובה בטקסט תחשוף שגרעינו של הסיפור ומותו של גוסטאב פון אשנבאך, נזרע כבר בפרק הראשון של הסיפור – במינכן עצמה.

 

אני חוזר ומעלה שנית את הפוסטים שהועלו בשנת 2004.

הטקסטים הם אותם טקסטים והם יופיעו באות שחורה , ציטוטים יופיעו בצבע כחול והערות שהוספו בשנת 2018 יופיעו בצבע חום.

 

חלק מהתצלומים עודכנו לתצלומים מוצלחים יותר:

 

 לסידרה קראתי ב2004  בעקבי גוסטאב, במינכן – עירו טרם צאתו לוונציה – ממנה לא ישוב.

 

 

 

א.      מקל הטיולים בעל חוד של ברזל

מראהו של הזר-המוזר, הנשען על “מקל-טיולים בעל חוד של ברזל” הוא המצית,כאש הבוערת, בגוסטאב פון אשנבאך את יצר-הנדוד.

 הנובלה “מוות בוונציה” נכתבה, על ידי תומאס מאן – הסופר הצעיר [ בן ה 35 ] בשנת 1911. בשנת 1912 יצאה הנובלה בדפוס במינכן 

הפרסום הראשון של “מוות-בוונציה” 1912 – מינכן

 

 

 

הכל יודעים – וביחוד לאחר סרטו לוקינו ויסקונטי שנעשה על פי הנובלה של תומאס מאן – כי גוסטב פון אשנבך ימות בוונציה. סרטו של ויסקונטי מתחיל בפרק השלישי של הנובלה – כאשר הגיבור עולה על ספינה שתביאו בסופו של מסע לוונציה.

 אולם, סיפורו של תומאס מאן מתחיל במקום אחר בעיר אחרת ושונה, ובטיול אחד של אחר צהריים, כאשר הסופר כבן החמישים יוצא מביתו ומהלך ב”טיול ממושך” בטבורה של עיר, במסלול – שבמבט ראשון – הוא מסלול תמים למראה ושיגרתי למדי.

 קריאה זהירה של הפרק הראשון בנובלה, תגלה כי המסלול בו בחר הסופר להוליך בו את גיבורו – מעוצב ביד מכוונת, ואין זו אך ידו העיוורת של המקרה שגוסטאב פון אשנבאך הולך בדרך שהוא הולך בה דווקא. מסלולו רצוף אותות וסימני-דרך ‘מחשידים” ומעוררים לבדיקה, מזמינים חקירה: מהו כאן מיקרי ומהו “סמוי-מכוון” ?

 

וכך, בניסיון להתחקות אחרי “סמוי-ומכוון” זה נטלתי את “מקל הטיולים” ויצאתי למינכן העיר להלך בה בעקבותיו ובשביליו של הסופר בן השלושים-וחמש שבחר לכתוב על הסופר בן החמישים ומעלה.

 

“מקל הטיולים” עליו נשענתי במסעי זה, בעקבותיו של גוסטאב פון אשנבאך, היה תרגומה המעולה של  נילי מירסקי לנובלה “מוות-בוונציה” ; ו“החוד-של-ברזל” [ כמצויין בסיפור ] שנועד לסייע בידי לתעד מסע-בעקבות זה – היתה עבורי מצלמת לייקה מהדורות הראשונים. [ Leica Ic ] זוהי מצלמה שבאה לעולם עוד לפני מלחמת העולם השניה, אי אז בשנות השלושים המוקדמות, כאשר מצלמה היתה מצלמה והתצלומים בשחור-לבן, נראו כחיקוי מדוייק של המציאות. מראות רבים כבר עברו דרך עדשתה, שהרי גילה של מצלמה זו ‘מופלג’ במושגים של מצלמות. ולשני אלה הוספתי גם מטען קטן של סרטי צילום בשחור-לבן, כשאני מנסה לשחזר את מסעו של גוסטאב פון אשנבאך במינכן, ואין מתאים מלתעד זאת במצלמה “ישנה”, קרובה בגילה, ככל הניתן, לימיו של גוסטאב פון אשנבאך – ותומס מאן הכותב את הנובלה. המצלמה אינה ממש בת התקופה בה נכתב הסיפור, אך למרות זאת, מצלמה ישנה זו מאפשרת [עדיין] “לתפוס” את המציאות בפריזמה של הזמן. גם בחירת סרטי הצילום לא היתה מקרית. בימים עברו סרטי הצילום היו בעלי מהירות סרט נמוכה מאלו המקובלות [ היום 100-400 ASA ] . כלומר הצילומים צולמו במסע זה, בניסיון ל”החזיר את גלגל הזמן אחורנית”, אולי “לשחזר את המציאות במבט רטרוספקטיבי” ובנסיון “לראות” את פני הדברים כאילו … גוסטאב פון אשנבאך מביט בהם מבעד ל: “גשרון משקפי הזהב שלו נטולי המסגרת …” 

 

 אני וה”חוד של ברזל” –  Leica Ic

כשבאתי למינכן, בראשית אפריל 2004, עדיין לא “היתה ראשית מאי… “ ועדיין לא “נשתרר בגן האנגלי כמין קיץ מדומה”. היה קר. זרזיפי שלג פיזזו אי פה אי שם והרחוב – רחוב פרינצרגנטן והגן האנגלי עמדו עדיין “בתקופה של צינה ולחות” השלכת עדיין בעיצומה והאור עדיין אפור, מדכא וחלש. הדבר נתן את אותותיו בצילומים שבשל איטיותו של הסרט – יצאו כהים-משהו, ומוסיפים לעגמומיות שרחשה בליבו של הסופר המזדקן שמעצור בכתיבתו מוציאו לטיול ממושך של אחר צהריים בנסיון להניע את זרם הכתיבה ולהשיבו על כנו.

 

בנוסף לרשמי צירפתי את הטקסט של הפרק הראשון של “מוות בוונציה” בליווי הערות והארות [ הממוספרות בספרות מ 1 עד 12 ] השופכות אור מסויים, אולי מפרשות את הטקסט ומנסות להצביע על יסודות הריאליה שבטקסט של תומאס מאן…

 

את רובה של המצגת כתבתי עוד לפני שגיליתי את דבריו הבאים של תומאס מאן:

“מישהו יכול לחשוב כי בנובלה על אנשים צעירים סצינות כמו זו בספריה הציבורית או כמו זאת עם המשטרה מעוצבות בצורה תכליתית לטובת הרעיון, או הבדיחה. לא כך הם פני הדברים; הדברים נשאבו מקרקע המציאות. הוא הדין במוות בוונציה שום דבר לא הומצא. הנוסע ליד בית הקברות הצפוני במינכן, ספינת הנוסעים המדכאת מפולה, הדנדי-הזקן, הגונדולייר החשדן, טאדז’ו ומשפחתו, העזיבה הלא מוצלחת עקב הטעויות במשלוח המטען וכך-הלאה – כל אלה היו שם; הכולרה, הפקיד-ישר-הלבב בסוכנות הנסיעות, הזמר רוחש המזימות, וכל דבר אחר שהוזכר – כל אלו היו נתונים, כל שנחוץ היה הוא להציגם ולייצגם בדרך התצוגה הראויה” Thomas Mann : Biographical notes ]

 

לפני שגיליתי ציטוט זה,  הייתי משוכנע שאני ‘מגלה את אמריקה’ כשאני מנסה למצוא את עקבות היוצר והיצירה בקרקע המציאות של חייו, והנה בא אביה מולידה של היצירה ומודה – בפה מלא כי כל החומרים של הנובלה נלקחו מן המציאות-המוכנה, גם אלה שלא עמדו שם … לכבוד המלצמה איתה יצאתי לתעד…. שהרי…אני לא פגשתי ליד בית הקברות הצפוני את ה“זר-המוזר” למרות שבית הקברות עומד על תילו ובית התפילה – עומד שם עד היום.

 

אך… לפני שנצא למסע בעקבות גוסטאב פון אשנבאך נצא למסע קצר בעקבותיו של יוצרו: פאול-תומאס מאן – הסופר הצעיר, מלידתו בעיר ליבק בצפון גרמניה בשנת 1875 ועד לחיבור הנובלה הידועה ביותר שלו:  “מוות בונציה” שפורסמה ב 1912.

 

 

[ פרק א’ הוסף לאתר “מילים” בתאריך   03.06.2004 ]

 

 

 

 

 

ב.      תומאס מאן הצעיר – צעדים ראשונים

 

הסופר תומאס מאן הסופר הצעיר, ליד שולחן עבודתו, מינכן 1903

 

פאול תומאס מאן נולד ביום 6.6.1875 בעיר הנמל הגרמנית ליבק [ LUBECK ] שלחוף הים הבלטי בצפון גרמניה.

מפת גרמניה – ליבק בצפון מינכן בדרום

 

כשנולד, היה אביו, יוהאן-היינריך, [  נצר למשפחה מבוססת ומכובדת ] , סוחר בעל מעמד בעירו. בית משפחת מאן היה אחד מבתי הסוחרים המבוססים והמכובדים בעיר ליבק.

כאשר מלאו לנער פאול תומאס מאן 17 שנים נפטר אביו. עסקי המסחר אותם ניהל נקלעו למשבר. 

האם, ילידת ברזיל נצר למשפחה גרמנית, עקרה עם 3 ילדיה ונדדה מאות קילומטרים דרומה למינכן ושם קבעה את מקום מגורי המשפחה.

פאול תומאס ישאר בליבק עוד כשנתיים עד לסיום ה’גימנסיום’ שלו ובשנת 1894 יצטרף לאימו, לאחיו הסופר היינריך מאן ולשתי אחיותיו הצעירות יוליה וקלרה, במינכן.

 מינכן באותם ימים היא בירתה המלכותית של ממלכת באוואריה:

 

כיכר קראל – ליבה של מינכן בתחילת המאה העשרים 20

 

מלכיה, של באוואריה [ החל במלך מקסימיליאן-יוסף,  מייסד השושלת – מלך בשנים [1756-1825 , ואחר כך בנו, מקסימיליאן השני [ שמלך עד 1864]  והמשך בלודוויג השני, [ ‘המשוגע’ ופטרונו של ריכארד ואגנר ] שעלה למלכות והוא צעיר בן 18 ועד שהלך לעולמו במוות מיסתורי ביום 13.6.1886 ]- כולם משקיעים בה משאבים רבים לפארה, ליפותה ולרוממה על מנת להפכה לבירה מלכותית של תרבות ואמנות.

נסיך-הכתר, דודו של לודויג [ אחי אביו ] שקיבל על עצמו את התפקיד של ראש-המונרכיה במעמד של נסיך-הכתר PRINZREGENT בשנת 1886 המשיך את המסורת המשפחתית וגם הוא השקיע רבות בהפיכתה של מינכן לבירה של  תרבות.

למינכן זו : מפוארת, מלכותית, עשירה במוסדות תרבות, ומתהדרת במרכזיותה בתרבות הגרמנית – מגיע תומאס מאן הצעיר. במינכן החל לעבוד כפקיד בחברת ביטוח. את עיתותיו שלאחר חובות העבודה הפקידותית, החל מקדיש למשימת-חייו : להיות סופר.

 כוכבו כסופר מוכשר החל דורך, כבר בשנת 1897 כשיצא לאור סיפורו הקר הראשון “אדון פרידמאן הקטן”.

 

הסופר הצעיר תומאס מאן

 

 לא נקפו ימים רבים, והסופר הצעיר הפתיע את עולם הספרות ברומאן רחב היקף, שתיאר שלושה דורות של משפחה אחת בעיר ששמה לא נזכר ברומאן, אך אין רחוב המתואר בו שאינו תואם רחוב מרחובותיה של ליבק, עיר הולדתו. בית משפחת מאן, ישמש כרקע ותפאורה למסכת העלילה ברומאן רחב ההיקף “בית בודנברוק”.

בית משפחת מאן – ליבק – 1870 – הוא “בית בודנברוק”

 בית משפחת מאן בליבק – הבית צבוע לבן הוא “בית בודנברוק” שברומאן

 

“בית בודנברוק” – שופץ והפך להיות מוזיאון לכבוד הסופר יליד העיר

 “בית-בודנברוק” שפורסם בשנת 1900, יביא לו פרסום בכל רחבי גרמניה. לימים כאשר יקבל את פרס נובל תזכיר ועדת הפרס כי הוא ניתן לו בעיקר בשל “בית-בודנברוק”…באיחור של כ 28 שנה !.

 סיפורים נוספים יצאו לאחר מכן ובינהם : “טריסטאן”  ב 1902

ו“טוניו קריגר” שפורסם בשנת 1903, בו יספר תומאס מאן על משיכתו של טוניו קריגר בן ה 14 להנס הנסן, הגברי, הנאה והמושך. אך הנס זה שהיה טרוד והוא משקע את עיסוקו וענינו בספרים אינו משיב לטוניו הצעיר אותה מידה של חיבה לה ציפה.

טוניו בן ה 16 מתאהב בנערה אינגבורג הולם, אך אין הוא מצליח לעורר את תשומת ליבה אלא פעם אחת, והכל בשל מגושמותו.

אביו מת עליו והוא כבן 17 הפירמה שלו נסגרה ו…:

 

” וכך עזב את עיר-הולדתו עם סמטאותיה העקלקלות

ועם כוכיה שרוח לחה שורקת סביבם, עזב את המזרקה ואת עץ האגוז העתיק שבגן, רעי ילדותו, עזב גם את הים שהיה אהוב עליו כל כך, והדבר לא ציער אותו כלל….

[…]

… הוא חי בערים הגדולות, שכן קיווה שבשמש הדרומית תתלבלב אומנותו ביתר יפעה ועוז…”

[טוניו קרגר, מוות בונציה וסיפורים אחרים, תרגום נילי מירסקי עמ’ 165-166]

נדמה שדי בציטוט זה כדי להצביע על היסוד האוטוביוגרפי בסיפור, ועל הפרטים כאן אוכל להוסיף עוד כהנה וכהנה.

 

אני מציין דברים אלה כדי להדגיש כי בחיפוש אחר היסודות האוטוביוגרפיים ב”מוות בוונציה” אני צועד בדרכים שהתווה תומאס מאן ביצירות רבות שלו, בהן שילב בדרכים מדרכים שונות ובתחבולות ספרותיות, גלויות יותר או נסתרות פחות, פכים מהווייתו הממשית מחוויותיו האישיות ומהעולם הריאלי הסובב אותו.

 נחוץ רק לקרוא ולהביט סביב ולהיווכח – עד כמה “אישית” היא כתיבתו של תומאס מאן, ועד כמה ארועים שארעו במציאות “מתזדחלים”, ו”מתגנבים” לתוך הגוף החי של יצירותיו.

 

 [ פרק ב’ הוסף לאתר “מילים” בתאריך  03.06.2004 ]

 

  

 

 

ג.      ההרפתקה בחשמלית:

 

בשנת 1905 נושא תומאס מאן לאשה את קאטיה פרינגסהיים, ביתו של אלפרד פרינגסהיים, יהודי ששימש פרופסור למתימטיקה באוניברסיטת מינכן. אביה עתיר נכסים, בעל מעמד וקשרים רבים במינכן, עזר לסלילת הדרך לפני הסופר הצעיר.

 

קאטיה פרינגסהיים – מאן

 

כיצד פגשה קאטיה את מי שעתיד להיות בעלה ?

 

היתה זו “ההרפתקה בחשמלית” – שארעה בקרן הרחובות שלינג – ותירקן  SCHELLING – TURKEN   שבמרכז מינכן, צומת המרוחקת אך במעט מאיזור בית הקברות הצפוני של מינכן, לא הרחק מרחוב אונגרר, שם המתין אשנבאך לחשמלית שתחזירו לביתו לאחר המפגש הרה הגורל עם “הזר-המוזר” עם התרמיל על גבו ומקל הטיולים בידו, מפגש זה מוליד את יצר הנדודים שיביא את גוסטאב פון אשנבאך למותו בסופה של הנובלה : “מוות בוונציה”.

“אל תומאס מאן לא התודעתי כלל אלא לאחר ההרפתקה בחשמלית. בכל אותן פעמים שלא רכבתי על האופניים הייתי נוסעת לבית הספר התיכון בחשמלית הן לפני הצהריים והן אחרי הצהריים ותומאס מאן היה נוסע באותן החשמליות. במקום מסויים בקרן הרחובות שלינג ותירקן, היה עלי לרדת, ולהמשיך ברגל, תיקי תחת בית-שחיי. פעם כשביקשתי לרדת, ולהמשיך ברגל, ניגש אלי מוכר הכרטיסים ואמר: “כרטיסך! ” עניתי : “אני כבר יורדת” “אני צריך את כרטיסך” אומרת אני: “הלא אמרתי לך שאני יורדת” זרקתי אותו, שכן אני יורדת כאן” “אני מוכרח לקבל את כרטיסך. את כרטיסך, אמרתי לך!” “עזביני לנפשי !” אמרתי וקפצתי בכעס אל הרחוב. אז קרא אחרי: “הסתלקי מכאן, מרשעת שכמותך!”. דבר זה כה הרנין את בעלי עד שאמר: “מאז ומתמיד ביקשני להתוודע אליך, ועכשיו אין עוד מנוס מכך”. [ קטיה מאן, “הזכרונות הלא כתובים” עברית: ישראל זמורה עמ’ 18 ]

 

ואם נשווה סיפור ריאלי זה עם “ההרפתקה בחשמלית” כפי שהיא מעובדת בסיפור “מוות בוונציה” תשוב השאלה למקומה – האמנם הכל מקרי בספרות והכל “פיקציה” ב FICTION ?

“כך הירהר בינו לבינו שעה שנשמע שאון החשמלית הקרבה ובאה במורד רחוב אונגרר וכשעלה עליה גמר בלבו להקדיש את שעות הערב לעיון במפה ובמדריך  הרכבות. על המישורת עלה בדעתו להעיף מבט אל האיש במגבעת  הקש, עמיתו להמתנה, שאחרי ככלות הכל הלא הניבה פרי נאה. אך הוא לא מצאו עוד, שכן לא במקום עומדו הקודם, לא בתחנה עצמה אף לא בקרון -החשמלית לא נראה האיש, ועקבותיו לא נודעו”.

 באותה שנה בה נישאו נולדת הבת הראשונה – אריקה:

הסופר הצעיר תומאס מאן וביתו אריקה – 1905

 

 

הבן השני לבית משפחת מאן קלאוס נולד כשנה לאחר מכן. צילום משפחתי זה משנת 1909 בו מצולמים האב האם ושני הילדים בידיו של האב לפני בית הקיץ שלהם בטלץ הוא הצילום הסמוך ביותר לתקופת חיבורה של הנובלה. “מוות בוונציה”.

 

 הסופר הצעיר תומאס מאן 2 הילדים הראשונים וקאטיה – 1909

 

בשנת 1909 יפרסם את הרומאן “הוד-מלכות” ומכאן ואילך יחל עבודתו על ספר שלימים ייקרא בתרגום לעברית : וידויו ההרפתקן פליקס קרול”.

במכתב מיום 11 בינואר 1910 יספר לידידו קורט מרטנס :

“עד כמה שיכול אני לצפות את עתידה של עבודתי, היא לא תעסוק מכל וכל בדמוקרטיה. אני עכשיו אוסף, רושם-הערות, ולומד-חומרים למשהו שאמור להיות ארוך, משהו בהחלט לא-שיגרתי : וידוייו של איש בר-אמון .. CONFESSIONS OF CONFIDENCE MAN … “

LETTERS OF THOMAS MAN 1889-1955 SELECTED AND TRANSLATE BY RICHARD AND CLARA WILLSON P.54

 

ואולם – אז , מתוך סיבות שלא נתחוורו ולא הוסברו על ידי הסופר עצמו – לפתע חל בו איזה גמגום, המהום – ובפועל מעצור בזרם הכתיבה

 

[ פרק ג’ הוסף לאתר “מילים” בתאריך  03.06.2004 ]

 

 

  

 

ד.      מעצור בזרם הכתיבה

עד 1909 הכל זורם למישרין. הסופר הגרמני משתלב במינכן, עירו החדשה. מינכן של העשור הראשון למאה העשרים נראית עולה כפורחת – בירה של תרבות ואומנות:

 בשנת 1908 נסתיימה בנייתו של היכל-העריה החדש NEUES RATHAUS הבנוי בסגנון ניאו-גוטי, השוכן ב MARIENPLATZ :

 

 מינכן – 1910 MARIENPLATZ

 

מינכן – 2004 MARIENPLATZ [צולם ב Leica Ic ]

 

 

ברוח התקופה וברוח הסביבה הוא מפגין נטיות לאומניות. עמדות אלה מביאות אותו לעימות עם אחיו הבוגר, הסופר היינריך מאן, המייצב עצמו דווקא בצד השמאלי של המפה הפוליטית.

 ואולם, באביב של שנת 1911 עודו מתאמץ לקדם את פרוייקט ‘פליקס קרול’ שלו, חל איזה מעצור בכתיבתו. ניתן אולי להזקק לכמה מילים ספרותיות, שיכתוב לאחר מכן, לתאר את מצוקת נפשו של הסופר שהפלג [ = BACH  בגרמנית ]  השוצף והחי של הכתיבה האלגנטית, האירונית, עתירת הדימויים – החל מאבד מתאוצתו והמילים מפסיקות לקלוח. עטו הנובע של הסופר יבש פתאום. על משקל ציטוט כביכול מקיקרו שיביא בפתיחת הנובלה ניתן לאמר כי “המנגנון היוצר” שלו החל חורק.  תומאס מאן מניח הצידה את “וידוייו של פליקס קרול” ויחזור אליו רק לאחר שנים, ( אז ימשיך מאותה נקודה בה עצר בו המעצור בשנת  1910 ) .

 האם המעצור עליו מתלונן גוסטאב פון אשנבאך, גיבור הנובלה שהוא מתחיל לחבר עכשיו באביב 1911, אינו אלא תיאור “ספרותי” מעובד, מטשטש, מגלה טפח ומסתיר-טפחיים, של מצבו הוא: מצבו של תומאס -גוסטאב פון מאן-אשנבאך ?

“מיוגע ונרגז היה בתום בוקר של עמל מפרך, שדווקא באלה הימים תבע ממנו זהירות וקפידה וחומרה ונחישותהרצון שאין למעלה מהן,

[…

 אך לשווא ביקש לו מרגוע בשינה מפוגגת, שעכשיו, עם השחיקה הגוברת של כוחותיו, היה זקוק לה כל כך מדי יום. וכך מייד אחרי תה של מינחה, יצא לו לשוח, ובלבו התקווה שהאוויר הצח והתנועה ישיבוהו לאיתנו ויסייעו בידו לעשות את עבודת ערבו כתיקונה”. [ מוות-בוונציה – בעמוד 9 ]

האם משבר הכתיבה שפוקד את גוסטב פון אשנבאך, הסופר המהולל שכבר עבר את שנת החמישים לחייו, אינה אלא השתקפות של המעצור הספרותי שבלם את תומאס מאן בן ה 35 ועצר את כתיבת “וידוייו של פליקס קרול” ?

או שמא יאמרו :

הספרות היא ספרות. הפיקציה היא ה FICTION הכל כאן עצמאי, פרי דימיונו הפורה של הגאון, אין חייו הפרוזאיים מתגנבים ליצירה. היצירה מנותקת מיוצרה. היצירה לחוד והחיים ימשיכו בזרמם השוקט והבורגני. החיים, הא , זו  … אופרה אחרת: סיפור עלילה המתרקם לו מעצמו, מכוחן של הנסיבות, של הארועים.

והסופר, הגאון – האם אין הוא רק מביע במילותיו את החיים, ולא צר להם צורה ולא יוצרם, ואולי הוא הגאון אינו לא רק מביע אלא גם מבוע ?  פריזמה דרכה עוברי קוי האור שלהם נשברים וניצבעים בצבעי הקשת? 

 

דעתי – במצגת זו – כמו במצגות נוספות באתר זה היא בוררה: הסופר נוטל מן המציאות הרבה ומוסיף למרקחת הזו מנפשו ומרוחו ורוקח את המילים למשפטים ואת אלה יוצק בתבניות סיפוריות ומתוך הבלילה הזו יוצא ה”סיפור-האומנותי” ובמקרה של “מוות בוונציה” הנובלה [NOVELLA] “רומאן-קצר”.

 

במקור הגרמני אוחזת הנובלה הזו כ 3,120 שורות בכ 130 עמודים – ובתרגומה לעברית של נילי מירסקי כ  2,200 שורות [ 68 עמודים ]. אך למרות מידותיה הצנועות הרי הקורא בה יבחין מיד בדחיסות הרבה שלה.  נדמה שאלה מעט עמודים המכילים את המרובה, כרימון שחישב להתפקע. לבד מהעלילה הרזה שהיא השלד עליו בנויה הנובלה, עלילה שניתן לסכמה במילים בודדות : סופר מזדקן עוזב את מינכן עירו, נוסע לוונציה לאסוף כח, מתאהב בנער יפה ומת !   הרי הנובלה גדושה: רעיונות, רמזים, מקורות, הפניות-ספרותיות, מבנים-תרבותיים, אסוציאציות, רוח של מיתולוגיה, פסיכולוגיה ופילוסופיה מרחפת מעליה כרוח השירוקו הנושבת בריאותיה של ונציה ומפיצה בה את המחלה ואת המות.

 אך בנוסף לכל אלה, עיון מדוקדק יותר ילמד כי נובלה זו רוויה, מוטב לאמר “ספוגה” כנייר-לקמוס, גם בחומרים אישיים אוטוביוגרפיים של המחבר: תומאס מאן שלא במקרה בחר לעצב את דמותו של סופר – גוסטאב פון אשנבאך – כגיבור הנובלה.

 

רוח האירוניה שריחפה בקלילות ובשובבות מעל פני ראשית דפיו הנכתבים של “פליקס קרול” נעצרה – לפתע ב:

 ” … שנת  19, זו השנה שחודשים ארוכים כל כך הקדירה פניה ליבשת שלנו, מאיימת והרת- אסון”

המעצור בכתיבה – שהד לו נשמע גם ב“מוות-בוונציה” – הטה את כיוון הכתיבה של תומאס מאן, מכתיבה אירונית מבודחת-משהו לסיפור טראגי שסופו מוות. זו הרוח השורה על הנובלה, המתחילה במשבר כתיבה, עוברת לאופוריה של אהבה-חסרת-פשר ומסתיימת במוות בלתי מוסבר.

האופוריה מתחילה בהצתתו הפתאומית שניצת בו רעיון הנדודים, הנסיעה, שינוי המקום והאווירה ההתחדשות, רעיון המפיח בדמו הנחלש זרם של חיים ועזוז, לפתע נעור כוחו של רצון.. אות לחיים חדשים אלא שהתעוררות זו נמזגה בנפשו של היוצא-לטיול דווקא במקום המסמל יותר מכל את המקום שם משיב המטייל את מקל הטיולים למקומו ומפקיד את בשרו להוויית נצח של אפר ה BACH הופך ASCHE

 

 

מינכן – בית הקברות הצפוני ברח’ אונגרר – מצבות אבלות – 2004

צולם ב Leica Ic

 

 

 ליד בית האשכבה של בית הקברות…הצפוני של מינכן 2004  צולם ב Leica Ic

 

 

 [ פרק ד’ הוסף לאתר “מילים” בתאריך 01.06.2004 ]

 

 

 

ה.      “כוונת הסופר” וחולשת המילים

 

מאז שדרך כוכבו של תומאס מאן כסופר, על סיפה של המאה העשרים, עם פרסום הרומאן שלו “בית בודנברוק” ועד למותו בשנת 1955 הוא היה הסופר הגרמני המפורסם ביותר. בשנת 1929 זכה בפרס נובל לספרות ובשנת 1933 בעודו במסע הרצאות באירופה עמד על הסכנה לחייו אם יחזור לגרמניה, בשל עמדותיו הליברליות והחליט לצאת לגלות. הוא עבר לשוויץ. בשנת 1938 עבר לארה”ב ושם השתתף במאמץ המלחמתי של בנות הברית כנגד גרמניה ארצו ומולדתו בשידורי נאומים שהיה משדר לעם הגרמני שכוונו כנגד השלטון הנאצי בארצו:

 

תומאס מאן משדר לעמו נגד הנאצים

 

 כסופר ראשון במעלה, ניתן משקל רב להתבטאויותיו ולעמדות שהשמיע בענינים ציבוריים וזה בעיקר בשל משקלו האינטלקטואלי כאחד הסופרים המעמיקים המורכבים והמעניינים במאה העשרים.

 והנה, למרות מעמדו זה כאביר הכתיבה – לא תמיד ניתן משקל מלא למילים שכתב. המקרה שאציג כאן יכול ללמד משהו על גבורתן – ובה בעת גם – על חולשתן של המילים !

 הנובלה “מוות בוונציה” בהיותה מרקם מורכב ודחוס של רעיונות וחומרים – זכתה לפרשנויות רבות.

בחלק גדול מהן הובלט היחס ההומו-אירוטי שמפתח הסופר המהולל גוסטאב פון אשנבאך לנער הפולני היפהפה טאדז’ו הנקרה בדרכו לחוף הים בלידו של וונציה.

 תומאס מאן, הבורגני המהוגן, הנשוי בנשואין מסודרים היטב, ושעד מהרה הפך לאב לשני ילדים, ידע על קריאה כזו של הנובלה שלו. הוא חשש כנראה שפרשנות הומו-אירוטית של היצירה תפגום במהוגנות הבורגנית שביקש להציג כלפי העולם הסובב אותו – ובמכתבים שכתב, ששניים מהם אתרגם כאן לטובת הקוראים, הסביר, הסבר-ופרט-היטב את “כוונתו האמיתית” בסיפור.

 האם שיכנע בדברים שכתב. האם מילותיו של אביר הכתיבה עמדו לו ?

 אביא כאן את תרגומם של הקטעים הרלונטיים בשני מכתבים אלה:

“לאליזבט צימר,

באד-טולץ,

6 בספטמבר 1915

“אכן, קראתי את הסקירה של פרופ’ היילברון בעת שיצאה, ואפילו בהנאה. כמובן, אין היא ממצה, לא בבעד ולא בנגד שבה, אבל אני מאמין שסקירה לעולם אינה ממצה. כל מבקר רואה היבטים מסויימים של הנושא, כוונות מסוימות של המחבר, והתמונה שייתן תהא לעולם זקוקה לתוספות. אולם, יתכן ויהא זה דומה עד למאוד אם המחבר עצמו יכתוב ביקורת על יצירתו – בסופו של דבר, לאחר שהיצירה שוחררה לאויר העולם, וזכתה, כמו במקרה זה, למידת עצמאות שלה.

היום אני בקושי פרשן-ראוי ל”מוות בוונציה”. למעשה שכחתי את הכתיבה שלה. ללא-ספק זהו הסיפור העיקרי של מוות, מוות ככוח אנטינורמלי ומפתה – הסיפור של הפיתוי של הגורל. אולם הנושא שהעסיק את מוחי במיוחד היה הנושא שלכבודו של האומן – רציתי להראות משהו כמו הטרגדיה של ההישג העליון. זה אמור היה להיות ברור לך, בשימך לב להפניה לפאדרוס Phaedrus כאל לב היצירה כולה.  במקור התכוונתי לא פחות מאשר לספר את הסיפור של אהבתו האחרונה של גיתה, אהבתו של בן השבעים לאותה ילדה קטנה שהוא התעקש שהוא רוצה להתחתן איתה, למרות שלא היא, ולא משפחתה היו מוכנים לשמוע על כך – סיפור מכוער, יפה, גרוטסקי ומרגש. יתכן ואספר זאת באחד הימים, אבל בינתיים זה הפך להיות “מוות בונציה”. אני חושב שגם מעשה בראשית זה הינו מדריך לכוונה המקורית של הנובלה. אבל אחר הכל כל יצירת אומנות שכזו קשה לצמצם לתבנית אחת. היצירה מייצגת רשת סמיכה של כוונות ויחסים אשר יש להם משהו אורגני ביחס לזה, ולכן משהו שהוא באמת דו-משמעי.”

LETTERS OF THOMAS MAN 1889-1955 SELECTED AND TRANSLATE BY RICHARD AND CLARA WILLSON P.72

ובמכתב למבקר קארל מריה ובר מיום 4.7.1920 כתב:

“….

אבל יותר ברצינות. תשוקה ובלבול והתפרקות מהכבוד היו באמת הנושאים של הסיפור שלי – מה שרציתי לדון בו במקור לא היה שום דבר הומו-אירוטי כלל ועיקר. היה זה הסיפור – הנראה גרוטסקי של גיתה רב-השנים והילדה הקטנה הזו במארינבאד אותה רצה בנחרצות מוחלטת לשאת, בהסכמה שלמראית-עין בלבד של אימה המבקשת להעלותה בסולם החברתי במעשה סרסרות שכזה והחרדה והשערוריה שהמיטו כוונותיו על משפחתו שלו., ובחוסר רצון בולט של הנערה להכנס לקשר שכזה – סיפור זה עם כל הקומיות להחריד, הבושה, והסיטואציות המגוחכות עד אימה – את הסיפור המביך, הנוגע ללב, והגרנדיוזי, אשר באחד הימים יתכן ואכתוב אותו, מה שהוסף לתרכובת זו באותו זמן היה ניסיון נסיעה לירית מאוד אישי אשר הוליך אותי להוביל את הדברים אל הקיצוניות בהוסיפי את הנושא של “אהבה אסורה”….

LETTERS OF THOMAS MAN 1889-1955 SELECTED AND TRANSLATE BY RICHARD AND CLARA WILLSON P.94-5

 

הנה ציוריהם של גיתה בן ה 70 ואולריקה פון לברצוב בת ה 17 :

 

אהבה מאוחרת שניצתה

 

 

 

פרק ה’ הוסף לאתר “מילים” בתאריך  03.06.2004

 

 

 

____________________________________

קישורים לפוסטים בענין “מוות-בוונציה” 

____________________________________





__________________________________________

 

 

.

 

 

 
Google Translator
[render-milim-gtranslate]
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....