קומפוזיטורים - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[09.05]{רקע} ניטשה – חלום ואגנר ושיברו

12 בינואר, 2013

פרידריך ניטשה

“פרשת ואגנר” של ניטשה – שהיא פועל יוצא ממשיכתו הבלתי מוסברת למוזיקה – כה אופיינית למבנה נפשו המסוכסכת, שראוי לאזכר אותה כאן. חלום ואגנר ושיברו מאיר באלומת אור – פן מסקרן באישיותו של ניטשה

במכתב מ 8 באוקטובר 1868 – הוא כותב לידידו, ארווין רוהדה :

“… בנוסף לכך אני מתכוון להיות יותר איש-חברה. ואפילו התחלתי לגלות ענין מיוחד באשה אחת, שעליה סיפרו לי דברים נפלאים. אשתו של פרופסור ברוקהאוס, אחותו של ריכארד ואגנר [שהיתה גם שחקנית ] לחברי וינדיש (שביקר אותי) דעות נפלאות על סגולותיה. הדבר שמוצא חן בעיני במיוחד בכך הוא אישוש תורת-התורשה של שופנהאואר; גם אחותו האחרת של ואגנר (שהייתה פעם שחקנית בדרזדן) אמורה להיות אשה יוצאת מן הכלל. הריטשלים מסתובבים אך ורק בחברת משפחת ברוקהאוס.

לאחרונה קראתי גם (בפעם הראשונה) את מאמריו של יאן Otto Jahn על המוזיקה, וגם את אלה על וגנר. צריך להיות אוהד מושבע כדי להצליח להזדהות עם אדם כמו וגנר, ואילו יאן חש סלידה אינסטינקטיבית ומקשיב רק בחצי-אוזן. ובכל-זאת אני מצדיק אותו בכמה נקודות, במיוחד כאשר הוא רואה בווגנר את מייצגה של הדיליטנטיות המודרנית, השואבת לתוכה ומעכלת את כל תחומי האמנות. אבל במיוחד מנקודת-המבט הזו, אי-אפשר להפסיק לתהות כמה משמעותי הוא הבסיס האמנותי היחיד באיש זה, המאחד אנרגיה בלתי-כלה עם כשרון אמנותי כל כך רבגוני; בשעה ש”התרבות” [Bildung = גם חינוך ] ככל שהיא מגוונת ומקיפה יותר, כך היא נוטה יותר להתאפיין בהתבוננות אפורה, ברגליים כושלות ובחלציים מרוטי עצבים. מלבד זאת, לוגנר יש טווח רגשות שבהם אוטו יאן כלל אינו מצליח להבחין:

יאן נותר גיבור ה-Grenzboten##היה עיתון שבועי שיוסד בבריסל, קרוב חגבול הגרמני, והמשיך לאחר נכן לצאת בליפציג ועסק בנושאי פוליטיקה, ספרות ואמנות. עורכיו והתורמים העיקריים של מאמריו זכו לתואר "הבריאים" הודות לעמדה האדישות שנקטו כלפי הביטויים המעודנים של דמיון גאוני - הערת המתרגם

איש בריא שעבורו אגדת טנהויזר [ אגדה שגם זכתה לאופרה מאת ואגנר ] ואווירת לוהנגרין [ אביר הברבור שגם היא זכתה לאופרה פרי עטו של ואגנר ] הן עולם אבוד הדבר שאני מחבב אצל וגנר הוא הדבר שאני מחבב אצל שופנהאואר – האוירה האתית הניחוח הפאוסטי, צלב, מוות, קבר וכול’. ((פרידריך ניטשה הנה האיש – מכתבים תרגום יפתח הלרמן-כרמל הוצאת כרמל ירושלים. עמוד 101-102))

לא יעברו אלא ימים אחדים, וביום 17.10.1868 יעבור ניטשה חוויה שהיתה לה השפעה מקרינה על נפשו: הוא האזין פעם ראשונה לפתיחה לאופרה “מייסטרזינגר” של ואגנר.

קישור ישיר

האמביוולטיות ביחסו לואגנר, העולה מהמכתב שצוטט לעיל, תתחלף, כבמטה קסם לתחושת הערצה למוזיקה של ואגנר:

“כל נימי הנפש, כל עצב מפרכס בקרבי, זמן רב לא ידעתי תחושה כזאת של התפעמות”

זמן מה לאחר מכן מזדמנת פגישה בין ואגנר – בן ה-55 ובין נטשה בן ה-22 :

ריכארד ואגנר כבן 55 ורעייתו הצעירה קוזימה – ופרידריך נייטשה כבן 22

הפגישה גורמת לו לרצות ולהיות “חברותי יותר” ופחות מסוגר.

וואגנר מזמינו לבקר בוילה שלו בטריבשן ליד לוצרן.

הביקור יתרחש ב 17.5.1869 . כאן, בווילה של ואגנר בשכונה בטריבשן, שעל אגם לוצרן בשוויץ, יהפוך ניטשה למעריץ נחרץ ואף מתרפס של ואגנר. לא יעברו אלא ימים אחדים מאז הביקור והוא מעלה על הכתב את רגשי התפעמותו:

“אדוני הנכבד מאוד, זה זמן רב ביקשתי להביע בפניך ללא רתיעה, מה רבה הרגשת התודה כלפיך הממלאת אותי; מכיוון שבאמת מירב שעות חיי הטובות והמרוממות ביותר קשורות בשמך, ורק אדם אחד זולתך עוד אני יודע, והוא בנוסף לכך אח-לרוחך, ארתור שופנהאואר, אשר אהגה בו במידת הערצה שכזאת, ניתן לומר דתית-כמו. אני שמח לשטוח לרגליך את דבר הערצתי זה ביום החג [ יום הולדתו של ואגנר ] ואני עושה זאת בלי רגש גאווה, כי אם זהו גורלו של גאון, להיות זמן-מה נחלתם של מעטים בלבד, הלא מותר להם למעטים ההם להרגיש עצמם מאושרים ומצויינים בזכות המיוחדת שזכו לה, לראות באור זה, להתרומם לאור זה, בעוד שהמון העם ניצב עדיין בערפל הקר וקופא…” (( פרידריך ניטשה, אגרות, מכתב מיום 22.5.1869 עמוד 343 מתוך שקיעת האלילים, תרגום ישראל אלדד, הוצאת שוקן ))

את ספרו הראשון “הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוזיקה” שיצא בשנת, 1872 מקדיש ניטשה לריכרד וואגנר. בהקדשה הוא כותב:

“ילמדו נא על כן הרציניים ההם לדעת, שאני רואה באמנות את משימתם העליונה ופעילותם המיטאפיזית האמיתית של החיים, במובן שראה זאת זה האיש, אשר לו, בחינת קודמי החלוצי הנעלה בסלילת דרך זו, מוקדש ספר זה” [ באזל, סוף שנת 1871 ] (( פרדריך ניטשה, הולדת הטרגדיה, עמ’ 20. תרגום ישראל אלדד, הוצאת שוקן ))

הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוזיקה – ספרו של ניטשה

בספר זה מצביע ניטשה על שני היסודות המולידים את האמנות הטראגית: היסוד האפוליני – היא מידת החשיבה ההגיונית והביקורת השכלית המעורבת ו”מופרעת” על ידי מידת ההתפרצות הרגשית, חסרת המעצורים היא היסוד הדיוניסי.

בקטע 22 , לקראת סופו של הספר, חושף ניטשה את יחסו הישיר ליצירתו של ואגנר.

“ינסה נא עתה הידיד הקשוב להזכר מתוך חוויותיו, ברושם הצרוף ללא תערובת כל שהיא, שהתרשם מטרגדיה מוסיקאלית אמיתית. דומני שתיארתי את הפינומן של הרושם ההוא משני צדדיו, כך, שעתה יקל עליו להסביר לעצמו מה שהתנסה בו. הן ייזכר כיצד הרגיש עצמו למראה המיתוס המתרחש לנגד עיניו, כלו נתעלה למרומי ידיעת-כל, כלו נחנו לפתע עיניו בכוח נוסף, לא עוד כוח ראיית משטחים בלבד, כי אם גם כוח חדירה פנימה, וכלו נפקחו עניו בעזרת המוזיקה, לראות בעין וכמו-כמומחש את געש גליו של הרצון, את מאבקם של המוטיבים, את זרמיהן הגואים של התשוקות, כלו רואה הוא שפעת קוים וצורות הנעים בחיות, וכל אלה מאפשרים לו לצלול לנבכי סודות דקים ביותר של ריגשות בלתי-מודעות. ובעוד ייצריו נתפסים לו על דרך זו בנטייתם להתעלות אלי חזותיות והזדככות, מרגיש הוא בעת ובעונה אחת, ואף זאת במלוא הודאות, שלמרות הכל שורה ארוכה של רמזים אפוליניים, אומנותיים אינה מחוללת בו את שהיית האושר הזו שבהבטחה נטולת-רצון, אשר האמן הפלאסטי והמשורר האפי, משמע האמנים האפוליניים באמת מעוררים בו ביצירותיהם” (( פרדריך ניטשה הולדת הטרגדיה, עמוד 131-2 תרגום ישראל אלדד הוצאת שוקן))

ומכאן ואילך יוביל אותנו לדוגמה קונקרטית רבת משמעות:

“את המיתוס הטראגי אין להבין אלא כהמחשתה של החכמה הדיוניסית באמצעיה של האמנות האפולינית; הוא מוליך את עולם התופעות עד לגבול, האמנות האפולינית ; הוא מוליך את עולם התופעות עד לגבול, בו הוא שולל עצמו, ומבקש להימלט ולהיקלט שוב בחיקן של הממשויות שאין-בילתן ; ובהגיעו לשם הוא נראה כלו נתן קולו בשיר, בשיר הברבור המטאפיסי של איסולדה:

“שיר הברבור המטפיזי של איסולדה” – הכוונה למילות הסיום של איזולדה בסוף המערכה השלישית, לפני מותה – לפני רדת המסך על הדראמה-המוזיקלית” טריסטאן ואיזולדה”-

כאן ה- Leibestod בצירוף כתוביות בתרגום לאנגלית:

קישור ישיר

1995 Bayreuth production by Heiner Müller, conducted by Daniel Barenboim

♦

תעבורנה שנים אחדות וניטשה המעריץ המתרפס, יתפקח מחלומו ויכתוב:

” להפנות עורף לואגנר היה לגבי מעשה גורלי; ולאחר מכן עוד לשוב ולחבב דבר כל שהוא – הרי זה בגדר נצחון” (( ההקדמה ל”פרשת ואגנר”, של פרידריך ניטשה ))