הפסיפס ב Galeria dei Legionari  – ב Via San – Pietro – טרנטו –

כפי שהיה  בתקופה הפאשיסטית

העיר טרנטו שוכנת בצפונה של איטליה:

טרנטו היא עיר בינונית, המוכרת מן ההיסטוריה בעיקר בזכות “מועצת טרנט” שכונסה בה בשנים 1545-1563 בנסיון של הכנסיה הקאתולית לעצור את הסחף לעבר הכנסיה הפוטסטנטית שהוקמה על ידי מרטין לוטר בגרמניה. הבישופים הקאתוליים, שזומנו למועצה זו על ידי האפיפיור, חיפשו דרכים לחיזוק הקאתוליות המסורתית, כנגד החידושים שהחלו להכניס בדוגמות הדתיות בעלי האמונה הפרוטסטנטית.

במאה ה 19 העיר טרנטו היתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית ונחשבה כחלק בלתי נפרד ממחוז דרום טירול, האוסטרי, שרוב תושביו היו דוברי גרמנית.

בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והתמוטטותה של האימפריה ההבסבורגית,  ועם חתימתם של הסכמי ורסאי והסכמי פאריז לחלוקת הגבולות החדשה באירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, סופחו חבלי ארץ אלה לאיטליה.  איטליה עשתה מאמצים ניכרים לשלב חבלי ארץ חדשים אלה ולהפכם חלק בלתי נפרד מאיטליה.

העיר טרנטו ידועה כיום בעיקר בזכות האוניברסיטה הפורחת שבה, הנחשבת לאחת הטובות מבין האוניברסיטאות בערים הקטנות והבינוניות בעולם.

 

בדרכי לביקור בעיר בולצנו, השוכנת כ 60 ק”מ צפונית לטרנטו, עצרתי בטרנטו כדי לבקר בקאתדרלה [ הדואומו ] של העיר – שם התכנסו באי “מועצת טרנט” לדיונים להצלת הקאתוליות מפני הפרוטסטסניטות, [ נושא הנידון באופרה “פלסטרינה” שחיבר הקומפוזיטור הנס פפיצנר ] וכן ביקשתי להתרשם מה”פסיפס בגלריית הליגיונרים” שבוויה סאן-פיטרו, ולעמוד על הדרך בה התייחסו ומתייחסים, לאחר קץ הפאשיזם באיטליה, תושבי העיר ופרנסיה, לשריד זה מן התקופה הפאשיסטית ה”מקשט” את עירם.

לפני שאני בא לדון בפסיפס עצמו ראוי להתעכב על מיקומו במרקם העירוני.

באמצעות שני תצלומים, שמקורם ב”מפות-גוגל” המציגות את של המרכז ההיסטורי של העיר [ הכולל את כיכר הדואומו: [ המסומנת העיגול בצבע אדום ] אציג את מיקומו של הפסיפס [ המסומן בריבוע צהוב ]

המרכז העתיק של העיר טרנטו – בעיגול האדום “כיכר הדואומו”

במסגרת הצהובה – מיקומו של הפסיפס בגלריית הליגיונרים

במרכז העיגול הירוק – הפסיפס מעל הגלריה של הלגיונרים – ממול כנסיית San Pietro 

די בשני תצלומי אויר אלה להמחיש כי הפסיפס נשוא דיונינו כאן, מצוי ברחוב צר, בפועל מעין סימטה, שאמנם אינה מרוחקת מלב ליבה של העיר – היא כיכר הדואומו – כיכר הקתדראלה אך, בשונה ממונומנטים פאשיסטיים, המצטיינים בממדיהם העצומים והבולטים, והממוקמים במקומות מרכזיים, כגון כיכרות רחבות ידיים, הפסיפס נשוא דיוננו כמו “נחבא אל הכלים”, בסמטה צדדית, במרחק קצר מחזיתה של הכנסיה והוא חסר את המימד ה”בומבאסטי” שהיה כה חביב על האדריכלים והאמנים ששירתו את המשטר הפאשיסטי של מוסוליני.

יתרה מזו : כפי שנראה מתצלומים נוספים של הפסיפס עצמו – הוא הוכן והוצב מעל פתחו של מעבר [ מעין “פסאג’] בין שתי סמטאות, בבנין מסחרי רגיל,  הכולל חנויות פרטיות ולא במבנה ציבור בעל נוכחות משל עצמו.

על כן, ניתן לאמר כי הוא “מוצנע” ואינו בולט או מנקר עיניים – תכונה המאפיינת בדרך כלל את הארכיטקטורה הפאשיסטית שהעדיפה להקים מבנים גדולי ממדים, מונומנטליים ובולטים במידה  ניכרת על סביבתם – כדי למשוך את מלוא תשומת הלב ובה בעת לשדר עוצמה ונוכחות מאסיבית ולהותיר רושם על הצופה.

נעבור עתה לדיון בפסיפס עצמו:

 

הפסיפס מציג דמות של אישה – היא Victoria –  “אלת הנצחון” המסמלת את איטליה עצמה, כשהיא מחזיקה בידיה את “סמל הפאקסס” הוא סמל שמקורו בתקופה הרומית, שמוסוליני הפך אותו להיות מזוהה עם התנועה הפשיסטית שהקים ב 1919 ועם גלגולה המאוחר יותר והפיכתה למפלגה המשיך ה”נס” שלה להיות  אותו “פאקסס” שהפך, לאחר שמוסוליני תפס את השלטון, והיה לשליטה הכל יכול של איטליה – לסמלה של המדינה הפשיסטית.

סמלה של איטליה הפאשיסטית – וה”פאקסס [ גרזן עטוף במוטות עצים ] במרכזו

כאן המקום להפנות את המתענינים לרשימות שפרסמתי בשעתו באתר “מילים” ובהן דנתי בפרוטרוט ב”סמל” הפאקסס – שמוסוליני הפך אותו לסמלו של הפאשיזם האיטלקי לנוחיות הגולשים להלן הקישורים לרשימות הדנות בנושא זה בהרחבה.

[01] מוסוליני והפאשיזם: הולדת הפאשיזם מרוח ה”פאשיו”

[04] מוסוליני והפאשיזם – המקורות הרומיים של סמל ה”פאשיו”

[05] מוסוליני והפאשיזם – מה מסתתר מאחרי ה”פאשיו” הפשיסטי

 

 

הדמות המוצגת במרכזו של הפסיפס – מייצגת אישה האוחזת בידה את ה”פאקסס” – מוטיב החוזר פעמים רבות באומנות התקופה הפאשיסטית – ואציג כאן דוגמאות נוספות בהן מוצגת דמות נשית זאת הנושאת את “בשורת-הפאשיזם” בדמות סמל הפאקסס.

 

 

 

.

בנין המוסד לביטוח לאומי שהוקם ברומא במתחם “מקדש אוגוסטוס” בתקופה הפאשיסטית

דמות האשה – אלת הנצחון – המביאה את בשורת הפאקסס הפאשיסטי בכנפיה

 

 

ואולם, עצם הצגת האישה – בדמות אלת הנצחון – המסמלת את איטליה כשהיא נושאת עימה את בשורת הפאשיזם בדמות “סמל הפקסס” , כפי שהיא מוצגת בפסיפס בסימטת ויה סנט-פיטרו בטרנטו – לא עצר את מידת הגיחוך, כפי שאכן הפסיפס התקבל בעיניהם של חלק מתושבי טרנטו שכינו את הפסיסס : “La Donna del FLIT “ כלומר “גברת הפליט” כיוון שדמותה וצורת אחיזתה ב”פאקסס” הזכירה להם את הפרסומות לריסוס בפליט כנגד יתושים – כפי שהיה מקובל באותם ימים:

 

אם נציג תקריב של דמות האישה האוחזת את הפאקסס שבפסיפס נקל יהיה להבין את הכינוי שהדביקו תושבי טרנטו שהסתייגו מן הפאשיזם לפסיפס שהוצב בעירם.

.

 

הפאשיזם לובש צורה של קולוניאליזם 

כאשר הקים בניטו מוסוליני וחבורת תומכיו את ה“פאשיו די קומבטימנטו” או בתרגום “האגודה האיטלקית של המאבק” – וניסח יחד עם חבריו את קווי היסוד של התנועה החדשה שהקים במהלך הכינוס שהתקיים במילנו ביום 23 בחודש מרץ 1919 בכיכר ספולקורו – עיקר ענינו היה במה שניתן לכנות “פוליטיקת-פנים” של איטליה.

תצלום כותרת המניפסט של ה” FASCI ITALIANI DI COMBATIMENTO” – ובתרגום לעברית” האגוגה האיטלקית של המאבק“

 

המניפסט שכלל את עקרונות הפעולה של הקבוצה החדשה [ שאת תרגומו לעברית ניתן לקרוא בפוסט:  [01] מוסוליני והפאשיזם: הולדת הפאשיזם מרוח ה”פאשיו” ] הניח לעת-מצוא עינינים שונים – כגון

“בבעיות אחרות: ביורוקרטיה, אדמיניסטרציה, מערכת-שיפוטית, מערכת-חינוך, מושבות וכיוצא באלה – נעסוק לאחר שניבנה מעמד שליט חדש”

אך לאחר הסתייגות כללית כפי שצוטטה לעיל, באה רשימת “דרישות” כלומר קווי יסוד לפעולתה של הקבוצה. תחת הסעיף של “התחום הצבאי” אנו  אנו קוראים:

“בתחום הצבאי אנו דורשים:

א. הקמת מיליציה לאומית והנהגת תקופת אימונים קצרות, למטרות הגנה טהורות.

ב. הלאמת תעשיית הנשק והתחמושת

ג. עיצוב מדיניות חוץ המכוונת לשיפור מעמדה של איטליה בתחרות בדרכי שלום והמתנהלת בין האומות התרבותיות”

במילים אחרות : הצהרה כללית המבטיחה פעולה בתחום מדיניות החוץ “בדרכי שלום”.

רוח דומה מנשבת גם מנאומו הראשון של מוסוליני בפני בית הנבחרים האיטלקי

“בנאומו ראשון בבית-הנבחרים, לאחר שנתמנה לראש-ממשלה ושר־החוץ, כלומר ב 16בנובמבר 1922, אמר:

״ מדיניות־החוץ היא שטח המעסיקנו במיוחד…קווי־היסוד המנחים את מדיניות-החוץ שלנו הם כדלקמן :

 אמנות־שלום, בין אם הן מוצלחות בין אם לאו, יש לקיימן מרגע שנחתמו ונתאשרו. מדינה המכבדת את עצמה לא תדגול בדוקטרינה שונה מזו. האמנות אינן נצחיות; אף אם אינן ללא תקנה. הן מהוות פרקים בהיסטוריה, אך לא את האפילוג שלה.

להוציאן אל הפועל פירושו להעמידן במבחן. אם במשך הפעלתן האבסורד שבהן מוכח בעליל, מביא הדבר ליצירת מצב חדש, אשר מן הדין שיוביל לבחינה נוספת של עמדות הצדדים החתומים… ממש כשם שאין בדעת איטליה הפשיסטית לקרוע לגזרים את אמנות־השלום, כך מסיבות פוליטיות, כלכליות ומוסריות, אין בכוונתה לנטוש את בני־בריתה לעת מלחמה. רומא מתייצבת לצידן של פאריז ולונדון”¹

אלא, שכמו בענינים רבים אחרים, עם התבססותו בשלטון, והכח הרב והדיקטטורי שריכז בידיו, שינה מוסוליני את טעמו ואת דרכי פעולתו, והותיר את “קווי היסוד הראשוניים” של התנועה שהקים, לספרי ההיסטוריה, ואט אט – אך בהתמדה ובנחישות, הפך את איטליה להיות מדינה פשיסטית במלוא מובנה הרע של המילה פשיזם, הרחק מעבר למניפסט הראשוני שנראה בדיעבד כמסמך נאיבי אם לא שיקרי ומטעה במכוון.

ב 1932 כאשר ניסח לראשונה, בשיתוף פעולה עם הפילוסוף ג’ובאני ג’נטילה [ 1875-1944] את “עקרונות הפשיזם” נתן ביטוי לעמדות שיאפיינו מעתה ואילך את האידאולוגיה הפשיסטית:

“המדינה הפשיסטית היא שאיפה לעצמה ולשלטון. המסורת הרומית העתיקה לובשת כאן צורה של עצמה. בתורת הפשיזם, הקיסרות איננה רק ביטוי של מרחב שטחי״שלטון או של כיבוש צבאי או של השפעה מסחרית, אלא היא ביטוי של רוח ושל מוסר. אפשר לתפוס את מושג הקיסרות כביטוי לאומה אשר, במישרין או בעקיפין, מנחה אומות אחרות, וזאת בלא שיהיה לה צורך לכבוש אפילו קילומטר מרובע אחד של שטח. לגבי הפשיזם, השאיפה לקיסרות, הווה אומר להתפשטות האומות, היא ביטוי לחיוניות; הנטייה ההפוכה לה, הנטייה שלא לעשות צעד מחוץ לבית, היא סימן להתנוונות. עמים אשר מתעוררים או קמים לתחיה הם אימפריאליסטיים, לעומתם העמים הגוועים הם ותרנים. התורה הפשסיטית היא התורה המתאימה ביותר לבטא את הנטיות ואת הלכי״הרוח של עם כעם האיטלקי, היודע עתה תקומה, לאחר דורות רבים של עזובה או שיעבוד לזרים. אלא שהקיסרות דורשת משמעת, תיאום, מאמץ, רגש חובה, הקרבה – עובדה המסבירה צדדים רבים בפעולתו של המשטר. פירושו, הכוונתם של כוחות מדיניים רבים, ונקיטת אמצעים חמורים נגד אלה שברצונם היה להתנגד. למגמה הגורלית הנוצרת מאליה, זו שאיטליה מתנסה בה במאה ה~ 20
המתנגדים מנפנפים באידאולוגיות המאה ה־ 19 שאבד עליהן הכלח”²

 ROMANITA – השבת עטרת האימפריה הרומית ליושנה

 

בעקרונות היסוד המוזכרים במסמך מיום 23 במרץ 1919 לא מוזכרת הזיקה החזקה שיפתח מוסוליני למורשת רומי העתיקה ולמכלול של הקשרים שניסה לקשור את משטרו עם משטריהם של הקיסרים הרומיים שהיו נערצים עליו: יוליוס קיסר וביחוד אוגוסטוס קיסר – וכך החדיר ומיזג לתוך הפאשיזם האיטלקי על רעיונות ה ROMANITA   כלומר את המאמץ ל”השיב עטרה ליושנה” ולמזג בחיי האומה הפאשיסטית האיטלקית של שנות העשרים ושלושים של המאה העשרים, – יסודות, מנהגים , שמות וכינויים, וכן רעיונות השאובים מחיי רומי הקיסרית, החל מהמחוות ההצדעה הרומית העתיקה עבור בצעידת הברווז שהונהגה כחיקוי למצעדי הלגיונות הרומיים, קריאת יחידות הצבא בכינויי שכונו הגייסות של האימפריה הרומית וחלוקתם ל”ליגיונות”…ועד לשאיפה שהחלה לפעם במוסוליני להחזיר את איטליה למעמד של מעצמה אימפריאלית – השולטת שלטון ללא מיצרים במימי הים התיכון שכונה על ידי מוסוליני ; ’MARE NOSTRUM” “הים שלנו”

 

 

 הפלישה לאי היווני קורפו:

ואכן בהזדמנות הראשונה שניקרתה בדרכו שלף מוסוליני את טְפָרַי העיט הפשיסטיים שלו:

לאחר שהחלה להשמע באיטליה ביקורת כנגדו כי מדיניות החוץ הפאשיסטית ה”מתונה” בה נהג בתחילת הדרך, אינה שונה בהרבה מזו של הממשלות הליברליות הקודמות.

” ביולי 1923 החל בהכנות לעלילייה הראשונה, שהעולם עתיד להבחין בה את חותמו האמיתי של הפאשיזם: הוא ציווה להכין תוכניות לנחיתה באי היווני קורפו, וכעבור כמה שבועות , לאחר שנודע לו שאין תותחי הגנה באי , הועמד כח ימי במצה הכן כדי שלהגיב על ה”התגרות” היוונית שהתעתד לארגן.

“לאחר שבוע נרצח על אדמת יוון הגנרל טליני, איטלקי שפעל בועדה בינלאומית לעניני גבולות. איש לא גילה מעולם , מי היו הרוצחים: כמעט ודאי שבאו מאלבניה, והיו שהאמינו אם כי לכאורה אין הדבר מתקבל על הדעת, שידו של מוסוליני בדבר. מכל מקום הוא נהג בחפזון מפתיע, ואף שמשום בחינה לא נ היה אפשר להאשים את ממשלת יוון , עקף את משרד החוץ שלו עצמובשלחו אולטימטום דחוף, שלווה בכיבוש צבאי של האי שלושה ימים לאחר מכן. חיפזון חשוד זה היה אחת הסיבות לכך, שהמיבצע השתבש כל כך. הצי הגיע באיחור של שש שעות משתוכנן, ואת הנחיתה צריך היה להחיש לפני רדת החשיכה, בלא לתת שהות לרשויות היווניות להשיב על התביעה  לכניעה. בניגוד לפקודות, וללא כל צורך, החל האדמירל המפקד להפגיז את מצודת העיר, שבה כפי שידע, שוכנו מאות רבות של פליטים ארמנים. כמה ילדים נהרגו, ודעת-קהל נרחבת פנתב בחריפות נגד הפעולה האיטלקית”

“חודש לאחר הנחיתה בקורפו נאלץ מוסוליני לסגת. הוא ניסה לטעון שמשלוח הצבא היה הצלחה רבה והעלה את יוקרתה של איטליה; אכן,נשמעה הטענה, השגורה עתה, שהיתה זו יוזמתה החשובה והמוצלחת ביותר של איטליה במאה השנים האחרונות, והובטח שהיה זה הצעד הראשון במצעד הנצחון של הלגיונות הפאשיסטיים בדרך לגדולה הלאומית. היוונים שילמו לאיטליה חמישים מיליון לירות בתורת פיצוי חלקי על ההוצאות הרבות שהיו לאיטליה במסע צבאי חסר שחר זה, ומוסוליני העניק בנדיבות חלק מהכסף לסיוע לפליטים שחייהם נהרסו”

[ מצוטט מספרו של דניס מק-סמיט “מוסוליני” תרגום מאנגלית גד יתיר הוצאת עם עובד בעמ’ 97-99]

 

 

.

 

 הפלישה לאתיופיה והכרזת האימפריה

אכן, הפלישה לקורפו היתה מעין “ניסוי כלים” עבור מוסוליני במדיניות האגרסיבית שהחל לנהל בשאיפותיה הקולוניאליסטיות של איטליה הפאשיסטית.

היעד הבא שנבחר היה כיבושה של איתיופיה שהיתה מדינה אפריקאית עניה אך עצמאית. מה שהדריך את מוסוליני בתכנון הפלישה לאתיופיה היה רגש הנקמה על הכשלון שנכשלה איטליה במלחמת אתיופיה הראשונה שהתחולל בבין התאריכים 17.9.1895 ל 1.3.1896 [ 23 שבועות ! ] בה נחלה איטליה מפלה משפילה ולא הצליחה להשתלט על המדינה האפריקאית העניה והנחשלת.

הנחת היסוד של מוסוליני היתה כי המדינה הנכשלת חסרת הציוד המתאים לא תוכל לעמוד במתקפה של מדינה כמו איטליה שמוסוליני ניסה להפכה למדינה מתועשת, מצויידת בחיל אויר חזק. ענינו של מוסוליני באיתיופיה נבע הן ממיקומה הגיאוגרפי בסמוך ל”קרן-אפריקה” על מבואותיו הדרומיים של ים סוף בואכה תעלת סואץ והן משום שכנותה לשתי קולוניות איטלקיות: סומליה האיטלקית ואריתריאה .

ב 2 באוקטובר 1935 הוזעקו תושבי איטליה בצלצולי פעמונים ויללות צופרים שהודיעו להם כי המלחמה באתיופיה החלה, בהפצצה מאסיבית של חיל האויר האיטלקי על העיר האתיופית אדווה. עיקר מטרתה של הפצצה זו על אוכלוסיה אזרחית, היתה לזרוע אימה ופחד על תושבי העיר וללחוץ על השלטון המרכזי באדיס אבבה, הבירה.

לשיטתו, כשהוא מעלה טענות שקריות במפגיע, הזדרז מוסוליני להודיע לחבר הלאומים כי איטליה היתה קורבן למתקפה ברברית של האתיופים עליה.

אך מה שלא עשתה המתקפה הברברית של מוסוליני על אזרחיה השלווים של העיר אדווה – עשו הגינויים מקיר לקיר אותן ספגה איטליה הפשיסטית מחברות “חבר הלאומים” והמדינות הדמוקרטיות, שכולן התייצבו פה אחד לגנות את איטליה – גינוי שדווקא הביא לחיזוק מעמדו של “הדוצ’ה” [ “המנהיג” ] בציבור האיטלקי.

תוך זמן קצר מתחילתה של המלחמה החליף מוסוליני את המפקד העליון של צבא הכיבוש [ גנרל דה בונו – שהיה מחבריו להנהגה הפשיסטית של מוסוליני, מתחילת הדרך ] בגנרל מקצועי יותר המארשל בודוליו :

“שהוסמך להפעיל שיטות טירור , לרבות הרס כפרים ושימוש בגז מרעיל בהיקף נרחב”

מצוטט מספרו של דניס מק-סמית – “מוסוליני” בעמ’ 251

המלחמה נמשכה כשהיא גובה קרבנות משני הצדדים

“האתיופים, לפי אומדנם המוגזם מן הסתם, איבדו עד לחצי מליון נפש, ואילו האיטלקים מסרו שאיבדו כ 5000 חיילים, רובם צבעוניים מהיחידות הקולוניאליות. מוסוליני העיר בלא אנינות שחבל שלא נהרגו איטלקים רבים יותר, כי אז היתה המלחמה רציניצת יותר [ מצוטט מספרו של דניס מק-סמיט בעמ’ 253 ]

בתחילת חודש מאי 1936 נכבשה אדיס אבבה.

או אז יצא מוסוליני בנאום ניצחון לילי בכיכר ונציה שברומא וממרפסת הארמון הכריז על כינונה של האיפריה הפשיסטית ועל הפיכתו של המלך ויקטור עמנואל השלישי – להיות קיסר אתיופיה, במקום היילה סלסי שנאלץ לברוח, דרך ירושלים, ומצא מקלט מדיני בלונדון.

 

קישור ישיר

בנאום זה מיום 9 במאי 1936 הכריז מוסוליני על הנצחון על אתיופיה וכינון האימפריה הפשיסטית

הביטוי IMPERO – באיטלקית שמקורו בשפה הרומית – צילצל טוב לאזנו ולשאיפותיו ועולמו הרוחני והכוחני במובהק של מוסוליני. שכן ביטוי זה על פי המילון הלטיני אנגלי משמעו :

• לכפות עצמו  to impose
• לתת פקודות   to order
• לצוות  to command
• להטיל מס  to levy
• לשלוט  to rule

היה זה נאום חוצב להבות מלא רהב ושחצנות, כמיטב כשרונו הדמגוגי של בניטו מוסוליני !

מוסוליני הכריז, מעל המרפסת של משרדיו בכיכר וונציה שברומא, על נצחון מוחץ על אתיופיה ועל כניסתו של המרשל בודוליו לאדיס אבבה בירת אתיופיה ופנה לקהל הרבבות שהצטופף בחשיכה בקריאה מתלהמת דמגוגית ונרגשת:

“קצינים, נגדים, חיילים מכל כוחות המדינה המזוינים באפריקה ובאיטליה, חולצות שחורות של המהפכה״ גברים ונשים איטלקים במולדת ובכל רחבי העולם, הקשיבו! י
חרבנו המבהיקה פרצה את כל המוסרות, והניצחון האפריקאי ייחרת בהיסטוריה של המולדת שלם וטהור, ניצחון כמו שחלמו עליו וייחלו לו הליגיונרים שנפלו ואלה ששרדו…

“העם האיטלקי יצר את האימפריה בדמו. הוא ידשן אותה בעבודתו ויגן עליה בכוח זרועו כנגד מי שלא יהיה.
האם תהיו ראויים לכך ?

נאום זה והציטוט ממנו מסבירים את הפסיפס בסימטת ויה סאן פייטרו שבטרנטו:

.

 

בשנת 1937 התבקש האדריכל Gino Pancheri, אמן יליד טרנטו, לקשט בפסיפס את מבנה ה “Galeria del Ligionari – “גלריית הלגיונרים” שמעל המעבר [ הפאסאז’ ] המחבר בין ויה סאן-פייטרו לרחוב סמוך בחלק העתיק של העיר טרנטו. האמן בדמות הנשית המיצגת את VICTORIA אלת הנצחון – שאמנים איטלקיים רבים נזקקו לדמותה המתולוגית, כמייצגת את האומה האיטלקית – וכדי לדגיש את הזיקה והקשר עם המשטר הפשיסטי – הוסיף לאחיזתה את הפאקסס – הסמל הפאשיסטי של איטליה.

אלא שהוא לא הסתפק בכך, וכמחווה והדהוד לכיבושה של איתיופיה בחדש מאי 1936 – הוסיף בתחתית הפסיפס ציטוט מתוך נאום הנצחון של מוסוליני על אתיופיה, וכך הוספה הכתובת שבתחתית הפסיפס – ובסופה הופיעה חתימתו של MUSSOLINI

כאן, תצלום הכתובת, [ לאחר ששמו של מוסוליני רוטש ממנה ב 1943 ]

  וזה תעתיק הכיתוב

 

 

IL POPOLO ITALIANO HA CREATO COL SUO SANGUE L’IM
PERO. LO FECONDERÀ COL SUO LAVORO E LO DIFENDERÀ

CONTRO CHIUNQUE CON LE SUE ARMI

וכאן תרגומו לעברית:

“העם האיטלקי יצר את האימפריה בדמו.

הוא ידשן אותה בעבודתו ויגן עליה בכוח זרועו כנגד מי שלא יהיה.”

 

 

 

 

 

אך, נאומים בכיכר ונציה ברומא ומילים גבוהה גבוהה – הוא ענין אחד – והמציאות היתה אחרת לחלוטין:

“העובדה , שמרביתה של אתיופיה נשארה עצמאית ושלחימה עזה נמשכה בשלוש השנים הבאות, היתה מן הפרטים שהועלמו מידיעת הציבור האיטלקי. ויטוריו עמנואל הוכרז קיסר במקום “מר פאפארי [ שמו של היילה סילסי ] . מוסוליני הצהיר שכל השבויים יוצאו להורגעתה בתורת “מורדים”.; הגנרלים שלו הוסמכו להוסיף ולהשתמש בגז מרעיל ולבצע “מדיניות שיטתית של טירור והשמדה”, כל עוד יוכל הדבר להשמר בסוד, בייחוד נצטוו לחסל את השכבה המצומצמת של אינטלקטואלים, העלולה להנהיג תנועת התנגדות, ולעשות זאת על ידי הוצאתם להורג של עשרה אתיופים על כל נפגע איטלקי”³.

 

חרף הכרזתו “החגיגית” של מוסוליני בבית הנבחרים בנאומו הראשון [ שצוטט לעיל ] בדבר מחויבותה, של איטליה לשלום, שינה המנהיג הפשיסטי את טעמו והפך את מדיניות החוץ האיטלקית להיות אימפריאליסטית וקולוניאליסטית:

בספר “דיקטטורות- איטליה הפשיסטית” בפרק “לאומנות, מלחמה ואימפריאליזם” [ בעמוד 110 ואילך] מאת בנימין נויברגר מאפיין המחבר את המשטר שהנהיג מוסוליני באיטליה כדלקמן:

“הפשיזם האיטלקי היה מראשיתו מזוהה עם מלחמה ושאיפות לכיבושים והתפשטות טריטוריאלית. כמעט כל התומכים בכניסת איטליה למלחמת העולם הראשונה מימין ( לאומנים) ומשמאל (סינדיקליסטים מהפכניים, פוטוריסטים) היו לפשיסטים לאחר המלחמה. ב־ 1922 עלה הפשיזם לשלטון וב־ 1923 איטליה הפציצה וכבשה את האי היווני קורפו. ב־ 1923 נלחמו האיטלקים גם בסומליה האיטלקית כנגד התקוממות מקומית. בכל שנות העשרים עסקה איטליה בדיכוי ברוטלי ( תוך שימוש בגז רעיל) של מרידות נגד השלטון האיטלקי בקירנייקה ,Cyrenaica , היום חלק מלוב) ב־ 1935 היא פלשה לאתיופיה עם 300,000 חיילים ( מהם 213,000 איטלקים והיתר חיילים אפריקנים שגויסו בסומליה ואריתראה) , בשנים 1939-1936 השתתפה במלחמת האזרחים בספרד, ב־ 1939 השתלטה על אלבניה, ובמלחמת העולם השנייה ( בשנים 1941-1940) היא פלשה כבעלת ברית של גרמניה הנאצית לצרפת וליוון וניסתה לכבוש את מצרים.”⁴

 

ה”אימפריה הפאשיסטית”, משאת נפשו של מוסוליני,  לא האריכה ימים. וכשם שגם “הרייך הגרמני, “בן אלף השנים”…. שהתיימר היטלר לכונן, לא האריך יותר מ 12 שנה. גם ה”אימפריה-הפאשיסטית” הטיטלקית, קרסה כלא הייתה, תוך כ 5 שנים !

 

ב 22 למאי 1939 נכרתה בין גרמניה הנאצית ובין איטליה הפשיסטית “ברית הברזל” כינוי שהמציא מוסוליני ולאחר שהיטלר החל את מלחמת העולם השניה במתקפתו על פולין [ 1.9.1939 ] הצטרפה איטליה לגרמניה והכריזה ביום 10.6.1940 מלחמה כנגד צרפת ואנגליה .

עד מהרה החלה איטליה סופגת מפלות בחזיתות השונות – וגם חלום האימפריה שבסיסה בכיבוש אתיופיה נגוז כאשר היילה סילאסי, קיסר אתיופה חזר – ביום 5.5.1941 – חמש שנים לאחר נאומו הבומבסטי של מוסוליני על “יסוד האימפריה הפאשיסטית האיטלקית” לבירתו אדיס אבבה לאחר נצחון ההתנגדות האיתיופית לכיבוש האיטלקי.

ב 9 ביולי 1943 פלשו כוחות הברית [ בריטניה וארה”ב ] לסיציליה והחלו מתקדמים צפונה.

 

תוך כשבועיים מתחילת הפלישה, ביום 25.7.1943, הדיח המלך ויקטור עמנואל, בתמיכת רוב חברי “המועצה הפאשיסטית העליונה”, את בניטו מוסוליני – וציווה על מאסרו. 

מוסוליני שוחרר במבצע צבאי נועז של יחידת עילית נאצית, ובחסות גרמניה הנאצית, הוקמה בצפונה של איטליה,  “הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית” המוכרת כ“רפובליקת סאלו” על שם העירה שעל אגם גארדה בו השתכן מוסוליני. שאת אויירת הסיאוב והרצח שבה היטיב לתאר הבמאי פייר פאולו פאוזוליני בסרטו “120 הימים של סאלו” 

 

עם נפילת משטרו של מוסוליני – ביוני 1943 ריטשו תושבים בטרנטו את סמל הפאשיו מעל פסיפס שב”גלריית הליגיונרים” וכם עקרו את אבני הפסיפס שבהן נכתב השם : MUSSOLINI  מסופה של הציטטה מנאומו של מוסוליני על כינון – האימפריה.

מה הפריע לתושבי טרנטו, למחוק את כל הפסיפס ? או כל הפחות, לרטש את כתובת הציטוט מנאומו של מוסוליני על “יסוד האימפריה בדם…וכו’ ” שהפכה להיות נלעגת וחסרת משמעות עוד משנת 1941 – עם חזרת קיסר אתיופיה לבירתו, והתרסקות האימפריה – כשנתיים וחודשיים לפני נפילתו של מוסוליני

– מה רהב מצאו תושבי העיר להשאיר את הכתובת על ה”אימפריה” שכבר קרסה ?

 

 

 

 

.

 

המוסר וההשכל

השאיפה הלאומנית שהדריכה את מוסוליני בכינון המשטר הפאשיסטי והנהגת המדיניות האימפריאליסטית שלו והכוחניות והאימפריאליזם והקולוניאליזם שהדריכו את מדיניותו – יחד עם השחצנות וההתנשאות האישית ופולחן האישות שטיפח סביב הדמות בה הכתיר עצמו “IL DUCE” אלה היו, בתמצית הגורמים שהביאו לנפילתו ולהוצאתו להורג בידי הפרטיזנים תוך השפלת גופתו בכיכר העיר במילנו.

ללמדך כי הרהב וההיבריס הם האויב הראשון האורב לפתחם של הדיקטטורים !

הם שבויים בו והוא זה שמוביל לנפילתם.

 

 

ומה ניתן ללמוד מכך לימינו ולמקומנו ?

 

גם בישראל תחת שלטונו הארוך של בנימין נתניהו, פורח פולחן אישיות סביב ה”מנהיג” “ביבי” המזכיר בגינונים רבים שלו את “בניטו” שיש אף המכנים אותו “הקוסם” – ומתפעלים מ”האימפריה” שייסד ושמה…. ישראל.

 

 

די להאזין לנאומו של בנימין נתניהו בועידת איפאק ב 2018 בארה”ב וללמוד ממנו עד כמה הפנים ראש ממשלת ישראל את המסר כאילו מדינת ישראל – מדינה בת כ 8 מליון תושבים בלבד – אכן הפכה והיתה, “בהנהגתו” – ומכח האנגלית, במבטא האמריקאי המצוחצח שלו, אימפריה !!

וברהבו כי רב, הוא דוחק את ישראל לעימות חזיתי מתלהם ומתרברב מול איראן – מדינה עם משאבי נפט בלתי מוגבלים,  שאוכלוסייתה מונה פי עשרה אזרחים [ כ 80 מיליון אירנים !]  והכל מתוך שגעון הגדלות של ה”אימפריה”, שכנראה הצלצול של האנגלית-האמריקאית שעל שפתו, שיכנע את עצמו,  כי המדינה שהוא ראש ממשלתה, הודות לקואליציה של אומרי הן ומלחכי פינקה מקיר לקיר, והתלויה ברוב מערכיה הצבאיים וההכלכליים, בסיוע האמריקאי – צריכה להתגרות בוקר וערב במדינה עויינת  מדינה כמו איראן.

כאן קטע מנאומי המדגים את הרהב: 

 

 

קישור ישיר

גם, מי שמהדהד את המסרים שביבי חפץ בהפצתם, הבן- היקיר לו – יאיר, שהתזמונים של התפרצויותיו השחצניות במדיה, שקשה שלא לראות את תיאום האינטרסים עם האב, – ראש הממשלה -חובב הפרסום [ החיובי, המחבק, המעריץ, התומך וחס וחלילה ללא מילת ביקורת] מצא לנכון ל”השחיל” לתוך “ברכה” [ שנראית כמתוזמנת וכמוזמנת ] את המסר של הקרדיט להפיכתה של ישראל ל“מעצמה” !! [ שהיא כהגדרת המילון : ” מדינה עצמאית בעלת יציבות, משאבים ועוצמה המקנים לה מעמד בינלאומי בכיר”. ] גם לברכה כביכול אישית,  ליום הולדתו השבעים של בנימין נתניהו

 

הנה ציטוט מעמוד הפייסבוק של המדברר בתפקיד “הבן המעריץ”.

 

“יום הולדת 70 שמח לאבא שלי! האדם הכי חכם שאני מכיר, מושא ההערצה שלי, ואחד המנהיגים הגדולים בהיסטוריה של העם היהודי!

אתה הפכת את ישראל למעצמה והבאת אותה להיות, תוך שנים ספורות, ממדינה חלשה, זניחה, מסוכנת ומבודדת, למדינה חזקה, בטוחה, משגשגת ועוצמתית, אשר עמי ומנהיגי כל העולם (כולל מדינות ערב) נושאים אליה עיניים ורוצים בקירבתה.

יצרת קשרי חברות עם מנהיגי כל המעצמות של העולם אשר הביאו תועלת רבה לעוצמתה המדינית של המדינה.

בלמת במשך 11 שנים, בזכות ההשפעה הרבה שיש לך על דעת הקהל האמריקנית, דרישה ולחצים בלתי פוסקים לסגת לקוי 67 ולסכן את קיום המדינה, משני נשיאים בארה״ב. בתקופתך הוכפלה האוכלוסייה ביהודה ושומרון והאזור הפך לחלק בלתי נפרד מישראל.

הפכת את ישראל ממדינה סוציאליסטית עם כלכלה נחשלת, למדינת שוק חופשי עם כלכלת הייטק משגשגת.

הבאת שקט וביטחון למדינה בה בתי הקפה, המסעדות והרחובות מלאים והומי אדם, לאחר שנים של אינתיפדה בה היו שוממים.
השקעת רבות בתשתיות במדינה, בנית כבישים ורכבות אשר מקרבים את הנגב והגליל למרכז והסרת מחסומים כדי לאפשר לאזרחי ישראל לטוס בהמוניהם לחופשה בחו״ל כדבר שבשגרה, ושיא של תיירות נכנסת לארץ.

תודה לך על כך שהקדשת את כל חייך והקרבת כה רבות בשביל ארץ ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל! תודה שהסכמת לסבול ביזוי, שיסוי ואלימות מצד התקשורת וכל הגורמים בעלי העוצמה במדינה במשך 30 שנה, רק כי לא הסכמת למכור את עקרונותיך הלאומיים ולהפוך לאתרוג!

תודה לך על שהיית אבא כה מופלא כל חיי למרות עבודה תובענית 24/7! תודה לך שעמדת לצידי ברגעים הקשים של החיים. זו זכות ענקית להיות בנך! אוהב אותך מאוד! ❤️🇮🇱”

 

זו אינה רק חנופת בן לאביו – זוהי דוגמה לחנפנות, המטפחת פולחן אישיות, 

.

 

,

 

 

פוסטים נוספים בנושא “פאשיזם : נקודות ציון – אותות הזהרה” – יבואו…

 

.

.

.

 

__________________________________________ 

פוסטים בנושא : הפאשיזם : נקודות ציון : אותות אזהרה !

__________________________________________

[00] הפאשיזם: נקודות ציון – אותות אזהרה !

הפאשיזם: נקודות ציון / אותות אזהרה – [01] הפסיפס הפאשיסטי בטרנטו 

 

.

 

 

________________________________________________________ 

קישורים לפוסטים שהועלו לפייסבוק במהלך המסע באקטובר 2019

אל שורשי הפאשיזם באיטליה 

________________________________________________________

 

תצלום הגבול בין סאלו והגודרונה די גארדה 

על הגבול הדק בין סאלו – בירת הפאשיזם וגדרונה די גרדה – העיירה הציורית 

המוזיאון בסאלו – תערוכה על פולחן האישיות של ה”דוצ’ה”  

בית הפאשיזם בבולצאנו

הפאשיזם נולד בפיומה

 

.

 

.

 

1. מצוטט מתוך ספרה של אליזבט ויקסמן – הפאשיזם באיטליה התפתחותו והשפעתו – עברית ר. לוויט הוצאת מסדה בעמוד 67-68 [↩]
2. מצוטט מספרו של זאב שטרנהל – המחשבה הפשיסטית לגווניה – ספריית פועלים בעמוד 179 [↩]
3. דניס מק-סמית , בעמוד 252 [↩]
4. בנימין נויברגר – דיקטטורות – איטליה הפשיסטית , הוצאת האוניברסיטה הפתוחה בעמוד 112 [↩]