.

16  במאי 1871 – פלאס ונדום, [ כיכר-ונדום ] פאריז,

לאחר ניתוץ עמוד-נפוליון – סמל העריצות והשחיתות

במסגרת האדומה – הצייר גוסטאב קורבה

 

 

 

באחרית דבר ל”אבא-גוריו” – ספרו המפורסם של הסופר הצרפתי הדגול אונורה דה-בלזק

אונורה דה-באלזאק [ 1799-1850 ]

 

מציינת המבקרת רות עמוסי, מאוניברסיטת תל אביב כי זהו:

“ספר המייצג עד ימינו אלה, הן בעיני הביקורת והן בעיני ציבור הקוראים הרחב, את הדגם המובהק של הרומאן הריאליסטטי בן המאה ה 19, ואת פסגת אמנות הכתיבה של בלזק. הממסד הספרותי אימץ אותו והציגו כפרדיגמה [ דוגמה מובהקת – ו’ ] של היצירה כולה : מציבים אותה בשורה הראשונה בכל המקראות, מטילים את הקריאה בו על תלמידי – תיכון לדורותיהם, כוללים אותו ברשימת ספרי החובה של בחינות בגרות, מעלים אותו לדרגת נושא מועדף של מחקר וניתוח, תהילתו של אבא גוריו הפכה אותו לאסמכתא תרבותית מחייבת” [באלזאק אבא גוריו, אחרית דבר בעמוד 209 ]

 

גם אל הצייר גוסטאב קורבה:

גוסטאב קורבה [ 1819-1877  ]

 

– שהוא גיבורו השני של פוסט-מחווה זה – מתייחסים המבקרים כאל צייר ריאליסטי

נצטט כאן פיסקה מהדברים המופיעים על יצירתו בויקיפדיה

“קורבה ידוע כמחדש הריאליזם באמנות והוא שטבע את המושג. הוא צייר ציורי נוף ונוף ימי חדשניים. בניגוד לרוח התקופה, הסצינות שצייר אינן רומנטיות או אידיאליות. הוא נהג לצייר סצינות דינמיות הנתונות בעיצומה של תנועה ושינוי. קורבה האמין שמשימת האמן הריאליסטי היא חיפוש האמת, אשר רק באמצעותה יימחקו ההבדלים החברתיים והמעמדיים ואי-השוויון בחברה.

עבור קורבה הריאליזם לא היה רק שלמות הקו והצורה, אלא הטיפול הספונטני והגס בצבע, המרמז על צפייה ישירה של האמן במושא היצירה, והצגת אי-הסדירויות אשר עומדות בבסיסו של הטבע. הוא צייר את החיים כשלעצמם, קשים ואף גסים, ובעשותו כן קרא תיגר על הרעיונות האקדמיים של ציירי תקופתו, דבר אשר הביא לביקורת כי הוא אימץ במודע את הערצת הכיעור.”

וראוי להוסיף על כך את הציטוט הנוסף הבא:

“גוסטב קורבה הגיע לעיר הגדולה פריז עם מנת אגו גדולה ותחושת שליחות. הוא פגש את בודולר והוגים אחרים בשנים הראשונות לחייו בפריז. מאוחר יותר מינה עצמו למנהיג של תנועת אמנות חדשה: ראליזם – “ציורים היסטוריים” על החיים במציאות (חיים “אמתיים”, real life). הוא סבר שאם הוא לא יכול לראות משהו, הוא לא צריך לצייר אותו (כניגוד לאלים ולסיפורי התנ”ך). הוא גם החליט שהאמנות שלו צריכה להיות בעלת מצפון חברתי שתניע את הפריזאי הממוצע, שחושב רק על עצמו, לדון בבעיות העכשוויות: הטוב, הרע והמכוער. גוסטב קורבה הוא הדמות הראשונה שמיוחס לתנועת ה-“אוונגארד” (avant garde). [ מתבסס על מאמר של ד”ר בת הריס וד”ר סטיבן זוקר “עליית הציור הריאליסטי” ראו בקישור ]

 

פוסט זה יהדהד את רוחם הראליסטית [ ובעיקר האקטואלית ] על שני ראליסטנים צרפתיים אלה, שרוחם ותרומתם לראליה של החיים בכלל ושל חיינו כאן ועכשיו – יוקדש פוסט-זה:

 

חלילה לי לערער על הסיווג של שני יוצרים צרפתים אלה כיוצרים המשתייכים לזרם הראליסטי – אך אני מבקש להזקק לאלמנטים ביצירתם כסימבוליים לימים אלה ממש – ימי המחאה החברתית רחבת המימדים שפרצה בחודש יולי 2020 , שפרצה – שלא במקרה בסמוך ל”בלפור-גראד” .

הווילה ברחוב באלפור בירושלים, החלה את דרכה “כווילה אגיון”, על שמו של סוחר יהודי עשיר, בשם אדוארד אגיון, שבנה את ביתו הפרטי בירושלים, ונזקק לשירותיו של הארכיטקט המפורסם, ריכארד קאופמן. הווילה נבנתה בשנים 1936-38, בסגנון הבין-לאומי:

ווילה אגיון – בימים יפים יותר

 

הבנין נרכש על ידי ממשלת ישראל, שהחליטה להפוך אותו למעון רשמי של שר החוץ של מדינת ישראל הצעירה.

הדייר הראשון שאיכלס אותה היה שר החוץ, משה שרת, איש נשוא פנים, מכובד, ומצניע לכת, שכתב ביומנו, בשנת 1953 עת נכנס לגור במעונו הרשמי:

“הבית עצום ורב, נפשי עודנה סולדת בו. איך נשתלט על כל המרחבים וכיצד ננצלם מבלי ללכת בתוכם לאיבוד? כל פרשת בחירתו של הבית זה היתה מלאה בעיות כרימון, אך בלית ברירה נפל הפור”.[ יומני משה שרת ] 

ובשנת 1974 הפך הבית להיות המעון הרשמי של ראש הממשלה, ובשנים האחרונות, שנות שלטונו רב השנים של בנימין נתניהו הפכה הווילה, המסוגננת, והיתה למתחם מבוצר, מוגנת בחומות ובמבנים, במסכים שחורים ובגדרות – מתחם מבודד ומבוצר, המזכיר לוותיקי ירושלים את המתחם המגודר בגדרות תיל שהקימו שלטונות המנדט הבריטי בלב ירושלים וזכה לכינוי הגנאי “בווין-גארד” [ על שם שר החוץ הבריטי העויין את ישראל ].

בפרוץ מחאת יולי 2020  הפך “מתחם-בלפור” או “בלפור” והיה להיות סמל שלטון העריצות והשחיתות, שאלפי אנשים – מובטלים וכועסים – צרים עליו בהפגנות חוזרות ונשנות בדרישה כי החשוד בפלילים יתפטר מתפקידו.

 

 

את פוסט המחווה אפתח בגוסטאב קורבה, לו אני חב חוב-נפשי עמוק, אותו ניסיתי לבטא בהציבי, כתמונת השער של דף הפייסבוק של “מילים של ויקטור”. שפתחתי אי אז לפני כשמונה-תשע שנים, – את ציורו המפורסם “טירת שילון” :

עשיתי זאת ראשית מתוך אהבתי לציור זה, המשלב עוצמה ורוך, ארציות ושמימיות, אדמה, מים ושמיים, סגירותה של הטירה והחופש שמבטיחים ההרים הנישאים ממעל, המכוסים שלג מבהיק…

כה אהבתי ציור זה עד כי, נסעתי לאגם ג’נבה כדי לבקר במקום ולהתרשם במו עיני מפנינת חמד זו. ביקרתי בטירה עצמה, וזכיתי וצילמת להנאתי כמה וכמה תצלומים יפים שלה.

ולא הסתפקתי בכך, והמשכתי בטיולי והגעתי עד לעיירה הצרפתית הקטנה ORNANS וביקרתי בבית הולדתו של קורבה המשמש כמוזיאון קטן.

ביקור במוזיאון –  בית הולדתו של גוסטב קורבה באורנאנס – 27.7.2007 

וגם שם קידמה את פני בכניסה לבית תמונת טירת שילון:

 

 

ובגלריית התמונות הצנועה הנמצאת במקום מוצג גם הציור – של טירת שילון:

הציור “טירת שילון” בבית הולדתו של גוסטאב קורבה 27.7.2007 

בביקור זה בביתו של גוסטאב קורבה, – למדתי כי גוסטאב קורבה, אכן היה צייר ראליסטן – כלומר כזה המצייר את הוויית העולם הזה כפי שהיא נגלית לנגד עיניו:

” החליט שהאמנות שלו צריכה להיות בעלת מצפון חברתי שתניע את הפריזאי הממוצע, שחושב רק על עצמו, לדון בבעיות העכשוויות: הטוב, הרע והמכוער.”

ושם, בבית הולדתו, נחשפתי גם לפן המהפכני של חייו והיותו לא רק צייר בעל מצפון חברתי אלא גם לוחם בפועל כנגד העוולות החברתיות.

תכונה זו מחברת אותו, לגיבורו השני של פוסט זה – הסופר אונורה דה-בלזק  שחשף ביצירתו רבת ההיקף והפנים “הקומדיה האנושית” את הכוחות הכלכליים הפועלים בחברה ובה במידה על נפשו של אדם, וחשף את קוראיו לתאוות, ליצרים, לרדיפת הממון והכח של דמויותיו הספרותיות, המתגלגלות מרומן לרומן במסכת גיבוריו הרבים, ולכוחם המשחית של אלה.

כזה הוא ספרו – “אבא גוריו”, שלדאבון הלב, תוכנית הלימודים הכוללת ספר זה במבחני הבגרות, במקום לקרב יצירת מופת זו לתלמידים, מצליחה להשניא אותה עליהם ובפועל להרחיקם ממנה.

 

לאור הראליה שבסיפורו הקלאסי – שיש בה ממידת האקטואליה תמיד, ובייחוד בימים אלה, של המחאה כנגד השחיתות השלטונית, ארשה לעצמי לצטט מפסקת הסיום של הספר, ולהצביע עד כמה היא מרגשת וכמה נוגעת ללב – ועד כמה היא אקטואלית – עד לימי מחאת הדגלים השחורים של ימינו אנו:

הרקע לקטע שאצטט הוא כי :

אבא גוריו נפטר, שבור לב לאחר ששתי בנותיו, שכל חייו הוא דאג להן ורצה, כאב אוהב ודואג, בטובתן והצלחתן, לא טרחו אפילו להגיע להלוויתו שנערכה בבית הקברות פאר-לאשרז בפאריז ורק שלחו “שתי מכרבות, עטורות סמלי אצולה, אבל ריקות” – לחלוק מעין “כבוד אחרון” לאביהן :

הארון נטמן באדמה ושני הקברנים, לאחר שכיסו את הארון בכמה רגבי אדמה, הזדקפו ואחד מהם פנה אל רסטיניאק ותבע דמי שתיה. אז’ן רסטיניאק פשפש בכיסיו, לא מצא בהם מאומה ונאלץ ללוות עשרים סו מכריסטוף, מעשה זה, קל ערך כשלעצמו, הישרה על רסטיניאק עצבות איומה.

“היום נטע לערוב., דמדומים לחים מרטו את העצבים. הוא הסתכל אל הקבר וטמן בו דמעת נעורים אחרונה, דמעה שרגשות קדושים עוקרים אותה מלב טהור. אחל מאותן דמעות המבקיעות מן האדמה שנפלו עליה ועולות לרקיעים, הוא שיכל את זרועותיו, התבונן בעננים , וכריסטוף משראה אוו בכך, עזבו לנפשו”

 

וכאן תבוא שירת הסיום של הרומן הנפלא ואצטט:

 

“רסטיניאק נשאר לבדו. הוא צעד צעדים אחדים במעלה בית-העלמין וראה את פאריז משתרעת במפותל לאורך שתי גדות הסינב. אורות החלו להדלק שם. עיניו דבקו כמעט בשקיקות בחלל שבין העמוד של ככר ואנדום :לבין הכיפה של לז-אינוולד, שם שוכנת אותה חברה גבוהה ש[רסטיניאק – ו’] ביקש לחדור לתוכה. הוא הביט בכוורת ההומה הזאת מבט שכמו ביקש לשאוב ממנה את הדבש בטרם עת, והשמיע מילים רמות אלה: פנים אל פנים, עכשיו!

ובתור קריאת תיגר ראשונה על החברה הלך רסטיניאק לסעוד ארוחת-ערב אצל הבארונית דה, נוסינגן”

“ספטמבר 1834”

 

רסטיניאק, מעין בן לא ביולוגי,חניך, של אבא גוריו, הוא שאפתן, ומאמין בכוחו של הממון, הוא סטודנט למשפטים המגיע למסקנה כי:

“החוקים והמוסר אין להם תוקף לגבי העשירים; הממון הוא Ultima ratio mundi [ = הנימוק המכריע בעולם ] הצדק עם ווטרן, הממון הוא המידה הטובה, אמר לעצמו” [ אבא גוריו, בעמ’ 63-64]

לכן כאשר אונורה דה בלזק מביא את הרומאן לידי סיום, ורסטיניאק קובר את אבא גוריו – ו”משתחרר” מאבהותו וממרותו – ועתה הוא עומד בפני עצמו נכון להסתער קדימה,  והוא שואף קדימה – מבטו נמשך ל“עמוד של ככר ונדום”

ומהו “עמוד-ונדום” זה ? 

עמוד ונדום 

זהו עמוד בסגנון “עמוד טריאנווס, שברומא שנועד לפאר את מעלליו של הקיסר טריאנוס – ונפוליאון, לאחר שהכתיר עצמו כקיסר, הורה להכין לכבודו עמוד דומה שיפאר את נצחונותיו ומעלליו. 

כאשר העמוד הוקם במצוות נפוליון בונפרטה הפסל שהוצב בראשו היה פסלו של נפוליון – כ”קורפורל קטן” 

נפוליון בונפרטה – כ”קורפורל-קטן”

בשלב מאוחר יותר – הוחלט להעביר פסל זה לארמון האינוולידים – שם הוא שוכן עד היום – ולהחליף את הפסל בפסלו של הקיסר-נפוליאון כשעל ראשו זר עלי הדפנה:

 

התקנת  פסל הקיסר נפוליאון לראש העמוד בכיכר ונדום

מבחינה סמלית, כאשר בלזק מפנה אליו הוא מפנה את המבט לכיכר העשירה והבורגנית ביותר בפאריז – ולדמותו של נפוליון, שהוצבה בלב הכיכר מתוך הערצת הקיסר ושלטונו המושחת.

ו“הכיפה של לז- אינווליד” , נקודת הציון השניה, בסיום “אבא גוריו” היא הכיפה של הכנסיה הנמצאת בארמון האינולידים, שבמקורו היה בית חולים של החילים שנפצעו במלחמה, ולאחר מותו של נפוליאון – הוא נקבר מתחת לכיפה זו:

הכיפה של לז-אינווליד – מקום קברו של נפוליאון

אל – העושר שמסמלת כיכר ונדום בפאריז ואל העריצות שמסמל עמוד נפוליון וקבר נפוליון מכוון אונורה דה בלזק – את מבטו של אג’ן רסטיניאק – טיפוס שאפתן, חובב תענוגות הנמשך אל הכסף והשררה – ומעריץ את השחיתות ובז לעקרונות הצדק והמוסר.

 

לעומתו : גוסטב קורבה, איש המצפון, קם ועשה מעשה:

 

כאשר פרצה הקומונה הפריזאית – ופועלים השתלטו על פאריז והקימו בה ממשל משלהם הוא צירף עצמו אליהם וביום 16 למאי 1871 השתתף יחד עם אחרים בטקס בו הפילו מהפכנים אלה באמצעות חבלים שקשרו לעמוד נפוליון את העמוד שסימל את נצחונותיו ואת הכח שצבר ואת שלטון העריצות שלו:

 

שתי סצינות מצוירות של מעמד הפלת עמוד נפוליון בכיכר ונדום בפאריז 16 במאי 1871

 

הפלת עמוד ונדום – סמל העושר העריצות והשחיתות –  16 במאי 1871 

 

 

בתצלום שבראש פוסט זה ניתן לראות את פסלו של נפוליון מנותץ, ומאחריו קבוצת מהפכנים [ לבושים בצילינדרים ! ] ומאחון, מצטנע, מסומן במסגרת אדומה גם גוסטאב קורבה שהשתתף בפעולה.

 

בקריקטורה שהופיעה בעתון באותם ימים נראה קורבה דוחף את העמוד

 

אלא שבכך לא נסתיים הסיפור.

הקומונה הפריזאית דוכאה ביד קשה ובהוצאות להורג המוניות.

וקורבה עצמו נשפט לשלם את הוצאות הנזק הפלת העמוד גרמה לעיר פאריז, שכן השלטונות החליטו לשחזר את העמוד ולחזור ולהציבו מחדש.

וכך עומד העמוד שנותץ בשעתו כאקט של מחאה, בליבה של הכיכר העשירה שבפאריז, בסמוך למלון ריץ, ולחנויות של מותגי האופנה והבישום היוקרתיים ביותר.

עמוד נפוליאון המשוחזר ב”פלאס-ונדום” – פאריז 2020

פסק הדין חייב את קורבה, חסר הפרוטה לשלם סכום אדיר כפיצוי לקופת המדינה הצרפתית. משלא הצליח לעמוד בתשלומים, ברח לשוויץ, התיישב ליד העיירה מונטריי – בסמוך לאגם ז’נבה, והיה יוצא עם כן הציירים שלו – ומצייר את הציור “טירת שילון” – בתנאי תאורה ומזג אויר שונים. שאחד מהם, עצוב ונוגה אני מציד בזאת:

 

גוסטב קורבה – טירת שילון.

 

פוסט זה מוקדש באהבה רבה ובתמיכה אין קץ בכל המוחים הצרים על “בלפור-גראד” וכל שאר המפגינים והמוחים באשר הם, המניפים את הדגלים השחורים מעל כל הגשרים וכל הצמתים – עלו והצליחו – על לפינוי ה

מווילה אגיון – והשבתה לימיה הטובים והמכובדים.

 

____________________ 

27 ליולי 2020

ויקטור הרצברג

 

 

פורסם על ידי Victor | ביום: 27 ביולי, 2020 |[911] | קטגוריות: עבר/הווה * Past/Present | תגובות: 0 | להוספת תגובה לחץ כאן