“ריגולטו” באופרה הישראלית: ויקטור הוגו, ג’וזפה ורדי – ואנחנו 2024 …

30 ביולי, 2024

ריגולטו – על במת האופרה בסיאטל ארה”ב – 2.7.2019

פרשנות פוליטית אקטואלית לאופרה שהצגת הבכורה שלה התקיימה ביום 11 במרץ 1851

♦

בעקבות ריגולטו באופרה הישראלית

במהלך חודש יולי 2024 הועלתה באופרה “הישראלית” הפקה של האופרה “ריגולטו” של ג’וזפה ורדי – לליבריט של פרנצ’סקו מריה פיאווה.

מאז הצגת הבכורה של “ריגולטו” שהתקימה בבית האופרה “לה-פניצ’ה” שבונציה, ביום 11 במרץ 1851 , אופרה זו אינה יורדת מעל בימות האופרה ברחבי העולם. ברבות השנים היא היתה לאחת מעשר האופרות המבוצעות ביותר.

מה סודה של האופרה הזו ? מה כה מלהיב או מסעיר או מהלך אימים בה ?

האם סוד הקסם הוא בדרמה האפלה ומעוררת החלחלה שהיא מספרת או במוזיקה הקליטה והסוחפת שהפליא ורדי להלחין ?

בפוסט זה נעסוק בסיפור חיבורה של האופרה “ריגולטו” וכיצד התגלגל המקור הצרפתי פרי עטו של הסופר הצרפתי הצעיר ויקטור-מארי הוגו [ שבעת חיבור ה”דרמה” שקרא לה: “המלך משעשע את עצמו” LE ROI S’AMUSE 1832. – היה כבן 30 שנה, ועד שורדי הפך את סיפורו זה של ויקטור הוגו לאופרה בשנת 1851 והוא כבן 38 שנה.

סיפור העלילה של ריגולטו מורכב מנרטיבים אחדים – וככל שאופרה זו פופולרית ונפוצה מאוד, סיפורה מסופר בגירסאות שונות – וכל כותב מדגיש את הנרטיב הנבחר על ידו וה”מדבר” אל ליבו:

יש השמים דגש על הקונפליקט ביחסים בין האב – ריגולטו לביתו ג’ילדה ;

יש המדגישים את הסיאוב והשחיתות בחצרו הדקדנטית של הדוכס שהוא הדמות המרכזית השולטת בעלילה;

ויש המזדעזעים מרעיון ה La Maldizione [“הקללה”] הוא השם, טעון חומר-הנפץ, שבחרו ורדי ופיאווה לאופרה שלהם; שם, אותו היו נאלצים להמיר בשם “סביר” יותר שיתקבל על דעת הצנזורים של האימפריה ההבסבורגית ששלטה בצפון איטליה באותה תקופה, וכך נבחר השם “ריגולטו” [ שפירושו בצרפתית: “המצחיק” ] ;

ויש הנזעקים-מרה, עד עמקי נשמתם, מתוצאותיו האכזריות ומזרות האימה של רעיון ה Vendetta [ ולא “סתם-ונדטה” אלא אף “tremenda-vendetta” [ נקמה-אדירה” ] כפי שתופיע בדואט המפורסם בסוף המערכה השניה;

ברשימה זו, שהיא הראשונה בסידרה, של תגובותי והגיגי, בעקבות צפיה שלי בביצוע “ריגולטו” באופרה הישראלית, [ ביום 14.7.2024 ] אספר את תולדותיה של האופרה ממחזהו של ויקטור הוגו משנת 1832 ועד להצגת הבכורה של ריגולטו – בשנת 1851 – ונננסה לתהות על אישיותו של ה”דוכס”, סביב דמותו המושחתת וחצרו המסואבת מתפתחת עלילת האופרה – עד לסופה הטראגי ומזרה האימה.

1. תולדות האופרה : מויקטור מארי-הוגו עד לג’וספה ורדי

בספרו המקיף של CHARLES OSBORNE :

THE COMPLETE OPERAS OF VERDI – A CRITICAL GUIDE

כותב המחבר כי ב 1850 מנהלי תיאטרון “לה פניצ’ה” שבונציה ביקשו מג’וספה ורדי להכין אופרה חדשה לקראת עונת הקרניבל הקרובה [ בחודש פברואר 1851] וזה על רקע שתי ההצלחות הקודמות שנחלו האופרות שחיבר ורדי : ארנני [ 1844 ] ו”אטילה” ]1846 ] .

וורדי התקשר לליבריטיסט פרנצ’סקו מריה פיאווה, עימו עבד על אופרות קודמות, וביקש כי ימצאו חומר שיתאים לאופרה נוספת. לאחר חיפושים שונים עלה על הפרק מחזה פרי עטו של ויקטור הוגו [ 1802-1885] שנכתב בשנת 1832 ששמו “המלך משעשע את עצמו” ;

מחזה זה כולל ביקורת כנגד המונרכיה, כתוב בסימן המהפך התודעתי שעבר הסופר שהחל את דרכו דווקא כתומך המונרכיה.

בשנת 1822 זכה הוגו למילגה צנועה על כתיבתו מהמלך לואי ה 18 בעקבות שירי תהילה למלך. אך בשנת 1827 יצא ויקטור הוגו בהכרזה על אי תלותו במונרכיה השמרנית והחליט לצאת לדרך חדשה.

בשנת בשנת 1829 פרסם הוגו מחזה היסטורי – בשם Mrion de Lorme בו הציג את המלך פרנסואה הראשון כמפגר ! בשל תוכנו האנטי מלוכני המחזה צונזר ונאסר להצגה.

בשנת 1830 פרסם הוגו את מחזהו “הרנני” שנכתב בסגנון רומנטי לחלוטין ועורר סערה ואף זכה להצלחה [ כמו גם האופרה שחיבר ורדי על בסיסו בשנת 1844.]

בשנת 1831 פרסם ויקטור הוגו את הרומן הגדול “נוטר-דאם-דה-פאריז” המוכר יותר בשם “הגיבן מנטר דאם”, בו הציג ויקטור הוגו את דמותו של מצלצל-הפעמונים הגיבן בכנסיה הגדולה של פאריז, שגופו מעוות וקרא לו “קואזי-מודו” [ “כביכול-צורה”] ספר שהפך והיה לרב-מכר.

ובשנת 1832 כותב ויקטור הוגו את מחזהו – “המלך משעשע את עצמו” [ יש המתרגמים “המלך משתעשע” ] LE ROI S’AMUSE .

“המלך משעשע את עצמו ” LE ROI S’AMUSE – 1832.

ורדי ציין כי לדעתו דמותו של “טריבולה”, ליצן החצר, במחזהו של ויקטור הוגו , שגם הוא גיבן, היא דמות ברמה “שיקספירית” והקומפוזיטור וכותב הליבריט החליטו להציע נושא זה להנהלת בית האופרה “לה פניצ’ה” בונציה.

בהקדמת של ויקטור הוגו למחזהו אותו הכתיר כ”דרמה”, ציין המחבר כי טריבולה “שונא את המלך כי הוא מלך; שונא את האצילים כי הם אצילים ושונא בני אדם כי אין לכולם גבנון…”

היחסים בין המלך ובין ליצן החצר מורכבים: מצד אחד ל”ליצן-החצר” מותר, מתוקף מעמדו ותפקידו, להעמיד באור ביקורתי את המלך או לעשותו “צחוק” [ עד גבול מסויים” ] ומצד שני ליצן החצר מעורב בחיי החצר של המלך המושחת, ובמובנים רבים עושה דברו של המלך, ושליחו ובן חסותו לענינים רבים – עד שזה מגיע ל”ציפור נפשו” – והוא החיזור של המלך, רודף הנשים, אחר ביתו שהיא בבת-עינו של טריבולה, והוא שומר על תומתה מכל משמר. כאשר יסתבר לליצן החצר כי נוצר קשר בין ביתו ובין המלך – הוא “מתהפך” עליו ומחליט להזמין רוצח שכיר כדי שירצח אותו.

לקראת הצגת הבכורה המחזה הוקרא קריאה ראשונה בפני קהל מוזמנים ואף הועלה פעם אחת על הבמה ב”קומדי-פרנסז”

התלבושות למחזה של ויקטור הוגו לקראת ההצגה בשנת 1832

אך למחרת היום, לאחר הצגת הבכורה, [ התקיימה ביום 22.11.1832 ] הגיעה הוראה חד משמעית מהשלטונות – להסיר את המחזה.

המחזה הורד מהבמה עם איסור להציגו לתקופת 50 השנים הבאות !

מחזהו של ויקטור הוגו היה מחזה ביקורתי, אנטי ממסדי, במובהק ושם ללעג את המלך פרנסואה הראשון בשל חיבתו המיוחדת והמופרזת לנשים:

המלך פרנסואה-הראשון 1494-1547

למרות השגים רבים של המלך לממלכתו, הוא זכור בעיקר בשל חיבתו המובהקת והמופרזת לבנות המין השני.

על חיי האהבה של המלך ידוע כי בשנת 1514 נשא את אשתו הראשונה CLAUDE ממנה נולדו לבני הזוג 7 ילדים.

בשנת 1530 נשא את אשתו השניה :

ELEONORE OF AUSTRIA

לאחר נשואים אלה החל להחזיק גם פילגש ושמה:

FRANCOISE DE FOIX

והעניק לפילגש זו מעמד רשמי של “maîtresse-en-titre” כלומר “פילגש בתואר” .

לא עבר זמן רב והמלך החליף את הפילגש הקודמת בפילגש חדשה:

ANN DE PISSELEU D’HEILLY

וגם פילגש שניה זו זכתה בתואר הנכסף : “maîtresse-en-titre” כלומר “פילגש ב תואר” .

את חיצי ביקורתו העיקריים כנגד מוסד המלוכה עם רמזים עבים למלך פרנסואה הראשון כיוון ויקטור הוגו כנגד התנהגותו המופקרת והמושחתת לדעתו של המלך :

גיבור המחזה הוא הליצן TRIBOULET, המבוסס על דמות היסטורית של ליצן בחצר המלוכה, שניצל את הדמות של “ליצן-החצר” שלכאורה מותר לו לעקוץ את המלך ופמליתו. אך ויקטור הוגו כלל בדברי ה”ליצנות” של אותו ליצן חצר – דברי ביקורת עוקצנית וצינית כנגד המלוכה בכלל וכנגד המלך, מרבה הנשים, במיוחד.

די בשם שהעניק למחזהו – “המלך משעשע את עצמו” – להצביע על הכיוון אליו כיוון את חיציו:

כרזה על מחזו של ויקטור הוגו משנת 1832

טריבולה, של ויקטור הוגו, הוא ההפך הגמור מגיבור רגיל: הוא ליצן חצר מעוות, יצור אכזרי שמעודד את המלך להוללות הקשות ביותר. הוא מגוחך, נרקיסיסטי ורוצה להרוג את המלך. יש לו תכונות אנטי-הרואיות. הוא גם מפלצת וגם אדם בעל רגשות ראויים להערצה. ואכן, הבחירה בבימוי, במיוחד אווירה מטרידה, חושפת את תחושות הייאוש והכעס של טריבולה: הוא רוצה לנקום את בתו; הוא מראה אהבה אבהית. טריבולה היא ישות כפולה, כפי שהודגשה בקריאה הפרדוקסלית הזו: “תהנה, ליצן שפל, בגאוותך העמוקה”. ויקטור הוגו מוליד גיבור טרגי, רחוק מהגיבור המסורתי ושמשלב בדמות אחת את שני ההיבטים של הדרמה הרומנטית: הגרוטסקי והנשגב.

מחאותיו של ויקטור הוגו, שטען לפי ספרו של צ’רלס אובורן, כי המחזה נאסר “מסיבות פוליטיות” [ אוסבורן בעמ’ 228 ] אך מחאותיו של ויקטור הוגו, לא הואילו.

בעת חיבור המחזה התגורר ויקטור הוגו בבית ב: PLACE DE VOGES שברובע המארה בלב פאריז. בית זה הפך, בתחילת המאה העשרים, למוזיאון לכבודו של הסופר, והיה לי הכבוד לבקר בו פעמיים:

ביקור ראשון בבית ויקטור הוגו ביום 17.4.2006

ביקור שני בבית ויקטור הוגו ביום 08.4.2015

בקטלוג של מוזיאון זה לכבוד הסופר ויקטור הוגו

“קטלוג מוזיאון “בית ויקטור הוגו

מצאתי פורטרט של הסופר בשנת 1829 – כלומר בתקופה בה עסק בחיבור הרומן “הגיבן מנוטר-דאם” והמחזה “המלך משעשע את עצמו” משנת 1832 שבשניהם מככבת דמות של גיבן – ממורמר על העולם – וביקורתי כלפיו:

ויקטור הוגו בשנת 1829 [ כבן 27 שנה ! ]

אך, כאמור, המחזה צונזר ונאסר להצגה – ורק כעבור 50 שנה ! בשנת 1882 – במלאת לויקטור הוגו 80 שנה ! זכה ויקטור הוגו לראות את המחזה מועלה שנית על הבמה.

כרזה המודיעה על העלאת המחזה -” המלך משעשע את עצמו” בשנת 1882

הכרזה מציגה את מראהו של ויקטור הוגו הצעיר [ כבן 27 ! ] בעת חיבור המחזה וצינזורו, ובעת העלאתו מחדש במלאת לויקטור הוגו 80 ! שנה

2. הצנזורה על ורדי ופיאווה

ורדי והליבריטיסט שלו פרנצ’סקו מריה פיאווה החלו לעבוד על האופרה בשנת 1850.

השם שיעדו ורדי ופיאווה לאופרה היה La Maledizione – ובתרגום לעברית: “הקללה”.

וורדי ופיאווה ידעו, כמובן, מה עלה בגורל מחזהו של ויקטור הוגו – שבשל הביקורת העוקצנית שהיתה במחזה כנגד מוסד המלוכה, שהוצג על ידי ויקטור הוגו כמוסד מסואב ומושחת, המחזה צונזר והורד מהבמה, מיד לאחר ערב הבכורה – אך פיאווה הרגיע את ורדי והבטיחו נאמנה כי הצנזורים מטעם בית המלוכה ההבסבורגי, לא יתערבו.

למרבה ההפתעה בעודם בתנופת העבודה והעשיה, הגיע לידיהם של ורדי ופיאווה מכתב מטעם הצנזור של השלטונות ההבסבורגים ששלטו בצפון איטליה באותה תקופה, שנוסחו, המצוטט מתוך ספרו של אוסבורן [ בעמ’ 227 ] מדבר בעד עצמו:

His Excellency the Military Governor Chevalier Gorzkowski in his respected despatch of the 26th instant N.731, directs me to communicate to you his profound regret that the poet Piave and the celebrated maestro Verdi should not have chosen a more worthy vehicle to display their talents than the revolting immorality and obscene triviality of the libretto of La maledizione submitted to us for intended performance at the Teatro Fenice.

His above mentioned Excellency has decided that the performance shall be absolutely forbidden, and wishes me at the same time to request you not to make further enquiries in this matter. I am returning the manuscript sent to me with your accompanying letter of the 20th instant. N.18. The Imperial and Royal Central Director, Martello2

וכאן תרגום המכתב לעברית:

“הוד מעלתו המושל הצבאי שבאלייה גורצקובסקי בשגר שמכובד מיום ה-26 מס’ N.731, מנחה אותי למסור לכם את הצער העמוק שלו על כך שהמשורר פיאבה והמאסטרו המהולל ורדי לא היו צריכים לבחור כלי ראוי יותר להפגין את כישרונותיהם מאשר חוסר המוסריות המרתיע והטריוויאליות המגונה של הליברית של La maledizione שהוגשה לנו להופעה מיועדת בתיאטרון פניצ’ה.

הוד מעלתו החליט כי ההופעה תהיה אסורה לחלוטין, ומבקש ממני במקביל לבקש ממך לא לבצע בירורים נוספים בעניין זה. אני מחזיר את כתב היד שנשלח אלי עם מכתבך הנלווה …”

וורדי ופיאווה לא הרימו ידיים והחליטו להכניס שינויים באופרה כדי להתאים אותה לרוח הצנזורה:

ראשית הם שינו את שם האופרה ובמקום השם, טעון חומר הנפץ : “הקללה” נבחר השם RIGOLETTO שמשמעו בצרפתית: “המצחיק”, בהתייחס לליצן-החצר המככב באופרה.

גם מקום העלילה שונה והמקום החדש שנבחר לא היה חצר המלוכה אלא דוכסות, שבאותה עת כבר חדלה להתקיים ועברה מן העולם..

ומכל הנסיכויות ההסטוריות הרבות, שאיטליה נתברכה בהן – וורדי ופיאווה בחרו למקם את סיפור העלילה דווקא בנסיכות מנטובה.

ההסבר הפורמלי כלפי השלטונות היה – שהדוכסות הזו חדלה להתקיים – כך שהסיפור המועלה על הבמה אינו מתיחס לא לבית מלוכה זה או אחר, ולא לשליט מסויים.

הבחירה במנטואה [ המרוחקת מפרמה, עיר הולדתו של ורדי, כ 60 ק”מ בלבד ] לא היתה לטעמי מקרית: מנטואה היתה עיר הדוכסות של משפחת גונזגה – שהשפעתה על ההסטוריה האיטלקית היתה רבה, וכמה מבניה הגיעו לעמדות מפתח בהסטוריה של איטליה שטרם-האיחוד.

הארמון המפואר של הדוכסים במנטואה [ המשמש כיום כמוזיאון ] – הוא דוגמא לחצר דוכסות, עשירה ורהבתנית, יש בו עשרות חדרים, גנים וחצרות, וקירות רבים מחדריו מקושטים ביצירת אמנות שהם עדות חיה מצד אחד: לעושר המופלג בו חיו בני משפחת הדוכס, ומצד שני: לחיי המותרות, והשביעה והנהנתנות , לחיי הנשפים ותענוגות-הבשר עליהם התענגו המקורבים לצלחת הדוכסות. לנשפים הראוותניים שנערכו בארמון, לסעודות השחיתות, ומשתאות היין – הנראים, ממרחק השנים, כחינגה ואורגית תענוגות מתמשכת – כיאה לחצר דקדנטית – החיה על תענוגותיה ו”אחריה המבול ” !

ציורי הפרסקות שנותרו על קירות הארמון הינם, כאמור עדות חיה למה שהתרחש בין כתליו:

כאן ציור של הצייר אנדריאה מונטנגה משנת 1470 המציג את משפחת גונזגה בשיא כוחה –

בראשות לודוביקו השלישי – המרקיז של מנטואה [ הנראה בתמונה מצד שמאל.]

הציור, המציג את כל בני המשפחה, אינו פוסח על גמד אחד – שהיה מבני המשפחה שקומתו הנמוכה יכולה אולי להעיד על פגם גנטי [ כתוצאה מנשואי קרובים ? ] [ ראה המסגרת בכחול ]

הגמד בן משפחת גונזגה –

האם דמותו של אותו גמד שימשה מודל לדמותו של טריבולה הגיבן – הוא ליצן החצר במחזהו של ויקטור הוגו שהתגלגל והיה ל”ריגולטו” [ המצחיק ] באופרה של ורדי ?

“טריבולה שונא את המלך משום שהוא מלך,

את האצילים משום שהם אצילים,

ואת שאר האנשים הרגילים משום שהם אינם גיבנים.” [ ויקטור הוגו ]

מנטובה – שנבחרה, כיוון שהיתה ביתה של משפחת גונזגה, נשאה בתפקיד חשוב בעיצוב ההיסטוריה של איטליה מהמאה ה 14 עד המאה ה 18 –

משפחת גונזגה היתה ידועה מצד אחד בטיפוח האמנויות ובעידודם של אמני רנסנס חשובים בינהם הצייר אדדריאה מאנטנה ואחרים – לצד חיי פאר ועושר, ונשפים שלא פסחו על תענוגות השתיה הזלילה וה”חיים-הטובים”

פרסקות מארמון גונזגה במנטואה – עדות לחיי ההוללות שאפיינו חצר דוכסות זו

מסיבות חשק בפרסקות מארמון גונזגה במנטואה

ציורי קיר מארמון גונזגה – במנטואה

משפחת גונזגה שלטה בצפונה של איטליה משנת 1328 עד 1707 עד שנכבשה על ידי אוסטריה ולאחר מותו של הנסיך האחרון לבית גונזגה – הנסיכות חדלה להתקיים – זה היה הטעם שהשמיעו ורדי ופיאווה באזני הצנזורים של האימפריה ההבסבורגית – כדי שיאשר את העלאת האופרה.

ההזקקות לדוכסות מנטואה [ במקום בית המלוכה שכיכב במחזהו של ויקטור הוגו ] נועדה לשרת שתי מטרות:

האחת : להרחיק את החשד כאילו ורדי ובפיאווה מבקשים לבוא חשבון עם מוסד המלוכה, וחס וחלילה לעורר רגשות אנטי מלוכניים – דבר שיכול להתסיס כנגד שלטון הקיסרות ההבסבורגית השולטת על צפונה של איטליה – ומצד שני : לשמש את המסר שבכל זאת ביקשו להעביר והוא: לתאר חצר נהנתנית מושחתת ודקדנטית – דרך הצגת רדיפת הנשים חסרת הרסן – בדמותו של הדוכס ההולל – המוכן להחליף נשים כפי שהוא מחליף גרביים…שהיא הגורם ושורש כל הרע המוצא את ביטויו בדרמה האפלה המתגלה לצופים במהלכה של האופרה !

עם תיקונים אלה השלטונות התרצו והצגת הבכורה של “ריגולטו” הועלתה על במת בית האופרה “לה-פניצה” שבונציה, ביום 11 במרץ 1851 – ומאז האופרה הזו הפכה ל”שלאגר” ולהצלחה אופראית חסרת תקדים והיא נחשבת אחת מעשר האופרות המבוצעות ביותר.

העובדה שעברו מאז הבכורה של “ריגולטו” למעלה מ 170 שנה – לא הקהתה את רעננותה – ואת תכניה בעלי המסרים ה”קלאסיים” שהם מעבר לזמן ולמקום – והם מתאימים עצמם לכל זמן ולכל מקום

לטעמנו “ריגולטו היא יצירה אקטואליות !

הרלוונטית לכאן:

ישראל של שלהי עידן נתניהו

ורלוונטית לעכשיו:

10 חודשים מאז אותה שבת שחורה-משחור של ה”שבעה באוקטובר” –

המעיבה על דאוות-ימינו ועל סיוטי-לילותינו

וסופם – מי ישורנו ?

3. תקציר העלילה – גרסת האופרה הישראלית [ יולי 2024 ]

כפי שציינו לעיל, סיפור העלילה של ריגולטו מורכב מנרטיבים אחדים – וככל שהאופרה הזו פופולרית ונפוצה מאוד, דרכי סיפורה רבות : כמספר המספרים, וכל מתמצת וכל מספר, מציג את גירסתו שלו לאותו סיפור עצמו, ומדגיש את ה”נרטיב” שלו.

על מנת לא להוסיף נרטיב על נרטיב, נביא להלן, ציטוט מ”תקציר העלילה” כפי שפורסם ב”תוכניית “האופרה הישראלית” מחודש יולי 2024 – עם הצגת הבכורה מיום 5 ביולי 2024.

חומר זה, יחד עם הרשמים שלנו מצפיה בהפקה ביום ה 14.7.2024, יהיו הבסיס להערות שנעיר להלן:

1. לאן נעלמה הפתיחה התזמורתית שלפני עלות המסך ?

כמו כל אופרה הראויה לשמה גם “ריגולטו” נפתחת בפתיחה תזמורתית. הפתיחה התזמורתית ל”ריגולטו” היא אמנם קצרה דרמטית ותמציתית – ונגיגתה אורכת כ 2-3 דקות, אך היא ממלאת את התפקיד שנועד לפתיחה לאופרה: לשמש מעין “מבוא” בצלילים למה שצפוי לקהל היושב עדיין בחושך וממתין לתחילת ההצגה. תרועת הפתיחה צובעת את צבעי המחזה שיועלה על הבמה. היא נועדה גם לשמש מעין תרועה ואות לתחילת ההצגה ולהסב את תשומת הלב לתמונה הראשונה של האופרה.

יש בתי אופרה שמנצלים את צלילי הפתיחה התזמורתית – ומציגים לקהל מעין קדימון או “מתאבן” של מה צפוי לצופים.

נציג כאן את הדרך בה בחרו ללוות את “הפתיחה התזמורתית” – של ריגולטו בבית האופרה שבסאן-פאולו שבברזיל :

בפתיחה זו – כפי שהוצגה בבית האופרה של סאן-פאולו שבברזיל, שתל הבמאי מסר מיזוגני במובהק – וניסה לרמוז על היחס המפלה והמתנשא של הדוכס לנשים – [ הן כשריד מהמקור במחזהו של ויקטור הוגו שביקש להצליף במלך פרנסואה הראשון על יחסו לנשים – והן כהד לכמה מהאריות המפורסמות ביותר [ והפופולריות ביותר פרי עטו של ורדי כגון : : LA DONNA E MOBILE – “הנשים אינן יציבות [ דעתן קלה ]” הממשיכות להתנגן בזכרונם של הצופים גם זמן רב לאחר שהאופרה מסתיימת !

בקטע שהבאנו לעיל, מושפלת האישה אף מעבר לסיפור האופרה עצמו – היא מופשטת מבגדיה ומוצגת עירום ועריה – לעיני חבורת גברתנים – המקיפים אותה – ואחר כך מוכנסת לכלוב – כשהיא עירומה וחסרת מגן, אולי כרמז לדרך בה נהג ריגולטו האב ה”אוהב” הכולא את ביתו כדי “להגן עליה” מפני העולם כולו.

לאחר פתיחה תזמורתית זו וההתרשות הקצרה על הבמה – יכול הקהל להבין כי לא מדובר בסתם “מסיבה לכבוד הרוזן והרוזנת צ’פרנו” אלא אנו נמצאים במרחב אחר, דקדנטי יותר ומופקר יותר – וכי בפועל לא ב”מסיבה” עסקינן אלא במסיבת-חשק או ב”אורגיה” שלוחת רסן בחצר של דוכס הולל הבז לכל הערכים המקובלים.

על מנת להדגיש ענין זה נציג כאן את הדרך בה הציג בית האופרה של דרזדן שבגרמניה את סצינת אותו “מסיבה” שהיא בפועל נשף מסכות, של הוללות שלוחת רסן – היאה לחצר של דוכס מושחת ונטול כל עכבות – לא רק ביחסו לנשים – אותן הוא מבזה ומחליף אחת בשניה, אלא שהוא שותף לרקימת מזימות ולשחיתויות – הבזות לכל אמות מוסר מקובל.

כזו היתה ביקורתו החברתית – פוליטית של ויקטור הוגו כנגד חצר המלוכה אותה ביקר בנחרצות – וברוח זו המשיכו ורדי ופיאווה את האופרה “ריגולטו” שרק את שמה שינו – כדי לחמוק ממספריו של הצנזור – אך על הביקורת החברתית והפוליטית לא ויתרו:

2. לאן נעלמו כל המסרים הפוליטיים והאנטי ממסדיים שבבסיס האופרה “ריגולטו” ?

בשנת 2012 העלתה האופרה הישראלית הפקה קודמת של “ריגולטו” [ אותה לדאבוני לא ראיתי ] .

בשנת 2012 האופרה הישראלית לא הסתירה ולא העלימה את המסרים הפוליטיים הטבועים ב”ריגולטו”.

אני מציג כאן שני קטעים מביקורת שפרסם יון פדר על ההפקה משנת 2012 – והכותרת מדברת בעד עצמה:

אכן, אין צורך להרחיק עד ארמון הדוכס ממנטובה שבצפון איטליה, כדי להחשף לסיאוב ולבזבזנות על חשבון הציבור משלם המיסים, המאפשר את הוצאות המליונים ששואבת “משפחת הדוכסות” המוכרת לכל אזרח ישראלי:

הביטו בארמון ה”צנוע” – שאחזקתו בלא להביא בחשבון את המעונות הפרטיים הנוספים המתוחזרים על חשבון משלם המיסים, עולה למשלם המיסים רבע מליון שקלים בשנה:

ושלא לדבר על עלויות האבטחה של בנו של הדוכס הנופש בבטלה מפנקת בחופי מיאמי, כשהוא מאובטח על ידי מאבטחי שב”כ [ על חשבון משלם המיסים הישראלי]

ושאר תפנוקי מלונות הפאר כגון וולדוף אסטוריה ושאר מלונות יוקרה בהם נוהגים נתניהו ו”רעייתי” להתאכסן כשהם מלווים בפמליה רבת משתתפים [ הכל על חשבון משלם המיסים הישראלי ]

חלק מהנהנתנות של דוכסי משפחת גונזגה במנטובה – היה תשומת הלב הרבה שהמשפחה הקדישה לענין אמצעי התחבורה שלהם – היו אלה הסוסים להם הוקדש בארמון ה”תה” אולם מיוחד – אולם הסוסים:

אולם הסוסים בארמון גונזגה שמנטובה

“הכותרת שמתחת לתצלום : “הזוג המלכותי ממריא לארה”ב במטוס כנף ציון”

כל אלה – ושאר סממני הסיאוב והשחיתות היוו בסיס למחזהו המתריס של ויקטור הוגו משנת 1832 והזינו את האופרה שחיברו ורדי ופיאווה על בסיסה ב 1851 – כל זה נעלם כלא היה תחת פטרונותו של השר מיקי (מכלוף) זוהר שר התרבות והספורט … שבתוכניה לקונצרט כתב : “בעיקר בתקופה זו עם ישראל זקוק לפעילות תרבותית ענפה ואיכותית ולמוזיקה מנחמת ומאחדת” – לידיעת שר שלושת ה”כפים” ” כסף” “כח” ו”כבוד” – המוזיקה ב “ריגולטו” – היא דברים רבים אך אינה לא “מנחמת” ולא “מאחדת”

יתכן והביקורת החברתית והפוליטית העומדת בבסיסה של היצירה עוד מימי ויקטור הוגו ולא פחות מכך מימי ג’וספה ורדי – הועלמה על ידי האחראים להפקה זו – ובכך סירסו את כוונת המחברים, והותירו את הקהל הישראלי עם ריגולטו – ריקני וחסר מסר – כראוי לו.

אסיים את רשימתי הראשונה הזו בציטוט דברים שכתב פרופ’ ישעיהו ברלין , פילוסוף פוליטי והיסטוריון של הרעיונות, הנחשב אחד מההוגים הליברלים המובילים של המאה ה-20.במאמרו : ה”תמימות” של ורדי, שפורסם בקובץ מסותיו “ישעיהו ברלין – נגד הזרם” בעמ’ 385-395 :

“ב״ריגולטו”, לא פחות מאשר ב״דון קארלו”, ב״כוחו של גורל” וב״אאידה”, מפעמת שנאה לדיכוי, לאי־שוויון, לקנאות ולהסתאבותו של האדם. המזמור שחיבר ורדי כשביל מאציני אינו אלא פרשה בודדת במערכה אחת גדולה.

במשך מחצית המאה היה הסמל החי של כל שהיה נדיב ואוניברסלי ביותר ברגש הלאומי האיטלקי. אכן, כך הוא.

ובכל־זאת אין הוא עומר במרכו יצירתו של ורדי. כדי להעמיק חדור למוזיקה שלו אין אנו צריכים לדעת את כל זה אף לא את קצתו. מובן שמעניין לדעת הכל על טיבו של גאון ועל הרגשותיו, אך לא תמיד יש בכך הכרת. העוקץ הוא מכל־מקום שלגבי רבי־האמנים ה״רגשניים” הגדולים אכן, יש הכרח: מי שאינו תופס מה היו רגשותיו של בטהובן לגבי העריצות לא יוכל להבין אל־נכון את ה״ארואיקה”, או את “פידליו”, האופרה המדינית הגדולה הראשונה;

מי שאינו יודע על התנועות החברתיות הנוגעות בדבר ברוסיה לא יוכל להבין את המשמעות של “בוריס גודונוב” או “ח׳רבאנשצ׳ינה”. השקפתו האסתטית של שומאן, המיתולוגיה של ואגנר, התיאוריות הרומנטיות ששלטו בברליוז, הכרחיות הן להבנת יצירות־המופת שלהם;

אבל אין אנו צריכים לדעת את דעותיו המדיניות של שקספיר כדי להבין את מחזותיו ההיסטוריים; זו ידיעה שעשויה להועיל, אך אין היא נחוצה.

הוא הדין בוורדי. כל מי שמוכרים לו יצרי־לבו הראשוניים של האדם: אהבת־אב, ומלוא הזוועה שבהשפלת בני־אדם על ידי זולתם בחברה המופקעת מאנושיותה, יבין את “ריגולטו”;

חרירה לנפשו של גיבור שהקנאה מוטטה אותו די בה להבנת “אותלו”. ידיעה ברגשות־אנוש בסיסיים היא בעצם כל המטען החוץ מוזיקלי הדרוש להבנת יצירותיו של ורדי, ראשונות כאחרונות, גדולות כקטנות….”

עמ’ 389

פוסטים נוספים בענין האופרה “ריגולטו” – יבואו …

ויקטור הרצברג, 30.7.2024