II /7 טולסטוי על בטהובן והתשיעית

19 באוגוסט, 2013

טולסטוי ממרום שנותיו

סרגי טולסטוי, בנו הבכור של הסופר לב טולסטוי, שהיה הפסנתרן בביצוע המפורסם של סונטת קרויצר בביתו של טולסטוי, קונצרט ש”הוליד” את אחיו השלושה-עשר איוואן [ שנפטר בדמי ימיו ] וגם את הסיפור “סונטת קרויצר”, כתב לימים רשימה שתורגמה לאנגלית ונקראה: “המוזיקה בחיי טולסטוי”

THE MUSICAL TIMES, 1926 P 516-518, 603-605

ברשימה זו מספר טולסטוי הבן על יחסו של אביו למוסיקה. מתוך רשימה זו אני מביא 2 מובאות.

הבן: סרגי טולסטוי 1863-1947

האחת מתיחסת לפגישה שבין טולסטוי לצ’ייקובסקי בעקבותיה, כאשר טולסטוי חזר לאחוזתו הכפרית ביאסנאיה פוליאנה העביר לצ’יקובסקי אוסף של שירי עם כשהוא מבקש ממנו לעבד אותם:

“בסגנון מוצארט-היידן ולא בסגנון בטהובן-שומאן-ברליוז, אשר שואפת אל הבלתי-צפוי”

הבן מציג את יחסו של אביו לבטהובן כ”מסובך משהו”: הוא כותב:

“יחסו של אבי לבטהובן הקומפוזיטור היה מסובך משהו [ SOMEWHAT COMPLEX ] . הקומפוזיטור – לבד מהתקופה האחרונה לחייו, יצר רושם חזק ביותר על טולסטוי. ב’נעורים’ הוא מתאר את האפקט שיצרה הסונטה ה’פאתטית’ על גיבורו. באושר יציב [ firmly happiness ] הוא מתיחס אל סונטת ‘אור-ירח’. הנובלה ‘סונטת-קרויצר’ שואלת את שמה מיצירתו של בטהובן וה’אפסיונטה’ תמיד הלהיבה אותו, ולבסוף הוא ניגן פעמים רבות סונטות של בטהובן וקטעים תזמורתיים [ בארבע ידיים ] . אך דרישותיו בנושא זה, כמו בענינים אחרים, לראיה ביקורתית של אלילים מקובלים, הביאה אותו למחאה כנגד הפולחן המוגזם של בטהובן, תוך התיחסות לקודמיו היידן ומוצארט כשווים לו אם לא עולים עליו. הוא תפס את בטהובן לא כמסכם התקופה בעלת ההישגים המוזיקליים הגדולים ביותר, אלא כמקדם של ירידה הממשיכה עד עתה. אני זוכר אותו אומר בשנות השבעים כי אומן בעל גאונות נותן לנו בעבודותיו לא רק תוכן חדש אלא צורה חדשה.

היידן יצר את הצורות של הסונטה ושל הסימפוניה, מוצארט של האופרה אך בטהובן יצר במסגרת צורות קודמות קימות – אלה של היידן ובמידה מסוימת גם של מוצארט, לכן, הוא שאל את עצמו, האם יש לראות בו גאון.

נראה לי כי אבי טעה בשיפוטו את בטהובן. הצורות הסימפוניות של בטהובן הן כה שונות מאלה של קודמיו שיש להתייחס אליהן כאל צורות חדשות. המבנים של בטהובן רחבים ומשוחררים. הם מציגים משהו חדש לחלוטין ( למשל הסקרצו שלו ) לכן אם נכון הוא שגאון מיצר צורות חדשות זה ישים לחלוטין לגבי בטהובן. מאוחר יותר סבר אבי כי בטהובן מובן למספר קטן באופן יחסי של אנשים, וכי למאזין יש צורך לפנק עצמו במוזיקה ולהשחית את טעמו כדי להבין את בטהובן, כשם שיש הרבה מן המלאכותי אצלו”

גם ביתו הצעירה יותר של טולסטוי, אלכסנדרה, חזרה על עיקרי הדברים, והוסיפה וכתבה:

“מעולם לא הצלחתי להבין את יחסו השלילי של אבי כלפי בטהובן, ביחוד ביצירותיו המאוחרות. ב ‘מהי האומנות ? ‘ שלו הוא מדבר על הטעויות של מבקרי המוזיקה המעניקים, הערכה לא מוטעית ובלתי נכונה על מוזיקה אך ממלאים תפקיד חשוב בגיבוש דעת קהל. טולסטוי אומר : בין מעט היצירות של בטהובן שנכתבו ברישול צורני ולמרות צורתם המלאכותית, יש מעט יצירות של אומנות, אך כאשר חרשותו של בטהובן גברה והוא התקשה בשמיעה, הוא החל לחבר יצירות מלאכותיות, בלתי מושלמות ולכן לעיתים אבסורדיות מן הבחינה המוזיקלית, יצירות בלתי מובנות, כך הן היצירות האחרונות שחיבר בטהובן, שמבקרים היללו, ויצרו להן דעת קהל”

בפרק ה 19 של סיפרו “האומנות מהי ?” [ 1896 ] מביע טולסטוי את דעתו על הסימפוניה התשיעית של בטהובן. הוא כותב:

“הסימפוניה התשיעית מקובלת כיצירת אמנות גדולה. על מנת לאמת זאת טענה זו, עלינו לשאול את עצמנו קודם כל, האם יצירה זו מצליחה להעביר רגשות דתיים מרוממים. ועל כך אני משיב בשלילה. המוזיקה כשלעצמה אינה יכולה להעביר רגשות מסוג זה. ואם כן, אני ממשיך לשאול את עצמי, מאחר שיצירה זו אינה אומנות דתית, האם יש לה אפיונים אחרים של אומנות טובה, בת זמננו – אומנות היכולה להביא לאיחודם של כל בני -האדם ברגש משותף אחד ? האם זוהי יצירת אמנות אוניברסאלית נוצרית ? אף על כן לא נותר לי אלא להשיב בשלילה, איני יכול כלל לראות, כיצד עשויה תסבוכת היפנוטית זו להעביר רגשות לאחד בני-אדם שלא הוכנעו לקסמיה. אין אני יכול לדמיין לעצמי המון בני-אדם נורמלים, היכולים להבין משהו מיצירה ארוכה, מסובכת ומלאכותית זו, לבד אולי ממספר קטעים, ההולכים לאיבוד בים הגדול של מה שאינו ניתן כלל להבנה.

ולכן, בין אם אני אוהב יצירה זו, ובין שלא, אני נאלץ להסיק, שיצירה זו היא אומנות גרועה. בסיומה מביא בטהובן פואמה של שילר, המבטאת את רגש החדווה המלווה בשמחה – רגש המאחד את בני-האדם ומעורר בהם את האהבה. ואולם, המוסיקה שחיבר בטהובן אינה הולמת כלל את המחשבה המבוטאת בשורותיו של שילר, וזאת משום היות המוזיקה אמנות ייחודית, שאינה מאחדת את כל בני-האדם, אלא מדברת ללב בודדים בלבד. למעשה, היא מפרידה ומבודדת את אוהביה מכל שאר האנושות.”