.

איתמר בן אב”י מיסד ועורך היומון  “דאר-היום”

 

ובמסגרתו אבחן את מערכת היחסים שניהל איתמר בן-אב”י עם בניטו מוסוליני והפשיזם האיטלקי.

 

 

1.   מבוא

 

החיזור של איתמר בן-אב”י – “הילד העברי הראשון” – אחרי בניטו מוסוליני החל אי אז בשנת 1919 והגיע לסיומו כעבור כ 20 שנה ! כאשר הצד של מוסוליני ב”רומן” ניתק את היחסים, על רקע התחזקות הברית החדשה שנרקמה בין איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית, שבעקבותיה שינתה איטליה הפשיסטית את יחסה ליהודים וחוקקה את חוקי הגזע האנטישמיים [ ב 17.11.1938 ].

 

 

פרשת יחסיו של איתמר בן-אב”י עם בניטו מוסוליני והפשיזם האיטלקי, הינה לכאורה פרשיה היסטורית נושנה, שאמורה, אולי, לענין, חובבי פרשיות איזוטריות שהענין בהן התפוגג עם הזמן.

לשאלתם של חסידי-האקטואליה, מה מצאתי ל”התנפל” על דמות כה פופולרית, עד כי ירון לונדון, הפליא בחינחוני-חן עליו כשכתב בפזמונו :“איתמר – אכן היה לגבר,/ קומת תמר ויפי צורה וסבר,/ והלשון בפיו היתה שפת עבר,/ איתמר בן-אב”י,/ שאביו היה נביא /גבר כלבבי” – אשיב כי כמי שרגיש לדמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל – וער למחאה הרחבה ההולכת ומתגברת, כנגד שלטונו המסואב והמתמשך של בנימין נתניהו, החל במחאות האלפים החוזרות ונשנות ברחוב בלפור – אל מול מעון ראש הממשלה, ועבור בוילה הפרטית של המליונר בנימין נתניהו, בקיסרה – ולקול מחאתם של עשרות אלפים על הגשרים בכל רחבי הארץ – המוחים כנגד שחיתות השלטון וכנגד הצעדים האנטי דמוקרטיים הננקטים, בדרך כלל בחשכת הלילה ובמחשכים – אני חש חובה לנסות ולהבין את תופעת הפשיזם – וכיצד צמח באירופה, והבשיל כדי משטרו של בניטו מוסוליני  באיטליה ומשם התפשט למקומות נוספים – וכיצד קסמו-האפל, מתפשט, כאש בשדה קוצים, ושולח גרורותיו ומתנחל בלבבות האנשים – והנה נקרתה בדרכי ההזדמנות להכיר היכרות קרובה יותר – את “הילד העברי הראשון” שנולד בעיר העתיקה בירושלים והתחנך בנעוריו בירושלים, ובלא איזו סיבה נראית לעין, ומבלי שחווה את הטראומה של חייל בשוחות המעופשות בחפירות של מלחמת העולם הראשונה [ כפי שחוו שניים ממחוללי הנאציזם והפשיזם : אדולף היטלר ובניטו מוסוליני ] – כיצד זה בנו של מחיה השפה העברית, הופך ומכתיר עצמו “הפשיסט העברי הראשון” וממשיך בהערצתו את האיש מוסוליני ואת משטרו לאורכן של למעלה מ 20 שנה !

מהו הדבר ההופך אדם מן הישוב, יהודי, בנו של בן-יהודה, מחיה השפה העברית, שנולד כ”בן-ציון” [ תרתי משמע ! ] בין חומות העיר העתיקה בירושלים למעריץ הנחרץ של הפשיזם, הערצה שנמשכה שנים כה רבות ?

בשנת 2010 הגישו חבריה של קבוצת צעירים שהתאגדו כאגודה יהודית ימנית, בשם הציוני “אם תרצו” – ציונות או לחדול” [ על משקל “אם תרצו -אין זו  אגדה” של הרצל] תביעה בגין הוצאת לשון-הרע כנגד קבוצה אחרת המשויכת לשמאל על כי הגיבה בשנינה משלה על שמה של הקבוצה הימנית והוסיפה ” אם תרצו תנועה פשיסטית (אז יש)“

מה שנסך באיתמר בן-אב”י רגשי של גאווה וכבוד עצמי בשנת 1923 כשהכתיר עצמו כ“הפשיסט העברי הראשון“ עורר בחברי “אם תרצו” זעם עד כי הטריחו עצמם לבית המשפט ותבעו למעלה משני מליון ושש מאות אלף ש”ח כפיצוי על פגיעה בשמם הטוב של חבריה על כי הוסף לשם קבוצתם הכינוי “תנועה פשיסטית”.

כאשר איתמר בן אבי, התגאה בפשיסטיות העברית שלו [ בשנת 1923 ] היה זה בשנתו הראשונה של הפשיזם האיטלקי – ולמרות סימנים מעוררי חלחלה בהתנהגות מוסוליני והמשטר שכונן כבר במהלך שנת השלטון הראשונה שלו, באשר לזכויות האדם והיחס ליריבים פוליטיים, באותו שלב – מה שמכונה “הפשיזם של היום הראשון” עדיין לא חשף את מלוא חומרתו ולא שלף את טְפָרַיו החדים לכל אורכם וזוועותיהם. אם אפשר היה לפטור את איתמר בן-אב”י כמעריצו של מוסוליני, בראשית דרכו כמעין “משובת נעורים” הרי שכעבור שנים אחדות לשלטון מוסוליני – גילה הפשזם את פרצופו האימתני האמיתי – ופשעי הפשיזם האיטלקי וכבר נודעו ברבים ואף דווחו [ בקריצה אוהדת מעל דפי עתונו של בן-אב”י ] – מצופה היה מעתונאי חד עיין כי יסתייג מהרודנות הפשיסטית – ואולם זה לא אירע.

מה שכן השתנה הוא כי לאחר שפשעי הפאשיזם האיטלקי ופשעי בן בריתו הגרמני-נאצי, נודעו בעולם – הגאווה להימנות על המחנה הפשיסטי התחלפה בבושה ובתביעה להגנה על “שמם הטוב” של המואשמים בפשיזם..

על כן, יש ענין, ללמוד על הנסיבות שהביאו אדם כאיתמר בו-אבי ליהפך ל”פשיסט” ולהתגאות בתואר “הפשיסט העברי הראשון”. שהרי, אם ציוני שורשי כאיתמר בן-אבי, נשבה בקסמו האפל של הפשיזם, – אין לשלול את הסכנה כי גם ישראלים נוספים יסחפו באותו זרם – וביחוד לאור להבות הלאומנות היהודית, הניזונה מרעיונות משיחיים-דתיים ומפולחנים מיסטיים, מחוזקים בציטוטים מספרי הקודש נשענת על אמונות דתיות ופולחנים עממיים – העולים כפורחים בחוגים רחבים באוכלוסיה – כדי להבעיר את הלהבה הפשיסטית גם בארצנו.

הערה לשונית 

איתמר בן אב”י נודע גם בחידושי הלשון הרבים אותם ניסה לחדש, בהמשך למפעלו של אביו ] הוא המציא מילים רבות ובינהן מילים השייכות לעולם המדיני והפוליטי כגון:

וזרה – מיניסטריון, ממשלה ;וזיר – שר ;

יהודאי – אזרח יהודה העצמאית ;

ישבנות – קולוניזציה ;

מאחדה – קואליציה ; 

מורשון – פארלמנט, בית־נבחרים ; 

מנאם – נאום ; 

מסדרה – הסתדרות, ארגון ;

עמוני – דמוקראט ; 

קהליי – רפובליקני ;

רכושן ־ קאפיטליסט

במאמרים רבים ובפרסומים של ידיעות בעתונו “דאר-היום” הוא מרבה להזקק לביטויים “שתפן” “שתפנות” “בולשביות” [ מילים שלא נקלטו ובפועל נעלמו משפת הדיבור והכתיבה העברית.

לפי מילון “ספיר” בעריכת אביניאון:

“שתפן” –  ““[ אדם השואף לחברה שתפנית, השתפן דוגל בסוציאליזם [ בלועזית סוציאליסט

– למרות שלפי הכתבות הרבות שהן נזקק לביטוי זה בתארו את המתחים וההתנגשויות בין הפשיסטים ובין הסוציאליסטים או הקומוניסטים באיטליה שני פלגים אלה מכונים פעמים רבות “שתפנים” ולעתים הקומוניסטים מכונים “בולשבים” או “בולשביקים” על שם המפלגה הבולשביקית [ מפלגת הרוב במהפכה הרוסית ]

ואם להתאים ביטויי אלה ללשון המקובלת בעתונות וביחוד במרחבי הרשתות החברתיות – נדמה כי המקבילה ל”שתפן” בשנות האלפיים היא “שמאלנים” והמהדרין יוסיפו “בוגדים” ולאחרונה הועלו השמאלנים בדרגה ומכונים “אנרכיסטים” 

אך, ככל ששלח ידו בחידושי לשון בנסיון למצוא להם מקבילה עברית – המילה החוזרת עשרות פעמים בכתבותיו ובספרו:  “פשיסט” [ על הטיותיו השונות ] לא זכתה ללבוש עברי וביחס אליה כיבד איתמר בן-אב”י את בחירתו של מיסד התנועה בניטו מוסוליני שקרא לתנועתו “פאשיו” שמקורה ב”פאשיו” [ אגד של שיבולים או מוטות ] האיטלקי – השואב מן ה”פאקסס” הרומי שהפך לסמלה של המפלגה הפשיסטית.

מכאן הענין בחקירת מערכת היחסים בין איתמר בן-אב”י ובין מוסוליני והפשיזם האיטלקי – ולנסות להצביע על סכנתה לימינו אלה.

 

 

 

כדי להסיר ספק, שאין מדובר כאן בנסיון ל”הדביק” לאיתמר בן אב”י תואר, לא-לו,  אחזור ואצטט כאן את הקטע ממאמר שכותרתו : “עם מוסוליני”  מיום 29.10.1923 – בחתימתו המפורשת של איתמר בן-אב”י  שנכתב במלאת שנה למשטרו  באיטליה – מאמר בו הכתיר עצמו כ:

“הפשיסט העברי הראשון”: 

 

פוסט זה מבוסס בעיקרו על דברים פרי עטו של איתמר בן-אב”י עצמו : הן במהדורה הראשונה של ספרו – “עם שחר עצמאותנו – זכרונות הילד העברי הראשון” והן על פרסומים בעתון “דאר-היום” עיתון שיסד וערך איתמר בן אב”י, והדפיס בו רשימות ומאמרים רבים, וכן חומרים נוספים כפי שיפורט בהמשך.

ספר זכרונותיו של איתמר בן-אב”י נכתב בימי מלחמת העולם השניה בעת שהותו בניו-יורק – הספר נחתם “בגלות ניו יורק, י”ט מנחם-אב, תש”ב 25 ביולי 1942”. באותו מועד, בניטו מוסוליני היה עדיין שליטה הדיקטטורי הכל יכול של איטליה. מוסוליני יודח מתפקידו רק שנה לאחר חתימת ספרו של בן-אב”י [ ביום 25.7.1943 ] – אך איתמר בן אב”י נפטר עוד קודם לכן 8.4.1943 בניו-יורק – ועצמותיו הועלו לארץ ישראל בשנת 1947 ונטמנו בבית הקברות בהר-הזיתים.

במהדורה הראשונה “עם שחר עצמאותנו” מרבה איתמר בן אבי לספר – בהערצה לא מוסתרת,  לבניטו מוסוליני – על מפגשים עמו. שמו של מוסוליני מוזכר במהדורה זו יותר מ- 40 פעם ! – במהדורה השניה של הספר משנת 2016 שנקרא: “החצוף הארץ-ישראלי מזכרונותיו של הילד העברי הראשון” צומצמה עד מאוד היריעה בדבר הקשר וההערצה של איתמר בן-אב”י למוסוליני והתפעמותו מהפשיזם האיטלקי – ושמו של מוסוליני מוזכר במהדורה השניה רק 8 פעמים ! 

 

על ספרו של איתמר בן-אבי נמתחה ביקורת חריפה מעטו של הסטוריון הציונות גצל קרסל שכתב, בשנת 1962 – סמוך לאחר פרסום המהדורה הראשונה שלו:

“היתה. זו אישיות טראגית ביותר שנשאה על גבה את השם: איתמר בן אב”י, ונוסף לכך את “הילד העברי הראשון”, ר”ל הילד הראשון ששפת אמו היתה עברית. לא היה נאום פומבי שלו, שבו לא חזר צירוף זה, שליווהו כל ימיו ואף נתן בה בכתיבתו את אותותיו. כתיבתו זו נתברכה בכמה וכמה סממנים מיוחדים, שהבולטים בהם היו: פאתטיות לאין שיעור, התמוגגות לאין גבול מכל מה שריח אירופה המערבית נודף ממנו וביחוד מצרפת וצרפתית….

[…]

“וצד לי שאיני יכול לקיים את הכלל המקובל: “אחרי מות קדושים אמור”. אני אנוס להוסיף, שאף תמונתו הוא עצמו מוסר בן אב”י בצורה מסולפת ביותר. הוא מספר על הרבה פרשיות “מסעירות” בחייו, אבל לא על אלה, שהן כתם לא רק על בן אב”י אלא גם על העתונות שלו. אזכיר, למשל, את פרשת “דואר היום” – רופין”, פרשה עכורה, שהשמיצה אחד מיקירי הישוב על לא עוול ועוון בכפו.”

ומסכם המבקר השנון:

“…. אין הספר תורם תרומה ניכרת, שכן נכתב בשנת חייו האחרונה, ובן אב”י שלא הצטיין, כנראה, בזכרון-יתר עירבב כאן תקופות וזמנים ללא הכר. דבר זה בולט כבר בעמודים הראשונים: רושם היוולדו על קארל נטר, איש מקווה ישראל ( 10 ), בשעה שנטר מת שלוש שנים לפני היוולדו של המחבר! …” [ ועוד כמה דוגמאות מביכות] ראו : ג.קרסל “מאזניים” כרך יד’  אפריל מאי 1962 בעמודים 477-79]

 

 

2. ההיכרות של איתמר בן אבי עם בניטו מוסוליני.

 

הפעם הראשונה בה שמו של מוסוליני מוזכר בעתון “דאר היום” היתה בתאריך 27 בנובמבר 1919 בידיעה שהועברה ב“חוט” באמצעות סוכנות ידיעות כל שהיא והיא דיווח עיתונאי יבש, שהועתק כמות-שהוא, בלא הערות או דברי פרשנות, וזה למרות “פוטנציאל האלימות” העולה מהידיעה. בדבר התנפלותם ו“פצצות בידיהם” של “תומכי ארדיטי” 

“מילנו ( כד’ נובמבר ) מוסוליני וכמו כן שלושים ושבעה מתומכי ארדיטי [ ארדיטי – יחידת עילית בצבא האיטלקי שהיו מראשוני התומכים בתנועה הפשיסטית שהקים מוסוליני ביום 23.3.1919 -ו’ ] הושמו במאסר מפני שהתנפלו ופצצות בידיהם על ההפגנות של השתפניות.  השתפנים הודיעו כי שביתתם נגמרה”.

 

האיזכור הראשון של מוסוליני בספר “עם שחר עצמאותנו” – אינו כולל תאריכים מדויקים, ואנו מביאים אותו כדי לנסות לדלות מהדברים שהעלה על הכתב, בעל הדבר עצמו, על יחסו הראשוני למוסוליני ולתנועה שתצמח מיוזמתו.

בפרק בו מספר בן-אב”י על משפחתו שהיתה בדרכה מאמריקה חזרה לארץ, בסמוך לתום מלחמת העולם הראשונה. המשפחה התעכבה באיטליה והמתינה בעיר נאפולי לספינה שתוביל אותם לאלכסנדריה ומשם באמצעות הרכבת לא”י. 

להלן הקטע מספרו של איתמר בן אבי, בו מופיע לראשונה שמו של מוסוליני:

“והימים ימי החימה והחרון על ווילסון, והעתונים מוכתרים באותיות גדולות לבשר לקהל הסוער, כי ד’אנונציו גדול המשוררים לאיטליה אומר ללכד את פיומה.

הנה עוברים על פנינו לגיונות הנשמעים לו “עד מות” ושיריהם הם שירי Mare Nostrum גם פיומה ודלמציה. הם מקללים את צרפת ידידתם במלחמה. הם דורשים גם את קורסיקה. הם מכריזים, כי הים האדריאטי צריך ליהפך לאגם איטלקי והם תובעים אפילו את אלבניה. “

 

הערת הבהרה :

בנסיון להציב את הארועים המוזכרים  על ציר הזמן ההיסטורי נציין כי איזכורו של גבריאל דאנונצ’יו “המתכון ללכת לפיומה” – מוליך אותנו לקיץ 1919 – מועד בו החלו התארגנויות והפגנות באיטליה מצידם חוגים לאומניים, נתמכים בחילים משוחררים שנלחמו במלחמת העולם הראשונה, שקראו לפלישה צבאית ולכיבושה המלא של עיר הנמל פיומה לשם סיפוחה לאיטליה. בחודש יוני 1919 דחה ראש ממשלת איטליה נוטי דרישות אלה, והמשורר והסופר הידוע, שהיה גם טייס במלחמת העולם הראשונה, גיבור המלחמה ודמות נערצת על חיילים רבים, החל מלהיב את ההמונים בנאומים חוצבי להבות, ומוליך מצעדים במטרה לעורר את האיטלקים להשיב לאיטליה את חלקי המולדת שנגזלה מהם. חוגים אלה כונו : “Irredentisti”  כלומר “המספחים” כאלה “הדוגלים בסיפוח שטחים למולדת”

[ לא קשה למצוא קווי דמיון רבים בין האירידנטיסטים שהונהגו על ידי גבריאל ד’אנונציו ובניטו מוסוליני – ל”נערי הגבעות” למיניהם ול”מתנחלים בשטחי מולדת…”   הפועלים לספח את השטחים הכבושים ביהודה ושומרון לשטחה של מדינת ישראל ].

משההפגנות והמצעדים לא הצליחו לדחוק את ממשלת איטליה לביצוע הפלישה, ובתגובה לאזלת ידה של הממשלה האיטלקית,  ארגן גבריאלה ד’אנונציו,, קבוצות של חיילים משוחררים, לוחמים נועזים יוצאי יחידות ה”ארדיטי” – [ לוחמי קומנדו מיחידות העילית האלפיניסטיות בצבא האיטלקי], ובראש כ 2400 מהם יחד עם מתנדבים נלהבים נוספים עלה בראש צבא זה ביום 12 סספטמבר 1919 וכבש בכח הנשק את עיר הנמל פיומה [ הנקראת כיום ראיקה – וראו בקישור זה ] תוך שהוא מסלק את כוחות ארה”ב, בריטניה וצרפת ששלטו בעיר מכח מנדט של חבר הלאומים.

ד’אנונציו החזיק בפיומה – חרף מחאות ממשלת איטליה תקופה של כשנה, הקים בה מעין דוכסות עצמאית שנקראה ” קורנרו” והנהיג בה משטר ‘כמו פשיסטי’ – עם גינונים רבים – כגון מנהיג העומד בראש המדינה, שכונה “המפקד” או “הדוצ’ה” [ שמקורה במילה “dux = דוכס  ] – מפגני-עם רבי משתתפים, נאומים ממרפסת ארמון השליט אל העם – גינונים רבים שמוסוליני למד והעתיק מד’אנונציו וישמשו אותו לימים במשטרו הפשיסטי באיטליה. כאשר ממשלת איטליה הציבה בפני ד’אנונציו אולטימטום לסגת מפיומה הכריז ד’אנונציו מלחמה על מולדתו,איטליה, שהסתיימה תוך זמן קצר כאשר ביום 19.12.1920 הצי האיטלקי הפגיז מהים את העיר פיומה [ רייקה ] וד’אנוניו ואנשיו נסוגו מהעיר. 

 

רקע זה יסיע בידנו להצביע על הרשמים הראשונים ממוסוליני – שהשאירו חותמם העמוק על איתמר בן-אב”י – היה זה עוד לפני הבן-אב”י ראה במו עיניו את “מו-סו-לי-ני” כפי שיאיית את שמו בהערצה לא מוסתרת !

“־ ודעתנו היא – לחשתי לרעיתי – שכל יום נוסף שנעשה באיטליה, יביאנו לידי מצב קשה.

פתאום צף שם חדש, שם שהמלחמה הביאתהו כבר בראש חוצות: מוסוליני מוסוליני !

־ מו־סו־לי־ני.

רק במתחבא עדיין, רק כלפי פנים, רק בניגוד למהפכה הבולשבית ברוסיה, רק כמין קרנסקי איטלקי.

אך השם עושה רושם, והצעירים מבטאים אותו בניגון, והזקנים מיחלים לו.

ד’אנונציו ומוסוליני.”

 

כמסתבר: איתמר בן אבי, לא זקוק היה לאינדוקטרינציה רבה כדי להתרשם רושם רב מדמותם של ד’אנונציו ומוסוליני: האיום של ד’אנונציו בסיפוח פיומה לאיטליה – הצית באיתמר בן אבי חלומות על “גבולות ההבטחה” שהובטחו לעם ישראל במקרא.

וממשיך איתמר בן אב”י ומתפייט:  

“ואבי מאזין ומתפעל, ושאלתו האחת:

־ הוי, מתי יבוא תורו של עמנו, לדעת בארצנו גם אנו תנועה עממית אשר כזאת? הנדע לדרוש את צידון בצפון, את סוכות בדרום, את קיר מואב במזרח?

־ והנדע לדרוש את הים במערב, אבי, את Mare Nostrum שלנו, ואת נהר הפרת עד למפרץ הפרסי?

ובתנו דרור־אילת, מונה אחרינו: ־ הים “מרלה נוסלוס”, צידון, הפרת. ומכפכפת היא בידיה הקטנות:

־ אלצה! אלצה! אלצה!

*

כך הגיע היום המאושר סוף־סוף להפלגתנו”

אם מחפשים אנו את הקו המקשר בין “הילד העברי הראשון” ובין “הפשיסט העברי הראשון” – על משקל הכלל: “בין שתי נקודות – עובר קו ישר אחד” קו זה שורטט  כאן – ב“עם שחר עצמאותנו ” !

 

 

3. אזכורים של בניטו מוסוליני ב”דאר-היום”

על מידת ההערצה שרחש איתמר בן אב”י לבניטו מוסוליני מעידים בעיקר התבטאויותיו הפומביות מעל גבי עיתוניו.

כדי להדגים את המעורבות הרבה של עיתונו “דאר-היום” בטיפוח שמו ודמותו של מוסוליני – ערכתי ניסוי קטן ואציגו כאן בפני הקוראים.

הפעלתי את מנוע החיפוש של אתר “עתונות עברית הסטורית” של הספריה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב, וביקשתי לאחזר את המילה “מוסוליני” בשני עתונים: “דאר-היום” ו“הארץ” בתקופה מ 1922 ועד 1933

אני מציג בזאת את שני הגרפים המציגים את סטטיסטיקת המופעים :

 

 

גרפים אלה מלמדים כי מספר המופעים של “מוסוליני ” ב”דאר-היום”  [שעמד על 739 מופעים ] עלה ב כ24% ! על 561 המופעים של “מוסוליני” בעתון “הארץ”.

ללמדך כי עינינו ותשומת ליבו של “דאר-היום” במוסוליני [ ותנועתו ] היתה בולטת יותר ב”דאר-היום” של מוסוליני. [ ההשואה התיחסה לתקופנ מאז עלה מוסוליני לשלטון ועד שנת 1933 – מועד בו חדל “דאר-היום” להופיע.

מעקב אחר עיתונו של איתמר בן-אב”י ויחסו למוסוליני, ילמד כי כבר ב 11 לאוגוסט 1922 – זמן רב לפני ה”מצעד על רומא” [ שהחל באוקטובר 1922 ] הופיע ב”דאר-היום” מאמר פרשנות לא חתום שכותרתו “הפשיסטים” [ לפי מידת האהדה שמגלה הכותב ל”פשיסטים” וההסתייגות מה“שתפנים” ( הקומוניסטים והסוציאליסטים ) ניתן להניח שהוא פרי עטו של איתמר בן-אב”י עצמו] : להלן קטע ממאמר אוהד-פשיזם  זה:

“הוי, הלעג והצחוק על מוסוליני זה בקרב הבולשבים [ הקומוניסטים – ו’] האיטלקים ואף השתפנים המתונים ! [ הסוציאל-דמוקרטים – ו’ ] לכשהחל בעבודתו, לא היו שמות־גנאי שלא כנוהו בהם. קראו לו בשם “בוגד” “שרלטן” “מכור לממשלה” [ כזכור מוסוליני, נטש את המפלגה הסוציאליסטית, והחל קורא לפגוע בחבריה (חבריו לשעבר) לכן הכינוי “בוגד” כלפיו – אינו מפתיע – ו’) ולאלפי הנוהים לקולו האדיר קראו בשם “החוליגנים האיטלקים”  מלה שהביאוה מרוסיה והשתמשו בה להונאת ההמונים. אך מוסוליני, שלמד בעשר שנות פעולתו בקרב הסיעות השתפניות, את תכסיסיהם ואת דרכי פעולתם, לא חת ולא נבעת בפני הסערה שהקימו הבולשבים כנגדו, ובמרץ יוצא מן הכלל נגש להתכוננות סיעתו, סיעת ה”פשיסטים” היהירים והעזים.

לקדמה, לתקונים, להתפתחות היה גם הוא, היו גם ההולכים בעקבותיו. אלא, שבשום אופן לא רצה הוא ולא רצו אנשי־צבאו להטיל על איטליה היפה והפוריה את חרבונה של רוסיה עם מגפותיה, וזעזועיה, ושגעונותיה הנוראים באשמתם של מנהיגים שלא אבו לראות את הנולד. לכן יצאה מאתו פקודה אחת לכל צבאו : הלחמו בבולשבים בכל האמצעים אשר בידיכם והשיבו עין תחת עין, ושן תחת שן , ואבן תחת אבן !  אל תיראו, כי הממשלה הנוכחית, וכל ממשלה  שתשאף  לסדר ולמשטר  תהיה עמדכם  ” [ ההדגשות בקו תחתון הוספו על ידי – ו’ ] 

מאמר פרשנות זה מגלה כמה מסממני ההיכר של עמדותיו של איתמר בן אבי במחלוקות בהן היה מעורב בארץ: הוא היה מילדי העליה הראשונה – ילידי הארץ שראו בעין מזלזלת את אנשי העליה השניה, והרעיונות הסוציאליסטיים המהפכניים שייבאו עימם. על רקע זה הוא השתתף בפולמוסים ובעימותים כנגד צורות ההתיישבות השיתופיות שאנשי העליה השניה ניסו [ כגון הקמת הקומונות השיתופיות קבוצות וקיבוצים וכו’ ] קו ברור שחיבר בינו ובין האידיאולוגיה שטיפח מוסוליני בתחילת דרכו – ועימה פילס דרכו בפוליטיקה האיטלקית היה הקו האנטי בולשביקי חריף שהיה עיקר תעמולתו – ורדיפת הקומוניסטים והסוציאליסטים. כל אלה מצביעים על הקשר האידיאולוגי שנוצר בין ה”ילד העברי הראשון” לבין התנועה שהקים מוסוליני – “הפשיזם”.

 

אבל, את סממני ההערצה המובהקים של איתמר בן-אב”י המוקסם מהמנהיג העולה מוסוליני – אנו פוגשים מעל דפי עיתונו “דאר-היום” מיד עם מתן המנדט על ידי המלך ויקטור עמנואל למוסוליני להקים את ממשלתו – בעקבות “המצעד על רומא” ברשימה  שנשלחה מלונדון ביום 30.10.1922 והתפרסמה ביום 1.11.1922 – תחת הכותרת:

 

במאמר זה מכריז “דאר היום” –  יום אחד בלבד לאחר שהמלך הטיל על מוסוליני את תפקיד הרכבת הממשלה – :

“בינתיים…ומוסוליני הצליח לבסס את שלטונו בכל הארץ והמלך מילא ידו בדרך רשמית להקים את הוזירות ( הממשלה – ו’) החדשה וכבר מודיעים כי עלה בידי מוסוליני לערוך רשימה וזירית אמינה”

ויום לאחר מכן תופיע רשימה בחתימת “איתמר בן אב”י” תחת הכותרת “מוסוליני” שהיא כולה דברי הערצה שמרעיף הכותב על נשוא הרשימה – הרשימה נפתחת בדברי חנופה אלו:

לרשימה כולה הקש על

 

מאז המשיך עיתונו של איתמר בן אב”י ללוות את משטרו של מוסוליני – כשהוא מבליט את ההערצה למנהיג ואת הצלחותיו.

 

במלאת שנה למשטרו של מוסוליני – הקדיש איתמר בן אב”י לאירוע זה מאמר שלם – גם הוא ברוח מעריצה ואוהדת, במסגרתו אף יספר על המפגש שנערך לו עם בניטו מוסוליני עצמו.

זהו מאמר מיום 29.10.1923 שכותרתו: “עם מוסוליני”

גם מאמר זה מלא דברי הערצה למוסוליני – הזוכה מעטו של איתמר בן אבי לתיאור חנפני מעורר – רחמים זה:

“ויש בו כל כך הרבה מן הכח החיוני שקנן בנפוליון הראשון וכל כך הרבה מן התוקף השקול של קיסרי רומא בימי גדולתה. אלמלא היה מצחו הרחב ענוד קווצת ארוכה ומשבכה לצד שמאל, כי אז דמה ממש לצרפתי הגדול, ואילו קצץ את שערותיו בכלל או סלסלן במעגל , כי אז הבליט לעינינו שוב את יוליוס או את קליגולה. הלבישוהו בדמיונכם בגדי-שרד מזהירים והחייתם את איש סנטה-הלנה. עלכוהו בכתפז הרומי הלבן, זו ה”טוגה” המתקפלת בסילסוליה, ושיערתם כי לוכד ירושלים [טיטוס – ו’] בקרבנו כיום”

במאמר זה , הכתיר עצמו איתמר בן אבי “הפשיסט העברי הראשון” ובהמשכו הוא מספר על מפגש שנערך לו עם מוסוליני בכבודו ובעצמו.

אלא… שסיפורו כאן, אינו תואם את הסיפור שסיפר כשנה קודם לכן על פגישה עם מוסוליני בקפה “ארניו” ברומא:

בשנת 1922 סיפר כאילו פגש במוסוליני בדרך מקרה בקפה “ארניו” ברומא וכעבור שנה כשהוא מספר על פגישה שאורגנה לו עם מוסוליני – הוא כותב: “לא טעיתי במשהו , כפי שדמיתיו כן ראיתיו, וכפי שחשבתיו כן מצאתיו...” – כלומר ב 1923 ראה אותו פנים אל פנים לראשונה !…

להלן שתי הגירסות זו לצד זו:

 

 

4. תגובות מתחמקות של “דאר-היום” לרצח מטיאוטי 

רצח חבר הפרלמנט מהסיעה הסוציאליסטית – שהיה מהמתנגדים הקולניים והבולטים לשלטונו של מוסוליני הכה את איטליה כולה בתדהמה. ביום 10.6.1924 נחטף חבר הפרלמנט מנהיג המפלגה הסוציאליסטית, מטיאוטי כאשר הלך על גשר [ הקרוי כיום “גשר מטיאוטי” ברומא – ראה קישור זה ] בסמוך לביתו, נחטף ונעלם. דבר העלמו פורסם הכל העתונים בכל רחבי איטליה. ביום 1924 18.6 שלח מאיטליה אחד מהכתבים של עיתון “הארץ” [ יצחק ביחובסקי ] מכתב מפורט ובו סיפר את ההתפתחויות מאז העלמו של מטיאוטי. דבריו פורסמו מעל גבי עתון “הארץ” בהבלטה רבה בגליון יום 26.6.1924.

בכל אותה תקופה מילא “דאר-היום” פיו מים ולא דיווח לקוראיו על פרשת החטיפה. . ביום 11.7.1924 הביא “דאר-היום” דיווח רופף תוך ציטוט מדברי המלך ויקטור עמנואל בנאומו בפרלמנט הנה הרשימה :

הפרסום ב”דאר-היום” מ 11.7.1924

 

גופתו של מטיאוטי נתגלתה ביער סמוך לרומא כשגופתו במצב רקבון מתקדם ביום 18.8.1924. גם לאחר גילוי הגופה וכשכבר היה ברור כי מדובר במקרה רצח על רקע פוליטי – נהג “דאר-היום” עתונו של איתמר בן אב”י – חובב סיפורי הרצח והסנסציות – מדיניות של התחמקות וגמגומים סביב הנושא. 

ביום 11.6.1925 הופיע ב”דאר-היום” הידיעה כי יום השנה לרצח מטיאוטי עבר בשקט:

 

 

הגנרל אמיליו די בונו – שהיה אחד מראשי הפשיסטים מיום היווסדה של התנועה, ושימש כראש המיליציה הפשיסטית של ה”חולצות השחורות”, הואשם בשותפות לרצח מטיאוטי – ודאר-היום שמח, לבשר לקוראיו, בידיעה קצרה מיום 29.6.1925 כי הגנרל יצא זכאי במשפטו:

 

דוגמאות אלה באו להמחיש כיצד ניהל איתמר בן אב”י מדיניות אוהדת למוסוליני ומשטרו הפשיסטי אף בתקופה בה הושתקו מתנגדי המשטר הן במעשי הרצח והן באמצעים אלימים אחרים לסתימת פיות המתנגדים למשטר הפשיסטי.

 

 

 

5. אהדתו של “דאר-היום” לאמצעי הדיכוי האנטי דמוקרטיים של מוסוליני

הערצתו הנחרצת של איתמר בן-אב”י – כפי שבאה לביטוי במאמר במלאת שנה למשטרו של מוסוליני – הלכה והתגברה. בחודש ינואר 1925 – הילל עיתונו של איתמר בן-אב”י את “משטר הכח באיטליה” . במסגרת רשימה זו מובאות דוגמאות אחדות – המצביעות על האופי האנטי דמוקרטי שלבש המשטר.

5.1  סגירת עיתוני המהפכנים

בראש הרשימה מופיעה הידיעה הבאה:

“מוסוליני הוציא לפועל את דבר התראתו לסיעות ההתנגדות, והוא מושל מזה כמה ימים בעריצות שלא ידעתה איטליה מזה דורות.” 

ומיד לאחר מכן היישום המעשי של השתקת כל אופוזיציה למשטר:

“במילנו, בטורינו בנפולי ובגינואה שהם המרכזים  העיקריים לשתפנויות ולבולשביות  [ הסוציאליסטים והקומוניסטים – ו’] אין כל עיתון של המהפכנים מופיע עכשיו. ה”אוונטי” [ שפרושו : “קדימה”  שמוסוליני היה עורכו הראשי בעת היותו עדיין חבר מרכזי במפלגה הסוציאליסטית האיטלקית –ו’  ] שהיה העיתון היותר נלהב נגד “הפשיסטיות” לא רק שאינו יוצא אלא שגדודי “פשיסטים” חונים במערכתו ובדפוסו.”

ובסיום הידיעה מודיע דאר-היום על “חלומו הגדול של עורכו הראשי…:

“מובן מאיליו כי העתונים “הפשיסטיים” כה”אידיאה נאציונלה” וה”פופולו דאיטליה” מוכרים עכשיו פי עשרה ממה שמכרו עד כה מפני שרק בהם אפשר לקרוא  מאמרים על המצב והן מפחד רבים לקנות עתונים בלתי פשיסטיים”

מרוח הידיעה וניסוחה – ברור כי “דאר-היום” מביא ידעה זו שמקורה “שרות מברקות מיוחד “הסולל” שהיא החברה שהוציאה לאור את “דאר-היום” מתוך הזדהות. ואין בידיעה ולו מילת ביקורת אחת על החנקת ודיכוי קולם של העיתונים של הכוחות הפוליטיים האחרים. העובדה כי “גדודים פשיסטיים חונים במערכותיה ובדפוסם” מצד אחד וההערה על “פחד הרבים לקנות עתונים בלתי פשיסטיים” – מצביעים על דרכי הדיכוי הברוטליות בהן נהג המשטר שהנהיג מוסוליני במתנגדיו. 

 

 

5.2  שימוש ב”מנגנלו” להכאת המתנגדים 

ואם לא די בידיעות הכלליות שהובאו בראש הרשימה בדבר סגירת העתונים של מתנגדי הפשיזם – למטה מכך ממשיכה הידיעה ומספרת על חזרה [“שוב”] לשיטות הדיכוי הברוטליות שבהן נקט משטרו של מוסוליני.

 

 

מראשית דרכה של התנועה הפשיסטית, שהקים בניטו מוסוליני בכינוס במילנו ב 23 במרץ 1919 – ה”פאשיו די קומבטימנו” [ “אגודת המאבק” ] נזקקה תנועתו לשימוש באלימות כנגד מתנגדיה – ביחוד כנגד אנשי התנועה הסוציאליסטית, וה”בולשביקית” [ הקומוניסטים” ] – חבריה של התנועה הפשיסטית – שהתגאו ב”חולצות השחורות” שהיו סימן ההיכר שלהם, אירגנו פלוגות של בעלי – אגרוף שהיו פועלות תחת פיקודו של “ראס” [ מפקד ] והיו תוקפים את אויביהם. הם נהגו להצטייד באלות או בשוטים והיו מפגינים נוכחות ומטילים אימה על סביבתם.

חוליות בעלי אגרוף אלה כונו Squadrista [ שמשמעו יחידה כמו צבאית בסדר גודל של כיתת חיל רגלים ] – כשהם מאופיינים בלבושם המוצג בזאת.

 

Squadrista

 

למותר לצין כי האלה או השוט – שזכה לכינוי “מנגנלו” [ איתמר בן-אב”י טעה בעתונו כשכינה את כלי הנשק הקר האמור “מנגלו” ] לא שימש רק להפחדת היריבים או להטיל אימה כללית – כפי שניתן לראות בחבורה שכזו מהעיר לוקה – שצולמה בתצלום זה :

קבוצת ה”קוואדריסטים” של העיר לוקה

אלה שימשה גם ככלי נשק קר להכות את אנשי הקבוצה היריבה.

ואכן, לפי תיאורו [ המחמיא ] של עתונו של איתמר בן אב”י – מדובר במכשיר שנועד להכות ולהכאיב:

“הם מזויינים כלם במין שוט קטן ומכאיב ששמו “מנגלו” [ צ”ל “מנגנגלו” = ו’ ] ובהפגשם עם השמאליים הם מתנפלים עליהם ומכים אותם מכות רצח ממש. חברי השמאל נכנעים, מסתפקים הם בכך”

גם מנהיגי הפשיסטים היו מצוידים ב”מנגנלו” שכזה:

כאן תצלום של ה”רביעיה” – ה QUADRUMVIRIS [ “ארבעת הגברים”] שארגנו את “המצעד על רומא”

מימין לשמאל : צ’זארה מאריה דה ואקי [ והממנגנלו בידו ] איטלו באלבו ,

בניטו מוסוליני והגנרל אמיליו די-בונו

 

כדי להדגים עד כמה קידשו הפשיסטים את האלימות של ה”מנגנלו” הם אפילו יצרו, עבור המוני העם האיטלקי הפשוט, קתולים בני קתולים מאמינים, את דמותה של “המדונה של המנגנלו” : 

  

 המדונה של המנגנלו וראה גם קישור [ באיטלקית ]

 

עד ימינו אלה המילים ‘מנגנלו’ (manganello) ו-‘אוֹילוֹ דה ריצינו’ (olio di ricino)  [ שמן-קיק] הן בעלות משמעות פוליטית טעונה באיטליה, ושימוש בהן אינו רצוי בשיחות יום-יומיות.

 

 

5.3 השימוש ב”שמן-קיק” (olio di ricino) לדיכוי המתנגדים למשטר.

שמן קיקיון (Castor oil), נקרא גם: “שמן קיק” הוא שמן צמחי המופק מהצמח קיקיון מצוי, מקור השם של חברת האנרגיה ‘Castrol‘ הוא בשמו האנגלי של שמן קיקיון, ואחד משימושיו הרבים הוא כשמן למכוניות, מטוסים, מנועי דיזל ומכוניות מרוץ, וגם משמש לתוספי מזון ולרפואה. השימוש בחומר כחומר משלשל אפשרי בישראל מאז 1.5.2015 רק במרשם רופא !

מודעת פרסומת ישנה לשמן “קסטרול” למכוניות שנמכר בתחנות “פז”…

מי שהשתמש בחומר זה כחומר להענשה, לדיכוי ולהשפלת יריבים פוליטיים היה הסופר והמשורר גבריאלה ד’אנונציו שהנהיג, כפי שפירטנו לעיל, בעיר פיומה [ כיום ראיקה שבקרוטאיה ] משטר כמו פשיסטי. 

בין שאר הדברים למוסוליני “למד” מד’אנונציו היה השימוש ב”שמן הקיקיון” כדי להשקות בו בכפיה נחקרים ומתנגדים אחרים לממשל.

תופעות הלוואי של השימוש בחומר הן הקאות חריפות ושלשולים ממושוכים העלולים לגרום להתייבשותו של הקרבן ולהביא למותו. ההשפלה שעובר הקרבן הנתון למתקפת שלשולים כבדה ולהקאות ולתחושה רעה ביותר – שימשו כאמצעי הפחדה והרתעה של מתנגדי הפשיזם ולדיכוי אלים של הסוציאליסטים הקומוניסטים ושאר אנשים שלא נשאו חן בעיני המשטר.

לפי הכתבה שהופיעה ב”דאר-היום” הטיפול במתנגד המשטר היה מורכב משני שלבים:

השלב הראשון ב”טיפול” במתנגד הפוליטי היה ריכוכו במכות האלה ה”מנגנלו”. 

במידה ועמד במריו עברו המטפלים בו – אנשי ה”חולצות השחורות” לשלב השני – והשקו אותו בכפיה בכמויות נכבדות של שמן קיק .

השימוש בשיטות אלה היה כה נפוץ, עד כי המשטר הפשיסטי פרסם כרזה מאיימת המציגה את שלושת השלבים בהפיכתו של מי המתנגד לפשיסט טוב

בעמודה השמאלית – מופיע המניף את הדגל האדום – ודורך בבוז על דגל איטליה [משהו שניתן להשוותו כיום לאלה המכונים על ידי אנשי הימין “השמאלנים” – וראו הכרזה שהוצמדה לגדר המגינה על דירת השרד של ראש הממשלה בנימין נתניהו ברחוב בלפור בירושלים.

“שמאלנים בוגדים” עד גדר המעון הרשמי של ראש הממשלה נתניהו ברחוב בלפור ירושלים

 

במרכז הכרזה : איש החולצות השחורות מכה ב”שמאלן” באלה ומשקה אותו בכח בשמן הקיק. – והדגל האדום – סמל ה”שתפנות” וה”בולשביות” [ בלשונו של איתמר בן-אב”י ] כלומר “השמאלנות” השנואה על הפשיסטים – נשמט מידיו;

ובחלק השלישי – בצד הימני של הפלקט גם המכה וגם המוכה צועדים כאיש אחד ומניפים את דגל איטליה.

“האפקטים של הטיפול ב”שמן קיק” olio di ricino

אכן, המנגנלו ושמן הקיק כ”תרופת פלא” לדיכוי ההתנגדות לפשיזם !

 

הד לשימוש הנרחב בהשקיה בכח בשמן-קיק נמצא בסרטו של פדריקו פליני [ AMACORD ] [ “זכרונות, ] בו חוזר פליני לימי ילדותו ונעוריו תחת המשטר הפשיסטי.  בסצינה המובאת בזאת אנו פוגשים את אורליו – אדם מן השורה, שנקרא ל”שיחה” במטה המפלה הפשיסטית בעירו [ רימיני ] שיחה שבמהלכה הוא מוזמן לשתות כוסית “לחיי הפשיזם” וכשהוא מריח את המשקה המוגש לו ומבין כי מדובר בשמן קיר – הוא מסרב ואז הוא מושקה בכח וחוזר לביתו מוכה וחבול…

 

קישור ישיר לסרטו של פליני “אמקורד” [ אני זוכר ] – ובו סצינה של השקיה בכפיה בשמן-קיק

 

 

6. במלאת שלוש שנים לפשיזם – הדמוקרטיה כבר חוסלה..

ביום 17 לנובמבר 1925 פורסמה ב”דאר-היום” כתבה [ לא חתומה]  תחת הכותרת “יום השנה השלישי לפשיסטיות” ובו דברי שבח והלל למוסוליני ודיווח על נאומים שנשא לרגל המאורע בעיר מילנו.

בין השאר הסביר שם מוסוליני בנאומו כי הממשלה בראשותו חוקקה כ 530 חוקים ואם היו צריכים לתת לכל אחד מחוקים אלה דין וחשבון מלא ל“מורשון” – הוא בית הנבחרים על 539 הצירים שלו,  לא היו יכולים להגיע לסיכום -…ומסביר ומתגאה:

“המשמעת החמורה שהטלנו, על העם היתה נחוצה מאוד מכמה טעמים. על איטליה להיות נכונה בכל עת ובכל שעה להגן על גבולותיה “הקדושים”. יש לנו שונאים רבים שאינם רוצים להודות בגבולותינו ואם ירהיבו ביום מן הימים לנגוע בהם נהיה נאלצים שוב לשלוף את החרב מתערה”

וכהשעתון מביא מתוך נאומו של מוסוליני את ה”הרעיונות המדיניים של הפשיסטיות” הוא מתגאה:

“פסקה החופשנות [ הדמורקטיה – ו’] מהיות והשתפנות [ הסוציאל דמוקרטיה והקומוניזם – ו’ ] נתגלגלה לתוך ערמת אשפה. ססמתנו היא: “הכל בממשלה, לא מאומה מחוץ לממשלה ואף לא אחד נגד הממשלה”…[…] כדי שיגבר כחה איטליה, צריך העם להיות תחת עול של משמעת”

 

 

7. התפעלות איתמר בן אב”י מנאומו של מוסוליני.

בסרט קצר המובא בזאת  נראה קטע מנאומו של מוסוליני במלאת ארבע שנים לכינון משטרו הפשיסטי:

 

https://www.youtube.com/watch?v=CfS8AulsYRk

קישור ישיר לנאומו של מוסוליני

 

וכאן התרשמותו של איתמר בן-אב”י מנאום זה: בגליון 31 באוקטובר 1926 של “דאר-היום”

“לעדות כולם היה המחזה עובר כל גבול ביפעתו ובגדולתו. ה’ מוסוליני יצא אל הקהל העצום אשר נאסף שם ובנאם גדול שהלהיב את כל הקהל עד לזעזוע כל נימיו, הגיד להם תקות-המחר בידיהם,

[…]

אחר כך יצא את הגזוסטרא העתיקה ובפני שמונים אלף פשיסטים שעברו לפניו בסך, ישא מנאם שני אשר בו הצהיר כי המהפכה הפשיסטית היא קנינו של כל העם האיטלקי וכי רק על ידי – הפשסטיות תוכרז בעולם גדולה של איטליה, גדולה שלא תבוש בפני גדולת איזה עם שהן. הפשיסטיות – סיים מוסוליני את דבריו – השליטה באיטליה משטר של סדר ומשמעת – המטיל עבודה על כלם לטובת המולדת ולעצמתה”

 

 

8.   חלומו הגדול של איתמר בן-אב”י – “מוסוליני עברי”

 

ביום 24 בנובמבר 1933 [ ו’ כסלו תרצ”ד ] הוציא איתמר בן אבי עיתון שקרא לו “דרור” [על שם ביתו הקטנה שנפטרה בדמי ימיה ]  – היה זה עתון ששלושה מארבעת עמודיו נכתבו בשפה העברית באותיות לטיניות – הדף האחרון הודפס בעברית – והנה הכותרת

 

חלומו של איתמר בן אבי להכתרתו של “מוסוליני עברי” ליווה שנים רבות, הד לחלום זה נמצא במאמר משנת 1927 שפרסם: 

בעת שהותו של איתמר בן-אב”י בניו יורק הוא הוזמן לכינוס של ציונים יהודיים וננאמו של נאומים – חלקם תוך ביקורת על ה”פשיסטיות” שלו – וביום 21.12.1927 – פרסם איתמר בן אבי מאמר תחת הכותרת ,מדועני פשיסט” 

 

ובסיומו של מאמר זה הוא כותב:

 

 

 

“פשיסטיות” שכזאת, עם מוסוליני עברי – ושמו כבר בכיסי ! – בראש עם ישראל לעשר השנים הבאות, עם יסוד שביתת ז’ – לאורך כל החזית, בלי אמורים והשבתות בלי בהלות והפתעות תקציביות – – זוהי תורה הרגע לביתנו הלאומי .

ובשל כך ראשון אני לפאשיסטים העבריים.”

 

ב21 בחודש ספטמבר 1928 הודיע איתמר בן-אב”י על צירופו של כותב חדש לעתון.

את הרכש החדש לעתונו הציג כך:

יתרונו של אב”א אחי מאיר בכך שהוא מכיר ושהוא :

“יידע למסור לקוראנו את הנימים הכי טמירים אשר לנפשות מנהיגי הפועלים במלחמתם החבויה שבין הלאומיות והשתפנות”

 נזכיר כי דברים דומים כתב איתמר בן אב”י כאשר הציג לראשונה את מושא הערצתו בניטו מוסוליני בפני קוראיו – נחזור ונצטט: מעתונו “דאר-היום” מיום 11 באוגוסט 1922:

 

“אך מוסוליני, שלמד בעשר שנות פעולתו בקרב הסיעות השתפניות, את תכסיסיהם ואת דרכי פעולתם, לא חת ולא נבעת בפני הסערה שהקימו הבולשבים כנגדו, ובמרץ יוצא מן הכלל נגש להתכוננות סיעתו, סיעת ה”פשיסטים” היהירים והעזים.”

מאמירה זו הסתייג “אב”א אחי מאיר אך עד מהרה החל מפרסם מעל דפי עתונו של איתמר בן אבי סדרת רשימות תחת הכותרת “מפנקסו של פשיסטן” וגם הוא הציע להכתיר “דוצ’ה עברי” 

 

לקריאת המאמר בשלמותו – בקישור זה 

 

 

9.   סיכום 

 

פוסט זה העלה מן האוב את סיפורו של איתמר בן–אב”י ואת הדרך שעשה מהמעמד של “הילד העברי הראשון” [ כפי שפרסמתי בפוסט הראשון  [ 01 ] איתמר בן אב”י : הילד, והפשיסט “…העברי הראשון”   ועד שהכתיר עצמו כ “הפשיסט העברי הראשון”,  תואר [ מפוקפק בעיני ] שהוא התעקש להחזיק בו תקופה ארוכה של למעלה מ  20 שנה !

את ספר זכרונותיו של איתמר בן-אב”י “עם שחר עצמאותנו” כתב בימי מלחמת העולם השניה בעת שהותו בניו-יורק – הספר נחתם “בגלות ניו יורק, י”ט מנחם-אב, תש”ב 25 ביולי 1942”. באותו מועד, בניטו מוסוליני היה עדיין שליטה הדיקטטורי הכל יכול של איטליה. אך פשעי הפאשיזם האיטלקי כבר היו ידועים ברובם.

איטליה הפשיסטית  ניהלה מדיניות חוץ אימפריליסטית וניסתה לכבוש ארצות שכנות : היא פלשה פלשה ליוון, פלשה לאי קורפו, ופלשה לאתיופיה וניהלה בה מלחמה אכזרית שכללה אף שימוש בגזים כימיים – אף אחד מארועים קשים אלא לא הביא את איתמר בן-אב”י , לחזור בו מלהמשיך להיות תומך נלהב של מוסוליני ומשטרו.

כאשר חוקקה איטליה ב 17.11.1938, בהשפעת הברית שכרת מוסוליני עם היטלר, מי שניתק את מערכת היחסים היה המשטר הפשיסטי ולא איתמר בן-אב”י,  שעדין האמין שיוכל לשמש “מפשר, בין בנות הברית ובין המשטר הפשיסטי ו”מוסוליני ידידו”.

והנה כאשר הוא ניגש להעלות על הכתב את זכרונותיו – אין בהם כל חשבון נפש על עשרים שנות הערצה למשטר הפשיסטי. לא מילת ביקורת עצמית ולא הכאה על חטא.

לכן מותר לאמר שמי שנולד כ”הילד העברי הראשון” נפטר כ”פשיסט העברי הראשון” 

כשמנסים להגדיר מה משך את איתמר בן-אב”י אל הפשיזם ניתן להצביע על 3 נושאים האופיניים לפשיזם בכלל ולפשיזם האיטלקי בפרט שאיתמר בן-אב”י נשבה בקסמם-האפל:

 

•   1.   התפעמותו של איתמר בן-אב”י [ עיתונאי ועורך עיתון – פרובינציאלי ] מאשיותו הכריזמטית של העיתונאי לשעבר שעלה לגדולה והפך להיות “הדוצ’ה” – המנהיג הסוחף בלשונו את המוני האיטלקים;

 

• 2.   הזדהותו הנפשית העמוקה של איתמר בן אב”י – החולם על גבולותיה הנרחבים של ארץ-ישראל ב”גבולות ההבטחה” עם העמדות הלאומניות והתוקפנות הלאומנית שהפגין המשטר הפשיסטי – וחלומו של מוסוליני להחזיר עטרת האימפריה הרומית לאיטליה הפשיסטית.

 

• 3.  הזדהותו הנפשית העמוקה של איתמר בן אב”י עם האנטי “שתפנות” ו”האנטי-בולשביות” [ ובמילים המקובלות היום בישראל עם שנאת “השמאלנים” ] 

 

שלושה נושאים שהם אקוטים ואקטואליים לישראל של סוף שנת 2020

 

 

ולכן מותר לסיים פוסט זה בצירוף האזהרה הבאה:

 

 

 

___________________________

פוסטים בענין 3.3 פשיסטנים-עבריים 

[3.3.0] פשיסטנים ופשיסטים עבריים

 

[3.3.1]  אב”א אחימאיר 

[3.3.1.1] אב”א אחימאיר : “מפנקסו של פשיסטן”

[3.3.1.2] אב”א אחימאיר “לשאלת-הרגע” והדוצ’ה שלנו 

 

[3.2.3] איתמר בן-אב”י 

[3.3.3] איתמר בן אב”י : הילד, והפשיסט “… העברי הראשון” 

[3.3.4] איתמר בן-אב”י-ה”פשיסט העברי הראשון” ולא האחרון …

 

 

 

 

 

.