[07.4.1] מסע ומסה : בעקבות ת. מאן – לפורטה-דאי-מארמי

13 במאי, 2020

עיירת הנופש “פורטה-דאי-מארמי”

1. פורטה-דאי-מרמי

“פורטה-דאי-מארמי” [ Forte-dei-Marmi [ היא עיירת נופש בצפונה של איטליה לחופי הים התיכון. חופיה הנרחבים מושכים אליה, בחודשי הקיץ, תיירים רבים, וביניהם סלברטאים מפורסמים, תומאס מאן, נהג לבלות את חופשות הקיץ שלו ושל משפחתו בחופי הים. וככל הנראה זה מה שהביא לעיירה זו את הסופר נשוא הפנים, אשתו קאתיה מאן ושני ילדיהם מיכאל בן השש ואליזבת בת השבע לחופשה בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר 1926

עיירת הנופש “פורט-דאי-מארמי” בשנות העשרים של המאה העשרים

אלא שחופשה זו הותירה בליבה של משפחת הסופר תחושה קשה של מפח-נפש, שפרץ כעבור שלוש שנים בצורת נובלה שתומאס מאן קרא לה: “מאריו והקוסם, חווית-מסע טראגית”;

את החלק הראשון של רשמי, בעקבות קריאת סיפורו של תומאס מאן, העליתי בחודש יולי 2016 לאתר “מילים” בשני פוסטים:

בפוסט מספר 1: [07.1] תמאס מאן: מאריו, הקוסם וצמיחת הפאשיזם – מבוא תיארתי את הרקע האישי של תומאס מאן ומשפחתו והצבעתי על הדמיון בין “טורה די ונרה” [ המגדל של ונוס] שבנובלה ובין “פורטה דאי מארמי” [ מצודת השיש ] – הוא שמה של העיירה בה נפשו תומאס מאן אשתו ו-2 מילדיו בקיץ 1926 ;

בפוסט מספר 2: [07.2] תומאס מאן: מאריו והקוסם – סממני הפאשיזם שבטקסט – ניסית להצביע על סממנים של הפשיזם האיטלקי, עליהם נרמז, לפי קריאתי, בנובלה.

בעקבות פרשנים רבים שליוו אותי בקריאתי, וכדי להבין טוב יותר את הרקע ההיסטורי-פוליטי בתולדותיה של איטליה, הקדשתי עוד חמישה פוסטים ללימוד מקורותיו של הפשיזם שהנהיג בניטו מוסוליני באיטלה [ קישור לפוסטים אלה יוכלו הגולשים למצוא בתחתית פוסט זה ].

2. מסע לעיירת הנופש

כעבור כ 3 שנים, בעת ששהיתי בטוסקנה, והייתי בדרכי לפירנצה, ניצלתי את הקירבה ל”פורטה-דאי-מארמי” ונסעתי אליה, לפי מנהגי ללכת “בעקבות סופרים ומשוררים”… [ וראו המדור “בעקבות….” שבאתר “מילים”.

במסע זה פתחתי מעין מדור חדש באתר “מילים” – “מסעות אנטי-פשיסטיים לאתרים פשיסטיים” [ ראו קישור ]

ואכן, בנסיעת-אגב זו שהביאה אותי ל“פורטה-דאי-מארמי” לא ציפיתי “לגלות גדולות ונצורות”. הבנתי כי בפעם זו, לא איחשף למראות חדשים ובלתי מוכרים לי, כגון אלה שנתגלו לי בביקור שערכתי בשנת 2010 , בעקבות תומאס מאן, בעיר הולדתו הצפונית ליבק – שהיא ומראותיה, רחובותיה הצרים ובניניה המיוחדים, העשויים לבנים אדומות שרופות – משתקפים בכמה וכמה מסיפוריו הראשונים, ובעיקר ברומן הגדול שפרסם בשנת 1901 “בית בודנברוק”. הביקור בליבק חשף בפני עיר ימי-ביניימית, הצבועה בצבע הלבנים השרופות מהן היא בנויה כשמעליה מתנשאים צריחי כנסיות דקיקים מעין אי המוקף בנהר הטראווה החובק אותה ומשמש כנמל לאניות סוחר אל ערי הים הבלטי והים הצפוני.

בנוסעי לפורטה-דאי-מארמי, ידעתי כי מצפה לי נוף דומה לנוף חופי ארצנו המרופדים מרבדי חולות זהובים אל מול תכלת הים התיכון. שהרי, הים-התיכון הוא “אותו-הים” – וחופיו דומים סביב-סביב, אך, בגבור שאיפות ההשתלטות הכוחנית והתוקפנות הקולוניאליסטיות, של בניטו מוסוליני, החל מכנה ים זה בכינוי שהעניקו לו בשעתו, קיסרי האימפריה הרומית ששלטו מאות בשנים לאורך רוב חופיו ” MARE NOSTRUM “ לאמור “הים-שלנו” [ של האימפריה הפשיסטית עליה חלם מוסוליני…]

כיוון שידעתי כי מדובר בעיירת-נופש קטנה, לא ציפיתי לגילוייים מרעישים, ופני לא היו מועדות, בביקור קצר זה בן כשעה-שעתיים, למצוא בה שרידים לאותה “אווירה לא נעימה. הרוגז, דריכות העצבים והרוח הרעה [ש] עמדו באויר” בתיאורו של תומאס מאן במילות הפתיחה של “מאריו והקוסם”. את ניצני הפשיזם גילה תומאס מאן בביקורו בן השבועיים בעיירה, – באותה “אווירה” ששררה במקום שאופיינה מצד אחד באותה”

“בינוניות אנושית ואספסוף של קרתנים”

ומצד שני, הבחין, בחושי-הסופר הרגישים שלו בכך ש:

“הכל העמידו פנים של חשיבות, הכל הציגו לראווה, גם זה כלפי זה, גם כלפי הזר, כובד-ראש וזקיפות-קומה והקפדה על גינונים של כבוד – לשם מה ולמה ? עד מהרה התחוור לנו שיש כאן ענין פוליטי, שהדברים אמורים באידיאה של האומה, ואכן החוף היה שוקק ילדים פטריוטים – חיזיון לא-טבעי ומהלך-נכאים” [ עמוד 88]

תומאס מאן לא דיבר לא על מצעדים של לובשי חולצות שחורות, ולא על כיכרות מלאות-מעריצים הצועקים במלוא גרונם “דוצ’ה” , “דוצ’ה” [ המנהיג] ולא תיאר פסלים מזרי-אימה וכח, או מבנים אימתניים שיפזר בניטו מוסוליני, בהמשך שלטונו שיימשך כ 20 שנה ! בכל רחבי איטליה, כשביקש לשדר באמצעותם את אידיאולגיית הכוחניות, ההתנשאות והשחצנות של משטרו הדיקטטורי.

לכן לא יעדתי מסע זה “בעקבות סופרים ומשוררים …” שיהיה עוד מסע שיתן בידי “מפתחות” לפיענוח “האלגוריה של הפשיזם” או “החקירה בפסיכולוגיה של הפוליטיקה הפשיסטית”, כפי שכינו חוקרים רבים את הנובלה של תומאס מאן, וכל מטרתי היתה להתרשם מהמקום – בו זיהה תומאס מאן כ 90 שנה קודם לביקורי שם את ניצניו של הפשיזם האיטלקי, שיגדל ויתעצם ויבעט לאחר שתומאס מאן עזב אותו…

תומאס מאן ומשפחתו באו ל”פורטה די-מארמי” לבלות על חוף-הים. הם הגיעו ב 30 באוגוסט 1926 ושהו במקום עד ה 13 בספטמבר 1926, וילדיהם השתובבו בחול וטבלו בים,

משפחת מאן בחוף הים של “פורטה-דאי-מארמי” קיץ 1926

ואני הגעתי למקום ב 10 בספטמבר 2017 – היה זה יום א’ בשבוע – מבחינת עונת השנה – תקופה דומה ביותר לתקופת שהייתה של משפחת מאן במקום – אך את פני הקבילה “פורטה-דאי-מארמי” : ריקה ושוממה, סגורה ומסוגרה, ערפלים אפורים ועננים כבדים, מסתירים את נוף ההרים הגבוהים הסובבים אותה, וגשם זלעפות ניתך על המכונית שהביאה אותי לביקור קצר זה …

3. GRAND-HOTEL

למרות הגשם, התחלתי מחפש שרידים ועקבות של הסיפור “מאריו והקוסם” במציאות.

ניווטתי את הרכב אל קירבת החוף, מקום בו אמור היה להימצא המלון בו התאכסנו “המספר” [ חסר השם ] ומשפחתו בסיפור [ וגם תומאס מאן ואשתו וילדיהם ]. השם המחייב “גראנד הוטל” [ המלון-הגדול ! ] עורר סקרנות וקיוותי כי אם המלון ה“גדול” עדיין עומד על תילו, אוכל לאתר אותו . תומאס מאן היה חובב של מלונות יוקרה מכובדים והוא נהג להשתכן בהם במסעותיו ברחבי אירופה, ולאחר מכן, “לשכן” במוסדות יוקרתיים שכאלה את גיבוריו.

כך למשל, אל חלקם, נסעתי בעקבות ספריו

בסיפור “טריסטאן” משנת 1902 :

אליו מביא הסיטונאי קלוטריאן – מחברת א.ק. קלוטריאן ושות’ את אשתו גבריאלה לסנטוריום “איינפריד” –

“הנה זהו “איינפריד” הסנטוריום ! לבן וישר קוים הוא שוכן עם בניינו הראשי המפואר ואגפו הצדדי בטבורו של הגן רחב הידיים, המעוצב לתפארת עם כוכים, פרגולות וביתנים קטנים בנויים מקליפת עץ, ומאחרי גגותיו המצופים ברעפי צפחה מתנשאים השמיימה ההרים, ירוקי אשוחים, מוצקים ומפולשים ברכות”

בעקבות הנובלה “מוות בוונציה” משנת 1913

נסעתי גם אני ללידו של ונציה, לביקור ב”בית המלון של המרחצאות” Grand Hotel-de-Bains , אליו מגיע הסופר גוסטאב פון אשנבך, [ ובו עצמו התארחו תומאס מאן ואשתו קטיה, בעת ביקורם בוונציה], ושם גם נבט הרעיון לכתיבת הסיפור ולהחלטה לקרוא לגיבור גוסטאב על שם גוסטאב מאהלר שדבר מותו נודע להם שם ( וראו: קתיה מאן: זכרונות שלא נכתבו, תרגום ישראל זמורה בעמוד 56). זהו אותו מלון מפואר ומרשים הזכור לצופים מסרטו של לוקינו ויסקונטי לפי הנובלה של תומאס מאן – “מוות בוונציה” וששרידים מפאר-עברו עדיין ניכרו בו כאשר באתי לבקרו אי אז בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים ;

“אל בית המלון רחב הידיים נכנס מאחור, ממרפסת הגן , עבר את אולם-המבוא ואת הטרקלין הגדול ונכנס אל הלישכה, כיוון שהודיע על בואו מראש, נפנו לשרתו בזריזות ובאדיבות, המנהל, איש קטן-קומה, חרישי, בעל גינונים חנפניים משהו,, שפמו שחור ומיקטרונו צחוייט בנוסח צרפתי, התלווה אליו במעלית אל הדיוטה השניה והראה לו את חדרו – חדר נעים למראה שרהיטיו עשויים עץ-דובדבן, כולו מקושט בפרחים עזי ניחוח, וחלונותיו הרמים ניבטים אל הים” [ תרגום נילי מירסקי בעמוד 29]

ובעקבות “הר-הקסמים” משנת 1924

טיפסתי [ ואפילו פעמיים ! ] אל הסנטוריום המכובד והמתנשא, השוכן במרומי הרי האלפים של דאבוס, אליו מגיע גיבור “הר-הקסמים” – הנס קאסטורפ לביקור בן שלושה שבועות אצל בן דודו יואכים צימסן המתרפא משחפת, אך נשאר שם שבע שנים:

“איש אחד בלבוש-מדים וכובע מקושט גדילים בראשו, התבונן, היאך ניגשים השניים זה אל זה – צימסן הצעיר בזקיפות קומה צבאית – ולוחצים איש את יד רעהו במבוכה כל שהיא, אחר כך התקרב בשביל לבקש מאת הנס קסטורפ את פתק-המשלוח של צרורותיו; אדם זה היה שוערו של בית-ההחלמה האינטרנציונלי “ברגהוף”, וקבל על אצמו להוציא את תרכוסו הגדול של האורח מתחנת הרכבת של “דאבוס-פלאץ”בעוד שהאדונים יסעו במרכבה ישר אל ארוחת הערב ” [ הר הקסמים כרך 1 תרגום מרדכי אבי-שאול בעמוד 13] ;

ואת רשמי ביקורי שם, כשביקשתי להתרשם במו-עיני מהסנטוריום ששימש את תומאס מאן כמודל ל”ברגהוף” שבהר-הקסמים מוזמנים הגולשים לקרוא בקישור זה : “כל אחד וה”ברגהוף” שלו;

גם ברומן “לוטה בווימאר” משנת 1935

שבו:

“אשת יועץ-החצר האלמנה שרלוטה קסטנר לבית בוף מהנובר… עם בת ומשרתת”

מגיעות בתחילת הרומן למלון ההיסטורי המכובדElefant [ הפיל ] השוכן בליבה של וויימאר ההיסטורית, עירם של גיתה ושילר, וגם לשם הולכתי את עצמי, בעקבותיו של תומאס מאן וכמוהו גם אני התאכסנתי במלון “אלפנט” המעוצב בהקפדה גרמנית והשמור להפליא, ובלובי שלו תלויות תמונות של ותומאס מאן משהותו במקום, ואת הבאים בשעריו, מקדם פסל דמותו של הסופר נושא דבריו מהמרפסת פני הבאים בצל קורתו של המלון;

וכך חשבתי בנוסעי ל“פורטה-דאי-מארמי”בעקבות “מאריו והקוסם”

סיפור בו נרמז כי ה“גראנד-הוטל” שלו הוא מן המכובדים והמפוארים שבמלונות המקום:

“בטורה נבנה “גראנד הוטל” ; אכסניות רבות הוקמו בה, מפוארות ופשוטות יותר; “

וגם שכנות החדרים בהם שוכנה משפחת המספר מרמזת על שכניו, האורחים במלון בו התאכסן המספר ומשפחתו:

“אצולה רומאית מיוחסת היתה בינהם, נסיך פלוני ומשפחתו, מטרונית מפוארת ואם חרדה כאחת”

ותיאור אולם האכילה שבסמוך לו, מעורר ציפיות למוסד מפואר ומרשים:

“צודדה המרפסת המזוגגת הנשקפת אל הים, אשר כמוה כאולם כבר היתה מלאה סועדים, אך עדיין נותרו בה אי-אלו מקומות פנויים, ועל כל שולחן משולחנותיה נגהה מנורה באהיל אדום, המראה החגיגי הזה הילך קסם על הילדים, ועל כן אמרנו בפשטות שבדעתנו לסעוד על המרפסת…”

כשהגעתי לעיירה, שוטטתי במכונית בכבישים הריקים מוכי הגשם, בתקוה למצוא את המלון המפואר והמכובד ההוא מן הסיפור, בעיירת הקיץ לחוף הים, קיוויתי כי המלון עדיין עומד על תילו, ואולי אצליח לזהות בנין הדומה ל”גראנד הוטל” שאת תצלומיו פרסמתי בפוסט הראשון בעקבות קריאת “מאריו והקוסם” – [07.1] תמאס מאן: מאריו, הקוסם וצמיחת הפאשיזם – מבוא .

את מראה המלון דמיינתי בדומה לתצלום זה, ולתיאוריו של תומאס מאן בדבר “המרפסת המזוגגת הנשקפת אל הים” :

הגראנד הוטל בשנות העשרים של המאה העשרים

לא עבר זמן רב של נסיעה לאורך רחוב הטיילת, והנה נגלה לפני מבנה דומה, אך מגומד משהו. לפתע הפנטזיה הנבנית ממילותיו של הסופר מתגמדת לנוכח המציאות האפורה, גם הגשם והאפרוריות שסביב הוסיפו לאכזבה. אכן כשקרבתי למלון עצמו יכוולתי להבחין בשתי כתובות, אמנם לא על גג המלון כמו בתצלום לעיל, אך השם המפורש: “GRAND HOTEL” התנוסס על חזיתו:

הכתובת הכפולה :GRAND-HOTEL על חזית המלון

הגראנד הוטל ב 10.9.2017

במגרש סמוך לבית המלון, מעין כר דשא מתייבש, הבחנתי במה שנראה כ”גן-פסלים” מוזנח, ובו שני פסלים של שתי דמויות נושאות נשק. לא ייחסתי לגן זה חשיבות מיוחדת ולא לפסלים “לוחמניים” אלה, ולאחר שצילמתי תצלומים אחדים שאני מצרפם בזאת:

פסלי שני האוחזים בנשק – בסמוך ל”גראנד-הוטל”.

צילמתי את הפסל הראשון, ולא הטרחתי עצמי לקרוא את הכותב על השלט שלרגליו:

הפסל מימין

ועברתי לצלם את הפסל ה”תאום” שמשמאל :

הפסל משמאל

והמשכתי בדרכי ופניתי אל עבר הכניסה למלון.

בכניסה למלון התנוסס שלט הציג אותו כמלון בן 4 כוכבים – אך מניסיוני, בביקורים אחדים באיטליה, למדתי כי דין 4 כוכבים באיטליה אינו כדינם בערים רבות בעולם.

ואכן, משנכנסתי ל “Receptione”, [ “הקבלה” ] להפתעתו הרבה של פקיד הקבלה הצעיר, שלא ציפה לאורח נוטה ללון, ביום סגריר כזה במלון השומם, הבנתי חיש-קל, כי מה שהיה פעם “גראנד” כבר אינו כזה. התפאורה של הקבלה היתה פשוטה והקרינה יושן והזנחה: דלפק הקבלה – הוא המראה הראשון הנגלה ללקוח הבא לחופשת קיץ עליזה לחוף הים, נראה ישן פשוט ומרופט, ומאחריו הציצה בי “כוננית המפתחות”, שריד מהתקופה בה המפתחות לחדרים היו מחוברים למחזיקי מפתחות גדולים ובולטים ועליהם מספרי החדרים. כיום, בכל מלון בינוני, מספקים לאורחים מפתח בצורת כרטיס פלסטי.

“כוננית-המפתחות” הסגירה גם כי ה”גראנד הוטל” אינו כה גדול כמתבקש משמו, ויש בו כחמישים חדרים בסך הכל, ומפתחות רבים היו תולים בו בשעת צהריים גשומה זו כאבן שאין לה הופכין.

אכן, “הגראנד-הוטל” ידע ימים יפים יותר מאלו, ומה שמשמיעים באזניו של אפיפיור הנכנס לתפקידו – ומזכירים לו כי : SIC TRANSIT GLORIA MUNDI [“כך חולפת תהילת עולם” ], נכון אף ביחס למלון זה שידע ימים יפים מאלו.

ה “Recepcion ” ב”גראנד הוטל” “פורטה-דאי-מארמי”

נפרדתי מהמלון וחזרתי לרכב והסתובבתי ברחובותיה של העיירה, שרוב בניניה – פרט לבתי המלון שלאורך כביש הטיילת, הם בתים קטנים, מוקפי גנים מטופחים, מעין עיירה של וילות מטופחות.

וכך מצאתי עצמו לפני ה:

4. IL FORTINO – המצודה

שמה של העיירה “פורטה-דאי-מארמי” – “טירת השיש” בא לה מ: “ה – Palazzo – חורבה עתיקת יומין דמויית מצודה”, כפי שמכנה אותה תומאס מאן בנובלה;

“החורבה העתיקה” ולוחות השיש המצפים למשלוח

אותה מצודה [ פורטה] עתיקה [ שהיא בפועל מתחילת המאה ה 18 ] – המכונה כיום IL FORTINO הנראית במרכז התצלום כאן, נבנתה כעמדת תצפית ומשמר לשם הגנה על לוחות שיש [ “מארמור” ; “מארמי” ] הנחצבים ממרבצי השיש הלבן שבהרי קרארה CARARA השוכנת בהרים הגבוהים שמעל מישור החוף. והיו מובאים לכאן, ממתינים עד שספינות תובלנה אותם ליעדם:

לפנים לוחות השיש היו מובלים לאיזור המצודה בעגלות רתומות לבהמות-מסע כפי שניתן לראות בתצלום להלן

בהמות משא להובלת לוחות השיש בסביבת המצודה.

המצודה, עברה ברבות השנים שינויים שונים, ושימשה בין השאר, בנוסף לייעודה המקורי כמצודת תצפית והגנה, גם כתחנת מכס ולימים כבית הדאר המרכזי. המצודה מורכבת בפועל משני מבנים הצמודים האחד לגבו של השני, מלפנים [ כנראה בתצלומים – המצודה והחומה המעוגלת בצדדיה המגינה עליה – ומאחור בנין אזרחי רגיל למראה, בן כשלוש קומות.

סביב המצודה התפתחה העיירה, שברבות השנים, הפכה אתר נופש לשמנה וסלטה של החברה האיטלקית. פרנסיה מתגאים בגלריה מרשימה של סלבריטאים שנהגו לפקוד את המקום בימי הקיץ החמימים ולרחוץ בים: חלקם בנו לעצמם וילות קיץ מפוארות לחיות בה את “החיים הטובים” או בלשונו העוקצנית של של פדריקו פליני “La Dolce Vita” [ “החיים-המתוקים” ]

בנובלה של תומאס מאן המצודה ממלאת תפקיד משני בלבד, ואף קטן יותר לעומת המעמד שנתן תומאס מאן ל”גראנד הוטל”. :

בחלקה השני של הנובלה מתאר הסופר את ה”מופע של הקוסם הוא ה“קאוואליירה צ’יפולה” המתרחש בשעות הערב, בעיירה בפני קהל רב:

“אפשר לומר שטורה כולה נתקבצה ובאה לכאן, אורחי ה”גראנד הוטל” ואורחי ה”וילה אליאונורה” ושאר האכסניות, והרבה פנים מוכרות מן החוף. צלילי אנגלית וגרמנית נישאו באויר , גם צרפתית נשמעה, אותה עגה קלוקלת שנזקקים לה הרומנים, למשל, בדברם עם האיטלקים” [ עמוד 93]

מקום ההתרחשות עצמו מתואר כמקום ששימש להקרנת סרטי-ראינוע שהוחלפו מידי שבוע.

“הדרך שמה הוליכה על פני הPalazzo [ארמון באיטלקית] , חורבה עתיקת יומין דמויית מצודה שעמדה אגב למכירה”

כשמצאתי את “המצודה” הגשם שקידם פני בבואי ל”פורטה-דאי-מארמי” פסק, וניצלתי הפוגה זו לתצלום לפני המצודה ולנוכח הפסל המוזר שעמד שם תחת דגלה של איטליה שהתנוסס מעל המצודה בגאון

לפני המצודה ב”פורטה-דאי-מארמי” 10.9.2017

המצודה ניצבת, בלב ליבה של “פורטה-דאי-מארמי” והיא מהווה חלק מהכיכר המרכזית בעיירה, מוקפת בתי קפה, מסעדות פיצריות וגלידריות – כמקובל באיטליה,

לצד מבנה המצודה מוצב שלט המספר במילים אחדות את סיפורה של המצודה:

.וכאן תרגום הכתוב:

“המצודה ( 1782-1788)

בנין המצודה החל בשנת 1782 לפי בקשתו של ליאופולדו, הדוכס הראשון של טוסקנה והסתיים בשנת 1788. המצודה הוקמה כדי להשקיף ולהגן את הסביבה וכן כתחנת מכס. העיר של פורטה-דאי-מארמי התפתחה מסביב למצודה”

המצודה הוסבה בשנת 1957 והפכה להיות “ארמון-הדאר” ובשנת 1998 נרכשה על ידי עירית-פורטה-דאי-מארמי, שהפכה אותו להיות “מוזיאון הסאטירה והקריקטורה”

הכניסה למוזיאון “הסטירה והקריקטורה”

הכל סביב היה סגור ומסוגר בשעת צהריים זו של יום המנוחה השבועי, ורק הפסל המוזר והלא מזוהה, עמד שם, כחידה. לפניו גינה קטנה ומטופחת, מאחריו חומת המצודה הישנה, ומעליו דגל איטליה!

הפסל המוזר שלפני המצודה 10.9.2017

הפסל לא היה מוכר לי, ולא דמה לפסלים המוכרים כל כך מכיכרותיה של איטליה המציגים, פעמים רבות, דמויות מן המיתולוגיה היוונית-רומית או גיבורי תרבות והיסטוריה איטלקיים מדנטה וליאונרדו דרך ג’וספה מנציני, דרך ג’וספה גריבלדי ועד לג’וספה ורדי או פסלי המדונה והילד וקדושי הנצרות, הפזורים בכל פינה.