את הרשימה הזו אקדיש להעלאת זיכרון אישי שניתן להגדירו כקשר שנוצר ביני ובין המוזיקה הקלאסית.

היה זה בשנות עלומי. [  עברו מאז כמה שנים… ] וספרון קטן של הסופר הצרפתי רומן רולן “בטהובן” שמו, הגיע לידי.

הסופר הצרפתי – חתן פרס נובל – רומן רולאן

בספר זה קראתי את הקדמת המחבר, שנכתבה בינואר 1903 לקראת צאת ספרון זה שהיה אחד מסדרת ספרים על חייהם של אישים שונים, ביניהם טולסטוי וגאנדי ואחרים שחיבר רומן רולן, לימים חתן פרס נובל לספרות בעיקר הודות לרומן רחב היריעה ז’אן כריסטוף, המתאר את חייו של בטהובן בן דמותו של ז’אן כריסטוף.

הדברים הנרגשים, שאני מצטט להלן, פורסמו כ 10 שנים לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה, מלחמה בה שמר רומן רולאן על עמדתו הפציפיסטית העיקשת והנחרצת, שאם מותר לנחש מקורותיה נובעים ממילותיו של שילר שבטהובן, מושא ספרו, הלחין בפרק הרביעי בסמפוניה התשיעית:

Alle Menschen werden Bruder

כל בני האדם אחים המה

אני מעלה כאן כזיכרון דברים אחדים שקראתי אז מתוך אותו ספרון של רומן רולאן :
 

“אני מבקש להוכיח, שכל העושה מעשים טובים ונעלים מתעלה בכוחו לשאת כל פורענות”. (בטהובן לעירית ווינה 1 בפברואר 1819).

כבד האוויר מסביבנו. אירופה בלה הולכה ונרדמת באווירה מעיקה ומבאישה.

חמרנות חסרת-מעוף מכבידה על המחשבה וכובלת ממשלות ויחידים במעשיהם.

העולם גווע מחוסר נשימה באנוכיותו הזהירה והשפלה. העולם נחנק. הבה ונפתח מחדש את החלונות. נכניס נא אל תוך ביתנו אויר צח. נשאף אל קרבנו את הבל פיהם של גיבורים.

קשים החיים. מלחמת יום-יום הם לכל שלא ייכנע לבינוניות-הנפש: ועל הרוב מלחמה עגומה היא, בלא גבורה, בלא הצלחה, ומתנהלת בבדידות ואלם. מדוכאי-עוני, אכולי טרדות-בית מרות ועבודות-סרק מפרכות, שבהן מתדלדלים ומתמזמזים הכוחות, ללא תקוה, ללא קרן אורה, מפורדים ומרוחקים זה מזה, לא יוכלו להתנחם גם בתתם יד לאחיהם בצרה, כי לא יידעום. אין להם על מי לסמוך, אלא על עצמם, ויש ודווקא החזקים ביותר יכרעו תחת הסבל. ישוועו לעזרה, יקראו לרע.”

[

לודוויג ואן בטהובן

עד מהרה הפכתי, בעקבות דברים אלה, למעריצו הנלהב של בטהובן.

זכור לי, מאותם ימים, כי דרכי אליו נפרצה בזכות תקליט אחד שהיה בבית הורי והיה אהוב במיוחד על אבי – היתה זו הסימפוניה התשיעית של בטהובן. אני זוכר כי היה זה תקליט בו המנצח היה ארטורו טוסקניני והמילים הרמות של רומן רולאן שציטטתי לעיל היו נר לרגלי בעת שהאזנתי, צעיר ונלהב, בלב שוקק ובהתפעמות נעורים, לצלילי הפרק האחרון של התשיעית. אני האזנתי אז לתקליט בלבד – מדמיין לעצמי, בעיניים עצומות, התרחשויות הרות-עולם…

את בטהובן תיארתי לעצמי סוער אומלל ונרגש כמו בתמונה לעיל.

עתה, אני יכול לראות [ ולהראות ] את תצלום אחד הביצועים של הפרק הרביעי של הסימפוניה התשיעית של בטהובן בניצוחו של טוסקניני.

הפרק הרביעי מתחיל בדקה ה3:51

במקרה והוידאו אינו מגיב – ניתן לצפות בו דרך הקישורים באדום

חלק ראשון [ קישור ישיר ליו-טיוב]:

חלק שני [ קישור ישיר ליו-טיוב]:

חלק שלישי [ קישור ישיר ליו-טיוב]:

וכאן ביצוע נוסף בניצוחו של טוסקנני – של כל הסימפוניה התשיעית:

קישור ישיר לוידאו

נדמה לי שמאז דבק בי הדיבוק למוזיקה קלאסית, שכמסתבר אינו עוזב אותי מאז….

איני יודע מה השפיע יותר:

המילים או הצלילים ?

פורסם לראשונה ביום 25.10.2009 ב”קפה דה מרקר”