לודז' : וידאו-שורשי-משפחה - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[05] לודז’ ורובינשטיין

27 ביולי, 2010

לודז’ ורובינשטיין

בגיל 84, הניח ארתור רובינשטיין הצידה את מקלדת הפסנתר והחליפה בעט מספרי הזכרונות.
בספרו “שנותי היפות” הוא רושם זכרונות ילדות מהעיר לודז’ בה נולד בחודש ינואר 1887 .
בתקופה זו נולדו שניים מאבות אבותי באותה עיר – כשאני קורא את תיאורה של עיר ילדותו – מצטיירת לנגד עיני – העיר בה נולדו גם אביה של אימי – סבי וגם אימו של אבי- סבתי.

הוריו של הפסנתרן – יצחק ופליציה רובינשטיין, הגיעו ללודז’ מהעיר פלוצק – הסמוכה לעירה גאבין ממנה הגיע ללודז’ אביה של סבתי. קברם של הוריו של רובינשטיין, ניצב לעדות בבית הקברות היהודי בלודז’ כמו קבריהם של שני סבי-סבותי
כשרונותיו המוזיקליים של רובינשטיין נתגלו בגיל צעיר ביותר – וכילד פלא אמיתי – דאגו הוריו להשכלתו המוזיקלית. כנער צעיר עזב את לודז’ והרחיק לוארשה ואחר כל לברלין, לרכוש את הכשרתו המוזיקלית.
תעבורנה למעלה מ 70 שנה והוא כבר פסנתרן בעל שם עולמי – עד שיעלה על הכתב, בנוסטלגיה בלתי מוסתרת, ובגעגועים מהולים באופטימיות חסרת תקנה את תמונת עירו וילדותו:
הוא נזכר:

“ראשוני רשמי המוזיקליים היו הצווחות הנוגות והקובלניות של צופרי בתי-החרושת, שבמאותיהם היו מעוררים את הפועלים, בשש בבוקר, כאשר העיר היתה עדיין אפלה”
“לודז’ היתה העיר הבלתי בריאה והבלתי נקיה ביותר שאפשר לתאר: לא היו בה שום גנים ושום ככרות, שדרות או מגרשי-משחקים בשביל ילדים.
האויר היה מזוהם בגזים של המפעלים החימיים ובעשן שחור מן הארובות שהעיב על עין-השמים. עד שטיולינו היום יומיים היו בחזקת מסה
בלילה היתה לודז’ עוד יותר גרועה , כיון שלא היתה לה מערכת ביוב מודרנית היתה העיר אנוסה לסלק את פירשה במיכלי פח קטנים, נגררים בסוסים. דבר שמילא את הרחובות צחנה בלתי נסבלת.
אך אני וחברתי ראינו את כל המגרעות הללו בעיניים אחרות: אנחנו אהבנו את לודז’ !
בתי החרושת היו טירות עם מגדלים נהדרים, השוטרים הרוסיים היו ענקים אוכלי אדם, והאנשים ברחובות נסיכים ונסיכות בתחפושת”

גם בגיל תשעים לא ישכח את לודז’ – ובראיון שנתן בדירתו בפאריז, הוא מעלה את זכרו של ארוע שטביע בו את חותמו:

הוא מנסה לתאר ארוע זה כמאורע מכונן בחייו ארוע שממנו הסיק את הביטוי “ניה דאם שה” – כלומר לא אכנע, ובאותה נשימה אין הוא פוסח על גאוותו כיהודי.

לודז’, עיר הולדתו, העניקה לרובינשטיין כבוד וייקר – כאשר התארח בה במלאת 60 שנה לתזמורתה – ומארחיו קידמוהו בזר פרחים ובמילות חנופה מוגזמות עד להטריד הגיב בהחמצת פנים ובהומור האופיני לו

כשנה לאחר מותו – כיבדה עיריית לודז’ את אלמנתו בהסרת הלוט מעל לוח הברונזה ברחוב פיוקובסקה 78 המציין את מגוריו שם.

על חיבתו לבית מגוריו– ניתן ללמוד במוזיאון העיר לודז’ – השוכן בארמון פוזננסקי. באוסף התצלומים המתעד את חייו ואת הקריירה העשירה שלו – הוא מבטא את שימחתו לחזור לחצר הפנימית של הבית בפיטקובסקה 78 – חצר המשחקים של הילדות – חצר הקיימת ברבים מבתיה של לודז’
הבית שוכן בליבו של רחוב פיוטקובסקה והפסל שהוצב שם המציג אותו – המזמין את העוברים ושבים, להצטרף אליו לישיבה מול הפסנתר. ואם תטיל מטבע לחריץ, יעלו אליך צלילי שופין בביצועו.

עם שופין, כבש את העולם, רגישותו האנושית הרבה, אותה הוא מטמיע בביצועיו – היפנטה את לב המאזינים.
רובינשטיין כבר עבר את התשעים עיניו כהו וכבר היה קרוב לעיוורון. הוא מעניק שיעור מודרך לפסנתרן צעיר המנסה להתמודד – עם הבלאדה מספר 1 – אחת המרגשות ביצירות שחיבר שופיו.

הקהל הרחב אינו יכול לשכוח אותה – לאחר ששמע אותה בסרט “הפסנתרן” של רומן פולנסקי – חניך בית הספר לקולנוע ב…לודז’

אותות הגיל ניכרים בו – עיוורונו מכביד עליו. הוא מתקשה למצוא את הסולם בו עליו להתחיל.
הנה הוא שר לעצמו את המנגינה – וכבמטה קסם – הבלדה חוזרת והיא זורמת מתחת אצבעותיו הותיקות שלא נס ליחן.

משהו מאופיו האנושי ומאישיותו כפסנתרן מתגלה לנו כאן – הוא דוחה את הפאתוס שמצא הצעיר ביצירה – זה פשוט הוא אומר לו : זו מנגינה עצובה.

לא פחות עצובה מהסיום הרגיש שרובינשטיין מסיים בו את המאזורקה מס’ 14 של שופין