המפגש הראשון בין ג’ימס ג’ויס ואשתו לעתיד כפי שתואר בסרט  “נורה”

קישור ישיר

על פגישה שהולידה זוגיות ויצירת מופת ספרותית.

ג’ימס ג’ויס, לימים אחד מחשובי הסופרים במאה העשרים, יצא מן הטרינטי קולג’ –

הטריניטי קולג’ בדבלין תחילת המאה העשרים

היא האוניברסיטה האירית החשובה שבדבלין,  והילך לו להנאתו ברחוב Nassau הסמוך.

רחוב נסאו, דבלין

היה זה ב 10 לחודש יוני 1904, הוא היה כבן 22

גיימס גוייס – 1904

והנערה שהתבוננה בחלונות הראווה שלאורך הרחוב צדה את עינו. היא היתה אדמונית-במידה, נאה דיה לענין אותו וצעירה מספיק לעורר בו תקוות. הוא אזר אומץ, וניגש כדי לפתוח בשיחה.

נורה ברנקל

היא הבהירה לו כי היא ממהרת לעבודתה כחדרנית במלון “פין” הסמוך,

מלון Finn בדבלין – מקום עבודתה של נורה בארנאקל

הוא הציע כי יפגשו כעבור ימים אחדים ב 14 ליוני 1904.

למרבה הפתעתו – היא הסכימה. על פי מבטאה הכבד, ניחש את עיר מוצאה – גאלאווי. על פי הכובע שחבש,

ג’יימס ג’ויס – כובע מלחלים נורווגי ?

חשבה כי הוא מלח נורווגי. כשהציגה עצמה כ”נורה” העלתה בזכרונו “נורה” אחרת, גיבורת “בית-הבובות” של איבסן, המחזאי הנורווגי אותו העריץ. ב 20 באפריל 1900 כתב למחזאי הנערץ :

” I am a young Irishman, eighteen years old, and the words of Ibsen I shall keep in my heart all my life”.

“אני צעיר אירי בן 18, ואת מילותיו של איבסן אזכור בליבי כל חיי”

ואף הקדיש לאיבסן מאמר ביקורת מחמיא. הכל נראה מבטיח ואופטימי – אך הגברת האדמונית לא הופיעה לפגישה.

הוא ידע את כתובת מקום עבודתה והשאיר לה במלון “פין”, מכתב רווי אכזבה אך מאופק:

“יתכן ואני עיוור. חיפשתי זמן רב אחר ראש של ג’ינגית-חומה והחלטתי שזו לא את. חזרתי לביתי מדוכדך. רוצה הייתי לתאם פגישה אך יתכן וזה לא יתאים לך. אני מקווה כי תהיי אדיבה מספיק כדי להיענות להזמנתי – אם עדיין לא שכחת אותי ! 15 יוני 1904,ג’יימס א. ג’ויס”

בפעם זו, נתרצתה: למחרת, לעת ערב, הוא ה 16 ליוני 1904 נפגשו לפגישתם הראשונה.

היה זה בכיכר מריון Merrion Square, שהיתה בפועל גן ציבורי, השוכן במעלה רחוב נסאו. משם גלשו והתגלגלו, כבר כבני-זוג, לרחוב  Ringsend.

כעבור כארבעה חודשים יצאו בחשאי כזוג לכל דבר וענין לגלות מרצון לטריאסט פאריז וציריך, בהן תיכתב יצירת הענקים “יוליסס” .

לאירלנד, ישוב כל אחד מהם לחוד רק לביקורים קצרים.

על עוללות אותו מפגש ראשון השאיר ג’יימס  ג’ויס עדות כתובה. במכתב מיום 3 בדצמבר 1909 שנכתב עת היה שרוי בעיצומה של סערת רגשות ופרץ של קינאה בלתי נשלטת בנורה אשתו, כתב לה במפורש ובמדוקדק ובלא כחל וסרק:

“ואולם, נראה שאת היא זו שהפכה אותי לבהמה [ beast ]  את היית זו, הנערה הסוררת חסרת הבושה שהצביעה ראשונה על הדרך. לא אני הייתי זה שנגע בך ראשונה לפני הרבה זמן ברינגסנד. את היית זו שהחלקת את ידך מטה מטה לתוך מכנסיי ובעדינות הפשלת הצידה את חולצתי ונגעת באברי  [prick] באצבעותייך הארוכות והמגרות, ובהדרגה עטפת את כולו, גדוש ומרוגש [stiff]  כפי שהיה, לתוך ידך אוננת [frigged]  אותי לאט עד שגמרתי בינות לאצבעותייך, ובכל אותה עת את רכונה מעלי, שולחת אלי מבט ארוך מתוך עיני המלאך שלך…”

מכתב זה של ג’יימס ג’ויס לא נעלם מעיניו החקרניות של סטן גבלר דיויס  שבספרו: “ג’יימס ג’ויס דיוקן האמן”  [ תרגום סמדר ויוסי מילוא, הוצאת “דביר” 1990]  הוא מסתמך עליו ומוסיף:

“בן עשרים ושתים היה, והיא בת תשע-עשרה. גברים כבר ביקשו את ידה; אחד מהם, אורח במלון פין, פלוני מר הולוהאן, אף הציג מכתב בצרפתית כדי לסייע לו בדרכו. אותו דחתה נורה. היא  היתה עדיין בתולה. אבל עכשיו, ב 16 ביוני 1904, בשעות הערב, העניקה נורה לג’יימס ג’ויס חסד מיני חינם אין כסף, כנראה בפעם הראשונה בחייו: בלי שדחק בה החליקה את ידה אל תוך מכנסיו, אחזה באברו, ולאט לאט, ובלי ספק בהנאה רבה, אוננה אותו עד שבא לכלל סיפוק, וכל אותה שעה לא גרעה מפניו את עיניה השלוות, כעיני קדושה”

בעמ’ 98

ומה חשיבות יש בהצצה רכילותית זו, לתוך עומק מכנסיו של צעיר דבלינאי הפוגש בגן הציבורי נערה ל”דייט” ראשון ?

מכל בחינה אחרת, אותו יום, ה 16 ביוני 1904 היה יום אפור ושגרתי, שום אירוע חריג לא ארע בו כדי לעשותו ליום בו יתרחש אחד הרומנים הגדולים של המאה העשרים – “יוליסס”.

במדור המשפטי של העיתון המקומי סופר כי שלושה בני משפחה אחת: ג’והן , קטרין ופטריק האב האם והבן הובאו בפני שופט בחשד לרצח מתוכנן של בוקר אחד ג’והן באהאן שמו. דווח, גם כן, כי השופט דרורי שפט את ג’והן לאלור מרחוב שארלוט שהורשע בגין מכירת חלב מעורבב ב 11 אחוז מים… העיתון גם דיווח על תצוגת אופנה לבגדי אסקורט שלא היתה מלהיבה ביותר… ועוד ידיעה אחת שאמורה היתה לזעזע את הקוראים סיפרה על אסון שארע בניו יורק בה נספו  כ 500 איש כאשר פרצה דליקה על ספינת קיטור.

גם עיון בדפיו של העיתון EVENING TELEGRAPH , הדבלינאי מאותו יום – ה 16 ליוני 1904, לא ילמד על שום דבר מיוחד.

אגב, אף אחת מן מהכרוניקות הללו לא מצאה מקומה בין למעלה מ 800 עמודיו של הספר עב הכרס, המוקדש כולו, למסעותיו ומהלכיו מחשבותיו והגיגיו של ליאופולד בלום, המסתובב ומהלך  ברחובותיה, סמטאותיה ובריה דבלין בכל שעות אותו יום.

בספרו , כיום ניתן לאמר, המונומנטלי, עשה ג’ויס את את אותו יום להיות ה”יום של בלום” BLOOMSDAY  .

הוא יכול היה כמובן לבחור כל יום שרירותי אחר ולהשיג אותה מטרה, אך בחירתו באותו יום, יום המפגש הראשון שלו עם נורה, לימים אשתו ואם שני ילדיו, מלמד משהו על אופיו המיוחד של אותו סופר בפרט ועל חדירתם של פרטים ביוגרפיים, שוליים לכאורה, לתוך הספרות ואיזה ממדים הם תופסים.

ה 16 ביוני הפך להיות מעין יום חג הנקרא BLOOMSDAY , בו מתקבצים, מעריציו של הסופר האירי בערים רבות בעולם:

בסיראקוז , בנורת’האמפטון באומהה , בפילדלפיה , באטלנטה בבאפאלו, ברוזנבאך,

ובעוד עשרות ערים בעולם האנגלו-סקסי כמו גם בערים אחרות באירופה, ומהלכים כש”יוליסס” עב-הכרס, בידם, והכל, בעקבות הספר ומסעותיו של ליאופולד בלום בעיר דבלין.

בדבלין עצמה, שהיא מרכז הארועים, סובבים המשתתפים ברחובותיה ובסמטאותיה, מתעכבים בברים הנמצאים בכל פינת רחוב, ללגום את הגיננס השחור המריר אך המתסיס, לאורכו של יום ארוך, שבספר החל בשעה 8 בבוקר ב“מרטלו טואאר“, ומסתיים בשעת לילה מאוחרת במיטתה של מולי בלום, במונולוג שלה המסתיים ב YES הבלתי נשכח שלה .

על כתיבת סיפרו “יוליסס” כתב ג’ויס:

“הכנסתי לתוך יוליסס כל כך הרבה חידות ותשבצים כך שהדבר יעסיק מאות פרופסורים מלומדים, שיתווכחו מה היו כוונותי, וזו הדרך הראויה להבטיח את נצחיותו של אדם”

ובספר עצמו בפרק “הסלעים הנודדים” (עמ’  372 בתרגום לעברית),  [ כאשר השעה שלוש אחר הצהרים ] יופיע המקום היחידי בו בכל עמודי הספר בו מוזכר התאריך המפורש:

כתב ידו של ג’ויס עם התאריך 16 ליוני 1904

התאריך ה’מסגיר’ את היום בו מתרחשת עלילתו של הרומן . הקטע בספר הינו דוגמה לתהליך זרם התודעה שפותח בצורה מרשימה בספרו זה של ג’ויס:

“מיס דאן הסתירה עמוק בתוך מגרתה את עותק “האשה בלבן”, שהושאל בספריית רחוב קייפל, והכניסה גיליון של ניר-מכתבים מצועצע לתוך מכונת-הכתיבה. יותר מידי תסבוכות מסתוריות יש פה. הוא בכלל אוהב את האשה הזאת, מאריון? צריכה להחליף אותו ולקחת עוד אחד של מארי ססיל היי. הדיסקיט החליקה לאורך החריץ, קרטעה לרגע קט, חדלה וקרצה לעברם: שש.מיס דאן הלמה על הקלידים:- 16 ביוני 1904 …. “

מה six שבמספר הטלפון לתאריך ה sixteen …..

בקטע הסרט שלעיל ניתן ביטוי לאותה פגישה.

אכן פגישה שכזאת….

___________ 

פורסם לראשונה ביום 23.2.2009 ב”קפה דה מרקר”

.