.

♥

 

   לזכרו של ידיד    

 

הידיעה על הסתלקותו של עמי, [ הוא פרופסור עמינדב דיקמן ] הכתה אותי בהלם. הידידות ביננו שהחלה כשהיינו שכנים ביד אליהו המשיכה על פני שנים רבות. היא היתה נדלקת כל אימת שנפגשנו, ותמיד הציתה מאור-פנים, ענין, אתגר ושמחה.

מה שחיבר ביננו, מעבר לאותה שכנות מימי הנעורים, היה הענין הרב שגיליתי בפעילותו הספרותית הענפה ובעיקר ההנאה וההשראה ששאבתי מתרגומיו וממאמריו המלומדים – שהיו עבורי פנס שסייע בידי להלך בחשכה של עולמות קסומים שחשף בפני.

אך חברות ארוכת שנים זו היתה יותר מכך, ופתק אחד שאני מפרסמו כאן הוא עדות נאמנה לכך – וביחוד עדות לאישיותו הקורנת והמקרינה:

עמי הכיר את ה’שגעון’ שלי לפעמונים ואף הכיר את אוסף הפעמונים שלי, שגדל והתפתח ברבות השנים – 

כאן תצלום של חלק ממנו כפי שהוא היום:

חלק מאוסף הפעמונים של ויקטור

והנה יום אחד, בלא הודעה מוקדמת, התייצב עמי במשרדי, ובידו ספר עב-קרס אותו “חפר” באחת מחפירותיו בחנויות יד-שניה של ספרים ישנים-נושנים, ובתנועת ה”מנצח” כמי שגבר על פגעי ופצעי הזמן –  הניף את הספר לפני, והצהיר הנה לך “עורב-לבן”… מדקלם לי את תרגומו של ז’בוטינסקי.

כַּחֲצוֹת לֵיל קֹר וָסַעַר, עֵת אֲנִי, שְׁבוּר־הַצַּעַר,

בְּסִפרֵי חָכמָה נִשׁכַּחַת הִסתַּכַּלתִּי נִים־וָעֵר,

בָּא קִשׁקוּשׁ סָתוּם בַּדֶּלֶת, קַל כְּדֶפֶק יָד נֶחשֶׁלֶת –

יָד חוֹשֶׁשֶׁת – יָד שׁוֹאֶלֶת מַחֲסֶה לְדַל אוֹ גֵר.

“זֶה אוֹרֵח” – כֹּה לָחַשׁתִּי – “זֶה אוֹרֵח, זָר אוֹ גֵר –

זֶה אוֹרֵח, לֹא יוֹתֵר”.

 

 זה היה ביום 25 לדצמבר שנת 1979 ועמי אז כבן 21 – צעיר ורענן – וכך כתב לי בכתב ידו העגול והמדויק להפליא:

 

25.12.79

לויקטור ידידי !

 

אמנם באיחור אולם-אבל, כדברי הפתגם העממי – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא…

תרגום “פעמונים” של אדגר אלן פה מצוי בעמוד 427. תרגום זה עדיף בעיני על תרגומו של אבינועם ____: יש לו צלצול מקורי הרבה יותר.

אני תקוה שיהיה לך לעזר, חרף האיחור העצום.

אם אמצא עוד דבר-מה מעניין על פעמונים אתקשר מיד.

[ אגב, אפשר ותמצא דרך לתאר ( ואולי גם תמצא ציטוט מתאים בספר) את הסצינה הנפלאה בגיבן מנוטר דם” ( ואני מתכוון דווקא לסרט של צ’רלס לוהטון, הישן), כאשר הגיבן מתפאר בפני אהובתו על צלצול הפעמונים , שהוא ממונה עליהם ורוכב על הפעמוון הגדול בגובה עצום.]

שלך עמנינדב דיקמן

 

P.S אמא כאן איתי – והיא מוסרת ד”ש חמה ותודה (כללית) רבה.

 

כאן תצלום ההקדשה מיום 25.12.79 

 

ובספר הישן נושן גילה את תרגומו לעברית של שמעון גינצבורג לשירו של אדגר אלן פו “פעמונים” : שאני מביאו בזאת [ כפי שפורסם ב”פרוייקט בן יהודה”

 

אדגר אלן פו -” פעמונים” בתרגום שמעון גינצבורג [ 1890-1944 ]

 

I

שְׁמַע, בְּשׁוּט שִׁלְגִּיּוֹת, לַמְּצִלּוֹת,

מְצִלּוֹת־כֶּסֶף – מִזְמוֹר־צְלִיל!

כַּמָּה מְנַבֵּא שִׁיר־קַלִּילוֹת

עוֹלְמֵי־גִּיל!

צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל כִּצְחוֹק מִתְפּוֹצֵץ

בַּאֲוִיר־הַכְּפוֹר לַלֵּיל!

עֵת בְּגִיל־הַגָּבִישׁ נוֹצֵץ

קְהַל כּוֹכָבִים, יָצְאוּ חוֹצֵץ

עַד בְּלִי דַי לִנְקֹד שְׁמֵי־אֵל;

זָעִים, זָעִים בְּקֶצֶב־אוֹרִים,

מֵעֵין קֶצֶב שִׁיר מִסְתּוֹרִין,

לְקוֹל הַצִּלְצִלְצְלִיל, שֶׁכֹּה נְעִימוֹת הוּא נוֹבֵעַ

וַעֲדִינוֹת כֹּה שׁוֹפֵעַ

מִנִּי מְצִלּוֹת־כֶּסֶף: צִל,

צִל, צִל, צִל, צִל, צְלִיל –

צִלְצוּלֵיהֶן, סִלְסוּלֵיהֶן שֶׁל מְצִלּוֹת־גִּיל.

 

II

שְׁמַע לְצֶלְצְלֵי חַג־נִשּׁוּאִים,

צֶלְצְלֵי־זָהָב, מִזְמוֹר־צְלִיל!

כַמָּה מְנַבְּאִים, זִיו רְווּיִם,

עוֹלְמוֹת אשֶׁר, אוֹר וָגִיל!

לְתוֹך אֲוִיר־הַלֵּיל הַמְּבֻשָּׂם

מַה־יָּרִיעוּ עֲלִיצוּתָם!

מִנִּי צְלִילֵי זָהָב נוֹטֵף,

נוֹטֵף חַם בְּקֶצֶב־אוֹר,

אֵיזֶה נִגּוּן נִגָּר, שׁוֹטֵף

אֶל הַתּוֹר

הַמַּקְשִׁיבָה, עֵת עֵינֶיהָ נוֹעֲצָה בַלָּאט –

בַּיָּרֵחַ, חוֹלֵם שָׁט!

מָה, מֵחַדְרֵי כָל סֻמְפּוֹנְיָה,

נוֹבְעִים וּמִתְגַּבְּרִים זְרָמִים שֶׁל הַרְמוֹנְיָה!

כַּמָּה תַעֲלֶה!

כַּמָּה תַנְעִים

זְמִירוֹת עָתִיד רְפוּד שׁוֹשָׁנִּים!

כַּמָּה חֶדְוַת־אוֹר תְּגַלֶּה

בַּזַּעְזוּעִים, בַּנַּעְנוּעִים

שֶׁל הַצֶּלְצְלִים, צֶלְצְלֵי־שָׁמַע: צִל,

צִל, צִל, צִל, צִל, צִל, צְלִיל –

תּוֹךְ רִתּוּתָם, עִם עִכּוּסָם, שֶׁל זְהַב צֶלְצְלֵי־גִיל.

 

 

III

 

שְׁמַע פַּעֲמוֹנֵי־הַבֶּהָלָה –

לְפַעֲמוֹנֵי־נְחֹשֶׁת צְלִיל!

כַּמָּה מְבַשֵׂר פַּחַד עִם תַּקָּלָה

קוֹל מְהוּמָתָם, קוֹל הַחִיל!

מַה, בְּאֹזֶן־לֵיל נִפְעָמָה,

יִתְּנוּ קוֹל־חֲתָת בָּרָמָה!

הוֹי, מִדַּבֵּר הֵם נִבְהָלוּ,

רַק לִזְעֹק, לִזְעֹק יוּכְָלוּ,

בְּלִי כָל קֶצֶב־שִׁיר,

וְלָבוֹא בְּרָב יְלָלוֹת, בְּרָב עֲצֻּמּוֹת מַה־מְּבֻלְבָּלוֹת,

פְּנֵי אֵשׁ חַלּוֹת, אֹטְמָה אֹזֶן, טְרוּפַת־דַּעַת אֵשׁ,

מְקַפֶּצֶת בָּאֲוִיר,

דּוֹלְגָה מַעְלָה, מַעְלָה, מַעְלָה,

אַדִּיר חֶפְצָהּ: עוֹד הַלַּיְלָה

טַפֵּס, עָלֹה, כִּמְנַצֵּחַ

שֶׁבֶת עַל יַד הַיָּרֵחַ,

פָּנָיו – פְּנֵי־הַשֵּׁש.

הָהּ הַצְּלִיל! צְלִיל! צְלִיל!

מַה־נּוֹאֲשָׁה בְּשׂוֹרַת־חִיל!

מַה־יִּתְלַבְּטוּ, גַם יִתְחַבְּטוּ פַעֲמוֹנִים לֹא־נֻחָמוּ,

מַה־יִּנְהָמוּ!

כַּמָּה יִשְׁפְּכוּ אֵימַת־יָהּ

אֶל חֵיק־לַיְלָה רוֹעֵד, זָע!

אַךְ הָאֹזֶן, הִיא יוֹדַעַת נֶאֱמָנָה,

עַל פִּי קוֹל־פַּעֲמוֹנִים עוֹמֵם

אוֹ מִתְרוֹמֵם,

מָה עֲצוּמָה, אוֹ מָה רָפָה הַסַּכָּנָה.

וְהָאֹזֶן, הִיא אוֹמֶרֶת,

תּוֹךְ מְהוּמוֹתָם

וְתַעֲצוּמוֹתָם,

הֲשׁוֹקַעַת הַלֶּהָבָה אִם גּוֹבֶרֶת,

לְפִי הַשְּׁקִיעָה וְהַגְּבוּרָה בְּזַעַם־הַפַּעֲמוֹנִים, זַעַם

נַהַם, נַהַם, נַהַם

לְפַעֲמוֹנִים: צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל,

צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל–

בָּאֲנָחָה וּבַצְּוָחָה שֶׁל פַּעֲמוֹנֵי־חִיל.

 

IV 

שְׁמַע בְּקוֹנֵן פַּעֲמוֹנִים –

לְפַעֲמוֹנֵי־בַרְזֶל צְלִיל!

מַה־קִינָתָם תִּפְתַּח לְעוֹלַם־הוֹד־יְגוֹנִים

שַׁעַר מַאֲבִיל!

בְּדִמְמַת־הַלֵּיל הַמַּאֲפִיל

מַה־נִּרְעָדָה, תְקוּפֵי־מוֹרָא,

לְקוֹל אִיוּמָם, כֶּבֶד מָרָה־שְׁחוֹרָה.

כִּי כָל צְלִיל וּצְלִיל בֶּן־אוֹנָם,

פּוֹרֵץ מִן חֲלוּדַת־גְּרוֹנָם,

הוּא נְאָקָה.

וְהָעֵדָה – הָהּ הָעֵדָה! –

שֶׁבְּכִפָּתָם מִתְבּוֹדֵדָה,

וַאֲשֶׁר בְּיַד חֲזָקָה

תַּהְלֹם, תַּהְלֹם, תַּהְלֹם בְּקוֹל,

בְּלִי חֲדֹל,

כָּל־כַּךְ שָׂשָׂה הִיא לָגֹל

עַל לֵב־אָדָם אֶבֶן כְּבֵדָה, –

לֹא בְנֵי אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הֵם,

גַּם לֹא חַיַּת־רִשְׁעָה הֵם,

לִילִין הֵמָּה, לִילִין.

מַלְכָּם הוּא שֶׁיַּהְלֹם־כֹּה,

שָׂשׂ לָגֹל, לָגֹל הַצְּלִילִין,

צְלִילֵי מִזְמוֹר שִׁיר־נִצְחוֹנִים –

בְּחָזְקָה מִן הַפַּעֲמוֹנִים

יַעֲלֵם־כֹּה!

וְלִבּוֹ, מוּצַף חֲמַת־שְׂשׂוֹנִים,

יִרְחַב לְהִמְנוֹן־הַפַּעֲמוֹנִים!

וְהוּא מְרַקֵּד, וְהוּא צֹוֵחַ

בְּשֶׁצֶף־קֶצֶב שִׁיר־מְנַצֵּחַ,

שִׁיר־מִסְתּוֹרִין, שִׁיר־יִסּוּרִין,

לְהִמְנוֹן שֶׁל הַפַּעֲמוֹנִים –

הַפַּעֲמוֹנִים;

לְקוֹל רְתוֹת הַפַּעֲמוֹנִים –

פַּעֲמוֹנִים, פַּעֲמוֹנִים –

לְקוֹל בְּכוֹת הַפַּעֲמוֹנִים;

בְּשֶׁצֶף־קֶצֶב שִׁיר־נִצְחוֹנִים

יַהְלֹם, יַהְלֹם בְּרָב אוֹנִים

שִׁיר־מִסְתּוֹרִין, שִׁיר־יִסּוּרִין,

לְקוֹל נְהֹם הַפַּעֲמוֹנִים,

לְקוֹל רְעֹם הַפַּעֲמוֹנִים,

לְקוֹל סְתֹם הַפַּעֲמוֹנִים

אֶת הַגּוֹלֵל: צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל,

צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל

לְקוֹל הַזְּעָקָה וְהַנְּאָקָה שֶׁל פַּעֲמוֹנֵי־חִיל.

 

 

וכאן – הקראה של השיר במקור האנגלי

קישור ישיר להקראת השיר “פעמונים” של אדגר אלן פן

 

אלא שעמי, כדרכו החקרנית והלמדנית שלא ידעה שבעה, לא הסתפק בהפניה לשיר “הפעמונים” בתרגומו לעברית – והוליך אותי – חובב הפעמונים – לספרו הקלאסי של ויקטור הוגו “הגיבן מנוטרדם”

וכמו ציווה עלי למצוא את הקטע בספרו של ויקטור הוגו – ובו סצינת דנדון הפעמונים במרומי כנסיית נוטר דאם – שקואזימודו – ממונה עליהם והוא חי במחציתם.

וביחוד ביקש להזכיר את הופעתו המרשימה של צ’ארלס לוטון בתפקיד קואזימודו – הנה לכבודו של עמי ולזכרו אני מעלה כאן את הקטע בסרט משנת 1939 אליו כיוון:

 

קישור ישיר לקטע הסרט קוואסימודו ואסמרלדה

 

ומתחתיו אני מצטט את הקטע מספרו של ויקטור הוגו – בתרגומו של יעקב שטינברג – שהכותרת שניתנה לו היתה “המכשפה מפאריז”:

 

“ואולם בבנין זה, שהיה לו בבחינת אם, נמצא דבר-מה האהוב עליו ביותר, המעורר את נפשו ונותן כח לכנפיה אשר עלפו במסתרים – הלא הם הפעמונים.
הוא אהב אותם, חלק להם לטיפות, הרבה אתם שיחה והבין את לשונם. לכלם נודעה חבה ממנו – החל בפעמונים נותני הזמר אשר במעלה הבית ועד הפעמון הגדול אשר לכותרת הגג הקדמית.

מגדל הפעמונים הפנימי ושני המגדלים הראשיים היו לו בבחינת כלובי-צפורים אדירים, והמזמרים שבתוכם – חניכיו הנותנים את זמרתם רק לשמו, והרי אלו היו הפעמונים שהביאו אותו לידי חרשות; ואולם יש שהאם אוהבת ביותר את הילד הגורם לה יסורים יתרים.

מובן מאליו, כי אזנו לא היתה מסוגלת לשמוע אלא את קול הפעמונים. מבחינה זו אהב את הפעמון הגדול אהבה יתרה.

בין משפחת הולמי-הלמות אלה ראה כטוב לפניו את הפעמון הגדול, זה שהיה מקפץ ומדלג סביבו בימי החגים. בת-הלמות זו שמה היה מרים.

הפעמון הגדול בכנסיית נוטר דאם – פאריז

 

[…] 

חמשה-עשר פעמונים היו לו אפוא לקוזימודו בהרמונו, אבל הפעמון הגדול היה חביב עליו יותר מכולם. מה גדולה היתה שמחת קוזימודו ביום שהפעמונים נתנו הלמות רוממה!

בו ברגע שקבל רשות מן הסגן ושמע מפיו את המלה “עלה”! – מיד טפס ועלה במדרגות הנפתלות אשר למגדל חיש קל מאיש היורד בהן. חסר-נשימה היה נכנס לתא המרומים אשר לפעמון;

רגע אחד התבונן בפעמון מתוך יראת כבוד ואהבה; אחרי כן פנה אליו בדברי חיבה ליטף אותו ביד כשם שמלטפים סוס אהוב העומד לצאת לדרך רחוקה.
לאחר שחלק את מנת החיבה פנה אל הפעמונים שבדיוטה העליונה וצוה להם שיתחילו בדבר.

הללו נתלו על צדם, הסליל השמיע קול שריקה, נרתיק המתכת העצום התחיל מתנועע לאטו. קוזימודו היה מלוה את הפעמון בעיניו כשהוא אחוז רעדה.
והנה הכנה הענבל מכה אחת על דפן המתכת והרעיד את הקוריה אשר מתחת לרגלי הקוזימודו. ואף קוזימודו נזדעזע להלמות הפעמון.

“החפזו”, קרא קוזימודו ונתן את קולו בצחוק מטורף. בין כה וכה והפעמון הגדול הגביר את תנועתו, וככל אשר הרחיק לעוף לצדדין כן גדל הברק בעיני קוזימודו. והנה הגיע הפעמון לידי מעופו הגדול ביותר;

המגדל נזדעזע כולו על קירותיו, עופרת גגו ואבני הגזית שלו. הרעדה אחזה כאחת את עמודי המסד ואת פתוחי האבן אשר לקובע הגג.

קוזימודו תסס כלו מרוב התרגשות; היה רץ לצדדין וחוזר אל מקומו, וכל גופו היה מרעיד יחד עם המגדל. הפעמון המסתער והמתהולל העיף חליפות אל שני קירות המגדל את לוע המתכת שלו, זהב שהקיא את רוח הסערה הנשמעת במרחק ארבעים מילים. קוזימודו נתיצב כנגד הלוע הרחב;
הוא כרע על ברכיו, התרומם על רגליו עם כל הכאה חוזרת של הפעמון, בלע את ההלמות האדירה, הביט חליפות את הככר המלאה אדם,
אשר השתרעה לרגליו בעומק של מאתים רגל, ואל לשון המתכת אשר הרעימה מדי רגע ברגע על אזניו. זאת היתה השפה היחידה הנשמעת לאזניו, הצליל האחד הפותח לפניו את הדממה. כאן ראה לעצמו רוחה, דוגמת צפות המפליגה בקרני השמש. ופתאום דבקה בו הוללות הטרוף אשר לפעמון;

מראהו נעשה משונה; כאותו עכביש האורב לזבוב כן צפה לקראת הפעמון העובר ביעף והיה מתנפל עליו מתוך הסתערות פתאום.
וכך כשהוא מרחף על פני תהום ונקלע לכאן ולכאן בד בבד עם מעוף הפעמון, היה תופס בבדל אזנה של המפלצת מתכת זו, סוגרה בין ברכיו, מדרבן אותה באנקול שבידו ומכפיל אתכח ההלמות על ידי דחיפה גדולה שבכל כובד גופו.
ואותה שעה עם רעידת המגדל, היה קוזימודו שואג וחורק את שניו, שערותיו האדמות סמרו על ראשו, חזו התרומם והמה כמפוח, עינו ירתה ברקים, והפעמון-המפלצת הילך לרגליו את הלמותו הסוערת;
אין זה עוד הפעמון הגדול אשר לנוטר-דם ואין זה עוד קוזימודו, כי אם מחזה דמיון, ערבוביה, סער, טרוף של סוס מחמת מהומה, רוח ערטילאית הצמודה אל אכף המתעופף, יצור פלאי שחציו פעמון וחציו בן-אדם, מין אסטולף אים הדואה באויר על פני סוס בעל כנפים העשוי מתכת. יצור מוזר זה נסך רוח חיים מיוחד במינו על כל ההיכל.

אפשר לומר, אם נדבר בלשון אמונות ההבל של ההמון, כי אד רזים שפע ממנו וחיה את אבני נוטר-דם ומלא עוית חיים את חריצי הבית. אם רק נמצא קוזימודו בבית הכנסיה אז האמינו רבים, כי הפסילים אשר ביציעים ובשער מלאים תנועה.

וידיו אמנו באמת את הבית כשם שמאמנים יצור מבין ומקשיב, הוא היה מעורר אותו לתת את קול האדיר, הוא נשתלט בקרבו ונהיה לשכינת המקום.
דומה היה כי קוזימודו נפח רוח חיים בבנין העצום. מציאותו הורגשה בכל מקום, הוא הופיע בעת אחת גם פה וגם שם, ומעל שיא אחד המגדלים נתגלה לעין הרואים הנפחדים גמד מוזר אשר טפס והתפתל, זחל על ארבע, שלשל את עצמו מצד חוץ על פני התהום, דלג מבליטה לבליטה והיה בודק את חלל הגוף של אחד הפסילים; זה היה קוזימודו המבער אחרי קני עורבים.

ובעוד רגע והנה נמצא באחת הפינות יצור פלאי, כורע תחתיו וקודר לנפשו; זה היה קוזימודו השקוע בהרהורים, ועוד מעט ומעל מגדל נראתה דמות גוף, ראש אדיר ואגד אברים מתפתלים, והיא מתנודדת בכל כוחה
בקצה אחד העמודים;

זה היה קוזימודו המנענע פעמונים לתפלה. ובלילות היו רואים פעם בפעם כעין דמות מפלצת על גבי המעקה הקל והפתוח
שמסביב למגדלים:

אף זה היה הגבן השוכן בנוטר-דם.

ברגעים כאלה, לפי דברי השכנים, התעלם על פני הבית כולו משהו שלא מעולם זה, כולו רז וכלו אימה: פה ושם פערו הפסילים את פיהם ופקחו את עיניהם; הכלבים שבהם נבחו, וכל הנחשים והדרקונים השומרים על הבית מסביב – לחשו בלשונם.

ואם קרה כדבר הזה אור לחג המולד, בזמן שהפעמון הגדול השמיע כביכול קול חנוק מדי קראו את המאמינים לתהלוכת הנרות אשר עם חצות הלילה, אז לבשה חזית הבית החשכה מראה מוזר עד מאד, והיה דומה, כי השער הגדול בולע את המוני האנשים והכותרת אשר עליו מביטה בהם כעין רואה, וקוזימודו לבדו היה הגורם לכל אלה, במצרים היה נחשב לאל המקדש הזה; בימי הביניים אמרו עליו כי הוא הרוח הרעה אשר למקום:

והוא היה הנפש השוכנת בבנין.

אלה היודעים כי קוזימודו ראה כאן חיים – יש שהם רואים עכשיו את הבית כריק, כחסר נפש, כגולם בלי רוח חיים. מרגישים כי היה כאן דבר מה ונעלם לבלי שוב.
הגוף האדיר נפח את נפשו; הוא נעשה שלד; הרוח יצאה ואיננה, אין רואים אלא את המקום אשר שם שכנה רוח זו לפנים. הבית דומה עכשיו לגולגולת מתה שנשארו לה חורי העיניים, אבל הללו אין בהם כל מבט חיים.

[עמ’ 230-235 ]

 

♥

הקשרים ביני ובין עמי נמשכו גם בשנים לאחר מכן, גם כשהחל מלמד באוניברסיטה, והיה פעיל מאוד בעבודת התרגום שלו – דאג לעדכן אותו בתרגומיו.

בשנת 2002 כאשר יצא הספר “דור שלי, חיה שלי – משירת רוסיה במאה העשרים” הביא לי את הספר והוסיף את ההקדשה הבאה:

 

ביום 1.3.2012 נערך בבית ביאליק ערב השקה לכבוד ספרו של עמינדב דיקמן “בארוקו – אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע עשרה” .

כריכת “בארוקו – אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע עשרה” .

עמי היה מאושר מן הכבוד שהורעף עליו – ומדברי המברכים הרבים שבירכו על יצירתו המרשימה.

כשראה את הספר בידי, דפדף בספר ופתח לפני את עמוד 424-425 ובחיוך הממזרי שלו לחש על אזני – קרא את זה… 

ניסיתי לקרוא, אך המהומה היתה רבה ולא הצלחתי לקלוט את האותיות שהצטרפו למילים שיצרו בתי שיר –

אכן הלשון היתה עלומה…

כשהגעתי לביתי וחזרתי לקרוא – הבנתי את חיוכו הממזרי – :

שיר בלשון עלומה

 

…” רק חמדתי, יפת עיניים,

תדע סודי לפענח”

 

יהא זכרו של עמי – פרופ’ עמינדב דיקמן ז”ל – ברוך.

 

ויקטור הרצברג,

6.6.2022

 

 

 

.

 

 

 

 

 

 

פורסם על ידי Victor | ביום: 6 ביוני, 2022 |[685] | קטגוריות: עבר/הווה * Past/Present | תגובות: 1 | להוספת תגובה לחץ כאן