קישור ל- goto facebook page
היום 23.11.2024, 20:36. באתר "מילים" 672 פוסטים ובהם 857,912 מילים. { לשם השוואה: לפי ה'ויקיפדיה' בתנ"ך כולו יש 306,757 מילים...}
קטגוריות
[render-milim-categories]

[06.3.07] העפרון….

14 ביולי, 2010

 

כחום הקיץ שכבר עמד בעיצומו ומועד היציאה היה ממשמש ובא וההכנות הנחוצות לשהות המתמשכת מחוץ לבית עמדו לפני סיום- ועדיין קיננה איזו תחושה של ריקנות ושיממון, ואַיִן גדול  רִיק וְתָפֵל והחמצה הולכת מתרחשת ובאה.

והנפש מבקשת איזה שביב של תקווה, מעין תרמיל לשאת בו דבלים לעת מצוקת-רעב-מצמיתה, משהו משובב-נפש שיצנן את חומו של יולי – אוגוסט העומד לקפוח על ראשי; משהו שיסיר או למצער ירכך וישכיח ולו במעט את החול והאבק והשיגרה והחוזר-חלילה מיום-ליום, ויושיע מהחד-גוווניות האפורה. משהו אחר, רחוק ומרוחק ; רציני וכבד ; טורד ומעסיק ושאינו מניח ותופס בציצית הראש וחולץ ושולף מן הסתמיות ומן ההבלות והשגרה העומדת ובאה בשקט דורס בימי הכרח אלו, שהנה הם באים ומתרחשים ומאיימים וקול צרצורם המונוטוני כבר מנסר ומזכיר את אותה גזירה שאין להמלט מפניה ואין שמץ של צהלה לקראת בואה.

 

העטיפות בחנות הספרים, שם חיפשתי לי מוצא-של-פדות, היו רבות, צבעוניות, עליזות ובעיקר אופטימיות, כיאה וכראוי ל’ספרי-טיסה’  – אך אני ביקשתי לנפשי משהו אחר:  עב-כרס, רווי מילים רבות, עמוס משפטים דחוסים, רוחש רעיונות מורכבים, מסובכים, סתומים וחסרי פשר שיפיחו בי אווריריות – כנגד השגרה הבאה עלי כעננה רובצת…

בעודי מרפרף בין הספרים צצו ועלו שני כרכים חבוקים זה לזה בחבק ניר פשוט, ותחת המעטפת הזולה בצבעי סגלגל ירקרק רכים מבצבץ צבע החול-הצחיח של עטיפת הקרטון הנוקשה.

עודי פוסח על הסעיפים, ומתלבט, האם מכאן, מבין עטיפות נזיריות אלו יבוא ישעי, ובין המילים הצפופות המודפסות שם תבוא פדותי, והמוכרת החיננית שהבחינה בהיסוס שבהילוכי בין הספרים, באה לחלץ אותי מן המיצר, ולנוכח הדפדוף שרפרפתי בשני הכרכים אותם חילצתי מן החבק, הצהירה, בחגיגיות כי ” “אכן כן ! זה של  אותו אחד שכתב את “מוות בוונציה”, אם אתה זוכר את הסרט של האיטלקי הזה, נו מה שמו…”.

די היה באמירה זו והנה לנגד עיני מזהירים זהרורי קרני השמש המשתברות מן הים, לנוכח גופו הדק והמזמין של Björn Andrésen  בבגד הרחצה המפוספס כחול, והוא משתובב עם חבריו על חוף  Grand Hotel De Bains כשברקע, וכנעימה המלווה את הלכי הרוח של הסופר המהולל בן החמישים, שצער-העולם הוא המכונה בשפתו Weltschmerz    כולו מונח על כתפיו ומעיק על ליבו, נשמעים צלילי הנבל הרכים המלווים את יפחתה הרוגשת של התזמורת, באדג’ייטו רווי משברי-הנפש של החמישית של מהלר. ובגבור המוזיקה נופל גיבורנו על כסא הבד ולנוכח גופו השברירי של טאג’יו המופל על החול בהשתובבות עם חבריו, גוברים על הסופר המזדקן יסוריו, זיעה מכסה את גופו וממיסה את טיפת הצבע השחור הנוזלת מהמצח על לחיו של Dirk Bogarde – ואז פוקע מיתר ליבו של גוסטאב פון אשנבאך והוא משיב נשמתו לבורא לנוכח היופי בהתגלמותו הנערית…

כל אלה פעלו עלי את פעולתם, והחלטתי, ללא צל של ספק : בהשפעתו הישירה של אותו איטלקי ששמו, כפי שהערתי בלמדנות למוכרת החיננית, לוקינו ויסקונטי, כי אשא את שני הכרכים עימי ויהיו לי כגלגל מציל נפש, בים החול המצפה לי בחוסר המעש, של ה”תעסוקה המבצעית”, כפי שנכתב בצו הקריאה שאהיה אנוס לבצעה, אי שם בחולות המדבר שבקצה מערב, מהלך כ 300-400  ק”מ מהבית, בואכה תעלת סואץ.

לעומת הלשון הרשמית של צו הקריאה, בפי חברי נקרא אותו דבר עצמו “להחזיק קו” – והרי – כך אומרים האומרים:  “שם ! דווקא שם ! מגינים על המולדת”, ולשם הצלחת המבצע, שנגזר גם עלי ליטול בו חלק, ולכן : ולמען תצלח עלי משימתי ואהיה קשוב ועירני ודרוך כדבעי בעניני אותה “החזקה” – שנגזר עלי להחזיק בקו, בחרתי, כי דווקא “הר הקסמים”, “של אותו אחד שכתב את מוות בוונציה” הוא שימלא מקומן של הדבלים בתרמילי…

 

מעט מאוד ידעתי עליו, אך, משבחרתי מה אשא בתרמיל נדודי, חשבתי להוסיף עליו עוד מעין כלי עזר, בחינת “מקל-טיולים בעל חוד של ברזל” המתלווה למהלך בדרכים…התומך בו, אף שרגליו נושאות אותו קוממיות, ובכל זאת הוא זקוק למשענת קנה רצוץ זה כקמע כנגד עין-הרע, או כלווית-חן המוסיפה לו למהלך בדרכים, תחושה  של יציבות ובטחון ושל שליטה במצבו… ומידה ראויה של נוכחות גנדרנית…

 

מחנות הספרים סרתי איפוא לחנות לממכר עטים, עפרונות ושאר כלים לכתיבה שבסמוך, לחפש מעין “מקל-טיולים בעל חוד של ברזל” שיקל עלי במסע זה, ויתמוך ברגלי הכושלות בעת המעלה בהר…שמשום מה כונה “הקסמים” ולא ידעתי על שום מה ולמה.

גם כאן, בחנות הכלים לכתיבה, הכל החל בשיטוטים חסרי פשר בין ארוניות התצוגה מזכוכית בהם היו מסודרים אחד ליד משנהו, כמו ארונות קבורה שחורים לאחר מגפה, עטים נובעים וכלי כתיבה אחרים לתפארה.  עד מהרה הבחין המוכר הזריז במבוכתי ועמד עלי לשרתני בנימוס מעושה. מתוך שיטוטי חסרי הפשר יכול היה להבין את לבטי וכנראה שנימת קולי הוסיפה והסגירה את מאוויי הפעם לאיזה כלי יוצא דופן, מכשיר שיכתוב כגון עפרון העופרת אך שיותיר סימנים קלושים על הדף, וימשיך בכתיבתו כאילו היה עט שהדיו נובע ממנו כמעיין המתגבר. חד-העין המנוסה והממולח, הבין מיד כי נפל לפניו טרף קל שניתן למכור לו משהו יקר במפגיע, אף שברור לכל כי אין לו, לקונה, כל צורך בו, ודאי לא להוציא עליו סכום נכבד, ומכאן ואילך הוליך אותי, וסובב אותי, הלוך וסבוב, בין ארונית התצוגה המזוגגת של העפרונות המכניים, והחל להציג בפני את מיטב מרכולתו – תוך שהוא משבח את יתרונותיו של כל אחד ואחד : “זה יתאים במיוחד, לארכיטקטים המבקשים למלא שטחים בהצללה כבדה” , וזה, לעומת זאת “יאה לשרטטים המבקשים למתוח קו דקיק וברור מנקודה לנקודה אחת לנקודה שנייה” ועמד וציטט משיר אחד של יהודה עמיחי:  “בין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד” והכל כדי להפגין ידענות וטעם אריסטוקרטי, אגב פטפוט ושיחת נימוסין קלה.

עד מהרה יכול היה המוכר הזריז להסיק כי איני זקוק לכלי שאיני יודע מהו ומה צורתו, אך נפשי כבר יוצאת אליו, כדרכם של המשרטטים שפרנסתם בכך, ואף לא כמצוותם של הארכיטקטים המשרבטים ביד זריזה בפני הלקוח את חלומותיו, ואף שבשלב זה עדיין לא גיליתי בפניו לצורך מה בדיוק נחוץ לי אותו מטה-כותב ברוך ובעדנה, אך המתמיד לכתוב, עשיתי את הטעות הבסיסית, של קונה בלתי מנוסה בהוויות קניה, וגיליתי למוכר את דעתי שאכן הפטור מהצורך לחדד את העפרון, חדשות לפרקים, הוא מאותם יתרונות המדברים נכבדות אל ליבי.

מה שנותר, הצהיר המוכר, הוא לעשות את הבחירה הנכונה לטעמי ואז העמיד אותי המוכר חד העין בפני מבחן קשה והציג בפני את הדילמה בה מתלבטים רוב לקוחותיו המקצוענים: מצד אחד תוצרת גרמניה המהוללת באיכותה ומצד שני תוצרת שויצריה, שלא פחות מן השעונים המפורסמים גם כאן הדיוק הוא סוד קסמם של הכלים שהם מייצרים…

כדי להביא את תהליך השקלא וטריא שכבר החל מעיק עלי , לכדי סיכום וגמר, שלף הממולח, את הקלף המנצח והטיל למערכה את שני השמות שכל שעלי לעשות הוא לבחור אחד מהם: האחד צרפתי והוראתו Montblanc שהוא כידוע שמו של הגבוה בהרי האלפים אך למרות כל סממניו הצרפתיים הוא מיוצר בגרמניה, ויכול אני להרגע שכן את יצורו החלו שנים רבות לפני שהד”ר יוזף גבלס החל לכתוב בעט נובע זה את נאומיו האנטישמיים, לבין השם השני Caran d’Arch שגם מצטלצל כצרפתי במובהק את יצורו נעשה בשויצריה הנטרלית והמעטירה. 

המוכר היה עוקב אחר תנועת  עפעפי כדי ללמוד מהם מתי אני מגלה חולשת הדעת וכשיבחין בכך יכה בברזל בעודו חם. אך משראה שאני פוסח על שני הסעיפים, וכבר הגיע הזמן לסיים מו”מ מתיש זה שעדיין לא הניב פרי כל שהוא, שלף את נשק יום הדין, וכשהוא מתקרב לאזני החל המוכר הממולח לוחש לי, כדי שסתם לקוח שנכנס זה עתה לחנות וכל מבוקשו היה פרוזאי ביותר וביקש להחליף את המילוי לפרקר שלו שעצר מלכתוב, לא ישמע את הסוד הגדול, השמור לאנשי שלומנו בלבד, כי יש לו עוד משהו להציג בפני, ואלה אוצרות עין לא שזפתן, שכן הם מוכמנים במגירה חבויה השמורה רק לשומרי סוד, שותפי-רז, העולים לרגל לחנות זו על מנת להעשיר מפעם לפעם את האוסף הבלתי נגמר של עטים ישנים, ואף עפרונות עשויים מתכות טובות, שאיש לא כותב בהם דבר, ואין לדעת לשם מה הם מוכנים להוציא עליהם ממיטב כספם. 

וכך שלף לפני מגירה חבויה וסודית עליה היו מונחים, כסרדינים בקופסתם, כמה עטים ישנים שהשנים ניכרות בהם ובינהם גם כמה עפרונות בצבע כסף עצוב ודוהה או בזהב נושן – ובעודי מהרהר איזה ידיים אריסטוקרטיות מוללו עפרונות אלו ואיזה דפים זכו כי יוטבעו בהם עקבות העופרת שלהם, המתין המוכר הפעלתן להחלטתי כיוון, כך אמר, שבשום מקום אחר לא ימצאו אוצרות כאלה שהם שווים, לא פחות ולא יותר, לאוצרות שנשדדו על ידי ארבעים השודדים ממערתו של עלי-בבה…

כבר, היה מאוחר, וטירחתו של המוכר לא היתה לשוא והתחלתי לאחוז ביראת קודש ראויה, במכמנים שהוצאו מחשכת המגירה הסודית, ולחוש אותם בידי ולכוון כדרך בה אוחזין שרביט לביצוע תפקידו, עוד עברו עלי לבטים כאלה וגם אחרים, ולאחר שהמוכר הממולח פסק לי את מחירו של כל אחד מהאוצרות החד-פעמיים המונחים כאן לפני, מיותמים מאוחז ומפעילות, סוף סוף נפל בנפשי הפור והצבעתי על האחד.

 

 

 

כוחותי כבר תשו אל מול מתקפת השיווק האגרסיבית, וכשבאה מנוחה קלה לייגע, בחנתי את בחירתי, מנסה להתרגל לכובד משקלו ומגעו המכשף, בא המוכר הזריז והסביר לי את דרכי תפעולו היום יומית של העפרון, וכיצד טוענים אותו בדקיקי העופרת התואמים את בית הקיבול שלו. ועוד הסביר לי הסבר היטב היכן לאחוז וכיצד להפעיל את המנגנון שישלוף החוצה את החרט הכותב ואז הכלי ייכנס לפעולתו וימלא את ייעודו ויהיה כמכחול בשפופרת.

כמחווה של רצון טוב העניק לי המוכר מיכל קטן עשוי פלסטיק חלבי, תעשייתי ושיגרתי בתכלית, ובחובו מסודרים זה בצד זה מוטות עופרת תואמים את קוטרו של הצינור החבוי לאורכו של הכלי, ובלעדי חומר חיוני זה, לא תופרח השממה, ודבר לא ייכתב, שהרי האדמה אף אם לחה היא לא תניב דבר אם לא יבוא הזרע לחובה להפרותה ולהצמיחה…

לאחר שתנאי העיסקה כבר סוכמו, ובעודי ממיין וסופר לו את השטרות שהיה עלי להשאיר בחנות,  העז המוכר ובמעין דחילו ורחימו אחרון, פנה אלי ובקול מהוסס אמר: “אם מותר לי לשאול,  לשם מה למר כלי מעין זה” וכשסיפרתי לו מה היא מטרת הרכישה, העלה חיוך סלחני על שפתיו, תוהה בינו לבין עצמו על הקונה המוזר שאינו מסתפק בעפרון פשוט לרשום לעצמו רישומים והערות בשולי הספר בין שני הכרכים החבוקים בחבק נייר שבידו השניה, והוא מהעביר, בתנועת נצחון ושביעות רצון את השטרות הרבים שהצליח לחלץ מידי בעבור מה שניתן היה לרכוש בסכום צנוע ושווה לכל נפש, למגירת הקופה וסגרה בליווי צליל חד וצורמני של צלצול מנצח, המודיע לכולי עלמה כי התמורה נבלעה לחשבונו של העסק. 

[ עד כאן עדכון מיום 10.3.2014] 

 

 

למחרת בבוקר כבר הייתי מוכן ומזומן ובעיקר מצוייד כדבעי למשימתי בשירות המילואים הממושך “להחזקת  קו” אי שם בסיני.

 

  

הציטוט מתוך הפרק “היפה” Hippe בחלק הראשון ב”הר-הקסמים”:

 “השיעור בציור היה השיעור הבא, והנס קסטורפ נתן את דעתו על כך, שלא היה עמו עפרון. כל בני כיתתו היו זקוקים לעפרונותיהם שלהם; אך הן יש לו בקרב בני הכיתות האחרות מיודעים, שיכול הוא לשאול מהם עפרון. אך המיודע שבכולם היה, כן הוא חש, פריביסלאב, המקורב לו ביותר היה זה, אשר בהסתר יש לו עמו דין ודברים; ובתנופת-גיל שהתרחשה בנשמתו החליט לנצל את שעת הכושר – שכן שעת-כושר היתה זו בעיניו – ולבקש מפריביסלאב שישאיל לו עיפרון. העובדה שזאת תהיה תעלולה מוזרה למדי, מאחר שלמעשה לא הכיר כלל את היפה, נעלמה ממנו, או שלא איכפת לו, מהיותו מוכה סנוורים בפחזנותו. וכך אירע, שעומד היה בקרב המולתה של החצר המרוצפת-לבנים לפני פריביסלאב היפה ואמר לו:

  

חלוקי המרצפת, בפתח כנסיית מריה, ליבק

 

“סלח לי, יכול אתה להשאיל לי עיפרון ?”

ופריביסלאב תלה בו עינייו הקירגיזיות שממעל לעצמות-הלחי הבולטות בפניו ודיבר אליו בנועם-הצרידות שבקולו, מבלי שישתומם או מבלי לגלות השתוממותו.

 “ברצון”, אמר. “אלא שצריך אתה להחזירו לי מיד אחרי השיעור.” ובכך הוציא את עפרונו מכיסו, עפרון נובע מוכסף עם טבעת, שהיו צריכים להסיטה כלפי מעלה, בשביל שיבצבץ החרט המצופה ציפוי אדום מתוך קנה המתכת. הוא הסביר את המנגנון הפשוט, בעוד שראשיהם התכופפו כאחד מעל לו.

 “ובלבד שתיזהר, שלא תשבור אותו!” הוסיף ואמר עוד.

מה עלתה על דעתו ? כאילו התכוון הנס קאסטורפ לבלי להחזיר לו את העיפרון או אפילו לנהוג בו ברשלנות.

 אחר כך זקפו עיניהם זה בזה מתוך חיוך, ומאחר שלא היה עוד מה לומר, נתנו איש אל רעהו תחילה את כתפיהם ואחר-כך הפנו את גבם והלכו.

 זה היה הכול. אבל מעודו לא היה הנס קסטורפ מרוצה בחייו כאשר היה בשיעור-ציור זה, כשמצייר היה בעפרונו של פריביסלאב היפה, – ועל הכל , בשל הסיכוי, שלאחר מכן יוכל להחזירו לפעליו, – דבר הלמד מעניינו, המוסק מכל אשר קדם. הוא נטל לעצמו את הרשות לחדד מעט את העפרון ומין הקיסמיות המצופות בלכה אדומה, שנשרו, שמר שתיים או שלוש במגירה פנימית בשולחן הכתיבה שלו במשך שנה תמימה כמעט, – כל הרואה אותן לא היה מדמה בנפשו, מה רבה חשיבותן. ואגב, התנהלה החזרת העיפרון בצורה הפשוטה ביותר, ואכן היה הדבר לגמרי לפי טעמו של הנס קסטורפ, ולא עוד, הוא אפילו התברך בלבבו על-כל, במגעו הטמיר והיפה.

ופריביסלאב לא אמר כלום, אלא בדק רק בחטף את המנגנון ותחב את העפרון לתוך כיסו.

ומאז לא הוסיפו עוד לדבר איש אל ריעהו, אבל בפעם היחידה הזאת, בזכותה של רוח היווזמה המפעמת את הנס קאסטורפ, הנה הנה התרחש הדבר…”

 { הר הקסמים, מתוך הפרק “היפה” ,  תרגום מרדכי אבי-שאול עמ’ 123-4}

 ________________________________________________________

 

פרשנים אחדים ביקשו לעמוד על פישרו של “עיפרון” זה שתומאס מאן חמד לו לצון-סופרים והעמידו במעמד כה רם בפרק “היפה”.

מענין לציין כי פרק זה הוא האחרון שהספיק תומאס מאן לכתוב, לפני שמלחמת העולם הראשונה הכניסה מעין מעצור בכתיבת “הר הקסמים”, אליו חזר רק עם תום המלחמה.

כיון שאין להניח –  כך מניחים המפרשים –  כי ה”עפרון” השתרבב לתוך הסיפור ללא כוונת מכוון וללא רמזים וסמלים שהוא בא לסמל, עמדו ופירשו את פירושיהם ופרשנויותיהם.

ברי לקורא כי עלילת העפרון מחזירה את גלגל תולדותיו של הנס קאסטורפ אחורה לימי נעוריו. [ מבחינה ספרותית מחזיר אותנו תומאס מאן לימי “בית בודנברוק”, 1901 ]. הנערים המשתתפים בשיעור לציור הם בגיל הנעורים המוקדמים [ כבני  13] . איזכורו של הארוע, מהווה מעין פלישה של זכרון ילדות לרצף הסיפור המתרחש כולו ב”ברגהוף” שבדאבוס, כשהנס קאסטורפ כבר בשנות העשרים לחייו.

נדמה כי איזכור של ארועים ביוגרפיים מחייו של תומאס מאן יכולים לסייע לפענוח עלילת ה”עפרון” ולהבנת הסמליות המסתתרת מאחוריו.

 מעקב אחר תולדותיו של הסופר בגיל המשוער בו מתרחשת הסצינה בחצר בית הספר – יביא אותנו לימי בית הספר התיכון, ותומאס מאן חניך בגימנסיה הותיקה Das Kathrineum שבעירו ליבק שבצפון גרמניה. רמז לביטוי “המולתה של החצר המרוצפת-לבנים” המופיע בספר, מצאנו בציור של חצר זו המחזיר אותנו לשנת 1856.

Katarineum 1856

  ולהלן תצלום של הגמנסיה הקטרינאום בשנת 1900 –

KATHARINEUM-LUBECK-1900

הבנין רב המידות ברקע הוא הכנסיה הצמודה לבית הספר ה Kaatharinenkirche

    Katharinenkirche Lubeck 

שבביקורו הראשון של תומאס מאן בתחילת ספטמבר 1921 כאשר חזר לליבק – עיר הולדתו – ביקר בכנסיה זו לרגל תערוכה לכבוד הצייר Nolde a שהוצגה בה.

 

ואותה גמנסיה כפי שהיא נראית בימינו:

Katharineum כיום

 כאמור, תומאס מאן היה תלמיד באותה גמנסיה וניתן לראות בתצלום הבא את חבריו לכיתה, על רקע בנין הלבנים האדומות של בית הספר:

 הדגשנו בתצלום את דמותו של תומאס מאן היושב בשורה הראשונה – ולשמאלו, בשורה השניה, יושב ארמין מארטנס.

תומאס מאן כבן 15 מתוך תצלום בני הכיתה בליבק – 1890

הדגשנו בשורה השניה את דמותו של ארמין מארטנס, כיוון שידוע כיום כי באותה תקופה התאהב תומאס מאן בחבר זה לכיתה, ואף כתב לו כמה שירים אשר לאחר מכן הסתייג מהם.  במכתב ששלח לחבר אחר לספסל הלימודים, [ Hermann Lange ] , שנים רבות לאחר מכן, יתוודה על אהבת נעורים בוסרית זו ויוסיף : ” הדבר יישמע מגוחך, אך אני שומר זכרון זה של תשוקת-התמימות כאוצר” ומוסיף כי נתן ביטוי לתחושותיו בסיפורו “טוניו קריגר”

{ Hermann Kurzke, Llife As a Work of Art, p.33 }.

אולם תשוקת נעורים זו החזיקה מעמד חודשים אחדים בלבד, ומשנת 1890 עד 1892 היה תומאס מאן מאוהב בויליראם טימפה Williram Timpe  –

WILLIRAM TIMPE-1895

והביוגראף Hermann Kurzke מזהה אותו כנער אשר ממנו שואל הנס קאסטורפ את העפרון ומסתמך על רישום ביומנו של תומאס מאן מיום 15.9.1950 ועל העלאתו בזכרון על ידי תומאס מאן כאשר ביקר לאחר המלחמה בליבק וב 3 ביוני, 1953 מזכירו כמי שעימו חלק תומאס מאן מגורים משותפים לאחר פטירת אביו ומעברה של של האם למינכן. הם התגוררו תחת קורת גג אחת מסוף 1892 ועד 1893. פרשת האהבה בין תומאס לבין וויליראם המכונה וילירי התרחשה בערך בהיות תומאס כבן 15 – דהיינו בסמוך למועד בו צולם התצלום לעיל. היתה זו פרשה שניה לאחר הפרשיה הקצרה עם ארמין מארטנס, ורמזים מחווית נעורים זו מוטמעים בסצינה שהובאה לעיל בה שואל הנס קאסטורפ [ הוא תומאס מאן ] מפריביסלאב היפה [ הוא ויליראם טימפה] את העפרון.

דומה כי רוב החוקרים המנסים לפענח את עלילת העפרון מוצאים בו רמזים מיניים.

Hermann Kurzke כותב חד וחלק: “השאלת העפרון והחזרתו הינן מסכות פואטיות למעשה המיני” { עמ’ 37 }.

קורצקה אינו היחיד המזווג את העפרון עם יחסי מין , כך נוהג גם הפרשן Jochen Horisch הנזקק לפרשנויות פרידיאניות [ טרם זמנן ] ומיחס לעפרון “פונקציה פאלית בסצנריו אדיפאלי”. ראשית הוא ממלא תפקיד של פאלוס כפשוטו, ומשמש בה בעת כמסמל את מידת השליטה הגברית העוברת מאחד לשני במשחק האירוטי הבוסרי.

מצוטט מתוך

Jochen Horisch: Got, Geld und Gluck

Photograpy and Bildung in The  Magic Mountain, Eric Downing, p 62

Thomas Mann’s The magic Mountain  A Casebook Edited by Hans Rudolf Vaget  

 ואולם, כפי שיסתבר בהמשכו של הרומאן, עלילת העפרון אינה מסתיימת בסצינה בחצר בית הספר עליה עמדנו כאן, כשהעפרון משמש כרמז ליחסים הומו אירוטיים בוסריים שבן שני נערים.

בפרק אחר יככב העפרון ביחסים שבין הגיבור הנס קאסטורפ לבין אותה פאם פאטאל בה מתאהב הגיבור היא מאדאם שושא, ועל פרשה זו נרחיב ב”ליל ואלפורגיס השלישי”, שהוא אחד מ”לילות ואלפורגיס” עליהם נרחיב את הדיבור בהמשך.

 

_____________________________________________________

 17.7.2010

ויקטור

 

.

 

 
.

______________________________

06.3 הר הקסמים – קריאות ופרשנות

______________________________

 

.

 

 

Google Translator
[render-milim-gtranslate]
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....

לנוכח היופי

https://www.youtube.com/watch?v=35R6SZLPmRQ

סצינת הסיום מתוך סרטו של לוקינו ויסקונטי

“מוות בונציה” על פי הנובלה של תומאס מאן