Tel Aviv, 24 Jul 2017, 23:54:16
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות
  • אין קטגוריות


[1] ס. יזהר והמוזיקה – מקדמה /’חבקוק’ – ‘גילוי אליהו’

10 במאי, 2010

 

*

 מוזיקה, בעברית סָמֶךְ  יזהרית – על המוזיקה בכמה מסיפורי ס. יזהר

*


 

הסופר ס. יזהר

 

 

על המוזיקה בכמה מיצירותיו של ס. יזהר 

 

אם ייכתב שהעברית, הנשטפת מעטו של הסופר בסָמֶךְ רבתי, הוא יזהר סמילנסקי שנעשה ס נקודה יזהר, עם פרסום “אפרים חוזר לאספסת” בגיליונו של יצחק למדן “גליונות” והשנה היא 1938- ויזהר עצמו רק כבן 22.

 היא: 

מצלול עמוק, פלג-מפכה, מעוק-רב-גבים, מחזה-שרב רב-גוונים, חד-פעמית ומפתיעה תמיד, זרועת יהלומי מילים נמלצות לתפארה, המנצנצות מבין שפתם היום-יומית של בני הארץ, לוחמים עייפים מקרב ומהמלחמה כשלעצמה; שפת-עבר צרובת שמש דוקרת באישוני עין, סחופת להט החולות כבאותם ח’מסין [חמישים] הימים בהם החום במצרים צורב, וחורך [ ולא משום שחם… בסין, כפי שיש התוהים לטעות] ; 

 – מה תאמרו ?  

אם כנר אתה, שאזנך חדה כתער ומכווננת עד לבנותיה של בת-צליל, תשווה ודאי ותפליג בשבחים, ותאמר:

 צלילה כצלילצול תהודתו המופלא של אחד ממתי-מעט הסטרדיוואריוסים ואולי הגווארנרים, שנוצרו בכרמונה, ושרדו את כל אלה, פגעי הזמן, והשתבחו עם השנים שמאז ועד היום, וקול נגינתו כאיוושת האקליפטוסים שברוח שעת הערביים ברדת ערב וקרירות על המושבה,וריח פרחי-ההדר המהדרים בפריחתם, נמזג בשיחי היסמין שבפאתי הגינה, והבוגונביליאות בסגול-בוער מתגלגלות ברוח המלחשת עדנות … 

 

מה תאמר ? 

והפסנתרן שביננו, יעפעף עפעפיו, ומבין ריסיו המסתגרים אחד כנגד אחיו, כקליד לבן אל מול קליד שחור, וכמה מאוד הרבה “לבנים” וכמה כל כך פחות “שחורים”, מונחים ונחים שם על המדף השח-מאטי המתארך הזה, אוקטבות על גבי אוקטבות מסודרות לתפארה, ממתינות כאותן עצמותיו היבשות של יחזקאל, שיבוא מי, בעל הבלורית, ויפיח בהם רוח-חיים, אל מול האור המזהיר בהם, שיזהר כשמיים התכולים, ורק עננה אחת אפרפרה גלמודה, שטה לה שם במרום, מבשרת את הגשם שבוא יבוא, –  ויחשוב על איזה “סטאנוואי-גראנד” מצוחצח בלקתו השחורה-בוהקת או איזה בוסנדורפאר מכונף, גדל מימדים, שנימי הנפש נפרטים עליהם, באולם מלא עיניים בוהקות בציפיה ואזניים מעורפלות מקולות מלאכיים הבוקעים מתיבתם; 

מה יאמר ?  

והכל, מאין בא לו, ליליד המושבה ?

 

מושבת חקלאות עצי הפרי הקטנה, של איכרים וסוחרים זעירים, ועגלונים ופועלי אדמה קשיי יום, בחולות הצחיחים של מושבה ממושבות יהודה?

 ויש יאמרו כי:

אולי;  יתכן ; אפשר-כזה, שֶׁמָּא, לֹא מִן הַנִּמְנָע מהוסס שכזה, ואף אולי מעין  לא ודאי, רק ניחוש, סברה שסוברים בלי ראיה של ממש, סתם סברה של בעלי ניחוש המגלגלים דברים בטלים בצהרי היום המשמים;

ואולי הכל בא בצל תרומת-אשמו ובצל קורתו של אותו  דוד משה”  הוא משה סמילנסקי

 

 

משה סמילנסקי

 שסופר היה, ואף איש האדמה ;

ועסקן של איכרים היה, ואף תלמיד חכם;

וכל כמה שאהב לארץ ישראל ולאדמתה, לא ניתק עצמו לחלוטין מן התרבות ממנה הגיע;  ואף שחבש ספסלו של החדר בנעוריו ודפדף בדפי תלמוד וגמרה, כרה אזניו לשמוע גם איוושות מן התרבות הכללית, והספרים שבביתו מלווים אותו כל חייו:

משה סמילנסקי בקרב נכדיו בחדר עבודתו

.

 ובביתו שברחובות, שבין החולות, והפרדסים, ונעירת החמורים  והדיליז’אנס

 

וגדרות הצבר וחומות הברושים לשבר את הרוח, ושבין שכניו הערבים והבדואים מצא אנשים, להשיח עימם, ועליהם. וכחווג’ה מוסה, כתב עליהם ועל חייהם.   

די לרפרף בשמות הסיפורים שבספרו “סיפורי ערב” על מנת להבין עד כמה קרובים היו אל עולמו וכמה עמוק היה נטוע בעולמותיהם:

 והנה שמות כמה מסיפוריו : לטיפה, אטלה, מחמד אזרה, מחמד מוסמרי, רשיד הזקן, חדרה, אבו איל כלב, מוחמד הרועה, חותן, בת השייך, נביא מוסה, מיתת נשיקה, רגיב, אישי, חג’ איברהים, עבדול הדי, מוחמד, השייך עבדול קדיר, מוחמד אבו הדבה, בשל קרקע, תעתועי השטן, יורדים, המגלה, שעיר לעזאזל, גואל הדם, אבו וויי, מברוך 

אולי דווקא אותו “דוד משה”, עורך “בוסתנאי” של האיכרים [ שהיה בפועל דודו של אביו של יזהר – זאב סמילנסקי]  אב, שהיה משוייך דווקא ל”פועלים” וגם הוא מושך בציפורן הסופרים ומכותבי “הפועל הצעיר”;

 

 תצלום משפחת אלטשולר ממיסדי רחובות
משמאל,  בשורה השניה עומד נקדימון – הוא המודל לסיפורו של של הדוד משה – הוא משה סמילנסקי “נקדימון” .
בשורה ראשון משמאל בעיגול – זאב סמילנסקי – אביו של יזהר 

 ואולי ידו של “הדוד משה” זה היתה במעל, רחמנא ליצלן, אותו מורך-לב שנכנס בנפשו של הנער הסופג את הארץ, דרך רגליו היחפות, בחולות

 

ובין הפרדסים:

 

שברחובות – המושבה הקטנה,

 

בה כולם מכירים את כולם, עד שיקום ס. יזהר ויטען במעין וידוי מצטנע כי נולד עם…”פגם גנטי”…: 

 

” נולדתי עם איזה פגם גנטי… עם איזה עצב בלב אדם כזה, מיום שהוא תינוק ולאן שהוא ילך, הוא יהיה משורר, כי זה מונח בתוכו ופגום בתוכו. החוויה היא רק ההזדמנות, הביוגרפיה היא רק החומרים שדרכם אתה מדבר, כי אחרת תצעק כמו אילם. העלילה היא רק הזדמנות לתאר את שרצית: למשל, את הצבע האפור, או את הגעגועים – – –  כמו פרוסט אני משחזר את ילדותי וחי שוב את הזכרון ומתמודד איתו. הכתיבה היא תיעוד חוויות, שלא יתמוססו, וגם השתוקקות לאמור את הבלתי נאמר”. 

 

ועוד אמר על יצירתו הגדולה מכולן, על ימי צקלג, שאינו סיפור היסטורי דווקא, אלא סיפור “על האדם”: 

 

“מדברים על ‘ימי צקלג’ שזה מין טקסט שמתאר את מלחמת תש”ח. ועל פי עניות דעתי הטקסט הזה לוקח את מלחמת תש”ח כחומרים על מנת לבנות מהם סיפור. הדברים שהיו בתוך נפשו של המחבר הצנוע, אילו הוא לא חי בארץ בתקופה הזאת והיה נמצא באיזה מקום, נאמר בקנדה, אם לדברים שהציקו לו בתוכו הוא היה מוצא חומרים קנדיים… מלחמת תש”ח היה הדבר המוכר לו, הידוע לו, ושם הוא הוציא את אותם החומרים, אותם האנשים, הדברים שיש בהם אותו היסוד, כך שהנושא הוא האדם, לא ספר הסטורי. אם כי מבחינה הסטורית יש לי רושם שהוא די מדויק. הכוונה היתה ליצור איזו במה, שעל הבמה הזאת יופיע האדם עם כאבו, עם פחדיו, אמונותיו, עם אהבתו, עם בדידותו, עם קשריו, במקום שאין לו מפלט, כיוון שהמקום הזה תופס אותו, כל האילוצים שמסביב תופסים אותו ואומרים לו אגוז אגוז, פה אתה חייב להפתח. כך, למשל, גם עם הסיפור ‘חירבת חיזעה’ – – – “.  

ומשחר היותו סופר, ועוד ממש בשלהי מלחמת העצמאות כבר בקע קול מצפונו, עם השנים הלך ונתגלה יותר ויותר הפן ההומניסטי העמוק שלו, ולא רק ביחסו לטבע ולחי ולצומח ולדיונות שבארצנו ולנופיה אותם צייר במילים רבות ועזות, אלא שבדומה לאותו “הדוד משה” שהתקרב לקבוצת “ברית-שלום” שביקשה להשיח עם שכינינו הערבים; 

כך גם ס. יזהר גילה בשנותיו הרבות אמפטיה ספרותית רבה לאדם באשר הוא אדם, ואפילו הוא “השבוי” במלחמתה הצעירה של המדינה על חייה, וליבו יוצא לאנשים שהיו וגורשו מ”חירבת חיזעה”, וש“במקומם יבואו עולים… ויהיה כאן יפה”….. 

ועד לדברים הקשים שפרצו ממנו ולא יכול שלא שהטיח בפרצופנו וכתב וגילה, קבל-עם-ועולם, ב”גילוי אליהו”, על איך שעיניו ראו חילים ישראלים נוהגים בגופות חילים מצריים שנהרגו קודם לכן באחד הקרבות :

“ורק שם מאחור ישנו עדיין השדה שהמתים מונחים עליו. ממש כאן לא רחוק. כי פשוט, הקרב נגמר ויש חיים ויש מתים. ומישהו יהיה בא בוודאי לטפל בהם. לא יישארו לעוף השמיים ולחיית הטרף. מתקרבים קצת לקצה הגדר הנופלת לראות שוב ורואים שם כעת מישהו מסתובב בין הגופות, לא אחד אלא אחדים מתהלכים שם, והרובה שלהם מכותף על גבם, הולכים בין ההרוגים ועושים משהו שבתחילה לא מבינים מה הדבר, ואחר-כך רואים שזו בעיטה שהם בועטים בחוד נעליהם, ובועטים ישר ובכוח אל סנטרו של המת, ופתאום גם מבינים שהם בועטים כדי שתעופנה שיני הזהב שלו, וכך גם הסביר החייל שעמד והשתין פה בגדר, שומעים ולא קולטים ולא מאמינים, רוצים להקיא ורוצים לברוח מכאן ולשכוח הכול, אבל הם ממשיכים להם שם בשקידה, גוחנים לראות היטב בין הגוויות, וגם מציצים אם יש מבהיק מן הפה ובועטים. הו, לברוח מכאן מהר ולא לזכור עוד, והיו גם שסובבו בידיהם את פני המת להציץ פנימה, ואחד שם הוריד את הרובה מכתפו ובקת הרובה… להעיף את השיניים החוצה. והיה שם אחד שלקח שמח והטמין דברים בכיס הקטן שבחולצתו, ולא רציתי עוד וברחנו משם, וחזרנו אל פיסת החול הזך.”  (( גילוי אליהו – עמ’ 26-7 ))

ואותו “אולי” שמקודם, אולי גם הוא חל פה בענין המוזיקה, ששזורה בכמה וכמה מיצירותיו והיא מפכה בנפשו – כפי שנבוא לפרט בפוסטים שיבואו אחרי פוסט מקדים זה – ואולי גם אותה, את החולשה מפני המוזיקה – כאותו “פגם גנטי” ועצב-לבב שמו, נחל מאותו ה”דוד משה” ואת המוזיקה הבוקעת מהקופסה המנגנת בביתו של הדוד משה במושבה, ניכס אז וטמן באדמת נפשו הרגישה והדואבת המתפרצת במצלול עשיר של מילים שוצפות כנהר מילים גדול השוטף את השממה והיובש שסביב, והיא מבמבמת ומתנגנת: 

והנה כאן עדותו האמנותית שלו עצמו:

“ואילו בבית הדוד משה היה פטיפון. קופסת פלא יקרת מציאות, ממורטת ונודפת לוֹעזוּת, היתה לדוד משה, ריחנית היתה וקצת נכרית , כאמור, כעשן מקטרת אנגלית, או כטיב יין זר; ותריס היה לה לזו להיפתח, וניצבת היתה על כן מיוחד, ששימש גם ארון תקליטים, וכשאדם בא וטוחן לה בידית שבצלעה, ומניח קלות את הזרוע בעלת הראש העגול, הממוחט – היו פורצים אליו צלילים, ואם עוד יוסיף ויגחן ויצמיד אזנו אל אותו תריס – והיו הצלילים האלה מהמים אליו ותורעים קול גדול, שיהיה משכיח באחת עולם ומלואו ובונה באחת עולם ומלואו, אחר ולא ידוע עד אז. ומעתה אם אך יחליף מחטעל כל צד וצד (כמודפס שם בפירוש” לא תשתמש במחט אלא פעם בלבד ! – שנעשתה לנו כמין סיסמה בת שימושים שונים) ואם יחזור ויטחן בידית, ויכון את הזמן שהדוד משה אינו נם תנומת הצהריים שלו – יכול יוכל אז ולשמוע אין-קץ….”

ס. יזהר “סיפורי מישור” – חבקוק, עמ’ 71-2, הוצאת הקבוץ המאוחד, תשכ”ד ]  


 

 


 פורסם לראשונה ביום  26.4.2009 ב”קפה דה מרקר”, ועודכן בנובמבר 2013

 

 

 

_____________________________________

פוסטים על המוזיקה בכמה מיצירותיו של ס. יזהר

____________________________________

 

[1].. סס. יזהר והמוזיקה – מקדמה – [ “חבקוק”, “גילוי אליהו” ]

[2].. ס. יזהר והמוזיקה –  קופסה נודפת לועזות [ “חבקוק” ]  

[3].. ס. יזהר והמוזיקה – מוזיקה בחירבת מחאז [” ימי צקלג” ]  

[4].. ס. יזהר והמוזיקה – שירת הפוסהרמוניק [“חרלמוב” – צדדיים ]

[5].. ס. יזהר והמוזיקה – בין סיפור לממואר [“חרלמוב” – צדדיים ]

[6].. ס. יזהר והמוזיקה – המורה חרלמוב והידיד חבקין [“חרלמוב” – “חבקוק” ]

[7].. ס. יזהר והמוזיקה – בין “כאן” ו”שם”  [“גילה” – צדדיים ]

[8]מס. יזהר להיינריך היינה וה Der Doppltganger 

[9.]   מס. יזהר לפרנץ שוברט וה Der Doppltganger

[10].   ס. יזהר והמוזיקה – סרנדה של שוברט ל”גילה” [צדדיים]

[11].   ס. יזהר בין האספסת לפרדס  – “אפרים חוזר לאספסת” [החורשה בגבעה]

12].   ס. יזהר “שולה”  כ idée fixe  – [ “מלקומיה יפהפיה” ]

[13] בין ה”כן”  של ס. יזהר ל “yes” של ג’ימס ג’ויס  – {“מלקומיה יפהפיה”} {יוליסס}

[ המשך יבוא…..]

 

 

 

 

 

 

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....