.

השחקנית סנדרה מילוואנוף בתפקיד קוזט – “בת טיפוחיו” של ז’אן ולז’אן

אתמול, יום חמישי, ה 26 לחודש יולי 2018, היה יום קיץ חם. חם מאוד,  ואף שהחזאים בתחנות הטלויזיה השונות הבטיחו חגיגית, וכולם פה אחד, כי החום של שלשום – ה 25 ליולי, שהיה היום החם ביותר שנמדד אי פעם ביולי בארץ, לא ישוב ותורגש “הקלה בחום”, יום חמישי של אתמול היה חם, והדרך שהובילה אותי לירושלים, היתה אפופה הילה של אובך מעיק.

משפנתה מכוניתי בעיקול שליד בן-שמן ימינה, ופניה פונות לצד דרום – אל מול פני השמש הקורנת במלוא זוהר הבוקר הבוהק שלה – האור היה מסנוור כסכינים חדות הננעצות באישונים, ותחושה של מעין עיוורון-מטשטש משתלטת. באור-קיץ בוהק זה נתמשכה לה הנסיעה בכביש 1 המפורסם, כשלט הדרכים שבסביבות לטרון, מבטיח-מבשר כי משער הגיא עד סחרוב “התנועה זורמת”…. אך משהגיעה המכונית, לפתחו של השער לגיא, הסתברה בשורתו של טלט הדרכים המואר כנבואת-שווא : התנועה עצרה מנסוע, ונחש רובץ ומפותל של מכוניות בכל צבעים הקשת, עמד מלכת, וכמו חוכך בדעתו וזומם מזימה מרעיד כמעה את גופו ומתקדם, אט אט במעלה הדרך…

הזמן החל זוחל, ורק כשהשתחרר הפקק שנגרם מתאונת דרכים שחסמה את התנועה, והגעתי למנהרות שבמעלה הקסטל, התחלתי חושש כי לא אספיק להגיע לשעה 11:00 היא השעה בה אמור הארוע אליו מועדות פני להתחיל.

ואכן לאחר טלטולי דרך ועיכובים רבים, הגעתי לסינימטק ירושלים, ממש בדקה התשעים, האור באולם כבר הועם ועוד מעט יתחיל המופע.

מכיון שהארוע הוא מארועי פסטיבל הקולנוע של ירושלים, וכיאה לארוע יוצא דופן, עלו לבמה לברך, בצרפתית [ עם תרגום צמוד לעברית ] נציג סינימטק העיר טולוז, בה נתגלה עותק גנוז ושכוח של היצירה ששוחזרה וכמו הוחייתה מאז שנת 1925 עת צולם סרטו רב העלילות של הבמאי הצרפתי [1880-1966]  Henry Fescourt שצילם אותו בשחור לבן והוא מסוג הסרטים המכונים “אילמים” שכן בעת שנוצר, הטכניקה של צירוף פס-קול לתמונות הנעות, עדיין לא באה לעולם.

כדי למלא את הריק הזה היו מזמינים פסנתרן, שהיה מלווה את הקרנת הסרט בצלילים שהיה מפיק מן הפסנתר.

לבמה עלה הפסנתרן, ז’אן פרנסואה זיז’ל שהקדים כמה מילים בצרפתית שתורגמה לעברית, והסביר כי הוא עומד לאלתר בעקבות התצלומים בשחור לבן את הצלילים שילוו את ההקרנה.

האור כבה, ועוד החושך שורר באולם, פתח הפסנתרן במעין “אוברטורה” קצרה ואז החל מה שכונה בימים הרחוקים ההם, ה”ראי-נוע”, והתמונות הנעות בכבדות מה ובקופצנות ובהבעות פנים בולטות וצילומי תקריב של הבעות פנים דרמטיות, מצמוצי עיניים ותנועות שפתיים שתוקות, וצלילי הפסנתר, מוסיפים על התחושות העולות מן המראות, ולא יעבור זמן, וכבר כולך נתון באוירת הימים ההם…

של הראינוע והסרטים שהציגו את הדרמות הגדולות והמרגשות, והכל בהבעות רחבות ובתצלומי שחור-לבן שהצהיבו כששיני-הזמן, נותנים אותותיהם בסרטי הצלולויד שנתעכרו, ובא העידן הדיגיטלי שאפשר שחזורן של יצירות מופת, שאף שצולמו לפני למעלה מ 90 ! שנה, הן מעבירות בך את התרגשותם של הימים ההם ואת המילים הגדולות והפאתוס והקונפליקטים הגדולים, אותם שוזר ויקטור הוגו, הסופר הצרפתי ואיש הרוח והמצפון שהתייצב לצידם של “עלובי החיים” והנציח את מצוקותיהם ומאבקיהם…בספרו רב העלילה “Les Myserables …

לכל ארכו של החלק הראשון של ההקרנה, שארכה כשלוש וחצי שעות, רכן הפסנתרן, ז’אן פרנסואה זיז’ל, על המקלדת וליווה באיתוריו המוזיקליים, את ז’אן ולז’אן בסיפור העלילה המפותל שרקח ויקטור הוגו.

הפרולוג בו מוצג הגיבור וחלק מהקונפליקטים המוסריים בהם מטבל ויקטור הוגו את סיפור חייו, של אותו גיבור, דמות הגדולה בכמה מידות מגודלו של אדם רגיל, והמהפך הנפשי והמוסרי, שמעברו ויקטור הוגו ממי שגנב כיכר לחם, עבור ילדיה הרעבים של אחותו, וסופג עונש אכזרי בשל כיכר לחם זו – של חמש שנות מאסר ועבודות פרך מתישות בצידן, ואי השלמתו עם עונש זה ונסיונות הבריחה החוזרים ונשנים שלו, שהביאו עליו כ 19 שנים מאחרי סורג ובריח, כל אלה מצמיחים בנפשו שנאה כלפי מענישיו  והשיטה שמתאכזרת לעלוביה ואינה מעניקה להם מוצא ממצוקתם, והמפגש המקרי של ז’אן ואלז’אן עם הכומר המעניק לו מחסדו ומלין אותו ומאכילו, ו”הפושע” שזה עתה שוחרר מכלאו, חוזר לסורו וגונב מבית איש הדת שהטיב עימו, וכשהוא נתפס, מוסיף איש הדת הנוצרי ומגיש את הלחי השניה, ומוסיף ומעניק לו מן החסד הנוצרי וממלט אותו מן העונש הצפוי לו בשל הגנבה השניה…וכאן – כך ודאי ביקש ויקטור הוגו להטמיע בתודעת הקהל אליו כיוון את דבריו,  יחול המפנה בחיי הגיבור – שיהפוך לדמות “האדם הטוב” [ הפושע ששוקם ] וחזר לחיק החברה כשהוא הופך ממזיק למטיב.

אכן, סיפור מוסר, שרוח של אידיאליזם ואוטופיה, כיאה לרוחות המהפכה הצרפתית הגדולה שעדיין נשבו באירופה בעת שויקטור הוגו יש לכתוב סיפור זה, [ בשנת 1862], כשלושים שנה לאחר שהיה עד למהפכת יוני 1832 בפאריז, שהדיה ועקבותיה יופיעו בספר ובסרט….

חלקו השני של המופע גם הוא ארך כשלוש שעות נוספות – ואכן, סרט כה ארוך מצליח להעביר בצופה לתקופות זמן קודמות ולמעין מסע אחורה במנהרת הזמן והזמנים השונים…

אפשר להתחיל את המסע אחורה במנהרת הזמן בחודש אוקטובר שנת 1815 – הוא החודש אותו בחר ויקטור הוגו כמועד לפתיחת סיפורו רב העלילה של  “LES MISE’RABLES” שתורגם לעברית כ”עלובי-החיים”

“בשנת 1815, בתחילת חודש אוקטובר, נכנס לעיר דיניה אדם שהלך ברגל. התושבים המועטים שעמדו באותה שעה בפתחי הבתים הביטו על ההלך במעט דאגה. כמעט אף פעם לא נתקלו באדם שנראה עני יותר ממנו. הוא היה גבר ממוצע קומה, חסון ורחב, ונראה כבן ארבעים ושש או ארבעים ושמונה . כובע עור שמוט מצחיה הסתיר את מחצית פניו צרובי השמש. מבעד ! לחולצה הצהובה שלו, העשויה מבד עבה, ניבט חזה שעיר. העניבה שסביב צווארו היתה מפותלת כמו חבל. מכנסיו הכחולים היו ישנים ודהויים. מעל החולצה לבש קרעי זקט אפורים ומטולאים. על גבו נשא תרמיל חייליםמלא וגדוש. בידו אחז מקל גדול ומסוקס. כפות רגליו, בלי גרביים, היו נתונות בנעליים מסומרות. ראשו היה מגולח ומסנטרו ירד זקן ארוך.

הזיעה, החום, ההליכה הממושכת והאבק הוסיפו עליבות למראהו הכללי.

איש לא ידע מיהו ומנין בא…”¹

 השחקן גבריאל רבריו בתפקיד – ז’אן ולז’אן – בסרטו של הנרי פסקור

בחירה בתאריך זה אינה מקרית:

אם  נזכור את מהלך הענינים הפוליטיים בצרפת של אותם ימים נוכל להזכר בבריחתו של נפוליון, מגלותו באי אלבה שלחופי איטליה, בחודש פברואר 1815 ושובו לפאריז וחזרתו לשלטון. את הקואליציה בת שבע השותפים שנרקמה נגדו שהובילה לקרב ווטרלו המפורסם שהקיים ביום 18 ליוני 1815 בו הכריעו צבאות אנגליה ופרוסיה את צבא צרפת בווטרלו [ כיום בשטחה של בלגיה ] והביאו בכך את קיץ שלטונו של נפוליון. בפעם זו למדו הבריטים המנצחים את הלקח והרחיקו את המצביא הצרפתי לאי נידח ומרוחק באוקיאנוס ושמו עליו שמירה קפדנית כך שלא יוכל לברוח. ואכן מאז הובל לאי סנטה הלנה בחודש אוקטובר 1815 – הוא החודש בו בחר ויקטור הוגו לפתוח את סיפורו, כאשר הקיץ הקץ על שלטונו של של נפוליון.

ואכן בספר משמש קרב וטרלו ארוע רב משמעות להתפתחות העלילה, וגם הבמאי מציג את שדה הקרב לאחר המפלה של צבאות נפוליון :

 מראה שדה הקרב לאחר המפלה – 

מסגרת הזמן המשמשת רקע היסטורי ריאלי לסיפורו הבדיוני ברובו של ויקטור הוגו היא נסיון מהפכת יוני 1832 [ עם הקמת הבריקדות בפאריז, בסמוך לרובע סאן-דני של ימינו ] בימים 5-6 ביוני 1832 – מהפכה שבה ניסו הרפובליקנים למרוד בשלטון המונרכיסטים.

המהפכה דוכאה בדם רב שנשפך וגם ארוע הסטורי ממשי זה, שויקטור הוגו חש אותו על בשרו ממש, כאשר נקלע בדרך מקרה לאיזור בו היו הבריקדות, אותן הנציח בספרו – וגם הן זוכות לאיזכור בסצינות רבות בסרט:

 כאן קטע וידאו מתוך הסרט בליווי המוזיקלי של ז’אן פרנסואה ז’יגל:

 –

קישור ישיר לוידאו

ואפשר לחזור אחורה לתקופת כתיבת הרומאן, שהיה אחד הרומנים הארוכים שנכתבו בספרות הצרפתית [ באורך של כ 1900 עמודים מודפסים ! ] לשנת 1862 עת הוציא ויקטור הוגו את יצירתו זו לאויר העולם והיא שהביאה לו את פרסומו הרב ומעמדו הבכיר כאחד מאנשי הרוח החשובים שצמחו בצרפת שלאחר המהפכה הצרפתית, אך בה במידה הצפיה הארוכה ביצירת הקולנוע המיוחד הזה פרי עבודתו רבת ההשראה של הבמאי הנרי פסקור  1880-1966 מחזירה אותנו לימי הראינוע שצמח בתקופה מקבילה לציור האקספרסיוניסטי וגם דרכי ההבעה שלו, בשל מגבלות ה”אילמות”, הובילו את הצלמים והבמאים למחוות דרמטיות ולהפרזות בהבעות.

אכן, חוויה יוצאת דופן, וראוי לה שעוד נחזור ונדון בה לפרטיה השונים…

המשך יבוא …

.

1. ויקטור הוגו – עלובי החיים – תרגום אביטל ענבר הוצאת כתר [↩]