קישור ל- goto facebook page
היום 24.11.2024, 00:55. באתר "מילים" 672 פוסטים ובהם 857,912 מילים. { לשם השוואה: לפי ה'ויקיפדיה' בתנ"ך כולו יש 306,757 מילים...}
קטגוריות
[render-milim-categories]

[06] בעקבות דוסטוייבסקי : סוסים ואנדרטאות בפטרבורג

18 במאי, 2013

 

____________________________________________________________________________

 

האדרטה של  Etienne-Flaconet 1716-1791 – לפטר הראשון – יקטרינה השניה –

להגדלה הקלק [תצלום ויקטור]

לתמונה בגודלה המקורי – הקלק על מגדלת

 

 

 

  “בעיר הבירה הנאדרה הזאת המלאה אנדרטאות לרוב”

[“החטא ועונשו: עמ’ 34 ]

 

ה”חטא-ועונשו” הוא ‘רומאן של עיר’ – ובמסע זה בחוצות סנקט-פטרסבורג, שנערך בחודש אוקטובר 2011 ונמשך בחודש יולי 2012 – עברתי לנוכח כמה אנדרטאות סוסים המתנוססות בסנקט-פטרסבורג [ וחלק מהתצלומים המוצגים בפוסט הם פרי מצלמתי ] , היא “הבירה הנאדרה” – בה מתרחשת עלילת ספרו של דוסטוייבסקי, אותו ניסיתי ואני ממשיך לנסות ולפענח בפוסטים אלה.

 

קתרינה השניה, קיסרית רוסיה החליטה, בעצתם של דני דידרו וולטיר, הצרפתים, להזמין את הפסל הצרפתי Etienne-Maurice Flaconet 1716-1791 לסנקט-פטרסבורג, כדי להקים אנדרטה לכבודו של פטר הראשון הוא “פטר הגדול” הצאר שהפך את רוסיה לאימפריה ובין מפעלותיו ויוזמותיו – יסודה של העיר סנקט-פטרסבורג, שנועדה להיות עבור רוסיה האסייתית עד אז “החלון לאירופה”.

העבודה על האנדרטה החלה בשנת 1769 ונמשכו שנים רבות ועד שהאנדרטה נחנכה ביום 7.8.1782 ברוב פאר, והוצבה על גבי סלע ענק שהובא ממרחקים לשמש בסיס לפסל המרשים. הפסל – שהוא מעשה אומנות מרשים מתכתב עם הפסל הרומי הידוע של הקיסר מרקוס אורליוס שבגבעת הקפיטול ברומא . את ראשו של פטר עיצבה תלמידתו ולימים אשתו של הפסל.

למרגלות הפסל הוצב שלט צנוע, הכותב :

ובתרגום פשוט : “לפטר הראשון מקטרינה השניה”. גם בכיתוב “תמים” לכאורה זה ניתן למצוא מעין משחק מלים שכן הביטוי PETRO משמעו גם “אבן” וגם “לפטר” – הוא פטר הראשון הצאר של רוסיה. וקטרינה היתה “קטרינה השניה”, שכן הקדימה אותה קתרינה הראשונה – שהיתה אשתו של הצאר פטר. קטרינה [ או ייקטרינה ] זו רצתה גם להנציח עצמה ואת פועלה הרב כשניה לפטר הגדול להאדרתה של רוסיה ולהפיכתה לאימפריה – לאחר שפטר “פתח חלון לאירופה” – והיא עצמה שנולדה בשצ’צ’ין שהיתה אז חלק מפרוסיה [ והיום היא חלק מפולין ] בשם Sophie Friederike Auguste von Anhalt-Zerbst-Dornburg – הגיעה לרוסיה ב”עיסקת נשואין” – עד שתפסה את השלטון בהפיכת חצר ושלטה בה שלטון ללא מיצרים משנת 1762 ועד למותה בגיל 76 בשנת 1796.

 

הציור המוקדם ביותר של האנדרטה לפטר הראשון וקטרינה השניה

 

 

אלכסנדר פושקין

מי שרומם אנדרטה זו והפכה לאיקון תרבותי ולאחד מסמליה הבלתי מעורערים של סנקט-פטרבורג היה אלכסנדר פושקין משוררה הגדול של רוסיה.

פושקין עשה את פסל פטר הגדול הרוכב על סוסו לחלק בלתי נפרד מהפואמה שכתב בשנת 1833 וקרא לה “פרש הנחושת”  Mednyi  Vsadnik

[ יש המכנים את הפסל “פרש הברונזה” ]

הפואמה לא פורסמה בחייו בשל התנגדות של הצנזורה, על שום שכללה כמה התבטאויות בלתי מחמיאות לצאר פטר הראשון. רק בשנת 1841 לאחר מותו של פושקין. הותר לפרסם פואמה מיוחדת זו. מתחת לשם הפואמה – “פרש הנחושת” הוסיף פושקין כותרת משנה : “סיפור פטרבורגי”.

השיר בן 481 שורות מחולק לשלושה חלקים:

בפרולוג – מתאר פושקין את ייסודה של העיר מהביצות הטובעניות שלגדות נהר הנייבה.

בעת שאני כותב פוסט זה – בחודש מאי 2013 – מלאו 310 שנים ליסודה של העיר – שהיא כיום העיר השניה בגודלה ברוסיה ומאכלסת כשישה מליון תושבים !

פושקין מציג ב”פרולוג” לפואמה את פטר הגדול הוגה את רעיון העיר, בהערצה לא מוסתרת:

 

There, by the billows desolate,
שם, אצל נחשול השיממון
He stood, with mighty thoughts elate,
עמד הוא, תפוס מחשבות עמוקות ומרחיקות ראות
And gazed; but in the distance only
ונעץ מבטו, אך אל המרחק בלבד
A sorry skiff on the broad spate
סירה בודדה שטלה במרחב הגלים

 

פטר הגדול על גדות הנייבה תפוס הרהרוים

 

 “הוא” –  מיותר להזכיר – אינו אלא פטר הגדול הוגה ובונה העיר מן היסוד. פושקין חשב להדפיס את הביטוי “הוא” “on” באות גדולה “On” – כדרך שנהוג היה לכוון לאלוהים – אלא שהמדפיסים חששו שיהיה בכך משום חילול הקודש והשיר הודפס בכיתוב רגיל.

בכשרונו השירי יוצא הדופן, מציג פושקין את הרגע בו נצנץ במוחו של פטר הגדול הרעיון ליסודה של העיר בביצות שעל גדות הנייבה – כרגע בעל משמעות מיסטית והתגלות ניסית:

הפרולוג לפואמה – אחת היצירות החשובות והמפורסמות של פושקין –  רווי  אהבה והערצה לצאר שעל פי רעיונו ופקודתו יוסדה העיר.

שורה מספר 43 בשיר נשמעת ברוסית כך : LIUBLIU TEBIA, PETRA TVOREN’E

הביטוי שבחר פושקין להשתמש מתאים יותר לתרגום “בריאה” – המוקדש לבריאת העולם בתרגום לרוסית של הפרק הראשון בבראשית. הגם ששלונסקי תרגם “אהבתי מפעלו של פטר”

 בפרק השני של הפואמה מתאר פושקין את השטפון שהציפו מימי הנייבה, שעלתה על גדותיה, את סנקט-פטרסבורג ביום 7.11.1824  [ אסון שהתרחש בפועל ] וגבה קורבנות רבים.

 

ההצפה של פטרבורג – 1824 – סוס ורוכבו רמו במים הגואים

בשיר מספר פושקין על הפקיד הקטן ייבגני, [ ואין להחליפו בגיבורו האחר “יבגני אונייגין” ] שבגבור השטפון חושש לחייה של אהובתו פַּרַשָׁה – והפקיד הקטן, המודאג והאומלל יוצא לחפש אותה בין הריסות השכונה בה התגוררה ואין הוא מצליח למוצאה. מתוך ההרס הרב שנגלה לעיניו הוא מסיק כי היא נספתה בשטפון שגבה כמה אלפי קורבנות ואז הוא בא חשבון נוקב עם פטר הגדול – על בחירתו במקום מוכה פגעי טבע זה, לכונן בו את העיר – שכן בחירה זו והשטפון הביאו על ייבגני האומלל את אסונו האישי…

בייאושו הרב מאבד ייבגני את שפיות דעתו ומוצא עצמו מוטל למרגלות פסל “פרש הנחושת” שהוקם כדי לפאר ולרומם את פטר הגדול, עתה נדמה לו כי הפרש שעל הפסל מתחיל לרדוף אחריו והוא נמלט מפניו עד שהוא מוצא את מותו.

 

אלכסנדר בונואה – יבגני האומלל הנמלט מפני הפרש – 1904

הקמת מצודת פטר ופאוול [ פטרופאוולובסק] 

האמת ההיסטורית בדבר יסודה של העיר שונה מהאמת השירית אותה עיצב פושקין. תיאורו של פושקין, הפך ברבות השנים למיתוס של סנקט-פטרסבורג, והכל קוראים את שירו של פושקין כ”תיאור היסטורי” המשחזר את סיפור ייסודה של העיר.

אכן בחודש מאי 1703 הצליח צבאו של פטר הראשון לכבוש מידי השבדים, את המפרץ שעל גדת נהר הנייבה ולסלקם. אך המלחמה הצפונית עדיין לא נסתיימה ופטר חשש שהשבדים יאזרו כח וישובו לכבוש את המפרץ – שהיה מאוכלס בדלילות באיכרים ודייגים פיניים שהתגוררו בבקתות עלובות. כדי להבטיח את השגי הכיבוש ציווה פטר להקים מצודה על הגדה הצפונית של הניבה על גבי אי שכונה “אי הארנבות” שתשמש כמבצר שיגן על כיבושו ועל המסדרון האסטרטגי שפרץ לעבר הים הבלטי – מוצאה של רוסיה אל ארצות אירופה. המצודה נקראה פטרו-פאוולובסק [ ע”ש הקדושים פטר ופאול ]

פטר, שהיה ידוע באכזריותו ובתקיפותו נהג ביד קשה בשבויים השבדיים שהשתמש בהם לבניית המבצר יחד עם חייליו ואלפי איכרים רוסיים שהובאו לצורך בניית המצודה משימה שהושלמה בזמן קצר ביותר.
פטר לא חס על חייהם של בוני המצודה ודחק בהם לסיים את העבודה במהירות רבה – בלא שסיפק להם מזון מספיק וכלי עבודה מתאימים – פעולה שגבתה את חייהם של רבים מהבונים.

בציור משנת 1705 ניתן לראות את את המצודה – כפי שנבנתה אז – המוכרת כיום כ “כמצודת פטר ופאוול” – ומתנוססת על האי שעל נהר הנייבה בליבה של סנקט-פטרסבורג.

 

מראה מצודת פטר ופאוול – בימי הבראשית – 1703

 

בנייתה של העיר החלה לאחר שהמצודה כבר עמדה על תילה.

פטר, חניך בתי הספר לימאות באמסטרדם, שספג בצעירותו מתרבותה של אירופה, תיכנן אותה כנמל המוצא של רוסיה לים הבאלטי ודרכו לאירופה כולה.

להלן כמה משורות השיר בתרגום לאנגלית, המצביעות על הערצתו של פושקין לפעלו של פטר הגדול:

And thus He mused: “From here, indeed
Shall we strike terror in the Swede;
And here a city (4) by our labor
Founded, shall gall our haughty neightor;
‘Here cut’–so Nature gives command–
‘Your window through on Europe (5); stand
Firm-footed by the sea, unchanging!’
Ay, ships of every flag shall come
By waters they had never swum,
And we shall revel, freely ranging.”

 :והערת השוליים [5] מציינת

5. In his footnote Pushkin states: “Algarotti has somewhere said: ‘Pétersbourg est la fenêtre, par laquelle la Russie regarde en Europe.”‘ E. Algarotti (1712- 1764) was an Italian critic and philosopher.

כלומר “זכויות היוצרים” לביטוי “חלון לאירופה” שייכות, לפי פושקין,  למשורר, המבקר והפילוסוף האיטלקי אלגארוטי 1712-1764 .

 

מאז שפושקין כלל ביטוי זה בשירו – הפך הוא נחלת הכלל.

תוספת מיום 28.1.2017

לאחר פירסום פוסט זה לראשונה – הופיע תרגום מלא לפואמה של פושקין “פרש הנחושת” מעשה ידיו של המתרגם יואל נץ.

להלן תצלום ה”מבוא” ליצירתו של פושקין:

 

ולצד פיסקת המבוא ההערה מס’ 2 – בדבר היותה של סנקט-פטרסבורג “חלון-לאירופה”

 

על בנייתה של העיר כותב ההיסטוריון הרוסי ניקולאי קארמזין ( N. M. Karamzin (1766-1826), [ המצוטט בענין אחר בשמו בשיר עצמו ] :

 

“פטרבורג נוסדה על דמעות וגופות”

מצוטט מ : St. Petersburg, A Cultural History, Solomon Volkov 1995 p.11

 

ההיסטוריון הרוסי ( Vasily Osipovich Klyuchevsky (1841 – 1911

כתב:

“אני בספק האם יכול מישהו למצוא קרב אחד בהסטוריה הצבאית שהוביל למותם של כה הרבה חיילים כפי שהיה מספר הקרבנות מבין העובדים שמתו בפטרבורג . פטר קרא לעירו החדשה “גן העדן” אך עד מהרה היא הפכה לבית קברות ענק לאנשים.”

Klyuchevsky, works vol 4. p 196

 

“כדי לעמוד בתוכניות המשתנות שהוצבו על ידי פטר, עשרות אלפי פועלים, הועברו לדלתה של הנייבה מכל רחבי רוסיה. היה צה צוות-מוות – איכרים, חיילים,מורשעים, שבויים שבדייים, וטאטאריים. לא היו מגורים , לא היה מזון לא היו מכשירי עבודהעבורם. הם היו מעבירים בוץ מהביצות בתוך בגדיהם . סובלים מהגשמים, מותקפים בלהקות של יתושים, האומללים היו צריכים לתקוע ימודי עץ לתוך האדמה הבוצית. כמה מתו מרעב, מחלות והוצאות להורג ? יתכן מאות אלפים לפטר לא היה איכפת. איש לא עקב אחר מעשים אלו.” [ עמ’ 11 ]

פושקין שחשב כי פטר הוא:

“הומניות מתועבת יתכן גרועה יותר מזו של נפוליאון. ראוי להרהר בהבדלים ההחלטות המעשיות של פטר הגדול לבין הצווים הזמניים שהיה מוציא חדשות לבקרים. הראשונים היו תוצאה של מחשבה רחבה מלאים ברצון טוב וחכמה, האחרונים היו אכזריים , מכוונים ונראו כאילו נכתבו בשוט”

“פסח” בסיפורו הפטרבורגי על אותם קורבנות רבים שהוקרבו על מזבח האמביציות והרצונות של פטר הגדול, ואת טרונייתו של פושקין כנגד פטר הגדול שם פושקין בפיו של ייבגני,  אותו פקיד קטן, המאבד את אהובתו פַּרַשָׁה ואגב כך גם את שפיות דעתו ואת חייו – על בחירתו של פטר להקים את העיר במיקום קשה זה הנתון להשפעות כה חזקות וטרגיות של מזג האויר.

תהילתו של פטר הגדול באה לו בעיקר לאחר ניצחונותיו בקרב פולטבה בהם הצליח להדביר את צבאות שבדיה .

נצחון זה – הונצח בציורים בהם נראה המצביא הדגול מוביל את צבאו לנצחון רב החשיבות על השבדים בשנת 1709 כשהוא רכוב על סוסו :

 

פטר הגדול מוליך על סוסו את חילותיו לנצחון בקרב פולטובה – 8-7-1709

 

פטר הגדול על סוסו – מועטר על ידי המלאך – ברקע מראות קרב פולטובה

 

 

תיאוריו של פטר הגדול המנצח על גבי סוסו – הקדימו בכמאה שנה את מנהגו של נפוליון – שגם הוא נקשר בהסטוריה כמנהיג ומצביא המוכן להקריב קורבנות רבים מנשוא על מזבח האידיאלים והאמביציות שלו.

נפוליון הוצג רבות רכוב על סוסו כגון בציורו רב הרושם של הצייר Jean Louis David המציגו רוכב בעוז ובעיזוז על סוסתו Marengo וחוצה את האלפים במעבר סנט. ברנרד לעבר כיבושה של איטליה:

נפוליון על סוסתו מרנגו חוצה את האלפים

 

מעריציו הרבים של נפוליון בצרפת,  מחלו לו על קורבנות השווא שהביא על דור שלם של צרפתים שהוקרבו על מזבח האמביציות שלו ולא שכחו לחנוט את גופתו של הסוס Vazir אחד מסוסיו האהובים – והם מציגים אותו לראווה במוזיאון הצבאי שבארמון האינבלידים בפאריז.

אך, כמסתבר הסוס שותף לא רק לנצחונות אלא גם הוא משלם את מחיר הכשלון:

 

סוסו של נפוליון – מובס כרוכבו – זנבו בין רגליו – בנסיגה ממוסקבה

האנגלים השמחים לאידו של נפוליון שלא הצליח לכבוש את אנגליה, הציגו את  השלד של Marengo הסוסה על רקע ציור של נפוליון רוכב עליה.

כדי לאמר משהו כגון:

“כך עוברת תהילת עולם” – Sic transit gloria mundi 

 

 

 

 

 

 

האנדרטה לכבוד נצחונות הצאר פטר הראשון על השבדים – [ 1800 ] 

 

פטר הגדול שידע אל נכון שעליו להנציח את נצחונותיו ולפאר עצמו גם כמצביא דגול שכן הפסוק על זמניותה של תהילת עולם היה ידוע לו ככל הנראה,  הזמין עוד בחייו מאת הארכיטקט והפסל האיטלקי קרלו ברטולומיאו ראסטלי Carlo Bartolomeo Rastrelli אנדרטה לפיאורו כמצביא צבאי:

לקח לאמן כשמונה שנים לעבד את הדגמים השונים לאנדרטה – ופטר לא הספיק בחייו לראותה נישאת על מכונה. העבודות על הקמת האנדרטה נעצרו. רק בשנת 1800 – בימי שלטונו של הצאר פאבל הראשון הסתיימו העבודות על האנדרטה וזו הוצבה לפני מבצר מיכאלובסקי – ששימש גם כבית הספר למהנדסי ארטילריה – מקום בו למד דוסטוייבסקי את מקצועו – אותו שמח להחליף בעט הסופרים.

 

האנדרטה לכבוד פטר הגדול – קרלו רסטלי [להגדלה הקלק ] [תצלום ויקטור]

 

 

לתמונה בגודלה המקורי – הקלק על מגדלת

 

דוסטוייבסקי

 

גשר אניצקוב שעל נהר הפונטנקה – במפגש עם נייבסקי פרוספט – 1890 [ להגדלה -הקלק ]

 

כאשר פיודור מיכאלוביץ דוסטוייבסקי, חזר בשנת 1859, לאחר ארבע שנות מאסר ועבודת פרך ועוד שש שנות גלות בסיביר הרחוקה, מצא עצמו בעיר שקצב החיים בה הואץ.

בעת שדוסטוייבסקי היה מפסיע פסיעותיו, ומודד צעדיו, ברחובותיה המרוצפים אבני מדרכת קטומות של הבירה הצפונית, לא יכול היה למלט מבטו מן הסוסים הרבים שמילאו את רחובותיה, ולא יכול היה להמלט משאונם ומריחות השתן שהיו נותנים במקומות חנייתם.

טרויקות ודרושקות היו מתרוצצות הלוך ושוב בשדרות נייבסקי – ובשאר רחובותיה של העיר ומעבירים את עשיריה הלוך ושוב לעניניהם:

נייבסקי פרוספקט – סוסים עד מלוא העין

סוסים היו כלי העבודה וכלי התחבורה העיקרי בה – אך בצד היותם מראה של יום יום בעיר – שימש הסוס גם כסמל לשלטון ולשררה.
הם כיכבו באנדרטאות לרוב שהיו פזורות בעיר לתפארה, ודוסטוייבסקי חד העין ובעל המבט המפוכח לא יכול היה שלא להבחין בנוכחותם המרשימה.
הם היו ניצבים גאים ונישאים ; שריריים ובעלי עיזוז ; מקרינים עוצמה שלטון ונֶחְרָצוּת והשועטים קדימה תמיד לאיזה נצחון נוסף… בכיכרותיה ולאורך הפרוספקטים הרחבים והארוכים שלה.

 

 

Narva Triumphal Arch – 1834 

שער הנצחון של הנארבה – היא הדרך הראשית שהובילה לסנקט-פטרסבורג, הוקם בזריזות כשער עשוי עץ, לקדם את פניהם של חיילי צבא הצאר בשובם לבירה לאחר נצחונותיהם על צבאות נפוליון.

בשנים 1827-1834 הוחלף שער הנצחון מעץ בשער נצחון מאבן שנעשה כחיקוי לדגם שער הנצחון בקארוסל ליד הלובר שבפאריז – שער שהקים נפוליאון כדי לפאר את נצחונותיו באירופה ולאחר הקרב המפורסם באוסטרליץ.

בראש השער הוצבה דמותה של ניקה – אלת הנצחון במיתולוגיה הרומית – כשאת ככרתה מובילים שישה סוסים עזי מבע. את הפסל הקים הפסל הרוסי : Peter Clodt von Jürgensburg וכאן ניתן לראות תצלום שלו בשנת 1910 – ניתן להניח כי גם בימיו של דוסטוייבסקי מראהו היה דומה:

 

 

 שער הנצחון של נארווה – סנקט. פטרסבורג – 1910

 

 

לאחר מלחמת העולם השניה בה ניזוק השער מהפצצות הגרמנים הוא שופץ ונצבע ירוק וכך נראית כיום מרכבת הנצחון על ששת סוסיה:

 

ששת הסוסים המדהירים את מרכבת הנצחון – שער הנצחון המפואר של הנייבה – להגדלה הקלק על התצלום

 

כאמור, שער נצחון זה היה התשובה הרוסית לשער הנצחון שהוקם בפאריז בשנת 1806-8 לכבוד נצחונותיו של נפוליאון עת כבש את אירופה. השער הידוע כיום בשם שער הנצחון של הקארוסל  Carrousel – מוצב בין מוזיאון הלובר ובין גני טיולרי בדרך אל שער הנצחון הגדול יותר שלקח עוד כ 30 שנה להקים אותו.

גם כאן מרכבת השלום מודהרת על ידי ארבעה סוסים המכונים  Quadriga – שנוצקו בפאריז כחיקוי של ארבעת הסוסים שהובאו מקונסטנטינופול ומפארים עד היום את כנסיית סאן-מרקו בונציה.

שער הנצחון – קארוסל – פאריז – להגדלה הקלק על התצלום

 

[ 1829 ] General Staff  – Triumphal Arch

בקצה הצפוני של נייבסקי פרוספקט – מול ארמון החורף של הצארים נבנה לאחר הנצחונות על צבאות נפוליון בנין המטה הכללי של הצבאות הרוסיים. בין שני חלקיו של הבנין רב הממדים הוקם 1818-1829 שער נצחון לכבוד הנצחונות על צבאות נפוליון. על  מלאכת הקמת פסל כרכרת הנצחון המוסעת על ידי שישה סוסים רבי הבעה – הופקדה הפסל הרוסי Stephan Primorov וגם הוא פיסל מרכבה ובה שישה סוסים המוליכים את מרס, אל המלחמה הרומי, אל הנצחון

מרכבת הנצחון – כיכר הארמון – סנקט פטרסבורג – להגדלה הקלק על התצלום 

 

  [1832 ] Alexandrinsky Theater

 לא רק שערי ניצחון שהוקמו לכבוד הנצחון הרוסי על נפוליאון עוטרו בכירכרות נצחון. גם התיאטרון האלקסנדריני – השוכן בבנין שתוכנן על ידי האדריכל קרלו רוסי ונחנך בשנת 1832 – השוכן בסמוך לנייבסקי פרוספקט זכה למרכבת ניצחון שעוצבה על ידי הפסל הרוסי :  Peter Clodt von Jürgensburg – הפעם הסתפק הפסל במרכבה בת ארבעה סוסים בלבד [ בדומה לרבעיית הסוסים (Quadriga ) שפיסל עבור תיאטרון הבולשוי במוסקבה ] :

 

מרכבת הנצחון מובלת על ידי ארבעה סוסים – התיאטרון האלקסנדריני – להגדלה הקלק על התצלום

 

הצארים הרכובים על סוסיהם הם מוטיב-חוזר בחזותה של סנקט-פטרסבורג, המשופעת באנדרטאות

 

 

האנדרטה לכבוד הצאר ניקולאי הראשון [ 1859 ]

אנדרטה זו לכבודו של הצאר ניקולאי הראשון הוקמה על יד הפסל Peter Clodt von Jürgensburg בשנת 1859 בכיכר שלפני הקתדראלה בעלת כיפת הזהב על שם איזאקיי הקדוש . הישגו הגדול של הפסל היה להציב אנדרטה כה גדולה ומרשימה כאשר הסוס מיוצב על הכן הנושא את האנדרטה בשתי רגליו בלבד – הישג טכנולוגי מרשים לאותם ימים.

מבט מקרוב על האנדרטה ועל העוצמה שמשדר הסוס ורוכבו – ידגימו את היחס שביקשו מקימי האנדרטה ליחס לצאר הרוכב על סוסו המאיים והנחוש:

האנדרטה לכבוד הצאר ניקולאי הראשון – מעשה ידיון של פיוטר קלודט 

 [תצלום ויקטור]

 

ארבעת הסוסים שעל גשר אניצ’קוב [ 1850]

הגשר שהוקם על נהר הפונטנקה במפגשה עם נייבסקי פרוספקט הוא, ללא ספק , המפורסם המפואר והמרשים שבין הגשרים הרבים החולפים מעל תעלותיה ונהרותיה של סנקט-פטרסבורג. מה שמייחד גשר זה הם ארבעת הסוסים המוצבים בארבע פינותיו – שהוזמנו על ידי הצאר ניקולאי הראשון מהפסל  Peter Clodt von Jürgensburg

 

 

להגדלה – הקלק על התמונות [תצלום ויקטור]

 

 

המבט של דוסטוייבסקי 

דוסטוייבסקי, לא הלך שבי אחר הצדדים האימפריאליים של סנקט-פטרבורג, ואת מבטו מיקד ב”סנקט-פטרבורג-תחתית“, זו של העניים וה”חלכאים והנדכאים” הוא לא נתן לפאר של ארמונותיה ובניניה של הבירה הצפונית, לסנוור אותו: האנדרטאות הפזורות בעיר זכו ממנו להערות סרקסטיות – כגון זו שבראש פוסט זה דברים ששם דוסטוייבסקי בפיו של מרמלדוב המספר על התלאות שעברו עליו ועל משפחתו :

“הנה איבדתי את המשרה [ של “יועץ טיטולארי” – משרה פקידותית נמוכה – ו’ ] , ולא בגלל איזו אשמה אלא בגלל שינויים בכח-אדם, ואז כבר נגעתי ! … שנה וחצי עברו מאז מצאנו את עצמנו סוף סוף לאחר נדודים ותלאות רבות, בעיר הבירה הנאדרה הזאת, המקושטת באנדרטאות לרוב וכאן השגתי לי משרה… השגתי ושוב איבדתי”  [ החטא ועונשו – עמ’ 34 ]

הדברים נאמרים על ידי שיכור במסבאה של שיכורים ואדי האלכוהול נידפים מן הדברים המצוטטים באירוניה וסארקאזם כלפי העיר שאת ענייה ודחוייה הוא מתאר בספרו.
האנדרטאות של “הבירה הנאדרה” עבור דוסטוייבסקי הן שוכני כיכר סנאיה – שאול תחתיות של סנקט-פטרסבורג – ולא פסלי הברונזה המצוחצחים והמבריקים הנושאים על גופם השרירי והגאה את המצביאים בעלי הכח והשררה.

בשונה מפושקין, שהודיע במפורש על אהבתו לבריאתו של פטר –

דוסטוייבסקי בלשונו הצינית והסרקסטית – ביטל אהבה זו במחי משפט אחד קצר:

“מצטער, אני לא אוהב אותה. חלונות, חורים ומונומנטים”….

[St. Petersburg, A Cultural History, Solomon Volkov 1995 p.52

והרמז כלפי פטר- שהגה את רעיון ה”חלון לאירופה” ברור – לא חלון אלא חור ומצבור בנינים מרובי חלונות – כגון אותו :

“בית אדיר מידות שקיר אחד שלו פונה אל התעלה וקיר אחר אל רחוב ס. בית זה ניצב לפניו על דירותיו הקטנות, המאוכלסות במיני עושי עסקים – חייטים, מסגרים, טבחיות, גרמנים למיניהם, בחורות המתפרנסות מעצמן, פקידים זוטרים וכולי. הנכנסים והיוצאים התרוצצו הלוך ושוב בשני שערי הבית ובשתי חצרותיו . שירתו כאן שלושה או ארבעה חצרנים…”

– זה תיאור בית המגורים בו מתגוררת הזקנה – ה”קורבן” של רסקולניקוב אשר מיד עם כניסתו לדירתה הבחין:

“הוא סקר במבט מהיר את תכולת החדר כדי ללמוד ולזכור במידת האפשר את מיקומם של החפצים. אבל לא היה בחדר שום דבר מיוחד. הרהיטים , כולם ישנים מאוד ועשויים מעץ צהוב היו: ספה בעלת משענת עץ מעוקמת ענקית, שולחן עגול מוארך שעמד לפני הספה, שולחן-תמרוקים עם ראי קטן, הצמוד לקיר בין החלונות, כסאות ליד הקירות, ושתים שלוש תמונות במסגרות צהובות שנקנו בפרוטות והציגו עלמות-חן גרמניות האוחזות בידיהן ציפורים…”
[ החטא ועונשו עמ’ 22-23 ]

 

תשומת הלב שמקדיש דוסטוייבסקי לעיצוב הפרטים הקטנים המייצגים את העוני והדלות – כה בולטים על רקע השתיקה הרועמת שלו לנוכח פארה, ארמונותיה ואנדרטאותיה הרבות של סנקט-פטרסבורג.

אפילו האנדרטה של פלקונט – שזכתה לתשומת לב כה רבה בפואמה של פושקין – לא הותירו על דוסטוייבסקי את רושמה.

מבקרים מציינים כי דוסטוייבסקי, שכמעט בכל ספריו מככבת בצורה זו או אחרת העיר סנקט-פטרסבורג,  התכתב מעט מאוד – אם בכלל – עם יצירתו רבת ההשפעה של פושקין “פרש הנחושת”, שהיא חלק בלתי נפרד מהמיתוס של העיר המופלאה הזו:

 

התיחסות מרומזת לייבגני גיבורו של פושקין ב”פרש הנחושת”

בספרו “הכפיל” מציג דוסטוייבסקי גיבור [ בפועל “אנטי גיבור” ] יאקוב פטרוביץ גוליאדקין,  שמגלה יום אחד כי קם לו העתק מדוייק. ועד מהרה יצאו המבקרים [ כגון אסקרוב ]  שקבעו “בסיפור הזה רואים אנו לא את השפעת גוגול, כי אם חיקוי לו “ [ כשהוא מכוון ל”חוטם” של גוגול ] וגזרו את דינו של הסיפור שבת קול של סיפורו של פושקין החוטם מפעמת בו.

ואולם יש הרואים את הדברים אחרת. למשל דעתו של פרופסור עמינדב דיקמן, המתרגם רב הכשרון אשר כתב ב”אחרית הדבר” שבשולי “הכפיל” של דוסטוייבסקי:

“ככל הסופרים הרוסיים בני זמנו, היה עליו למשמע לעצמו את מורשתו של פושקין, שב 1846 היה מותו – עשר שנים קודם לכך, טרי מידי. בכמה מסיפוריו של פושקין היה גם כן יסוד הופמני ברור. אולם לא לשם כיוון דוסטוייבסקי את תשומת ליבו האומנותית, כמדומה, אלא לפואמה המאוחרת “פרש הנחושת”( פורסמה לאחר מות המשורר ב 1837) כפי שצויין בכל ההסטוריה של הספרות הרוסית היה גיבורה של פואמה זו, הפקיד הפטרבורגי יבגני ( שאיננו אונייגין ! ) אב-טיפוס האדם הקטן, שעד מהרה מילאו צאצאיו הספרותיים את מרחב בספרות הרוסית כולה.”

אכן, מציין עמינדב דיקמן :

“אף שגם ייבגני יוצא מדעתו בהמשך הפואמה, שיגעונו שונה תכלית שינוי מזה של גוליאדקין, מפני שניתכת עליו בעקבות אסון נורא (אהובתו נספתה, כנראה בשטפון) “

– ומה ששונה הוא שאצל גוליאדקין ניתן לגלות גם אמביציה – אבן יסוד שתתנפח ותגדל לממדים הרי-אסון אצל גיבורו של “החטא-ועונשו”.

 

אני מציע לקרוא את “החטא-ועונשו” ולפענח את דמותו המורכבת של רסקולניקוב כמי שמצא לו “צידוק” ו”הכשר” כביכול לביצוע מעשה הפשע שביצע – לא בנפוליון, הוא האילן הגבוה שרסקולניקוב ניתלה בו , הגם שרסקולניקוב מצביע עליו כעל מקור השראה ומקור הרשאה וכ”נותן רשות” או “מצדיק” לבצע רצח.

באופן סמוי יותר – מטעמי הצנזורה – כיוון דוסטוייבסקי ברומאן זה שאחד מגיבוריה היא העיר שהקים פטר הגדול – אל אביה של העיר – אל פטר הגדול שכמוהו כמו נפוליון נטל רשות לעצמו להקריב קורבנות רבים מנשוא – להגשמת האמביציה האישית שלו.

דוסטוייבסקי, שסבל רבות מהתערבותה של הצנזורה – עתונו נסגר בשל עבירות צנזורה והוא עצמו נאסר ליומיים בשל עבירות אלה – חשש לשים את הדברים “על השולחן” והעדיף להסוות את ביקורתו הנחרצת על הצאר פטר הגדול – דווקא בשל אותו “חלון לאירופה” שדוסטוייבסקי ה”סלאבופיל” [ מעריץ הסלאביות ] שראה בהשפעה של אירופה על רוסיה כאסון, ולההלביש עליו את בגדיו וכמה מתכונותיו ומעשיו של נפוליאון.

ברוסיה של הצארים, על אף מגבלות הצנזורה המחמירות שכפה שלטון המלוכה, על נפוליון מ “אוייב האומה הרוסית” – מותר להעביר כל ביקורת וביחוד לאחר שנחל תבוסה כה רבה ונסוג מרוסיה חבול וחפוי ראש על סוסו כשזנבו בין רגליו.

מה ששאב דוסטוייבסקי מ”פרש הנחושת” אינה האנדרטה ואינו “פטר הגדול” – הזוכה להלל רב מעטו של פושקין בפרולוג לפואמה, אלא את השגעון של האיש הקטן המאבד את שפיות דעתו.

איזכור “פרש הנחושת” ב”המתבגר”

הפעם היחידה בה מאזכר דוסטוייבסקי במכלול יצירתו הספרותית במפורש את “פרש הנחושת” הוא בקטע שאצטט להלן מתוך “המתבגר” – שם חולם הגיבור – על בוקר פטרבורגי ערפילי בו האובך יעטה את העיר כולה וכך “תעלם” לה העיר – וכאשר ענן האובך יתפוגג יסתבר לו לגיבור ארקדי דולגוריקי – אותו צעיר הנתון בלבטי התבגרותו – כי העיר נעלמה וחזרה להיות אותה ביצה פינית כפי שהיתה טרם ברא אותה פטר הגדול – ולמען שלמות התמונה – כך יכתוב דוסטוייבסקי

On such a Petersburg morning, foul, damp and foggy,
the wild dream of some Herman out of Pushkin’s “Queen of Spades” (a colossal figure, an extraordinary and regular Petersburg type–thetype of the Petersburg period!) would, I believe, be more like solid reality. A hundred times over, in such a fog, I have been haunted by a strange but persistent fancy: “What if this fog should part and float away, would not all this rotten and slimy town go with it, rise up with the fog, and vanish like smoke, and the old Finnish marsh be left as before, and in the midst of it, perhaps, to complete the picture, a bronze horseman on a panting, overdriven steed.”

 

אכן דוסטוייבסקי מקיים את שנאתו או כביטויו שנועד להשיב לפושקין אי-אהבתו למפעלו של פטר כשאמר:

 “מצטער, אני לא אוהב אותה. חלונות, חורים ומונומנטים”….

 

 

דוסטוייבסקי לא זכה לקרוא את דבריו של אנדרי ביילי בספרו “פטרבורג” ובו התיחסותו של ביילי בשנת 1916 לאנדרטה המפורסמת המככבת בפואמה של פושקין, כאילו הסוס המזנק בשתי רגליו קדימה היא רוסיה עצמה – אך ראוי להביא דברים אלה לשם השוואה:

הוא עבר על פני הגשר הנוצץ והמשיך.
מעבר לגשר, על רקע כנסיית איסקיי, עלה סלע מהעכרירות.
פורש את זרועו שהעלתה ירוקה עמד הפרש המסתורי;
הסוס זקר שתי פרסות מעל כובע הפרווה הצמיר של גרנדיר;
כובע-הפלדה הצמיר של הגרנדיר נטלטל לאט בין הפרסות.
צל הליט את פניו העצומות של הפרש.
כף-יד חתכה באויר מואר הירח.
מאז הימים הפוריים ההם, כשדהר פרש-המתכת לכאן,
כשהדהיר את הסוס על השחם הפיני,
חולקה רוסיה לשנים.
חולקו לשניים גם גורלות המולדת.
מתייסרת ובוכה עד השעה האחרונה,
חולקה רוסיה לשנים.

רוסיה, כמוך כסוס !

שתי פרסותיך הקדמיות זינקו אל החשכה, אל הריקות,
ושתי הפרסות האחוריות נטועות איתן בקרקע השחם.
גם את רוצה להנתק מהאבן המחזיקה בך,
כפי שניתקו את עצמם מהאדמה כמה מבנייך המטורפים ?
גם את רוצה להתנתק מהאבן המחזיקה בך,
להיתלות באויר ללא-רסן ולצלול בתוהו המים ?
ואולי את רוצה לזנק מבעד לערפילים לאוויר,
ולהיעלם עם בנייך בעננים?
או זקורה על רגלייך האחוריות,
שקעת לשנים רבות בהרהור נוכח הגורל המאיים שהטיל אותך לכאן,
שבו אפילו השקיעה היא רבת-שעות,
שבו הזמן עצמו צונח לחילופין אל ליל-צינה או אל הזוהר היומי ?
ואולי, מפחד הקפיצה , שוב הציבו את פרסותייך,
כדי לצנוף ולשאת את פרשך הגדול אל מעמקי המישורים ?
אל יבוא היום !
לאחר שקם על אחוריותיו ועיניו אומדות את האויר,
לא יציב סוס הנחושת את פרסותיו;
הקפיצה מעל ההסטוריה תבוצע.
גדולה תהיה המהומה.
הארץ תיבקע.
ההרים יתמוטטו ברעידת-אדמה הגדולה,
וברעידת-האדמה זו יעלו בכל המישורים שלנו נבונים,
ניז’ני, ולדימיר ואוגליץ ימצאו את עצמםן על גבנונים
ופטרבורג תנצח.

[  פטרבורג, ( 1916) אנדרי ביילי  תרגום צבי ארד, זמורה ביתן, מוציאים לאור עמ’ 72  ]

כאשר רסקולניקוב נמצא בסערת רגשותיו ומתלבט ביחס למה שעשה – כחלק מתהליך ה”עונש” שהוא מעביר את עצמו – הוא משיח בינו ובין עצמו – ומרמז – הן לנפוליון והן ל”ארד”, [ אם תרצו “נחושת” או “ברונזה” ]  הוא החומר ממנו נוצקה דמותו של פטר הגדול – ושאר המצביאים – באנדרטאות ש”הבירה הנאדרה” נתברכה בהן לרוב:

 

ואיך, כשאני מכיר את עצמי, כשהיתה לי תחושה מוקדמת לגבי עצמי, איך העזתי לקחת גרזן ולהתלכלך בדם. הייתי חייב לדעת מראש… אה! והרי גם ידעתי, בפירוש ידעתי!” – לחש בינו ובין עצמו בייאוש”.
מידי פעם קפא ונעצר ללא ניע לפני אחת המחשבות:
“הו לא האנשים הללו קורצו מחומר אחר; השליט האמיתי כזה שמותר לו הכל, עושה שמות בטולון, עושה טבח בפאריז, שוכח צבא במצרים, מבזבז חצי מליון אנשים במסע למוסקבה ומסתפק במשחק מילים בווילנה;
והנה הוא ולא אחר, אותו האיש עצמו זוכה לאנדרטאות, – ומכאן משתמע שלו מותר הכל, הו לא, אנשים כאלה אינם לבושים בגוף אלא בארד” 

ופתאום מחשבה צדדית אחת כמעט הצחיקה אותו :

“נפוליאון, פירמידות ווטרלו – ולעומתם אשת פקיד רזה ומגעילה, זקנה בלה, מלווה בריבית, עם תיבה מצופה קטיפה אדומה מתחת למיטה…”

[ החטא ועונשו – עמ’ 308 ]

דוסטוייבסקי שעירו סנקט-פטרסבורג העמידה בחוצותיה אנדרטאות כה רבות וכה מרשימות, שסוסים עזי-מבע ממלאים אותה למלוא העין – לא כלל אף אחת מהיצירות הפיסוליות המרשימות הללו ביצירתו העניפה.

על רקע “שתיקה רועמת” זו – ראוי לשים לב לעיבוד הספרותי שהעניק דוסטוייבסקי לסיפורו של סוס אחד – מוכה ועלוב כפי שמופיע בחלומו של רסקולניקוב – חלום שדוסטוייבסקי הכתירו “חלום חולני”;

עליו ניתן לקרוא בפוסט הבא : על ה”חלום החולני”

 

 

__________________________________

דוסטוייבסקי – החטא ועונשו – רסקולניקוב – רשימת הפוסטים

_____________________________________________

[1] דוסטויבסקי-החטא ועונשו: ממצוקה ליצירת-מופת

[2] דוסטויבסקי-רסקולניקוב: צד החטא וצד העונש

[3] דוסטויבסקי-רסקולניקוב: החטא או הפשע ועונשו 

[4] דוסטויבסקי-רסקולניקוב: הפתיחה

[5] בעקבות דוסטויבסקי-רסקולניקוב: מהבית אל הגשר

[6] בעקבות דוסטויבסקי: סוסים ואנדרטאות בפטרבורג

[7] דוסטויבסקי-רסקולניקוב: “חלום חולני”

[__] המשך …יבוא…

 

 

 

 

 

 

 

 

Google Translator
[render-milim-gtranslate]
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....