[3.3.3] איתמר בן אב”י : הילד, והפשיסט “… העברי הראשון”
16 באוגוסט, 2020.
בן-ציון בן-יהודה הוא איתמר בן-אב”י בצעירותו
בן ציון בן-יהודה לימים “איתמר בן אב”י”, כתר לראשו שני כתרים עיקריים:
הראשון : כתר “הילד העברי הראשון” ;
כפי שכתב בספרו : “עם שחר עצמאותנו” – זכרונות הילד העברי הראשון” שנכתב ונחתם “ביום 25 ליולי 1942 בגלות ניו-יורק…” וראה אור בשנת 1961:
“הורתי ולידתי היו “בקדושה”, כי הורי דיברו ביניהם רק עברית, ובנם הבכור נועד עוד בטרם הוולדו להיות “הילד העברי הראשון” מאז חדלה הלשון העברית מלהיות לשון־דיבור.”
והכתר השני : כתר “הפשיסט העברי הראשון”
כפי שהעיד על עצמו במאמרו “עם מוסוליני” מיום 29.10.1923 – שפורסם בעתונו “דאר-היום” במלאת שנה למשטרו של בניטו מוסוליני באיטליה:
תחת כתר “הילד העברי הראשון” איתמר בן אבי הוא אחד האנשים המוכרים ביותר, בתולדות הישוב העברי בארץ ישראל, ולעומת זאת כתר “הפשיסט העברי הראשון” – הושתק וכמעט נמחק – ורק מתי מעט, מודעים לפרק זה בחייו.
האם יש קשר בין ה”ראשוניות” של “הילד העברי הראשון” ו”הפשיסט העברי הראשון” ? – סוגיה מעוררת מחשבות, השערות אך אינה קלה לתשובה.
כיוון ששתי אמירות אלה – שתיהן בסימן המחרוזת “….העברי הראשון” שתיהן דורשות בירור – מכאן החלטתי לחלק את הדיון בסוגיות אלה לשני פוסטים נפרדים.
בראשון בהם אדון בסוגיית :
-
איתמר בן-אבי – “הילד העברי הראשון”
ובפוסט השני אדון בסוגיית:
-
איתמר בן -אב”י “הפשיסט העברי הראשון”
1. בסימן ה”ראשוניות”
בספרו האוטוביוגרפי “עם שחר עצמאותנו” – שיצא לאור בשנת 1961, הכתיר את עצמו איתמר בן-אבי [ אשר נולד בשם “בן-ציון בן-יהודה” ] בתואר “הילד העברי הראשון”
המהדורה הראשונה – 1961
בספרו, שנכתב בשנת 1942, ויצאה לאור בשנת 1961, בעת שאשתו לאה אבושדיד, היתה עדיין בין החיים קבע המחבר, את תאריך לידתו לשנת 1885 :
“בט“ו באב שנת התרמ”ה (1885) למנין ישראל ראיתי את אור העולם בירושלים, בפנים חומות העיר, אני בן־בכורם של אליעזר בן־יהודה ודבורה לבית שנ”ה יונס
הורתי ולידתי היו “בקדושה”, כי הורי דיברו ביניהם רק עברית, ובנם הבכור נועד עוד בטרם הוולדו להיות “הילד העברי הראשון” מאז חדלה הלשון העברית מלהיות לשון־דיבור.”
ולעומת זאת – במהדורה השניה של הספר משנת 1961 תאריך לידתו מופיע בשנת 1882:
“בט”ו באב שנת התרמ”ב למניין ישראל (1882) ראיתי אור עולם בירושלים, בפנים חומות העיר, אני בן בכורם של אליעזר בן – יהודה ודבורה לבית שנ”ה (שלמה נפתלי הרץ) יונאס.
[ החצוף הארצישראלי : פרקים מחייו של הילד העברי הראשון, משכל (ידעות ספרים) , 2016 עמוד: 27]
פער זה בן שלוש השנים לא הובהר ;
פרקי זכרונותיו המתחילים עם לידתו של הכותב, הם כמובן מפי השמועה, ומה שהוא כותב נודע לו מסיפורים ששמע, לאחר זמן, מפי הוריו. העובדות הכלולות בחלקים אלה מ”זכרונותיו” אינן זכרון ילדות שלו, גם בחלקים נוספים מזכרונותיו, מזמנים שניתן להניח כי הם זכרון אישי שלו, ראוי להזהר בהם, שכן הם הועלו על הכתב, שנים רבות מאוד לאחר קרות הארועים, וקיים חשש כי הזמן הרב טישטש את חדות הזכרון. אזהרה נוספת שעלינו להזהיר את עצמנו – היא הזהות בין המספר ובין מי שעליו מסופר, בלא ה”מרחק” של האובייקטיביות, הנחוץ לקבלת תמונה מלאה יותר ואמינה יותר באשר לתוכנם של הדברים.
ואנו נבקש להוסיף אזהרה נוספת, לפני שאנו באים לצטט דברים מעטו של איתמר בן-אב”י – והם מתייחסים לסגנונו האישי ככותב, ולנוסחי הכתיבה בהם בחר בקריירת הכתיבה רבת השנים בהן לא הניח את קולמוס הכתיבה.
תשומת הלב תופנה לדברים שכתב חוקר העתונות העברית פרופ’ עוזי אלידע, מאוניברסיטת תל-אביב, המכון לחקר העתונות העברית, בבואו לתאר את סגנונו של איתמר בן-אבי בעיתונים שהוציא לאור וערך ובהם גם כתב תוך השוואה סגנון כתיבתו לעומת הסגנון שהיה נהוג בעתון “הארץ” של 1919 :
“במשך חמש שנים הוא ייצר יום־יום מידע חדשותי שעסק במעשי פשע ואסונות, במלחמות, בפולמוסים מרובי יצרים, ומסעי צלב שהתיימרו לחשוף שערוריות על דמויות מרכזיות ביישוב. החיפוש אחר הסנסציוני והספקטקולרי גרם ליריביו הפוליטיים לכנות את דאר היום עיתון ‘צהוב’.
[…]
סגנונו של הארץ היה יבש, שכלתני ותמציתי, ואילו דאר היום נטה לסגנון כתיבה רגשני, דרמטי ומלא פתוס. העיתון הכריז שאין הוא מיועד לקהל קוראים גלותי ולא לקהל העולים החדשים, אלא לקהל ילידי הארץ השואף לחיים בריאים ונורמליים,
“שהרי רוצים אנחנו מתחת תכלת שמינו, מעל לראשי הררינו, אל נענוע ימינו ונחלינו, בין חרבות עברנו, בנייני עתידינו וליד גפנינו ותאנתנו, רוצים גם אנחנו לחיות את חיינו המאושרים חופשים מכל עקה חיצונית ומשוחררים מכל השפעה גלותית האוכלת בבשרינו כל כך, אף פה, באדמת האבות; הן סוף סוף בקרב אחינו, בני גזעינו בילינו את מרבית ימינו, וכל זהר המזרח העברי־ערבי פשט בעורקינו ובדמינו. למה איפה לא תהיה גם לנו במה משלנו, כלי מבטא להביע בו את דעותינו ורגשותינו, שדה פלוח שעליו נילחם מלחמותינו.” [ עוזי אלידע : עיתונות ‘צהובה’ ומסעי צלב עיתונאיים ו’דאר-היום’ ופרשת רופין, ישראל, גליון 24 משנת 2016 בעמוד 332]
לפני שנצלול לתוכן הדברים, נבחן את הבחירה של איתמר בן אבי במחרוזת “….העברי הראשון” – נתעכב על אותה “עבריות ראשונה” ומה באה להביע ?
בעת שאיתמר בן אבי העלה על הכתב את הביטוי “הילד העברי הראשון” הוא לא היה ממציאו של הביטוי “…העברי הראשון”.
כאשר אנו מעיינים בתולדות הישוב העברי המתחדש בארץ-ישראל – בשלהי התקופה העתמנית , ומאז שנעשו נסיונות שתיישבות יהודית ראשונה על אדמת ארץ-ישראל, ניטשו ויכוחים כגון “מי היתה המושבה העברית הראשונה”
לזכות בכורה זו נודעה חשיבות תודעתית ראשונה במעלה, ולא בכדי כמה וכמה קולמוסים נשברו בויכוחים בסוגיה תדמיתית זו. שכן מי שזכה בתואר “…העברי הראשון” זכה במעין מושב של כבוד ב”בית הלורדים”של העבריות המתחדשת;
אם נקרא בערך “פתח-תקוה” שבויקיפדיה, נמצא בו הד לאותו ויכוח : “פתח-תקוה” או “גיא-אוני” ?
“פתח־תקווה נקנתה בט”ו באב ה’תרל”ח, 8 ביולי 1878 והמייסדים עלו לשם אחרי סוכות תרל”ט כמושבה חקלאית. היא הייתה המושבה הראשונה במרכז הארץ. המושבה “גיא” (ראש פינה) הקדימה אותה והוקמה עוד מספר שבועות לפני הקמת פתח תקווה, אולם מאחר שהידיעות על הקמת “גיא” (ראש פינה) הגיעו באיחור ומתיישבי אומלבס היו בעלי קשרים רבים יותר, קיבלה פתח־ תקווה את הכינוי “אם המושבות”. “
ואם נפנה לאתר של עיריית ראשון לציון שברשת נמצא:
הוא הדין בתואר ה”אצולה” של “העליה הראשונה”. שהרי ידוע ברבים, שעוד לפני גלי העליה שהחלו בשנת 1882, שזכו בתואר “העליה הראשונה” , היו עליות של יהודים לארץ-ישראל, ובכל זאת היסטוריון מכובד, ולימים שר החינוך הראשון של מדינת ישראל, פרופ’ בן ציון דינור, הצדיק את התואר “העליה הראשונה” לעליה זו מהטעם הבא:
“ראשונה על שום מה? הרי קדמו לה שרשרת של עליות, מעליתם של “אבלי-ציון” במאה העשירית ועד עלית החסידים והפרושים, היא עליית היישוב הישן, שלא נפסקה גם בשנות העלייה הראשונה? אלא “ראשונה”, על שום אופיה הלאומי והמדיני המובהק. … עלייה זו שינתה מן המטבע שטבעו העליות הקודמות לה. הן המשיכו בארץ ישראל באורח החיים, בצורת ההוי ובדרכי הפרנסה שהיו רגילות בהם בארצות הגולה, ואילו היא יצאה לדרך חדשה, דרך גאולת העם על ידי היאחזות מחודשת באדמת מולדתו ההיסטורית”. [ בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, חלק ראשון. תל אביב: תשכ”ה, עמ’ 28.]
המיתוס של “ראשוניות” דבק משהו מטעמה של “מורשת-מייפלואר” עבור האמריקאים, המתייחסים לסיפור מסעה של הספינה שהביאה את המתיישבים הראשונים למה שידוע כיום כ”ארצות-הברית” , שמהם צמחה אמריקה והיתה למה שהיא כיום:
“Out of all the voyages to the American colonies from 1620 to 1640, the Mayflower’s first crossing of Pilgrim Fathers has become the most culturally iconic and important in the history of migration from Europe to the New World during the Age of Discovery.“
מתוך כל המסעות למושבות אמריקאיות משנת 1620 עד 1640, החציה הראשונה [ האוקיאנוס ] של Mayflower של אבות עולי-הרגל הפכה לאייקונית והחשובה ביותר בתולדות ההגירה מאירופה לעולם החדש בתקופת הגילוי”
בדומה לכך, ניסו כותבים שונים ל”הדביק” את התואר “מייפלואר הציונית” לספינה רוסלאן שהגיעה לחופי יפו ביום 19.12.1919, לאחר ששערי הארץ ננעלו לעליה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ועל סיפונה כ 700 עולים, שעלייתם סימנה את ראשיתה של העליה השלישית. [ כפי שימצאו קוראי הויקיפדיה: “דמויות בולטות ברשימת המפליגים, אשר השפעתן על היישוב ועל מדינת ישראל ניכרה בשנים שלאחר מכן, זיכו את הרוסלאן בתואר “המייפלאואר הציונית”.]
יתכן, שצורך זה ב“ראשוניות-מכוננת” הוא שהוליד את אותה אגדה אורבנית, שאיזכר העיתונאי שלום רוזנפלד, שמצא לציין במאמרו “כולם היו אחי…” במעריב מיום 29.10.1980 :
“אין כמעט מנהיג פוליטי או רוחני בתנועת התחיה שלא ייחסו לו את ברכת “שהחיינו” כאשר הובאה בפניו הידיעה על הגנב העברי הראשון או על הפרוצה העברית הראשונה בארץ ישראל. היתה בברכה זו ,- האמיתית או האלגורית, מעין ביטוי לכמיהה המובנת לההפך לעם נורמלי “ככל הגויים”
נדמה כי המחלוקת שמעבר לכמיהה להיהפך ל“עם נורמלי”, ככל העמים, מצטמצמת לשאלה בשאלה מי היה “הראשון” שהגה את רעיון הגנב העברי הראשון והפרוצה העבריה הראשונה – הרצל או ביאליק… ?
נתן אלתרמן [ בחתימתו כ”אגב” – בטורו “רגעים” שהיה מופיע בעתון “הארץ” ] תרם תרומתו לויכוח כשכתב ביום 31.10.1935:
והחרה-החזיק אחריו הפזמונאי יענקלה רוטבליט שכתב בפזמונו “בנימין זאב”
“בנימין זאב, לגנב העברי הראשון כבר ניכו את השליש
ובלילה מלכה עבריה משוטטת בכביש
ושוטר עברי ראשון מבריח לכלא חשיש
(רק דרך אגב כדי שתדע – ואם תרצה, אין זו אגדה)”
ויאיר רוזנבלום הלחין – ורבקה מיכאלי שרה את הקטע הנוגע לעניננו:
על חשיבותה של אותה ראשוניות – עמד המחבר חזקי שוהם בספרו: “מרדכי רוכב על סוס” : חגיגות פורים בתל־אביב ( 1936-1908) ובנייתה של אומה חדשה, בהוצאת אוניברסיטת בר אילן מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בעמ’ 262:
” סיפור זה הוא חלק ממערך סיפורים תל אביביים שעניינם ראשוניותה של העיר ומקומה הייחודי בהיסטוריה היהודית. ראשוני תל אביב ראו במעשיהם מפעל “היסטורי”, ועל כן תיעדו באובססיביות את כל פעולותיהם והתפעלו לאין קץ מכל דבר ראשון – הקיוסק, מגדל המים וסמלי הריבונות הראשונים, וכן גם בית הבושת או הגנב העברי הראשון. גם סיפור זה בדבר כמה עשרות תלמידים (לכל היותר) שצעדו בחג הפורים לעיני “כל תל אביב”, כלומר כמה מאות בני אדם, התקבל על דעת הכול והיה למעין אגדה אורבנית.”
האם בכך יש להסביר את דבקותו הרבה של איתמר בן אבי בתואר “….. העברי הראשון” ?
2. “הילד העברי הראשון”
נדמה שאין צורך להציג את איתמר בן-אב”י – שהכתיר עצמו כ“ילד העברי הראשון” בפני הקורא העברי בן ימינו. הוא אחד האישים שזכו לדברי חיבוב והלל רבים עד כי הפך למעין איקון בסיפור התחיה העברית.
בשנות טרם קום המדינה, מי שנודע בשם בן ציון בן יהודה [ לימים החליף את שמו והיה ל “איתמר” בן אב”י” ] היה בנו הבכור של אליעזר בן-יהודה, מחיה השפה העברית, וזכה הן בשלהי תקופת השלטון העותומני בארץ-ישראל, והן בשנות המנדט הבריטי, לפרסום רב כעיתונאי שיסד וערך שנים רבות את היומון העברי [ יש אומרים הראשון ] “דאר-היום”. עתון שייבא לפלשתינה של ראשית ימי המנדט הבריטי, עיתונות בסגנון “צעיר”, צעקני, כפי שהיה נהוג באותם ימים בעיתונות פופולרית, רודפת סנסציות, בארצות כמו אנגליה וארה”ב. וזה כהתרסה וכתחרות לעיתונות ה”הגונה” הרצינית, המאופקת והאחראית, שאפיינה את העיתונים העבריים האחרים בני התקופה, כפי שציטטנו לעיל.
בשנת 1944 הוציאה חמדה בן-יהודה, אימו החורגת, אשתו השניה של אביו, אליעזר בן יהודה ואחותה של דבורה, אימו הביולוגית, ספר בשם “חיי איתמר בן אב”י” ובו סיפרה את סיפור חייו
בשנת 1961 יצאה המהדורה הראשונה של זכרונותיו של איתמר בן-אב”י שנכתבו בתקופת מלחמת העולם השניה בגלות ניו יורק
מסכת חייו שימשה בסיס להצגה על ילדותו וחייו, שאף הוסרטה [ ראו בקישור זה ]
בשנת 1967 הוציאה הסופרת דבורה עומר את ספרה: “הבכור לבית אב”י” כרומן היסטורי המיועד לבני הנעורים [ בני 12-14]. בשנת 1968 הספר זכה בפרס ספרותי מטעם עירית רמת גן [ 1.10.1968] , ומאז שיצא הוא נדפס במהדורות רבות והפך לרב-מכר ונמכר ב 50 שנותיו בעשרות אלפי עותקים !
ספרה של דבורה עומר לבני הנעורים : “הבכור לבית אב”י”
המבקרת דורית שילה כתבה בעתון “הארץ” מיום 28.10.2016 , לרגל הוצאת המהדורה השניה של ספרו של איתמר בן-אב”י :
“עומר הוסיפה קטעים פרי דמיונה כדי ליצור מתח בעלילה, תופעה שכיחה ומקובלת בז’אנר הרומן ההיסטורי, אך אין ספק שהתוספות הללו לא היו מוצאות חן בעיני בן־אב”י. הלהט הציוני שלו, אהבת הארץ והערצת השפה העברית לא גררו ביטויי עליונות וגזענות כפי שהם מופיעים אצל עומר בספר זה — ובספריה ההיסטוריים האחרים. הספר משקף היטב את רוח התקופה של מלחמת ששת הימים, שהוא זר לחלוטין להלך הרוח של בן־אב”י.”
הרומן הרומנטי של דבורה עומר לבני הנעורים : “אהבת איתמר”
“ובן נולד לו, וכזאת האיש אמר:
זה הבכור אקרא לו בן יהודה איתמר
שמינקות ועד קמילה, מיום בואו
בברית מילה ועד מותו –
כרותה לו ברית עם העברית
ומלחמה לו את הלעז להכרית.
איתמר – אכן היה לגבר,
קומת תמר ויפי צורה וסבר,
והלשון בפיו היתה שפת עבר.
איתמר בן אבי,
שאביו היה נביא
גבר כלבבי.
“החצוף הארצישראלי”-מהדורת 2016
העושים במלאכה שהביאו את הספר במהדורתו החדשה לבית הדפוס היו :
- מיכל זמיר – ש”ערכה וכתבה הערות” ;
- ירון לונדון – שהגיש את כתב היד למערכת וכתב “פתח דבר”;
- מאיר שלו – שכתב ” על העברית של איתמר בן-אב”י ”
ועל מנת לא לקפח חלילה מי מן העושים במלאכה נצטט את רשימת הקרדיטים המופיעה בספר:
“ עורך אחראי: דב איכנולד, עורכת: נוית בראל , ערכה וכתבה הערות: מיכל זמיר , הגיש את כתב היד למערכת וכתב פתח דבר: ירון לונדון , כתב פתח דבר: מאיר שלו, תודה מיוחדת לפרופסור איתמר רז, עורכת הלשון: רתם כסלו “
עורכיוה של המהדורה השניה מצאו לציין:
“ספר זה מבוסס על אירועים שהתרחשו במציאות, אך אין לראות באירועים ובדמויות שבספר “החצוף הארצישראלי” שחזור נאמן ו/או ייצוג תיעודי של אירועים ו/או אנשים. “
וכן הדגישו :
“בעת עריכתה של מהדורה שנייה זו קוצרו פרקים אחדים העוסקים באירועים היסטוריים שרחקו מאוד מעולמו של הקורא בן ימינו”…
וכך הפך הספר שבמקורו אחז 575 עמודים לספר בן 334 עמודים [ כלומר כ 42% מהספר קוצצו ].
אכן, יש בספר במהדורתו הראשונה פירוט יתר של אירועים שליחם נס, ברבות השנים והם רחקו מאוד מעולמו של הקורא בן ימינו, אך הויתור שויתרו עורכיה של המהדורה השניה לעמוד על הזכרונות של איתמר בן אב”י מהתפעלותו ממוסוליני ומהפשיזם האיטלקי, והתייצבותו, והעמדת עיתונו “דאר-היום” כמעין “שופר” או מפיץ רוח מוסוליני והפשיזם האיטלקי בשפה העברית – אין לה הצדקה, ראשית כי פן זה באישיותו של איתמר בן אב”י הוא פן חשוב להבנת אישיותו של גיבור “החצוף הארץ-ישראלי” – וביחוד יש להתאכזב משני צברים האחד ארץ-ישראלי [ ירון לונדון ] והשני ישראלי [ מאיר שלו ] – אוהביה הנחרצים של השפה העברית, שהתפעלו, בצדק – מתרומתו לא רק של האב אליעזר בן יהודה להחיית השפה העברית אלא גם מפועלו הרב של הבן – בהחיתה , בהמצאתן של מילים וביטויים להעשרתה ובפעלו הרב בעתונות העברית,
אך מצופה היה משניהם, ששמור להם מקום של כבוד באגף השמאלי של החברה הישראלית, שלא יתנו ידם [ בין במודע ובין בשגגה ] למחיקה כמעט מלאה של עברו ופעלו ה”פאשיסטי” של “הילד העברי הראשון”, וכן, אם נעבור על המהדורה הראשונה של ספרו של איתמר בן-אבי [ שנכתבה כאמור בשנות מלחמת העולם השניה בניו יורק ] נמצא בו כ 40 איזכורים של שמו של בניטו מוסוליני, ואלה צומצמו במהדורה השניה ל 8 איזכורים בלבד – בפרק: “יד. פגישות עם מנהיגים: כאשר המנהיג הראשון הוא “שיחות עם מוסוליני” והמנהיג השני הוא “פגישה עם המלך פייסל”
על מנת למלא חסר זה, לטעמי, אשתדל להרחיב ולפרט על מערכת היחסים בין איתמר בן-אב”י ובניטו מוסוליני האיש והתנועה הפשיסטית בפוסט השני [02] איתמר בן-אב”י “הפשיסט העברי הראשון”.
אך לפני שנעבור לפרק זה, מצאתי לנכון להתעכב על מה שבחרתי לכנות : “אובססית “הראשוניות” של איתמר בן-אב”י.
3. טֵירָדון ה”ראשוניות” של איתמר בן-אב”י
כוונתנו בכותרת זו “טֵירָדון” היא לאוֹבְּסֶסְיָה המתגלית בקריאת ספרו של איתמר בן אבי [ במהדורתו הראשונה] למחרוזת המילים : “…. העברי הראשון”.כיוון שאיתמר בן אב”י היה גם חדשן של מילים עבריות, נזקקתי למילה שחידשה האקדמיה ללשון העברית לביטוי המקובל אוֹבְּסֶסְיָה – שלפי הגדרת רב-מילון היא “דבר שנעשה מתוך דחף כפייתי חולני, שאינו ניתן לשליטה; מחשבה טורדנית שאינה מניחה לאדם; שיגעון לדבר אחד”,
אם איתמר בן אבי היה מסתפק בהכתרת עצמו כ“הילד העברי הראשון” והיה נזקק למחרוזת מילים זו אי פה אי שם, לרבות התואר שתיאר את עצמו כ“פשיסט העברי הראשון” – ניתן היה לפוטרו במשיכת כתף, ובמחילה על התבשמות עצמית זו, אך המספר הרב של פעמים בהן חוזר איתמר בן-אב”י ונזקק למחרוזת “…. העברי הראשון” הוא כה רב עד כי ראוי לעמוד על תופעה זו
מיותר לצטט כאן את כל המופעים של ה מחרוזת ” …. העברי הראשון” החוזרות ומופיעה בספרו – אך בכל זאת נביא מספר דוגמאות.
“הכלב העברי הראשון”
לכלבו ששמו היה “מהיר” הצמיד איתמר את הכינוי “הכלב העברי הראשון”
“וכך התקרבתי לסוף שנתי הרביעית, וכלבלבי כלב לכל פרטיו ודקדוקיו, והוא שומע עברית על בוריה. הכלב העברי הראשון, ויהי לפלא לכל רואיו ושומעיו.”
וסופו של הכלב שהוא מת, וכך מספר איתמר בזכרונותיו:
“פלח ערבי הביא את הכלב המת לביתנו, בשכר מועט, ובחצרנו אשר ב“סוכת שלום” קברנו את “הכלב העברי הראשון”, שמת מות גבורים בהגינו על הילד העברי הראשון.“
“המורה־הסופרת העבריה הראשונה.”
איתמר מספר על אימו ש:
“ואמי חיברה אז, לשם תלמידותיה הנפרדות מעליה מתוך בכיות מרות, את הספר הראשון לדברי־הימים לילדי־ישראל, כתוב ברוח לאומית – המורה־הסופרת העבריה הראשונה”.
“שיר־העבודה הראשון”
וכאשר הזכיר את שיר הלכת “חושו אחים חושו”, שחיבר פינס, הזכיר באותה נשימה גם את:
“בר־נש, מן הפועלים הראשונים בראשון־לציון, חיבר אז את שיר־העבודה הראשון “יה־חי־לי־לי!”
ואם בשירים עסקינן לא נפקד גם מקומו של נפתלי הרץ אימבר:
” ..שחיבר בזה אחרי זה את שירי־ציון שלו, ובהם “התקוה”, שיר שכבש את כל הלבבות וזכה בכנסיה הציונית הראשונה בבזל להתקבל כהימנון הציוני הרשמי.”
“ועל בקבוקי היין בראשון־לציון הופיעו בפעם הראשונה שמות היינות למיניהם גם בעברית.”
“מן העגלונים היהודים הראשונים בירושלים”
וכשהוא מתאר נסיעה ראשונה מירושלים ליפו הוא מספר:
“אבי שכר עגלת־סוסים – כלי הרכב היחידי בארץ בימים ההם – שבעליה היה מן העגלונים היהודים הראשונים בירושלים, להעביר את אמי ושלשת ילדיה (אותי, את ימימה ואת אביחיל) ליפו, כי בלי ילדיה סרבה לנסוע. אבי נלווה אלינו, כמובן.
בשבילי היתה נסיעה ראשונה זאת מעיר לעיר, בדרך ארוכה ורבת־טלטולים, אחת החוויות הגדולות ביותר, וכל פרט ופרט קטן נחרת עמוק בזכרוני. אחותי ואני נמנמנו רוב הדרך, ורק לפעמים היינו מתעוררים בלילה בבכי־מתוך־פחד. רק אני לא עצמתי כמעט עין …. “
“המלח העברי הראשון”
כאשר הוא מספר על כוונת אביו לצי עברי הוא מצטט את אימו :
“ומוסיפה: יום יבוא, וגם לישראל יהיו אניות ומלחים, וחובלים.
– ואני אהיה המלח העברי הראשון – העירותי – אמי, אם תקני גם לי סירה.
– ובינתים תהיה, בן־ציון, מלחי הראשון, בסירתי אני – העיר “לוליק”.
“האם העבריה הראשונה בדורנו”
ועל הלוויתה של אימו שנפטרה והוא צעיר לימים כותב הבן הדואב על אימו:
“כך הובאה למנוחת־נצח האֵם העבריה הראשונה בדורנו, שהלכה לציון לחלק עם בעלה עמל ועבודה לשם תחית העם על אדמתו, ובלשונו.
לא זכתה האֵם העבריה הראשונה לראות במו־עיניה את שחר החירות, אף לא לשמוע במו־אזניה את פעמי־המשיח.
“– אל תתעצב, בני, אמך מילאה את תפקידה. היא עשתה את כל חובתה, אם נתמיד גם אנחנו למלא את תפקידנו אנו, אם נעשה את כל המוטל גם עלינו – יבוא היום שעל קבר אמך הטובה, אֵם כל העברים הבאים אחריך בתחיתנו זו השלישית, תוצב מציבת־אבן גדולה ונראית למרחוק, חצובה מעצם הרים אלה, אשר תספר לדורות הבאים את ספורה הקוסם והאגדי של דבורה האֵם העברית הראשונה.”
“החלוצות הראשונות”
ולא רק בחוג המשפחה הקרובה – נזקק איתמר בן אבי לתואר “….העברי הראשון” גם כשכתב על עיניני הכלל וההתישבות לא חסך את המילים המפורשות:
“ראשונת החלוצות, האֵם והמורה – העבריות הראשונות בתחיתנו”, והנה תוך המשחק, גונבה לאזני שיחה בין אבי לנסים בכר.
“הציוני המעשי הראשון”
“שרל נטר היה נלהב מאד לישוב ארץ־ישראל, ועל־פיו נוסד בית־הספר לעבודת האדמה ב“מקוה ישראל” ליד יפו, ושם נמצא גם קברו. נטר היה, לדעת רבים, הציוני המעשי הראשון (או ה“טרום־ציוני” בלשוננו כיום) בתקופה החדשה. ונרסיס לוון, הצעיר משלשתם, היה נשיא חברת “כי”ח” בהגיעי לפאריז. אליהם נצטרף אחר־כך – והוא היה הסוער שבחבורה – ביגאר המזכיר.
“ספר הגיאוגרפיה הראשון של ארץ־ישראל”
“פרחי – מצאצאי אשתורי הפרחי (בעל ה“כפתור ופרח”, ספר הגיאוגרפיה הראשון של ארץ־ישראל”
“הנסען הארצי־ישראלי הראשון בתימן”
“בן־יהודה כשושבין ראשון – זכור אזכור את המחזה המוזר – ואליהו ספיר היפואי, נכדו של בעל ״אבן ספיר״, הנסען הארצי־ישראלי הראשון בתימן, בהודו ובסין – השושבין השני…
ונסיים ב:
ה״בוז״ הראשון, אשר נשמע בארצנו מאז התחיה השלישית”
“– אבוי לכם, הבורחים, ומי יתנכם נשארים בגולה לנצחים!
– הבוז לך, בן־ציון בן־יהודה, ולאחותך גם היא!
ויהי זה לנו ללקח נורא.
זה היה ה״בוז״ הראשון, אשר נשמע בארצנו מאז התחיה השלישית, מפיות ה״גדעונים״ לאלכסנדר אהרונסון ולאבשלום פיינברג ה״שבאבים״.
השימוש המופרז [ לדעתי] במחרוזת “…..העברי הראשון” מעיד, מצד אחד, על היחס האובססיבי שיחס איתמר בן אבי לתפקידה של משפחתו ולתפקידו שלו עצמו כאחד המחוללים של אותה תחיה, אך בה במידה ציטוטים אלה שהבאנו לעיל מעידים על נטייתו להפרזה להתרגשות יתר רומנטית ולהימשכות חזקה אל הסנסציה החריג והמופרז….
בערה זו תסיים רשימה זו, שהתמקדה במעמדו של איתמר בן-אב”י שהכתיר את עצמו : “הילד העברי הראשון” בה במידה השימוש הרב במחרוזת זו יקדם את פנינו בבואנו לדון בכתר השני בו הכתיר את עצמו : “הפשיסט-העברי הראשון”
עליו נרחיב בפוסט הבא:
[02] איתמר בן-אב”י – הפשיסט העברי הראשון”
_________________________________
פוסטים בענין איתמר בן-אבי ונטייתו לפשיזם
__________________________________
[3.3.3] איתמר בן אב”י : הילד, והפשיסט “… העברי הראשון”
[3.3.4] איתמר בן-אב”י-ה”פשיסט העברי הראשון” ולא האחרון …
.
