.

  פרידריך ניטשה                      תומאס מאן

                                                              [ בטקס קבלת פרס נובל 1929 ]

 

 

פרידיריך ניטשה:  האיש וגורלו , הפילוסוף ותורתו –  היו  רבי השפעה על עולמו של תומאס מאן. רוחו של ניטשה נושבת כבר בסיפוריו הראשונים, יחד עם המוזיקה של ריכארד ואגנר שהצטלצלה באזני שניהם.

הקשר של תומאס מאן לניטשה רב הפנים הסוער והחדשן  – לא יינתק  שנים רבות  ויגיע לשיא בספרו “דוקטור פאוסטוס, חיי הקומפוזיטור הגרמני אדריאן לוורקין כפי שסופרו על ידי ידידו” שפורסם בשנת 1947 ובו פרטים לא מעטים השואבים מחייו של פרידריך ניטשה ומרעיונותיו. 

ביצירתו המוקדמת של ניטשה “הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה” [1871]:  

Die Geburt der Tragödie aus dem Geiste der Musik 

דן ניטשה, [  באותה עת פרופסור לפילולוגיה יוונית באוניברסיטת ציריך ],  במתח ובהשלמה שבין שתי דמויות המככבות במיתולוגיה ובספרות של יוון העתיקה:

אפולו מול דיוניסוס,

– שני אלים מבניו של זאוס אבי האלים, השונים אחד מהשני בתכונותיהם הבסיסיות והמשלימים אחד את השני, לא רק במיתוס בתרבות ובעיקר בתיאטרון היווני העתיק, אלא פועלים את פעולתם על החיים עצמם, ובעיקר על נפשם של בני האדם. 

אם אפולו מייצג את החשיבה, את הלוגיקה וההגיון את הסדר והשליטה העצמית ויישוב הדעת  – דיוניסוס מייצג את הרגשות, את חוסר הרציונאליות ואת האינסטינקטים, חוסר שליטה עצמית תשוקות ויצרים וההתפרצות הרגשית הגועשת. 

 שני אלים אלה הם משוכני האולימפוס, הר גבוה ונישא – מקום משכנם של האלים. 

 בספרו הנ”ל, חוזר ניטשה פעמיים  על התיבה “Zauberberg“ דבר המעלה על הדעת כי יתכן ומספרו זה של ניטשה תומאס מאן את הרעיון לשם ספרו, הגם שבצירוף הר וקסמים למילה אחת – כפי שכבר ראינו – היה נדיר עד ימיו ולא נמצא בשימוש אלא במקרים נדירים. 

גם A.S Byatt המתרגמת של “הר-הקסמים” לאנגלית, מציינת בהקדמה שהוסיפה לתרגומה: 

“הספרות הגרמנית הינה דיאלוג בין הקלסיציזם הגרמני ובין הרומנטיציזם הגרמני, וקיים גם כן המקור הגרמני הקלאסי של הר הקסמים. ניטשה נזקק לביטוי “Zauberberg “ בהולדת הטרגדיה ( 1870-1871) להתייחס להר האולימפוס. “עתה” , הוא כותב, “הר הקסמים האולימי פותח עצמו לפנינו ומציג לפנינו עכשיו את עצם שורשיו”. אותו “עכשיו” בהולדת הטרגדיה הוא הרגע בו ניטשה מצטט את חכמתו של הסטיר המלווה את דיוניסוס, סילנוס המספר למלך מידאס מהו הטוב המוחלט במצב האנושי” ( עד כאן בתרגומי – ו’ ) 

והנה הדברים כפי שהם מופיעים בתרגומו של ד”ר ישראל אלדד ל”הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה” ( הוצאת שוקן, פרק 3,  בעמ’ 30) : 

  

“אגדת-קדומים מספרת כי המלך מידאס רדף ימים רבים ביערות אחר סילנוס הנבון, בין לוויתו של דיוניסוס, ולא הצליח לצודו. ולכשתפשו לבסוף שאלו, מה טוב לו ביותר לאדם ומה הרצוי מכל. ניצב הדימון דומם וקופא: עד אשר השיב כפוי על ידי המלך, כשמליו פורצות מתוך צחוק והתלאה – למה תאלץ אותי לאמר לך את הדבר אשר אין טוב לך מאשר כי לא תשמענו לעולם? הטוב ביותר בשבילך הוא הדבר אשר אינו בגדר הישגך כלל. טוב שלא נוצרת, שלא תהיה, שתהיה לא כלום. אך משנה לטוב לך – שתמות, בקרוב”. 

 מה יחסו של עולם האלים האולימפיים לחכמת-עם זו? כיחס חזון הדבקות של קדוש מעונה אל עינוייו.  

 עתה כמו נבקע לעינינו הר הקסמים האולימפי ומראה לנו את שרשיו. היווני ידע וחש בחרדותיו וזועותיו של הקיום: ועל מנת שיוכל בכלל להמשיך ולחיות, נאלץ היה להציב מולן את לידתן החלומית הזוהרת של הישויות האולימפיות. זה חוסר-האמון האיום כלפי העוצמות הטיטאניות של הטבע, זו ה”מוירה” המולכת ללא רחם על פני כל ממלכות ההכרה, זה נשרו של אוהב-אדם הגדול, פרומיתיאוס, זה גורל האימים של אדיפוס החכם, זו קללת בית אבות של האטרידים, שכפתה על אורסטס רצח-אם, בקיצור, כל אותה פילוסופיה של אל היער על דגמיה המיתיים ואשר היתה סיבת אבדנם של האטרורטיים נכאי-הרוח – היונים התגברו על פילוסופיה זו שוב ושוב בעזרת אותו עולם אמנותי מומצע של בני האולימפוס, מכל מקום היא כוסתה והורחקה מנגד עיניהם. על מנת שיוכלו להמשיך לחיות, הוכרחו היוונים מתוך אלץ עמוק ביותר לברוא את האלים ההם: את התהליך אנו יכולים לתאר לעצמנו על דרך זו, שמתוך הסדר הקודם של האלים הטיטאניים נושאי-האימה, התפתח בשלבי מעבר איטיים, בעזרת אותו יצר היופי האפולני, סדר עולם אולימפי נושא החדווה: כשושנים המבקיעות עצמן מבין שיחי החוחים. וכי איככה זולתי זאת יכלו היוונים, דקי רגישות כל כך, סוער תשוקות כל-כך, עם מיוחד כל כך, ביכולתו לשאת סבל, איככה יכלו לשאת הווייה אשר כזאת, אלמלא הוראתה להם, בעטרת תפארת עילאית, בדמויות האלים ההם. אותו יצר עצמו, המוליד את האמנות כהשלמתו ומושלמותו של הקיום, בבחינת פתיון להמשך החיים, הוא אשר חולל גם את העולם האולימפי, ששימש בידי ה”רצון” ההלני מעין ראי מזכך. 

האלים מעניקים צידוק לחיי אדם על ידי כך, שהם עצמם חיים אותם – וזהו צידוק האלוהים היחיד שהוא בגדר טעם מספיק!

 

 

הר הקסמים כאן הוא דימוי פואטי לעולם הרוח היווני, הוא “אולימפוס” מסתורי בו מגלה האדם את שורשי מהותו, במקרה זה את גורלו הפסימי, להשקפתו של ניטשה.  

בפעם השניה יחזור ניטשה להזקק לביטוי בבואו לבחון את ישומה של התרבות היוונית לפי ההשקפה שהציג [ האפוליני והדיוניסי] על התרבות הגרמנית.

 

“מן הראוי היה לבדוק פעם, וזאת בעין שופטת ללא משוא-פנים, אימתי ובידי מי עשתה הרוח הגרמנית את המאמץ הגדול ביותר כדי ללמוד מהיוונים; ואם נניח ללא פקפוק, ששבח יחיד זה מן הדין שיוענק למאבק ההשכלה הנאצל ביותר של גתה, שילר ווינקלמן, חייבים אנו מיד להוסיף ולומר, שמאז ולאחר ההשפעות הסמוכות ביותר של המאמצים ההם, נתרופפה ונחלשה עד מאד וללא-פשר השאיפה להגיע על דרך זו אל ההשכלה ואל היוונים.

שמא מוטל עלינו, אם אין ברצוננו להתיאש לחלוטין מהרוח הגרמנית, להסיק מכך, שגם הלוחמים ההם נכשלו באחת הנקודות המכריעות במאמציהם לחדור לגרעינה של הישות ההלנית על מנת ליצור קשר אהבה בר-קיימא בין התרבות הגרמנית ותרבותה של יוון? – כך, שאולי ההשגה הבלתי מודעת של אי-יכולת זו עוררה אף בקרב אנשים רציניים את הספק המרפה, אם יצליחו לאחר נסיונותיהם של קודמים שכאלה, להתקדם בדרך השכלה זו צעד נוסף על מה שהגיעו אליו הללו, או בכלל להגיע למטרה.

על כן עדים אנו מאז להתנוונות מדאיגה ביותר בהערכת משקלם של היוונים בשביל ההשכלה; 

במערכות-רוח ורעות-רוח שונות, אתה יכול לקלוט ביטויים של עליונות ספוגת-רחמים; מאידך, מצטחצחות מליצות נטולות ערך כלשהו באמרות-כנף על “ההרמוניה היוונית”, “היופי היווני” “העליצות היוונית” ודוקא בחוגים, שלכבוד היה נחשב להם לשאוב ללא ליאות מהאפיק היווני למען האדרת ההשכלה הגרמנית, בחוגי המורים במוסדות ההשכלה הגבוהים, הטיבו ללמוד כיצד ליישב את העניין היווני בעת הנכונה ועל הדרך הנוחה ביותר, ולעתים רחוקות עד כדי וויתור ספקני על האידיאל ההלני והפיכת מגמתם האמיתית של כל לימודי הזמן העתיק.

מי שלא מיצה את כל כושרו במאמצים לשמש מגיה מהימן של טכסטים עתיקים או בלשון-בלשי בבחינת חוקר-טבע-מיקרוסקופי, אולי עוד מנסה הוא להכיר את ימי יוון העתיקים, כשאר העתיקות, הכרה “היסטורית” בין כל ובין כה, על פי השיטה והעמדת-הפנים היוהרנית של כתיבת-ההיסטוריה המשכילה שבימינו. 

ואם לפיכך עצם היכולת ההשכלתית של מוסדות ההשכלה הגבוהים הגיעה בהווה לשפל ולחולשה שטרם היו כמותן, אם ה”עתונאי”, שה העבד הניירי של היום החולף, גבר בכל מערכות ההשכלה על היושב בקתידרא גבוהה, אשר לא נותר לו עוד אלא הגלגול, שכבר התנסה בו לא פעם, להיותו גם הוא מדבר בלשון העתונאי, לרחף כמו פרפר נחמד ומשכיל בזה “החנחון הקליל” הנודע מספירה ההיא – מה מדאיגה בהכרח היא, איפוא, המבוכה, בה משכילים מסוג זה של ימינו, בוהים בפינומן, שאין לתפוס אותו אלא על דרך האנאלוגיה, מתוך שרשיו העמוקים ביותר של הגניוס ההלני שטרם נתפס, וכוונתי למעשה תחייתה של הרוח הדיוניסית והולדתה מחדש של הטרגדיה?

אין למצוא עידן אמנותי עוד אחד, בו האמנות האמתית ומה שמכונה בשם השכלה, יעמדו זה מול זה, בזרות שכזאת ועוינות שכזאת, כמה שמתרחש היום לנגדי עינינו ממש. ואנו מבינים יפה משום מה השכלה חלושה כל כך שונאת לה, לאמנות של אמת, היא חוששת לאבדן הצפוי לה מידה.

ושמא מוצו עד תום כל כוחות החיות של סוג תרבות זה, דהיינו, של תרבות סוקראטית אלכסנדרונית, באשר האמירה עד הלום. עד קצות הרפיון הענוג של השכלתנו שבהווה!

אם לא עלה בידיהם של גיבורים כשילר וגתה לשבור את מנעולי השער הכשוף המוליך אל הר הקסמים ההלני, אם מאבקם הנועז ביותר לא השיג יותר מאשר את זה המבט הנכסף אשר איפיגניה של גתה שולחת מפרא הטאורוס שמעבר למרחקי הים, אל מכורתה, מה יאמרו איזובי האפיגונים של הארזים ההם, מה תוחלתם אם לא איזה מעשה פתע, שער הנפתח מאליו ומצד אחר לחלוטין, מעבר לכל מגע ידה של ההשכלה שעד-כה – בעזרת שרביט קסמים מסתורי של צלילי המוסיקה הטראגית הקמה לתחייה?” 

[ סעיף 20 בעמודים 121-123 ל”הולדתה של הטרגדיה”‘ ,תרגום ד”ר ישראל אלדד,  הוצאת שוקן , משנת 1985]

 

נראה כי גם כאן, השימוש שעושה ניטשה בתיבה “הר-הקסמים” מקשר אותה לדימוי של הר גבוה , נישא ומסתורי אפוף סוד וערפל, וסמל לקיום האנושי בכלל.

ציטוטים שאולי יתכתבו עם האווירה של “הר-הקסמים” כפי שיתאר תומאס מאן בהרחבה בספרו “הר-הקסמים”.

 

עדכון מחודש פברואר 2021

 

מראה אולימפיה והר האולימפוס בפולופונס  – מקום משכנם של האלים אפולו ודיוניסוס ?

ציור מסוף המאה 19

 

מאז שהפוסט המקורי [ המופיע מעל טקסט זה ]  הועלה לאתר “מילים”, ביום 14.7.2010,  צפו בדף זה למעלה מ 3580 גולשים. עברו מאז כעשר שנים ולספרייתי נוספו, עוד כמה ספרים ומאמרים שהוסיפו לידע שלי בסוגיה בה דנתי בפוסט המקורי שעניינה : ניטשה, ובעיקר יצירתו : “הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה” [ משנת 1872 ],  כמקור השראה אפשרי לתומאס מאן בכתיבת “הר-הקסמים”. 

את הרהורי בשאלה זו, ניסיתי לדלות מתוך בחירתו של תומאס מאן להעניק לספרו את השם “הר-הקסמים” צירוף מילים לא שגור בשפה הגרמנית. הנחת המוצא שלי בענין זה, כמו ברבים מהפוסטים המרכיבים את אתר “מילים”– דפים רב-תחומיים”,  היא כי חקירה ודרישה בשורשיהן ומקורותיהן של מילים המשמשות את היוצר יכולה לסייע להבנת יצירתו והבהרת מה שמכונה “כוונת-המשורר”…

כשיצאתי לדרך הנחת המוצא הזו היתה בגדר ניחוש, אולי תחושה אינטואיטיבית. עשר השנים שעברו מאז ולימוד נוסף בנושא הרחיבו את אופקי והעמיקו את ידיעותי, והסתבר לי כי חוקרים רבים דנו בסוגיה וניסו להוכיח, ב”אותות ובמופתים”  את מידת ההשפעה של ניטשה ב”הולדת הטרגדיה” על “הר-הקסמים”.

 

 

“התבוננויות של אדם לא פוליטי” 

או בשמו המקורי בגרמנית Betrachtungen eines Unpolitischen המוכר בתרגום לאנגלית כ :Reflections of a Nonpolitical Man

הוא קובץ של מסות שחיבר תומאס מאן בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר אירועי המלחמה עצרו את התקדמות הכתיבה שלו את “הר-הקסמים”; בתחילתו של הקובץ הביע תומאס מאן, בעל ההשקפות המלוכניות ואוהד הקיסר וילהלם השני, דעות התומכות בכניסתה ומעורבותה של גרמניה במלחמה, אך בסופה, כבר הסתייג ממנה.

קובץ המאמרים שלמרות הכותרת שנתן לו תומאס מאן כאילו “אינו פוליטי” הוא קובץ הכולל התייחסויות פוליטיות רבות, של  סופר שעד אז הסתייג מכניסה לשדה הפוליטי,. קובץ ראה אור בשנת 1918 מיד עם סיום המלחמה – והוא משקף את השקפותיו באותה תקופה – כלומר בשלבים הראשונים של כתיבת “הר-הקסמים”..

לאחר שרפובליקת ויימאר,  קמה הפך תומאס מאן לתומך הרפובליקה ובעת ש”הר הקסמים” פורסם [ ב 1924 ] היה תומאס מאן כבר מתומכי הדמוקרטיה בגרמניה.

בין המאמרים העוסקים בנושאים שונים, יש לא מעט התייחסויות של תומאס מאן למקורות ההשראה שלו כאמן.

נוכל לצטט מעוד 54-55 לספר את הדברים הבאים:

 

“שופנהאואר, ניטשה וגנר – משולש כוכבי-הרוח המאוחדים-לנצח, עד אתמול, עד היום. גרמניה, והעולם, עמדו תחת השפעתם – אף אם לא כך יהיה בעתיד. גורלותיהם ויצירותיהם אחוזות זו בזו  בקשר עמוק ובלתי ניתן להפרדה. ניטשה כינה את שופנהאואר “המורה הגדול” שלו; העולם יודע איזה מזל גדול היה עבור וגנר לחוות את שופנהאואר: הידידות של טריבשן אולי מתה – [ הכוונה לקשר ההערצה שנוצר בוילה של ואגנר בטריבשן כאשר ניטשה בא לבקרו והפך למעריצו, ובהשפעת הערצה זו כתב את “הולדת הטרגדיה” ממנה חזר לאחר זמן – ו’ ]  אבל היא אלמותית כמו ה”טרגדיה” שבאה בעקבותיה ומעולם לא הייתה הפרדה, אלא אינטלקטואלית בינהם. זו היא קירבה בין כוכבים. השלושה הם אחד. עבור התלמיד המעריץ, חייהם החזקים הפכו לתרבות, הייתי רוצה לדבר עם כל אחד מהם, ולו יכולתי לדבר עם אחד מהם עבור השלושה – מוטב; כה קשה להפריד בין החוב שאני חב לכל אחד מהם:

ספגתי את ה”מוסריות של שפנהאואר” – מילה פופולרית לאותו דבר היא “פסימיות” – כמצב רוחי הפסיכולוגי הבסיסי, אותו מצב רוח של “צלב, מוות וקבר” שהופיע כבר במאמצי הראשונים. את הנטיה האתית של “לשוחח עם ניטשה”, ניתן למצוא גם אצל וואגנר. עבודתו הענקית עומדת לחלוטין באווירה זו, ואני יכול באותה מידה להצביע על עבודתו והשפעתה.

אותו מצב רוח בסיסי הפך אותי לפסיכולוג של דקדנס,  היה זה ניטשה שאליו התייחסתי כ”מורה-דרך” ומדריך, וזו היא עבורי מעין התחלה, כשלא היה בשבילי מעין נביא של איזה “סופרמן” מעורפל. כפי שהיה עבור רוב האנשים בעת שהיה באופנה, הפסיכולוג הכי גדול והמנוסה מאין כמוהו של הדקדנטיות.” [ תרגום מאנגלית – הח”מ – ו]

 

 

“הסקיצה של חיי”

או בשמו המקורי בגרמנית :Lebensabriss שתרגומו המילולי הוא “מסלול-חיים”, פורסם במקורו בגרמנית בחודש יוני 1930, בעתון הגרמני: DIE NEUE RUNDSCHAU  

הספרון תורגם לאנגלית בשם “A sketch of My Life “ 

 

הטעם לפרסום “סקיצה” זו של חייו של תומאס מאן היתה העובדה שבחודש נובמבר 1929 הוכרז כזוכה בפרס נובל בספרות, סמוך לאחר פרסום ספרו הגדול “הר-הקסמים”. והוצאת הספרים שרכשה את זכויות הפרסום של “הר-הקסמים” המליצה לסופר לחבר את הסקיצה כדי לפרסם את הסופר ולהנגישו לקהל הקוראים, מתוך מניעים של ההגדלת התפוצה של הספר זוכה פרס הנובל.

בספרו זה של תומאס מאן, לא מסתיר המחבר, בעל הדבר עצמו, כמה ממקורות ההשראה שלו  כסופר, ובין היוצרים שהוא מונה כבעלי השפעה עליו הוא מציין גם את פרידריך ניטשה:

תומאס מאן כותב בספו זה כי הוא רואה את ניטשה,

“ראשית לכל “האדם שגבר על עצמו” בעקבותיו הפסקתי לקבל כל דבר “מילולית” [ “כפשוטו”] בעקבותיו כמעט לא האמתי לשום דבר, וזה הדבר שהעמיק אצלי את אהבתי והערכתי לניטשה מימד שהוסיף עומק לכתיבתי”

והנה תרגום לעברית מעמוד 21 מן התרגום האנגלי של “הסקיצה”.

“לא אוכל להתעלם מהרושם המכריע שהותירה בי הקריאה, בשנים עליהן אני מתעכב עכשיו, כוונתי לחווית הקריאה בשופנהאואר וניטשה. הפרוזה המוקדמת שלי, שפורסמה בדפוס, מסגירה, די בבירור, את ההשפעה האינטלקטואלית והסגנונית של ניטשה. בתוך ה“השתקפויות של אדם לא פוליטי” תיארתי את ההשפעה שהקריאה בניטשה הותירה בי. על רקע הגורמים האישיים שלי. ברור שהקשר עם ניטשה היה מכריע במידה רבה לאינטלקט שבאותו שלב עדיין היה בשלב ההתגבשות שלו.” ( עמ’ 21)

וכן מעמוד 23 באותו כרך:

“ניתן לכנות את הטרנספורמציה שעבר ניטשה בעבודתי מעין ניסיון ל”הפוך את ניטשה לבורגני יותר” מה שנראה לי אז, ועדיין נראה גם כיום, עמוק ומורכב יותר מכל האסתטיקה ההרואית המתפרצת עליהן היה ניטשה חתום.

חווית ניטשה שלי הייתה הקדמה לתקופה של חשיבה שמרנית, שהיתי שותף לה בזמן המלחמה-הגדולה; דבר שגרם לי להתנער מן המשיכה הרומנטית החולנית, אשר יכולה, לעתים כה קרובות, להתקדם מהערכה לא אנושית של הקשר בין חיים לנפש.[ עמוד 23]

[ התרגומים מאנגלית ע”י הח”מ – ו’ ] 

 

“ניטשה ביצירותיו המוקדמות של תומאס מאן”

מאת רוג’ר ניקולאוס, שיצא בשנת 1955 באוניברסיטת קולומביה דן בהשפעת ניטשה על תומאס מאן ביצירתו המוקדמת.

 

 

 

 

המאמר : The Intelectual World of Thomas Mann

במאמר זה, מצביע המחבר Paul Bishop על יוצרים שהשפעתם על תומאס מאן, היתה בולטת, כך הוא מפנה למאמר שפרסם תומאס מאן בשנת 1924 [ בסמוך לסיום כתיבת “הר הקסמים” ] לרגל 80 שנה להולדתו של ניטשה שכותרתו:

 Opening Words to a Musical Celebration of Nietzsche’ (1924)

וכן מפנה ל”התבוננויות של אדם לא פוליטי” ול”סקיצה של חיי” שצוטטו לעיל, ולמקורות רבים נוספים.

 

 

 

 

המאמר

“GETTING USED TO NOT GETTING USED TO IT”

NIETZSCHE IN THE MAGIC MOUNTAIN

 

מאת פרופ’ Alexander Nehamas

במאמר רחב היקף, שפורסם בביטאון : “Phiosophy and Literature [ הכרך מס’ 5, אביב 1981, בעמודים 73-90 ] מנתח המחבר לעומקו את “הר-הקסמים” של תומאס מאן, ומצביע על הקבלות רבות בין הגותו של ניטשה, ביחוד ביצירתו “הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה” לבין יצירתו של תומאס מאן.

מיד בפתח המאמר מציג המחבר את עמדתו העקרונית וכותב:

“לא קשה היה לאתר אספקטים של מחשבותיו ודימוייו של ניטשה ב”הר-הקסמים” של תומאס מאן. אנחנו יודעים כי חזונו של הנס קסטורפ על הצעירים הקלאסיים היפים שעיניהם מכירות במציאות של הקורבן הנורא המתרחש בסמוך, חייב רבות ל”הולדת הטרגדיה” . ובעוד פיטר פפרקורן הינה דמות שיש בה אלמנטים דיוניסיים, עמדתו הישועית של נאפטא נגועה בחלקה במאפיינים של מוסר האדונים הגס. יחד עם זאת, השפעתו של ניטשה ניכרת בעיקר בחלקים מסוג זה ברומן, ולא רק בתכונותיו הכלליות או במבנה שלו.” [ תרגום מאנגלית ע”י הח”מ – ו’] 

 

פרופ’ נהמאס מציין כי הרומן שהוא בפועל “רומן חניכה” Bildungsroman לפי הדגם של רומאן החניכה של גיתה “ולהלם מייסטר”.  ברומאן-חניכה שכזה עוקבים הקוראים אחר התבגרותו וחניכתו של הגיבור בפרק זמן מכריע בחייו על להתבגרותו ו”חניכתו”.

תומאס מאן בחר, בהר-הקסמים, לעקוב אחר הנס קאסטורפ  תקופה של שבע שנים, תוכניתו המקורית של הנס קאסטורפ היתה לביקור בן שלושה שבעות  אצל בן דודו – יוהאכים סימסן – בסנטוריום בו שהה בדאבוס, אך תקופה זו התארכה והיתה ל…שבע שנים !

 

לא רק הבחירה של תומאס מאן בתקופה של “שבע-שנים”, משתלבת עם הבלטה שמבליט תומאס מאן את הספרה “שבע” לאורך כל הספר. עמדתי על כך בפוסט [06.3.08] תומאס מאן – קסם המספרים -בין “הר הקסמים” ל”דוקטור פאוסטוס”

והנה פרופ’ נהמאס מדגיש כי הנס קאסטורפ, הדמות העיקרית ב”הר-הקסמים” מוקף בשבע דמויות הנלחמות על נפשו של הנס קאסטורפ כאשר כל אחת מושכת לכיוון השקפת העולם אותה מייצגת אותה דמות. ואלה הן:

1. יואכים סימזן Joachim Ziemssen,

בן דודו איש הצבא שחלה בשחפת והוא מתאשפז בסנטוריום בברגהוף שבדאבוס שבאלפים השויצריים, ואליו מגיע קסטורפ לביקור בן שלושה שבעות שהופך לביקור בן שבע שנים.

2. לודוביקו סטמבריני Lodovico Settembrini,

שנוטל על עצמו את תפקיד ה”פדגוג” המדריך ומורה הדרך הרוחני של הנס קאסטורפ 

3. הופראט באהרנס Hofrat Behrens

הרופא הראשי בסנטוריום ברגהוף

4. אדהין קורוקובסקי,

עוזרו של הרופא הראשי

5.קלוודיה שושא Clawdia Chauchat

הדמות הנשית שהנס ה”פלגמטי” מפתח אליה משיכה חזזקה ביותר

6. ליאו נפטה Leo Naphta

הישועי בר הפלוגתא הקבוע של סטמבריני 

7. פיטר פיפרקורן PieterPeeperkorn

האיש הזקן המצליח לרכוש את אמונה וליבה של קלאוודיה שושא ואת הערצתו של הנס קאסטורפ.

לאחר שפרופ’ נהאמאס מציג את אותם 7 מנטורים המנסים כל אחד בדרכו להשפיע על “חניכתו” של הנס קאטסורפ הוא מוסיף וכותב:

“הפרשנות לאופן שבו קשורות הדמויות הללו אחת בשניה ולהנס קסטורפ הובהרה על ידי מאן כאשר תיאר את הרומן שלו כ”רומאן חניכה” בו הנס נתון בין שנים מ”מדריכיו” בין סטמבריני לנפתה, הראשון המייצג הומניזם, רציונאליות והקדמה, והשני המייצג  מיסטיות, חוסר-הגיון וריאקציה,

 בהתמקדות בשתי הדמויות הנאבקות על נפשו של הנס קאסטורפ , מוזמנים הקוראים לחשוב שכל הדמויות הראשיות קשורות זו לזו כזוגות-מנוגדים. ועל ידי בחירת שתי הדמויות הללו, הוא מזמין אותנו להכפיף את האחרות אליהן ולשקול את השקפותיהם של הפדגוגים האחרים, כמיצגים נושאים שבהם בפועל ואריאציות על השניים העיקרים:

דואליזם נושאי ומבני זה קבע את הקריאה ב”הר-הקסמים

ביקורת הרומן נטתה לראות את קסטורפ כמי המוטרד בין שתי עמדות מתנגשות אך בעלות שכנוע פנימי עמוק ביחס לחיים.

האחת יכולה לחגוג , אף אם באופן שטחי במעט, עם סטמבריני ובעלי בריתו, או להתייחס לחיים בבוז באופן חולני למדיי. עם נפתה ומחנהו.

להנס קאסטורפ מוצעת בחירה בין מערב למזרח, בין קלאסיות ורומנטיקה, בין דמוקרטיה ורודנות עליו לבחור בין רעיון לרצון, בין הגיון לבין אינסטינקט ;

בסופו של דבר, הנס מסרב לשני הצדדים כאחד וכך מרחיק עצמו ממלוויו. מסלולו מתוכנן בין שני הקטבים הללו, אליהם שאר הרעיונות והדמויות ברומן נכנעות.”

 

 

 

אם נעמיק ברומן על רקע הערותיו אלה של פרופ’ נהאמה יסתבר לנו כי כי אנו מועמדים, ברומאן החניכה הזה – מול אותה דיכוטומיה כפי שהציע פרידריך ניטשה בחיבורו “הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה” 

הרצאת הדברים בספרו של ניטשה, הינה מורכבת ואסוציטיבית וסגנון הכתיבה שלו מקשה על הבנת הדברים, לכן כדי לא להעמיס על הקוראים – בחרתי לצטט כאן, את ההגדרות העולות מספרו הנ”ל של ניטשה כפי שסוכמו בצורה בהירה ב“האנציקלופדיה של הרעיונות”

“שהינה הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל מאות ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. האנציקלופדיה שנכתבה בידי ד”ר דוד גורביץ וד”ר דן ערב, יצאה לאור כספר בשנת 2012 בהוצאת בבל.“ 

 

ולהלן תמצית התכונות שמיוחסות על ידי ניטשה לראיית העולם האפולינית לעומת ראיית העולם הדיוניסית:

 

“צמד מונחים שהציע פרידריך ניטשה כדי לייצג שתי השקפות עולם ושני אופני עיצוב מתחרים בתולדות התרבות.

האפוליניות, המזוהה עם האל אפולו, מייצגת קוטב של רציונליות, צורניות ואיזון.

הדיוניסיות נקשרת לדיוניסוס, אל היין והפריון, ומייצגת קוטב של אי-רציונליות, חריגה מגבולות ומשליטה עצמית.

דומה כי בתרבות הנרקיסיזם של ימינו, ידה של האופציה הדיוניסית היא על העליונה: הפנטזיה המוקצנת, המונעת על-ידי התשוקה לכוח, היא חלק בלתי נפרד ממבנה התרבות.”

לתוך המסגרת הכללית הזו לא יקשה עלינו לסווג את שבעת מדריכיו של הנס קאסורפ לשתי כיתות אלו:

האפוליניים יכללו ראשית לכל את לודוביקו סטמבריני – דוברה הראשי של הקבוצה ה”אפולינית” – הכוללת גם את בן הדוד איש הצבא יואכים סימזן לצד הרופא ועוזרו המייצגים את המדע הסדר וההגיון ומן העבר השני, ה”דיוניסי” מתייצבים ליאו נפטא, קלאוודיה שושא ופיטר פפרקורן. המיצגים את צד הרגש הדיוניסי.

 

“אפוליניות מתבטאת ביופיו של האל הנערץ אפולו – מידות גופו, חזותו הנאה וסגולת הנבואה שלו. אפולו הוא “אל היפעה”, האור, הסייגים שכופה עלינו המידה הנכונה, זו “החירות מהתרגשויות פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל ‘הפיעול'” (ניטשה, 1976: 23). אפולו הוא האל התבוני המובהק – אל האינדיווידואליזם, המחפש הכרה בכוח הרצון, התר ללא לאות אחר היפה; היפה הוא המידה הרציונלית שהאמנות שואפת אליה, בניגוד לנשגב, שחורג ממנה ושייך לעולם הדיוניסי.

לעומת הדיוניסי :

“הדיוניסיות מזוהה עם האל דיוניסוס שאישיותו נקשרת למיסטריות ולפולחנים ארוטיים אלימים. בניגוד לאפולו, שהוא אלוהות קרה, דיוניסוס הוא “האל החם”, המייצג את הזרימה האינסופית של התשוקה. זו הורסת עולמות ובוראת אותם מחדש – בהתאמה למותו של האל, קריעתו לגזרים על-ידי כוהנות דיוניסוס ותחייתו מחדש באביב. לפנינו התגלמות התשוקה הארוטית אל המוות הפולחני, “ההבטה לתהום האימים של האמת” – בניסוחו של ניטשה (שם: 51) (ע”ע טרור).

בניגוד לאפולו, האל האסתטי המעוצב לתלפיות, דיוניסוס הוא אל הדפורמציה וההתפוררות. הוא פועל בתוך הוויה טרנספרסונלית, המונעת על-ידי יצירתיות ניהיליסטית שאינה יודעת שובעה. זהו האל של הנשגב – היסוד הלא משוער, האינסופי והעל-אנושי. אם אפולו הוא אל האמת הרציונלית, דיוניסוס מתבונן באמת כהתנסות הרסנית. אמת הרסנית זו היא שלוחה של “הנשגב, מדבירו האמנותי של המזוויע והקומי, שהיא פירוקו האמנותי של המיאוס באבסורד” (שם: 52). אם אפולו הוא אל הפלסטיקה והפיסול, האל של אמנויות החלל (במינוחיו של שילר בשירה נאיווית וסנטימנטלית, [1795] 1985), דיוניסוס הוא אל המוזיקה, האלוהים של אמנויות הזמן (המוזיקה משדרת חרדה עצומה הנקשרת לזמן: האם יש המשך לזמן, לאחר הדממה המקפיאה של המרווח בין צליל לצליל?). הפעילות המוזיקלית מתמצה בשירת הדיתירמבוס, הגרעין שממנו התפתחה שירת המקהלה בטרגדיה היוונית. “הגרעין הקשה” של ההוויה האפולינית, לעומת זאת, מצוי במרכיב הדיאלוג בטרגדיה. הדיאלוג מבליט את עקרון האינדיווידואציה של הנפשות הפועלות ואת עקרון העלילה הלוגית המניעה את ההתרחשות (ע”ע מימזיס ; קתרזיס).”

 

לפי פרשנות זו של פרופ’ נהמאס – “הר הקסמים” מבוסס על אותה דיכוטומיה שבין ה”אפוליני” ובין “הדיוניסי” כפי שהתווה “פרידריך ניטשה ב”הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה”, ומכאן אנו למדים את מקור ההשפעה של ניטשה על כתיבת הרומן “הר-הקסמים” על ידי תומאס מאן.

 

♦

 

 

 

_____________________________________

פוסטים בנושא מקורות ההשראה ל”הר-הקסמים”

____________________________________

 

[06.2.1] מקורות השראה ל: “הר-הקסמים”

[06.2.1] מקורות השראה/מוצארט/חליל הקסמים

[06.2.3] מקורות השראה/אייכנדורף

[06.2.4] מקורות השראה/ניטשה/הולדת הטרגדיה

[06.2.5] מקורות השראה/ניטשה/זרטוסטרא

[06.2.6] מקורות השראה/ואגנר/טנהויזר

[06.2.7] מקורות השראה/גיתה/פאוסט

 

.