קישור ל- goto facebook page
היום 23.11.2024, 19:03. באתר "מילים" 672 פוסטים ובהם 857,912 מילים. { לשם השוואה: לפי ה'ויקיפדיה' בתנ"ך כולו יש 306,757 מילים...}
קטגוריות
[render-milim-categories]

ואגנר: המייסטרזינגר מנירנברג [3] אהבה, אמנות או לאומנות ?

13 ביולי, 2013

 

 

meister-450

קישור ישיר ל”נאום הסיכום” של הנס זקס עם כתוביות באנגלית 

 

מלל כה רב נשפך סביב האופרה “המייסטרזינגר מנירנברג” של ריכארד ואגנר עד כי נדמה כי האופרה עצמה – סיפור עלילתה, תוכנה הממשי והנושאים העיקריים שהיא מטפלת בהם – נשכחו, והפכו שוליים וחסרי חשיבות. מה שנאמר על האופרה ומה שנעשה איתה הפך לעיקר והאופרה כפי שכתב אותה ואגנר – הפכו והיו לטפל…

 

עובדה ראויה לצייון היא כי הויכוחים סביב ואגנר לא פוסקים – ונדמה כי הם מתעצמים דווקא בשנת ה 200 להולדתו הנחגגת בארועים רבים בגרמניה.

 

מאמרו של דניאל ברנבוים

 

ביום 28.6.2013 פרסם המוסף לשבת של “הארץ” תרגום לעברית של מאמרו של דניאל ברנבוים “היהודים של ואגנר-ואגנר של היהודים”  שפורסם במקורו ב The New York Review of books :

למאמר בשלמותו – הקלק על התמונה 

 

ברנבוים, שהפך לאחד מפרשניו החשובים של ואגנר, מעל במות בתי האופרה המובילים באירופה, מתייחס במאמרו זה – בקשרים המורכבים והמסובכים במיוחד בין ואגנר ובין היהודים ובין היהודים וואגנר בעבר – עם השלכות לימינו.

יחסו של היטלר לואגנר אינו נפקד מהמאמר וכן כלולה בו התייחסות של ברנבוים לבקמסר – היא הדמות שהטוענים לאנטישמיות של ואגנר לא רק במאמרו הדוחה “היהדות במוזיקה” אלא בגוף האופרות עצמן – היא הדוגמה לאותה אנטישמיות.

להלן קטע רלונטי ממאמרו של ברנבוים:

בקמסר – פארודיה חסרת טעם על שירת בית הכנסת

 

תגובתו של הקומפוזיטור הישראלי מיכאל וולפה

אחד מהקוראים של מאמרו זה של בארנבוים היה הקומפוזיטור הישראלי מיכאל וולפה אשר הגיב עליו ברשימה שפרסם בדף הפייסבוק שלו.

 הנה קטע מתגובתו של וולפה למאמרו של דניאל בארנבוים כפי שפורסמה ב”פייסבוק”:

 

 “נושא נוסף שהכרחי בדיון הוא הערצתו של היטלר את וגנר, והעובדה המביכה שהיטלר העיד בספריו ובנאומיו שוב ושוב על היותו של וגנר המאור הגדול, דמות האב, מקור ההשראה לתפיסתו החברתית הסוציאליסטית, המתחברת לרוח הלאומנית הגרמאנית-טבטונית, וכמובן שנאת היהודים, והצורך הדחוף לסלק  אותם מן הממלכה החדשה, הרייך השלישי, שהוא ייסד. כמובן שוגנר חי הרבה לפני שהיטלר נולד.  אבל נאומו הבוטה של הנס זקס בסיום ‘אמני הזמר מנירנברג’ כמו גם הפוליטיקה הנבזית של מלך האלים ווטאן ונשותיו, וכמובן דמותו של זיגפריד, כמודל לאדם העליון, הארי המושלם, כל אלה הציתו את דמיונו ואת חזונו. [ של היטלר – ו’]”

נדמה לי ששירבוב “נאומו הבוטה של הנס זקס בסיום ‘אמני הזמר מנירנברג’ ” לתוך הדברים שכתב הקומפוזיטור מיכאל וולפה, מדגימים את הנאמר בראש הפוסט הזה:

יותר משעוסקים ב”מייסטרזינגר מנירנברג” – עוסקים אנשים רבים במה שמישהו רצה שיובן מהיצירה.

 בביטוי :

” נאומו הבוטה של הנס זקס בסיום ‘אמני הזמר מנירנברג’ “

מכוון הכותב לקטע שארכו כ 6 דקות – המושמע לקראת סיומה של האופרה שנגינתה נמשכת כארבע וחצי שעות !

מיכאל וולפה מכוון בפועל לשורות הבאות מתוך נאומו של הנס זקס – שורות המוכיחות – לדעתם של מחפשי האדרת הלאומנות הגרמנית ב”מייסטרזינגר” – כעל “האקדח המעשן” המעיד על כוונותיו וגישותיו הלאומניות של ואגנר, גישות שהזינו לימים את הפרופגנדה הנאצית.

למען הסדר הטוב אפתח בציטוט הטקסט של ואגנר בתוספת תרגום לאנגלית ולעברית:

 

 

עברית  English Deutsch

ואלה יתמוססו בערפילים

should dissolve in mist,

zerging’ in Dunst

ואף אם האימפריה הרומית הקדושה תתמוסס

even if the Holy Roman Empire

das heil’ge röm’sche Reich,

עבורנו עדיין תיכון על מכונה,

for us there would yet remain

uns bliebe gleich

האומנות הגרמנית הקדושה.

the Holy German art  the ! 

die heil’ge deutsche Kunst!

 

שורות אלה שכה מרבים להתייחס אליהן – ואליהן בלבד – תוך תלישתן מהקשרן, ומהרקע ההיסטורי לכתיבתן – הלהיבו, ככל הנראה, את מטפחי הפרופגנדה הנאצית,  שעשו בהן שימוש לצרכיהם.

כפי שאנסה להראות בהמשך פוסט זה, הפרשנות ה”לאומנית” לאותו קטע סיום – [ שניתן לצפות בו [ עם תרגום לאנגלית ] בוידאו שבראש פוסט זה ] – הינה פרשנות “מאוחרת” שהודבקה לדברי הסיום של הנס זקס, זמן רב לאחר שנכתבו ובמנותק לחלוטין מהקשרן המקורי ולכוונותיו המקוריות של ריכארד ואגנר.

מה שסייע לבעלי הפרופגנדה הנאצית בהזקקותם להנס זאקס ובהפיכתם אותו ל”גיבור לאומי”

 

בול לכבוד הנס זקס שהנפיקו הנאצים בשנת 1933[/caption]

היתה ככל הנראה העובדה כי דבריה של הדמות העממית – גם סנדלר [ שוסטר] וגם המשורר [ דיכטר] הנס זקס בזכות התרבות הגרמנית “הקדושה” שתשרוד אף אם “הקיסרות הרומית הקדושה” תחרב, נקלטים על ידי המקהלה – המסמלת את “העם” בין השאר בהיותו של זאקס דמות עממית – וביחוד כוחם הסוגסטיבי בהשפעת המוזיקה המלהיבה והסוחפת באקורד הסיום של האופרה המסתיימת בסופו של דבר ב”הפי-הנד” .

 

ספרו של צ’מברליין על ואגנר

אחד האישים שפיתחו את תורת הגזע הארי – היה האנגלי יוסטון סטיוארט צ’מברליין [1855-1927] שבספרו “יסודות המאה ה19” שפורסם בשנת 1899 ניתח את ההסטוריה לאור גישתו הגזענית ובה טען כי כל ההישגים היו פרי פעולתם של בני הגזע הארי ואילו כל הכשלים יוחסו לעם היהודי החי חיים בלתי נורמליים. יצויין כי התיאוריות האנטשמיות והגזעניות שלו קסמו לאדולף היטלר ולאוסקר רוזנברג, שכונה “האידיאולוג” של המפלגה הנאצית.

 אותו צ’מברליין היה ממעריציו של ריכאר ואגנר, התיישב בביירויט, ואף הצליח להנשא לביתו של ריכארד ואגנר – אווה [ כמו הכלה המבוקשת ב”מייזטרזינגר…” ] והפך גרמני לאומני עד כי במלחמת העולם הראשונה שידר נגד מולדתו בריטניה.

בשנת 1896 פרסם אותו צ’מברליין ספר על חייו ויצירתו של ריכארד ואגנר – אותו מכנה הביאוגרף ובעיקר המעריץ “המייסטר מביירויט”.

ספרו של צ’מברליין – על ואגנר 

 בספר מתאר צ’מברליין את מהלך חייו של ואגנר ודן ביצירותיו המוזיקליות.

האופרה “המייסטרזינגר מנירגנברג” מתוארת בעמודים 279 עד 287 של הספר.

עבור צ’מברליין האופרה עוסקת בעיקרה בנושא האהבה והרצון להשיג את ידה של אווה. מענין כי הלאומן הקיצוני – לא מצא באופרה האמורה – וכפי שנראה להלן אף לא בנאום הסיכום של הנס זקס – כל עילה וכל סיבה לתלות על מילותיו פרשנות גרמנית לאומנית – שאין ספק שמחבר “יסודות המאה ה 19” היה שמח למצוא אצל הדמות שכה העריץ.

צ’מברליין מציין כי הטיוטה הראשונה לאופרה משנת 1845 דומה בעיקרה ליצירה המוגמרת. יחד עם זאת מדגיש צ’מברליין כי בחינה מדוקדקת יותר תצביע על הבדל מהותי אחד:

“הטיוטה הראשונה אינה כוללת אינדיקציה כל שהיא לאהבתו של זקס לאווה, וכתוצאה מכך לא מודגש שום קונפליקט פנימי בליבו של המשורר-הסנדלר. זקס כאן הוא דמות היסטורית פשוטה. הוא מוצג כאן כ”אחרון המיצגים של היצירה האמנותית של העם” הוא מאתר את כשרונו של האביר הצעיר ואלטר פון שטולציג ומסייע בידו להשיג את ידה של אווה באותה דרך שהדברים יופיעו במחזה המאוחר יותר.”

“בסיום הוא מתייצב להגנת של המייסטרזינגר”

וכאן מצטט צ’מברליין את השורות:

 

Zerging’ das heil’ge röm’sche

Reich  in Dunst

Uns bliebe doch  die heil’ge

deutsche Kunst!

 

שהוא ציטוט לא מדוייק של הטקסט המקורי של ואגנר עצמו !

ובהערת שוליים מצורף תרגומה לאנגלית :

 

,Were the holy Roman Empire to fall in piece

Our holy German art would yet remain

 

אני מצרף כאן תצלום הדף הרלונטי מספרו של סטיוארט היוסטון צמברליין על ואגנר:

 

 

יתרה מזו – צ’מברליין מפנה לכוונתו הנכונה של ואגנר בחיבור האופרה תוך שהוא מסתמך על דבריו של ואגנר עצמו. הוא כותב:

“הנושא האקטואלי של הדרמה היה, כפי שואגנר עצמו ציין, הגיחוך המופנה כלפי כל חוסר הטבעיות של האמנות הציבורית”

לכן, בהסמך על ספר זה – והעדרה של כל פרשנות לאומנית בו למרות דעותיו הגזעניות והלאומניות של מחברו – ניתן לחזור ולקרוא את האופרה כסיפור על אהבה ועל האומנות ודרכי התגבשותה ויצירתה.

 

 

במאמר המתאר את האופרה “הנס זקס” שחוברה בשנת 1840 על ידי [ Albert Lortzing [1801-1851 מצביע המחבר, Peter Bassett על מקור ההשראה של ואגנר להשוואה בין האימפריה הרומית הקדושה לבין האומנות הגרמנית הקדושה ומציין כי רעיון זה נשאב מפרידריך שילר שכתב [ בשירו Deutch grose כלומר “גדולתה של גרמניה” ] : “כאשר האימפריה הפוליטית מועדת [ מתפוררת ] האימפריה הרוחנית הופכת להיות בטוחה יותר ומושלמת יותר”. הנה קטע ממאמרו של פטר באסטט

 

 

המחבר מוסיף מצביע מצד אחד על מידת ההומור שנקט ואגנר באופרה המתכוונת להיות קומית ואכן כוללת כמה מעמדים ודיאלוגים רוויי הומור – בשימוש בביטוי “קדושה” שהרי ואגנר ודאי הכיר את אמירתו השנונה של וולטייר כי ה”קיסרות הרומית הקדושה” לא היתה “קיסרות”  ולא היתה “רומית” ולא היתה קדושה” – ומה גם שהיא התפוררה בשנת 1806 בעקבות מלחמות נפוליון [ כשבע שנים לפני שואגנר נולד ].

נשים לב: חזונו של ואגנר כי מסורת המייסטרזינגרים – ששררה בגרמניה בימי אותה “לא קיסרות לא רומית ולא קדושה” – שרדה [ ביצירתו זו ] אף לאחר שהיצור הפוליטי המוזר – התפרק. הביטוי “קדושה” שהוסיף ואגנר ל”אמנות הגרמנית” הוסף, כך מותר להבין,  יותר על דרך החרוז וההומור מאשר במובנים שמבקשים ליחס לאמירה זו.

במאמרו הנ”ל של Peter Bassett מציין המחבר כי בעת כתיבת הליברטו לאופרה – בחודש ינואר 1861 – הקונסטלציה הפוליטית היתה כזו שאין מקום ליחס לואגנר כוונות לאומניות במובן הרע של ביטוי זה.

היה זה זמן ניכר  לפני שביסמרק עלה לשלטון והקים את הרייך השני עם שאיפותיו הצבאיות והעצמת כוחו הצבאי, היה זה כשנתיים לפני שואגנר פגש במלך לודוויג השני, שסימל לאומיות גרמנית מסוימת, היה זה ארבע וחצי שנים לפני נצחונה של פרוסיה על אוסטריה ובאווריה וכשמונה וחצי שנים לפני מלחמת צרפת פרוסיה בשנת 1870.

המחבר מדגיש כי היצירות שהשפיעו על ואגנר בעת חיבור הטיוטה הראשונה בשנת 1845, כגון האופרה של לורציג, המחזה עליו התבססה אותה אופרה, ואפילו היצירות המקוריות של הנס זקס, הדגישו את אהבת המולדת, ובהשפעת אלה הועלה הנושא אצל ואגנר. ואולם בשנת 1861 רעיונותיו של ואגנר בגרו והיצירה המוגמרת הפכה להיות חקירה באסתטיקה והומניזם. כל העקבות של ההשפעות הקודמות – כוונו עתה אל עבר האומנות”

 

גם תומאס מאן בנאומו המפורסם לרגל מלאת 50 שנה לפטירתו של ריכארד ואגנר – נאום שנשא באוניברסיטת מינכן – ימים אחדים לאחר עליית היטלר לשלטון –  בשנת 1933 – ביקש להפקיע את ואגנר מצפרני הנאצים והלאומנים הגרמניים שניכסו אותו לעצמם.

תומאס מאן כותב:

“כאשר הוא [ ואגנר – ו’ ] פונה אל האומה ומנסה להלהיבה באמצעים שונים ומגוונים, כאשר הוא חוגג ומאדיר את הגרמניות, כמו ב”לוהנגרין” בדבריו של המלך היינריך על “החרב הגרמנית” וב”מייסטרזינגר” בפיו של האנס זאקס ישר הלב. אסור לנו בשום אופן לייחס למחוות והצהרות הלאומיות של ואגנר את המובן של היום. את המובן שהיו מקבלות היום, לעשות כך משמעותו סילוף וניצול לרעה, הכתמת הטוהר הרומנטי שלהן.

כאשר הכניס ואגנר את הרעיון הלאומי ליצירתו כגורם משפיע, כלומר לפני שהתממש בפועל, עמד רעיון זה בעידן הגבורה שלו. בתקופתו הלגיטימית מבחינה הסטורית. אז היה זה רעיון טוב, מלא חיוניות ואמיתי, הוא היה שירה ורוחניות, ערך לעתיד. דמגוגיה זולה היא זו, כאשר זמרי הבאס מרעימים בקולם לעבר יציעי הקהל את טורי השיר על “החרב הגרמנית”, או את מלות הסכום והסיום של ה”מייסטר זינגר”: “גם אם בעשן תעלה ממלכת רומי הקדושה, לנו בכל זאת תישאר האמנות הגרמנית הקדושה” וזאת כדי להשיג השפעת לוואי פאטריותית. דווקא טורים אלה, שנותרו ללא שינוי מן הטיוטה הראשונה של מריינבאד משנת 1945, מוכיחים שלאומיותו של ואגנר מעוגנת לחלוטין בתחום הרוח ורחוקה מכל פוליטיקה. הם מגלים אדישות ממש אנרכיסטית כלפי כל מה ששייך למדינה, ולו רק יישמר היסוד הרוחני של גרמניה, “האמנות הגרמנית”. ענין בפני עצמו הוא, שמחשבתו במקרה זה לא היתה נתונה בעצם לאמנות הגרמנית בכלל, אלא לתיאטרון המוזיקה שלו, תיאטרון זה אך אינו גרמני כל כולו, והוא קלט לתוכו לא רק את השפעותיהם של וובר, מרשנר ולורצינג, אלא אף את ספונטיני ואת ה”אופרה הגדולה” הצרפתית.1 

 

 

“המייסטרזינגר הוא משל  [ parable ]  על האומנות [art] מסופר במושגים של סיפור אהבה אנושי, פשוט, עם נגיעות רבות של הומור המעוררות אותה, והענין בה מתעצם על ידי רקע ציורי של נסיבות היסטוריות.” 

כך מוצגת האופרה של ואגנר בספר בספר The complete opera book :

 

שהוא מדריך רחב היקף המציג את ספרות האופרה בצורה מדוקדקת ומקצועית. הספר אוחז למעלה מ 1600 עמודים – וכולל סקירתתוכנן והסינופסיס של רוב האופרות המועלות על במות האופרה בעולם – ולטובת המשתמש – חובב האופרה המשכיל באשר הוא -מרכז הספר את כל אלה בצורה מפורטת, אובייקטיבית וממצה.

הנה תרגום הקטע המציג בתמצית את האופרה בה אנו דנים כאן:

“המייסטרזינגר הוא משל  [ parable ]  על האומנות [art] מסופר במושגים של סיפור אהבה אנושי, פשוט, עם נגיעות רבות של הומור המעוררות אותה, והענין בה מתעצם על ידי רקע ציורי של נסיבות היסטוריות.

כדרמה היא מציגה גם תמונה מעולה של החיים והמנהגים בנירנברג של הזמנים בהם הסיפור מתרחש. ואגנר צריך היה לערוך מחקרים היסטוריים  מדוקדקים, אך ספר-הידע שלו לא נחשף לפנינו. היצירה היא כה ספונטאנית עד כי השיטה והמידה של האומנות בה,  הולכות לאיבוד בהעריצנו את התוצאה.

הנס זאקס עצמו לא יכול היה להותיר אחריו דיוקן אמין יותר של החיים בנירנברג בהאמצע המאה השש עשרה.

המייסטר זינגר מעורר ענין ואגנריאני מיוחד. זוהי מחאתו של וגנר כנגד צרות-המוחין של המבקרים והדעה המוקדמת לה נתפס הציבור שסירב זמן כה רב להעניק לו הכרה. אדוארד האנסליק, המריר שבמבקרי ואגנר ראה בליברטו כמתקפה אישית עליו. בהיותו נוכח לפי הזמנה בקריאה פרטית של הליברטו – באותו מעמד – בקמסר היה קרוי הנס ליק והנסליק קם במפתיע ועזב לאחר המערכה הראשונה.  ואלטר פון שטולציג הוא התגלמות הההשראה החדשה באומנות. אשר תמיד נמצאים בכפיפות ולמגבלות המוטלות על ידי הכללים והשיטות המסורתיים. הנס זקס הינו שמרן. אך, בעודו משמר מה שטוב במסורת הוא מסוגל להבחין ביופי במה שהוא חדש. הוא מייצג דעת קהל נאורה . בקמסר ושאר המייסטרזינגרים הינם התגלמות הדעה הקדומה המדודה – המבקרים. נצחונו של ואלטר הוא גם נצחונו של ואגנר עצמו. מעטות מיצירותיו הדרמטיות של ואגנר משתוות לדמותו החיה של זקס. זו מצוירת ביד אוהבת ובוטחת ומלאה בנגיעות עדינות”.

 

ביירויט – 22 ביולי 1924

 

אני מעז להצביע על הארוע שהתרחש בביירויט ביום 22 ביולי 1924 כמועד המפנה  ביחס לאופרה “המייסטרזינגר מנירנברג”.

נדמה כי כאן נפתח הפתח לפרשנות הלאומנית של היצירה – פרשנות שהנאצים,  שכוחם החל מתגבש ומתעצם באותו זמן, ידעו לנצל לטובת הפרופגנדה שלהם.

האירוע בו מדובר, היה פתיחת פסטיבל ביירויט מחדש לאחר שהושבת למשך 9 שנים בעטיה של מלחמת העולם הראשונה. הביצוע האחרון הקודם היה בשנת 1911 – ועתה עם חידוש הפסטיבל ניצח המנצח פריץ בוש על ביצוע “המייסטרזינגר מנירנברג”.

היתה זו ההפקה הישנה – כולל התפאורות והתלבושות משנת 1911. להדגשת חשיבות הארוע הופיעה בתא הכבוד קוזימה ואגנר בת ה 86 [ אך עזבה לאחר המערכה הראשונה עקב תשישותה]. עקב גילה המתקדם ומחלתה העבירה קוזימה את ניהול ההפקה לבנה זיגפריד. למרות החגיגיות בארוע לא נצפו בו אורחים רבי מעלה, כפי שהיה מקובל לפני המלחמה. בין אלה שאכן כיבדו את הארוע בנוכחותם היו הצאר פרדיננד מבולגריה, נסיכת-הכתר ססיל והנסיך אוגוסט וילהלם מפרוסיה, ועוד כמה שרידי משפחות האצולה הקודמות. בלטו בנוכחותם, נציגי התעשיה הגדולה: סימנס, טיסן, זאקס ובלהסן וקציני צבא בכירים רבים.

ה”פרנפורטר צייטונג” ציין את מיעוט המשתתפים מארצות חוץ והגידול המשמעותי של דוברי השפה הגרמנית. אמור ללמד משהו. העתון מקונן:

“שוחרי החופש נעלמו כמעט לחלוטין מבין הגרמנים שעלו למקדשו של ואגנר… זה מה שנותר מהמורשת של הגאון אשר ידע כיצד לאחד ארצות ולבבות. זהו השינוי במנטליות שעבר על ביירויט מאז 1914. עדיין ראוי לו לכל חושב חופשי לעלות לרגל לגבעה הירוקה [ כינוי לגבעה עליה נבנה התיאטרון שבנה ואגנר בו מתקיים הפסטיבל].

המנצח קורט סינגר שנכח בארוע ידע לציין כי לבושם של הצופים הסגיר את טעמם השמרני והלאומי, כשהם מריעים ללא הבחנה…ודאי לא הקהל שואגנר רצה. בקושי עשרה אחוז של לא-ארים היו בבית … יד נעלמה דאגה לכך כי ההילה של הפסטיבל תוטה מהאמנותי אל עבר הפוליטי”2

זו היתה האוירה לפני תחילתה של האופרה. המחברת בריגיטה האמאן ממשיכה ומתארת את מה שארע בסיומה של האופרה:

 

“בקרב קהל הומוגני מבחינה פוליטית זה , הסצינה האחרונה של ה”מייסטרזינגר” עם התהלוכה הצבעונית על גבי כר-המרעה בפאתי נירנברג, הביאה להתפרצות רגשית שהובילה לסנסציה. כאשר הנס זאקס מצהיר: גם אם האימפריה הרומית הקדושה תימוג בערפל, אנו עדיין נחזיק אמנות גרמנית קדושה” . הקהל קם על רגליו, תחילה בשקט, אך לאחר מכן פרץ בקול גדול ובהתלהבות תוך ציטוט שלושת הבתים של  Deutschland uber Ales” אשר התקבל כהמנון הלאומי שנתיים קודם לכן. עם השורות מהבית הראשון האומרות: מהמאס עד למאמאל, מאדיג’ה עד לבלט”

[ From the Meuse to the Memel,
From the Adige to the Belt, ] kastooltip:use [kastooltip msg="Here Mgs" tooltip="Popups message"]

זה הפך להצהרה לאומנית.

ואגנריאנים מושבעים כמו הנסיך היינריך ראוס היה נרגז : ראינו את ואגנר ואת יצירתו מחוללים על ידי הפגנה אנטי-אמנותית…”

ואנפריד אמורה היתה לחשוש מהרוחות שעוררו את ההפגנה האמורה. יתכן והם לא ידעו מה הם עושים, אבל הם אויבים של האמן ואגנר והם חופרים את הקבר לרעיון של ביירויט.:

הנסיך הוסיף : “למרות שיאים אחדים, הרושם הכללי שהתקבל היה של ניתוץ דיכאון”.

 

 זיגפריד – בנו של ריכארד ואגנר – ניסה למזער את הנזק והוציא דף לוואי שצורף לתוכניה בו ציין:

 

“בבקשה להמנע מלשיר, עד כמה שזה נעשה בכוונות טובות,

כאן אנו משרתים את האמנות”.

 

אדולף היטלר בילה באותם ימים בכלא לנסברג, לאחר שנידון לחמש שנות מאסר בגין ארגון נסיון הפוטש של בית הבירה [ בנובמבר 1923 ] הוא נכלא ביום 1.4.1924 ו…שוחרר ביום 20.12.1924 לאחר שבילה כמחצית השנה בנעימים בכלא, כשהוא מקבל אורחים ונהנה מכל טוב וזמנו בידו לחבר את הספר “מיין קאמפף”:

האסיר אדולף היטלר מרצה את עונשו בנעימים בכלא לנדסברג 

ולכן, ניתן להניח כי לא היה עד להתפרצות הרגשות הלאומנית שהצית קטע הסיום של “המייסטרזינגר”  בקהל שעלה לרגל לביירויט. אך, אין ספק כי האינפורמציה הגיעה אליו .וינפריד ואגנר, אשתו של הבן זיגפריד היתה מבקרת קבועה את היטלר בכלא, לימים התגאתה כי היא ספקה להיטלר את הנייר עליו כתב את ספרו . בספר עצמו מזכיר היטלר בשתי שורות רק כיצד ראה בגיל 12 את האופרה “לוהנגרין” במיינץ, “המייסטרזינגר” שתככב בתקופת המשטר הנאצי – כלל לא נזכרת !

כאשר ייצא מהכלא, ויחל בפעולות לשיקומה ולחיזוקה של המפלגה הנאצית – יידע כבר כיצד לרכוב על אותם רגשות לאומניים שהתפרצו לנוכח המוזיקה והמילים של הנס זאקס באקורד הסיום הבומבאסטי של “המייסטרזינגר מנירנברג”

על המייסטר-זינגר בתקופה הנאצית – ארחיב בפוסט נוסף.

 

__________

רשימת הפוסטים בענין “המייסטרזינגר מנירנברג” :

_______________________________________________

1. ואגנר: המייסטרזינגר מנירנברג [1] מבוא ורקע

2. ואגנר:המייסטרזינגר מנירנברג [2] נסיון לסינופסיס אובייקטיבי

3. ואגנר: המייסטרזינגר מנירנברג [3] אהבה, אמנות ולאומנות

4.  ואגנר: המייסטרזינגר – בתקופה הנאצית [ בהכנה ]

5.  ואגנר : המייסטר זינגר [5] שימוש ושיבוש

 _______________________________________________

 

 
 
הערות שוליים
  1.  תומאס מאן: יסוריו וגדולתו של ריכארד ואגנר” מתוך מי מפחד מריכארד ואגנר בעמ’ 146 []
  2.  מצוטט מתוך  Winifred Wagner, Alife at the Heart of Hitler’s Bayreuth – Brigitte Hamann  בעמק 100-101 []
סוף עמוד
Google Translator
[render-milim-gtranslate]
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....