ג’ויס שלא הכרתם : [1] דיוקן האמן כסוציאליסט צעיר
14 במרץ, 2022.
ג’יימס ג’ויס, כבן 22 – דבלין – 1904
ג’יימס ג’ויס – “סוציאליסט” ? !
כדי להסות צִקְצוּקֵי-פליאה ולהנזר מהדחף ‘להיראות מופתעים’ – את הפוסט הזה נפתח בציטוט:
והציטוט הוא מפי בעל הדבר עצמו: ג’יימס ג’ויס במכתב מיום 31.10.1904 שכתב – לאחיו סטניסלאוס בדבלין.
זה אחד המכתבים הראשונים שכתב ג’ויס הביתה לאחר שעזב את דבלין ב 8 באוקטובר 1904 ויצא ליבשת למסע אל הבלתי-נודע.
תאריך המכתב: כשלושה שבועות מאז עזב את מולדתו ולאחר שהצליח למצוא, בדוחק בסיס ארעי ורעוע לפרויקט שעמס על כתפיו : להיות לסופר בעל שם – בכוחה של גלות-מרצון, אליה הוליך את עצמו, כשהוא מנסה להשתחרר מאותן: “רשתות” עליהן יכתוב:
בארץ הזאת, כשנשמה של איש נולדת משליכים עליה רשתות כדי שלא תוכל לעוף. אתם מדברים אתי על לאום, על שפה, על דת. עם הרשתות האלה אני מתכוון לנסות לעוף” [ “דיוקן האמן כאיש צעיר” בעמ’ 211 תרגום יותם בן שלום ].
אותן “רשתות” המדכאות שאירלנד, מולדתו, זו “החזירה האוכלת את בניה” [ עמוד 211 הנ”ל ] , מחניקה בהן את בניה, וקם ועשה מעשה, נטל מזוודה ממורטת, צירף אליו את בת-זוגו נורה ברנאקל – אותה הכיר אך כחמישה חודשים קודם לכן – ויצאו למסעם.
המסע החל בדבלין, ומשם ללונדון, דילג לפאריז והמשיך לציריך שבשוויץ ומשלא נמצא לו מקום ללמד בו אנגלית בבתי הספר לשפות – “ברליץ” שבאותן ערים – נאלץ להרחיק עד לטריאסטה הרחוקה – בכל הערים הללו – נדחה :
מסלול המסע מדבלין עד לטריאסטה
מ-8 לאוקטובר עד ה 20 לאוקטובר 1904
בכורח-הנסיבות, עלה על ספינה המוליכה נוסעים, ולאחר שיט בן כארבע שעות דרומה – ירד לחופה של העיר הנידחת פולה, שהיתה באותה עת הבסיס הימי העיקרי של האימפריה האוסטרו-הונגרית בים האדריאטי, הגיע לעיר פולה, לשם כיוון אותו – מי יראה בעניו כמלאך-המושיע שנשא את השם המרנין:
אלמידאנו ארטיפוני
אלמידאנו ארטיפוני – 1911 Almidano Artifoni
אלמידאנו ארטיפוני – שהיה המנהל של בית הספר לשפות “ברליץ” בטריאסטה – בחושיו המסחריים החדים זיהה הזדמנות עיסקית ופתח סניף של בית הספר בפולה – כשקהל היעד שלו היו קציני הים ששירתו בבסיס הימי שבעיר – וכך יכול היה להציע לג’יימס ג’ויס – מקום עבודה בו יוכל ללמד אנגלית – ולהתפרנס. וממקום זה: בעיר פולה – הזדרז לשלוח מכתב לאחיו – סטניסלאוס – ותלה את העזרה שזכה לה בהיותו של המיטיב “סוציאליסט – כמוני” .
וכמחוות-הוקרה מ”סוציאליסט” ל”סוציאליסט” גמל לו ג’יימס ג’וייס כשקרא לאחד מגיבורי ‘יוליסס’ על שמו – ושם בפיו מילים באיטלקית בניב טריאסטני:
יוליסס – הפרק “הסלעים הנודדים” בעמוד 272
כיוון שזה מקרוב הגיע ג’ויס לטריאסטה ולפולה הנידחת – שהיתה אותה עת בסיס ימי ראשי של האימפריה האוסטרו הונגרית בים האדריאטי, עדיין לא הספיק להתערות במקומו החדש – מסתבר שנשא עימו ממולדתו ומעירו דבלין אותם “רעיונות סוציאליסטיים” בהם עטר את עצמו. וראוי לבחון את הרקע ואת הבסיס לרוחות אלה בליבו של התלמיד לשעבר של בתי הספר הקתוליים-ישועים, וביחוד על רקע התגובה הריגשית האוהדת שחלק כלפי המנהל שלו – גם מאוחר יותר כאשר במכתב נוסף שכתב לאחיו ביום 12.7.1905 מטריאסט – [ לאחר שכבר שהה כ 10 חודשים במחיצתו ותחת הנהלתו של אותו ארטיפוני ] מצא לקשר בין בין התנהגותו האנושית והחמה כלפיו ובין היותו “סוציאליסט” ולא כאחוה בין שניים ששניהם חונכו על ברכי האחוה הנוצרית-קאתולית…
וכה כתב במכתב [ שכאן תרגומו לעברית – התרגומים לעברית מעשה ידי הח”מ יופיעו בצבע חום ] [ ג’ימס ג’ויס – המכתבים כרך II בעמוד 94 ] :
” … המשטר של בתי הספר האלה [ לשפות ] הוא שלטון טרור ושאני צריך להיות במצב הרבה יותר מבועת אלמלא כל כך הרבה מהתלמידים שלי (אצילים ומכובדים [סיניורי ] ועורכים ואנשים עשירים) שיבחו אותי מאוד באזני המנהל [ ארטיפוני- ו’ ] שבהיותו סוציאליסט היה רגיש לנהוג כלפי לפי המתבקש והראוי…”
כפי שנראה בהמשך, גם במעלה הקריירה הספרותית שלו יזכה ג’ויס לתמיכה [ לרבות תמיכה כספית משמעותית ביותר ] דווקא מדמויות בעלות השקפות סוציאליסטיות כשהבולטת בהן היתה הפטרונית שלו : Herriet Shaw Weaver
1907 Herriet Shaw Weaver
סוציאליסטית ופטרונית
עדותו של האח סטניסלאוס ג’ויס
סטניסלאוס ג’ויס
סטניסלאוס, שהיה צעיר מג’יימס בכ 3 וחצי שנים, ליווה את אחיו במהלך חייו והקרירה הספרותית שלו. חילופי המכתבים בינהם מהווים מקור עשיר לאינפורמציה על חייו של הסופר. לימים יפרסם סטניסלאוס כמה ספרים העוסקים באחיו. שהמפורסם שבהם הוא : My Broder’s Keeper – “שומר אחי…”
סטניסלאוס כתב גם יומן / רשימות שפורסמו תחת השם : The Dublin Diary of Stanislaus Joyce ובו מצאנו התייחסות של סטניסלאוס לאחיו כ“סוציאליסט”
ברישום מתאריך 13 באוגוסט 1904 – כלומר כחודשיים לפני שג’ויס עזב את אירלנד, מנסה האח הצעיר לאפיין את ג’יימס – אז כבן 22: וכותב:
“The word ‘scientific’ is always a word of praise in his mouth. I, too, admire the scientific method, but I see that it existed and was practiced long before science became so churlish as it is now. On one point allied to this I differ with him altogether. He wishes to take every advantage of scientific inventions, while I have an unconquerable prejudice against artifice—outside special appliances and instruments.
[ … ]
Jim boasts – for he often boasts now – of being modern. He calls himself a socialist but attaches himself to no school of socialism.
He marks the uprooting of feudal principles. Besides this, and that subtle egoism which he calls the modern mind, he proclaims all kinds of anti-Christian ideals—selfishness, licentiousness, pitilessness. What he calls the domestic virtues are words of contempt in his mouth. He does not recognize such a thing as gratitude. He says it reminds him of a fellow lending you an overcoat on a wet night and asking for a receipt.”[The Dublin Diary of Stanislaus Joyce, Cornell university press Ithaca, New York p. 49
ובתרגום לעברית:
“המילה ‘מדעי’ היא תמיד מילת שבח בפיו. גם אני מעריץ את השיטה המדעית, אבל אני רואה שהיא הייתה קיימת והייתה נהוגה הרבה לפני שהמדע הפך להיות כל כך עיקש כמו שהוא כיום. בנקודה אחת אני שונה ממנו לחלוטין. הוא רוצה לנצל כל יתרון של המצאות מדעיות, בעוד שלי יש דעה-מגובשת בלתי ניתנת לשכנוע נגד מלאכותיות – פרט למתקנים ומכשירים מיוחדים.
[ … ]
ג’ים מתרברב – הוא מתרברב לעתים קרובות עכשיו – בכך שהוא מודרני. הוא מכנה את עצמו סוציאליסט אבל לא מתחבר לשום אסכולה של סוציאליזם.
הוא מדגיש את עקירת העקרונות הפיאודליים. פרט לזה, האגואיזם העדין שהוא מכנה המוח המודרני, הוא מכריז על כל מיני אידיאלים אנטי-נוצריים – אנוכיות, זלזול, חוסר רחמים. מה שהוא מכנה המעלות הביתיות הן דברי בוז בפיו. הוא לא מזהה דבר כזה הכרת תודה. הוא אומר שזה מזכיר לו בחור שהשאיל לך מעיל בלילה רטוב ומבקש קבלה”.[ “יומן דבלין” של סטניסלאוס ג’ויס, הוצאת אוניברסיטת קורנל Ithaca, New York עמוד 49]
נוכל לצטט כאן גם דברים שכתב ריצ’ארד אלמאן RICHARD ELLMANN – הביוגרף המובהק של ג’ויס – מהם ניתן ללמוד על משיכתו והתענינותו של ג’ויס – עוד בהיותו בדבלין, ברעיונות סוציאליסטיים:
לפי ריצ’ארד אלמן בשנים 1902-3 כאשר ג’ויס, שהתפקר מן הדת ומאס בכנסיה הנוצרית-קאתולית של אירלנד, על ברכיה גדל וחונך – ובעודו מחפש את דרכו:
“השתתף מדי פעם במפגשים של קבוצה סוציאליסטית ברחוב הנרי, שם דנו נביאים של היום החדש שהיו מתונים יותר ממרקס. ” בדרך לחלוקה מחדש של העושר.. [ אלמאן, ג’יימס ג’ויס בעמ’ 142 ]
במקביל קרא ג’ויס גם בכתביהם של הוגים שנמנו על הזרם האנרכיסטי בשמאל האירופאי:
‘Among the many whose works he had read may be mentioned Most, Malatesta, Stirner, Bakunin, Kropotkin, Elisee Reclus, Spencer, and Benjamin Tucker, whose Instead of a Book proclaimed the liberty of the non-invasive individual. He never read anything by Karl Marx except the first sentence of Das Kapital and he found it so absurd that he immediately returned”
ובתרגום לעברית:
“מבין הכתבים שקרא ניתן למנות את כתביהם של Most, Malatesta, Stirner , באקונין, קרופוטקין, אליזי רקלוס, ספנסר ובנג’מין טאקר, שבמקום ספר הכריזו על חירותו של הפרט הלא פולשני.
הוא מעולם לא קרא דבר מאת קרל מרקס מלבד המשפט הראשון של Das Kapital [ “הקפיטל” – ו’ ] והוא מצא אותו כל כך אבסורדי עד שהחזירו מיד … ״.
הסיפור “מקרה מצער” – A Painful Case / “דבלינאים”
הסיפור הקצר “מקרה מצער” A Painful Case שהוא הסיפור ה 11 בקובץ “דבלינאים” [ שהדמויות המופיעות בהם הן דמויות של פשוטי עם – החיים בעוני ובמצוקה – חומרית ורוחנית – כשהשפעתויהם של הנריק איבסן הנורווגי וגרהרד האופטמן הגרמני – שני סופרים הנמנים על הזרם הראיאליסטי ואף הנאטורליסטי של הספרות המפנה המאה ה 19 והמאה העשרים ] . בסיפור זה אותו החל ג’ויס לכתוב בעת שהותו בטריאסטה בחודש יולי 1905 מספר את סיפורו של :
“מר ג’יימס דאפי [ש] גר בצי’יפאפלייזור [ שהוא פרוור במערבה של דבלין ] מפני שרצה לגור רחוק ככל האפשר מן העיר שעם תושביה נמנה ומפני שכל פרווריה של דבלין היו בעיניו עלובים, מודרניים ויומרניים” [ ג’יימס ג’ויס – דבלינאים , “קרה מצער” עבוד מחדש של תרגומו של אברהם יבין לתרגום משנת 1971 – הוצאת עם-עובד בעמ’ 120 ]
סיפור זה יכול להדגים את הזיקות שניתן למצוא בין המעשה הספרותי – פרי יצירתו של הסופר ג’יימס ג’ויס והשימוש שהסופר עושה בהרמזים ואנקדוטות מן הביוגרפיה האישית שלו – הנרמזים ומשתלבים בסיפור הבדיוני.
לא כאן המקום לנתח את הסיפור ולא נרחיב ולא נעמיק בסיפור עצמו כאן [ ונשאיר זאת לעת-מצוא ] – כאן נצביע על 2 הרמזים המופיעים בסיפור עצמו – המהדהדים עובדות ביוגרפיות מחייו האישיים של ג’יימס ג’ויס .
בסיפור “מקרה מצער” המספר על מר ג׳יימס דאפי, מתגלים, באופן כללי כמה קווי דמיון לג’ויס עצמו: כגון שגיבור הסיפור – הוא איש-ספר ומושך בקולמוס הסופרים והמתרגמים: ג’ויס בחר לאזכר בשמם המפורש את שמותיהם של ספרים אחדים המצויים על מדפי העץ הלבנים של ספרייתו של הגיבור – שמכל השמות בחר לו דווקא את השם “ג’יימס” ! :
“כלי כתיבה היו תמיד על המכתבה. ובתוך המכתבה היה מונח כתב־יד של תרגום “מיכאל קרמר” של האופטמן, שהוראות הבימוי לו נכתבו בדיו סגולה, וצרור דק של ניירות מחוברים בתיבת נחושת” [ ג’יימס ג’ויס “דבלינאים” בעמ’ 120 ]
לא היינו מוצאים לציין עובדה ‘שולית’ שכזו אילמלא מצאנו כי ג’ויס עצמו הושפע מהסופר והמחזאי הגרמני גרהרט האופטמן כפי שמצאנו כתוב ב:
CRITICAL COMPANION TO JAMES JOYCE by: NICHOLAS FARGNOLI MICHAEL PATRICK GILLESPIE
A Literary Reference to His Life and Work
“Hauptmann, Gerhart (1862–1946) He was a German dramatist and novelist, recipient of the Nobel Prize in literature in 1912.
His play Vor Sonnenaufgang (Before sunrise), written in 1889, helped introduce NATURALISM into the German theater. Hauptmann’s play was influenced by Henrik IBSEN and, as did many of Ibsen’s works, it caused considerable controversy at its first performance.
Hauptmann’s naturalistic drama, with its emphasis on social protest and realistic representation of working-class conditions, appealed to Joyce, who at that time had pronounced Socialist sympathies, and as a linguistic exercise he translated Vor Sonnenaufgang and another play, Michael Kramer, in the summer of 1901.
ובתרגום לעברית
Hauptmann, Gerhart J. R. (1862–1946) – מחזאי וסופר גרמני, חתן פרס נובל לספרות ב-1912.
מחזהו Vor Sonnenaufgang (לפני הזריחה), שנכתב ב-1889, עזר ללהציג את הנטורליזם לתיאטרון הגרמני. המחזה של האופטמן הושפע מהנריק איבסן, וכמו רבות מיצירותיו של איבסן, הוא עורר מחלוקת ניכרת עם ביצועו הראשון.
הדרמה הנטורליסטית של האופטמן, ששמה דגש על מחאה חברתית וייצוג ריאלי של תנאי מעמד הפועלים, השפיעה על ג’ויס, שבאותה תקופה הביע אהדה לסוציאליזם, וכתרגול לשוני תרגם את “לפני הזריחה” ומחזה נוסף של האופטמן , “מייקל קרמר”, בקיץ 1901″.
על רקע הדברים שציטטנו לעיל מהביוגרפיה שחיבר ריצארד אלמאן, שציין כי בשנים 1902-3 השתתף ג’ויס “במפגשים של קבוצה סוציאליסטית ברחוב הנרי ” מענין לקרוא את הקטע הבא מעמ’ 124 בסיפור : “מקרה מצער” :
“… הוא סיפר לה שפרק זמן לקח חלק באספות של “מפלגה סוציאליסטית אירית” אחת, שם חש שהוא דמות נבדלת בקרב שני מניינים של פועלים מפוכחים בעליית גג מוארת במנורת נפט דלה. כאשר התפרדה המפלגה לשלוש סיעות, שלכל אחת מהן מנהיג משלה ועליית גג משלה, חדל להשתתף. ויכוחיהם של הפועלים, כך אמר, היו רהויים יותר מדי והתעניינותם בשאלות שכר היתה מוגזמת. הוא ראה בהם ריאליסטים קשוחי ארשת וחש שהם מתעבים את הדייקנות שהיא פריו של פנאי שאינו בהישג ידם. שום מהפכה חברתית, כך אמר לה, מסתבר שלא תטלטל את דבלין עוד כמה מאות שנים.
היא שאלה אותו מדוע אינו מעלה את מחשבותיו על הכתב. לשם מה, שאל אותה בלגלוג מחושב, כדי להתחרות במפריחי המליצות הריקות, שאינם מסוגלים לחשוב מחשבה רצופה אפילו שישים שניות? כדי להעמיד את עצמו לביקורתו של מעמד בינוני מטומטם שהפקיד את מוסריותו בידי שוטרים ואת האמנויות שלו בירי אמרגנים ?” [ עמוד 124 ]
ג’יימס ג’ויס ברומא [ מ 1.8.1906 עד 7.3.1907 ]
בסוף חודש יולי 1906 עזב ג’יימס ג’ויס עם זוגתו נורה ובנם התינוק ג’ורג’יו את טריאסטה ועבר לרומא כדי לעבוד בתרגום וניסוח מכתבים באנגלית בבנק Nasi – Kolb and Schumacher שברומא. היה זה נסיון לשפר את הכנסתו העלובה כמורה לאנגלית בבית הספר לשפות “ברליץ” שבטריאסטה.
מה שמביא אותנו לעקוב אחר תקופת שהותו של ג’ויס ברומא, היא ההתענינות עד שגילה, כפי שעולה מקריאה במכתביו באותה תקופה ברעיונות סוציאיסטיים ואף בפעילות הסוציאליסטית שרומא היתה משופעת בה באותה תקופה.
נראה לנו כי הצגה מסודרת לפי תאריכי הכתיבה של המכתבים הרלונטיים ששיגר ג’יימס ג’וייס [ ג’ים ] לאחיו סטניסלאוס ג’ויס [ סטאני ] – ידגימו את הענין המוגבר שגילה ג’ים בעת שהותו ברומא במה שנכנה להלן “הסוגיה הסוציאליסטית”. – כלומר ננסה להראות כי ג’ים הצעיר – גילה ענין רב ואף מעורבות אינטלקטואלית / ריגשית בתנועה הסוציאליסטית האיטלקית – שלהבדיל מזו החלשה והשולית שבעירו דבלין – היתה בעלת השפעה וכח ניכרים ברומא של שנת 1906 !
מכתבי ג’יימס ג’ויס לאחיו סטניסלאוס – לפי סדר תאריכיהם :
מכתב מיום 19.8.1906
כשלושה שבועות לאחר שהגיע לרומא כותב גים לאחיו כי הוסיף 3 פיסקאות לסיפור “מקרה מצער” אותו כתב בחודש יולי 1905 בטריאסטה.
“I have written three paragraphs to add to A Painful Case, but I don’t know if I can rewrite it.”
“כתבתי שלוש פסקאות כתוספת ל”מקרה מצער”, אך איני יודע האם אוכל לשכתב את הסיפור.”
האם הפיסקאות השהוספו הן הפיסקאות שציטטנו לעיל על הזיקה הישירה של ג’יימס דאפי [ גיבור הסיפור ] – כמו ג’יימס ג’ויס [ הסופר עצמו ] להשתתפות באסיפות של “מפלגה סוציאליסטית” – האם ביקש ג’ויס לחזק את הניחוח של “היותו “סוציאליסט” בהשפעת האוירה שהספיק לספוג ברומא ?
– אין לדעת.
בהמשכו של המכתב מיום 19.8.1906
פונה ג’ים ושואל את אחיו:
“Have you seen that there is a split in the socialistic camp here between Ferri [ Enrico Ferri (1856-1929), editor of the socialist newspaper Avanti from 1904] and your friend Labriola? [ Arturo Labriola (1873-1959), Neapolitan socialist.]
“האם הבחנת, שנוצר פיצול במחנה הסוציאליסטי בין פרי [ אנריקו פרי 1855-1929 עורך של העתון הסוציאליסטי אוונטי משנת 1904 ] לחברך לבריולה? [ ארטורו לבריולה 1873-1959 – סוציאליסט מנאפולי ? ]
שני ביטאוניה של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית:
Avanti [ בתרגום “קדימה” ] היה ביטאונה הרשמי של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית [ החל הופעתו בשנת 1896 ] שהיה כלי הביטוי והתעמולה העיקרי – של המפלגה הסוצמיאליסטית האיטלקית ]
כרזת פרסומת ל”אוונטי” משנת 1896 –
ביטאונה של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית
L’Asino [ בתרגום “החמור” ] שהמוטו שלו היה :
“come il popolo è l’asino: utile, paziente e bastonato”
” like the people: the donkey is useful, patient and stubborn”
“כמו האדם – החמור הוא שימושי, סבלני ועקשן”
היה זה שבועון סטירי סוציאליסטי בהשקפת עולמו הבסיסית שפורסם ברומא משנת 1892 ועד 1925 [ שהצליף באמצעות הומור וקריקטורות עוקצניות להפצת המסרים הסוציאליסטיים. עיתון זה החזיק מעמד עד שנת 1925 ונסגר לאחר שבניטו מוסוליני שהיה מנהיג סוציאליסטי ועורך האוונטי מדצמבר 1912 ועד שהופרש מהמפלגה הסוציאליסטית בשל העמדות הפרו מלחמתיות שהיטא – בניגוד לעמדת המפלגה הסוציאליסטית ועם הצטרפות איטליה למלחמת העולם הראשונה [ במרץ 1914 ] – סולק מהמפלגה הסוציאליסטית – אז יסד מוסוליני את העתון שלו : Il Popolo D’italha [ “העם האיטלקי” ] ומכאן והלאה החל את המהלך הפשיסטי שלו וכאשר התחזק בשלטונו – החניק וסגר את כל עתוני האופוזיציה וכך נסגר גם העתון הסטירי L’Asino
המכתב מיום 9.9.1906
במכתב שכתב ג’ים לסטניסלאוס אחיו הוא מציין כי שלח לו גליונות של שני הביטאונים של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית : את Aanti [ “קדימה” ] וכן גליונות של השבועון הסאטירי “L’Asino” – דבר ממנו ניתן להסיק כי נושאים אלה היו קרובים לליבו ושיתף בהם את אחיו:
“I sent you Avanti was that it contained an article either of Lombroso or of Gorki. Maybe I sent you the wrong copy.
I also sent you a copy of”: L’Asino.”
“שלחתי לך אוונטי שהכיל מאמר של לומברוזו או של גורקי. אולי שלחתי לך את העותק הלא נכון.
שלחתי לך גם עותק של : L’Asino.”
המכתב מיום 30.9.1906 – רעיון לסיפור חדש ל”דבלינאים” כשגיבורו “Mr Hunter “
במכתב מיום זה – לפתע מופיע הקטע – כתוספת : “נזכרתי בדבר” [ מספר 2 ] קטע שלכאורה לא שייך לעניננו: אך מצאנו לאזכרו כאן – על פי סדר התאריכים של המכתבים – בתקופה שהתענינותו של ג’ויס בסוציאליזם היתה ב”הילוך-גבוה” כפי שעולה מהתכתבויותיו;
במכתב זה תופיע תוספת בסגנון “נ”ב [ כלומר “נזכרתי בדבר” – תוספת אותה מוסיפים בסוף מכתב כשנזכרים בפרט שלא אוזכר כראוי במכתב גופו. במקרה זה הפרט – למרות שהוא שולי…יכול ללמד משהו על הלכי נפשו של ג’ויס באותה תקופה “סוציאליסטית” בחייו ברומא:
הוא נזכר לכתוב לאחיו:
“P.P.S. I have a new story for Dubliners in my head. It deals with Mr Hunter.”
וריצארד אלמאן, עורך המכתבים מוסיף בהערה:
[ The story was to be entitled, ‘Ulysses.’ Joyce never wrote it, but, as he frequently said in later life, his book Ulysses had its beginnings in Rome. Alfred H. Hunter was a Dubliner, rumoured to be Jewish and to have an unfaithful wife ]
“P.P.S. יש לי בראש סיפור חדש לדבלינאים. הוא עוסק במר האנטר.”
[ הערת ריצ’ארד אלמאן: “הסיפור היה אמור לקבל את הכותרת, ‘יוליסס’. ג’ויס מעולם לא כתב אותו, אבל, כפי שאמר לעתים קרובות מאוחר יותר בחייו, ספרו יוליסס התחיל ברומא. אלפרד ה. האנטר היה דבלינאי, לפי השמועות היה יהודי ואשתו לא שמרה לו אמונים”
כפי שנראה להלן, הנושא של אותו “מר הנטר” והסיפור שנועד להקרא “יוליסס” המשיך לרצד במוחו של ג’ויס גם בהמשך. ונוסיף על כך בהמשך.
קונגרס המפלגה הסוציאליסטית ברומא 7-10 לאוקטובר 1906
ביום 7 באוקטובר נפתח בטקס חגיגי הקונגרס התשיעי הארצי של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית ברומא.
תצלום הפתיחה החגיגית של הקונגרס התשיעי של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית – רומא 7 לאוקטובר 1906
וכאן תצלום של קהל המשתתפים בדיוני ההקונגרס כפי שפורסם בעתון – “אילוסטרציונה איטלינה ” בתאריך 14 לאוקטובר 1906:
ביום 8 לאוקטובר פרסם העתון Avanti גליון מיוחד שהוקדש לדיווח על דיוני הועידה שנערכו ביום 8 לאוקטובר 1906:
גליון “אוונטי” מיום 8 לאוקטובר 1906 המודיע על הקונגרס הלאומי ה – IX
המכתב מיום 9.10.1906
ג’יימס ג’ויס, שעבד כפקיד בבנק לא השתתף [ כנראה לא יכול היה להתפנות מימי העבודה כדי להשתתף באופן פיזי בכינוס הפוליטי שהתכנס בימים 7 עד 10 לאוקטובר 1906 ברומא ] אך הוא עקב אחריו בענין רב: במכתב מיום 9 לאוקטובר – דיווח לאחיו על הכינוס – כפי שלמד עליו מהפרסום בעתון Avanti;
מכתב זה מגלה לנו עד כמה היה ג’ויס מעורב במתרחש באותו כינוס פוליטי של המפלגה הסוציאליסטית.
במכתב הוא מציין במפורש :
” I am following with interest the struggle between the various socialist parties here at the Congress.
“Labriola spoke yesterday, the paper says, with extraordinarily rapid eloquence for two hours and a half.”
“אני עוקב בעניין אחר המאבק בין הקבוצות הסוציאליסטיות השונות כאן בקונגרס. Labriola [ מפלגתו של ארתורו לבריולה הפסידה לשילוב של הרפורמים והאינטגרליסטים בקונגרס הסוציאליסטי ] דיבר אתמול, אומר העיתון, ברהיטות מהירה במיוחד במשך שעתיים וחצי.”
אותו לביולה – הוא ארטורו לבריולה – שג’ויס יציין בהמשך כי הוא מענין אותו מאוד – היה אחד ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית – שהיה שייך לזרם הסנדיקליסטי.
ארטורו לבריולה עם חבריו להנהגת המפלגה הסוציאליסטית – 1908
ג’ויס ציין כי נאומו של לבריולה – שנודע כנואם כריזמטי – נמשך כשעתיים וחצי [ על פי הדיווח בעתון אוונטי” ] וננאם ב”רהיטות מהירה במיוחד” מכאן ואילך יעבור ג’ויס לערוך השואה בין המנהיג הכאריזמטי שהתבלט בנאומו באותו קונגרס :
ואכן עיון בדף העתון יגלה כי במרכז העמוד ניתן דיווח מתומצת של אותו נאום בליווי רישום דמותו של ארטורו לבריולה – נואם:
| ארטורו לבריאולה – ב”אוונטי” – 8.10.1906 | ארטורו לבריאולה – נואם בנאפולי 1914 |
|
 |
מכאן ואילך יעבור ג’ויס להשוות בין ארטורו לבריולה לארתור גריפית – מנהיג ה”שיין-פיין” [ התנועה שהקים שמשמעות שמה היא “אנו-לעצמנו” כמודל של התנגדות לא אלימה לשלטון הכיבוש הבריטי – שעניקר מאמציו לכונו שלטון עצמי אירי ובכך להתנתק נבריטניה הגדולה ששלטה באותה עת באירלנד.
“He reminds me somewhat of Griffith. He attacked the intellectuals and the parliamentary socialists. He belongs or is leader of the sindacalists. They are trades-unionists or rather trade-unionists with a definite antisocial programme. Their weapons are unions and strikes. They decline to interfere in politics or religion or legal questions. They do not desire the conquest of public powers which, they say, only serve in the end to support the middle-class government. They assert that they are the true socialists because they wish the future social order to proceed equally from the overthrow of the entire present social organization and from the automatic emergence of the proletariat in trades-unions and guilds and the like. Their objection to parliamentarianism seems to me well-founded but if, as all classes of socialists agree, a general European war, an international war, has become an impossibility I do not see how a general international strike or even a general national strike is a possibility. The Italian army is not directed against the Austrian army so much as against the Italian people. Of course, the Sindacalists are anti-militarists but I don’t see how that saves them from the logical conclusion of revolution in a conscriptive country like this. It is strange that Italian socialism in its latest stage should approach so closely the English variety.”
“הוא מזכיר לי קצת את גריפית Griffith. הוא תקף את האינטלקטואלים ואת הסוציאליסטים הפרלמנטריים. הוא שייך או מנהיג הסינדקאליסטים. הם אנשי איגודים מקצועיים או ליתר דיוק איגודים מקצועיים עם תוכנית אנטי-חברתית מובהקת. הנשק שלהם הוא איגודים ושביתות. הם מסרבים להתערב בפוליטיקה או בדת או בשאלות משפטיות. הם אינם חפצים בכיבוש סמכויות ציבוריות אשר, לדבריהם, רק משמשות בסופו של דבר לתמיכה בממשלת מעמד הביניים. הם טוענים שהם הסוציאליסטים האמיתיים, משום שהם רוצים שהסדר החברתי העתידי יתקדם באופן שווה מהפלת הארגון החברתי הנוכחי ומהופעתה האוטומטית של הפרולטריון באיגודי עובדים וגילדות וכדומה. ההתנגדות שלהם לפרלמנטריות נראית לי מבוססת, אבל אם, כפי שמסכימים כל מעמדות הסוציאליסטים, מלחמה אירופית כללית, מלחמה בינלאומית, הפכה לבלתי אפשרי, אני לא רואה איך שביתה בינלאומית כללית או אפילו שביתה לאומית כללית היא אפשרות. הצבא האיטלקי אינו מכוון נגד הצבא האוסטרי אלא נגד העם האיטלקי. כמובן, הסינדקאליסטים הם אנטי-מיליטריסטים, אבל אני לא רואה איך זה מציל אותם מהמסקנה ההגיונית של מהפכה במדינה מגויסת כמו זו. זה מוזר שהסוציאליזם האיטלקי בשלב האחרון שלו צריך להתקרב כל כך מקרוב למגוון האנגלי”;
המכתב מיום 18.10.1906
ממכתב נוסף שכתב ג’ים לאחיו סטניסלאוס ביום 18.10.1906 יכולים אנו ללמוד על הענין שהמשיך ג’ויס לגלות במתרחש בהנהגת ובתוככי ההמפלגה הסוציאליסטית האיטלקית [ כאילו היה חבר מן השורה בה…]:
“I suppose you read that as a result of the socialist congress the two sub-editors of the Avanti resigned. Ferri replaced them by Cicotti, formerly editor of the Lavoratore of Trieste and – Labriola, who is to be the German correspondent of the paper? The funny part is that the two who resigned are members of the party of which L is the head. Labriola is a person who interests me very much.” [ page 183 ]
“אני מניח שקראת שבעקבות הקונגרס הסוציאליסטי התפטרו שני עורכי המשנה של ה-Avanti
. Ferri החליף אותם ב-Cicotti, לשעבר עורך ה-Lavoratore of Trieste ו-Labriola, שעתיד להיות הכתב הגרמני של העיתון. הקטע המצחיק הוא שהשניים שהתפטרו הם חברים במפלגה של’ עומד בראשה. לבריולה הוא אדם שמאוד מעניין אותי”. [עמוד 183]
באותו מכתב מספר גויס לאחיו על אנקדוטה משעשעת שהתרחשה במסעדת פועלים אחת בה סעד את ליבו.
לפי סיפורו הוא ישב במסעדה ואכל ותוך כדי קריאה בעתון Avanti העיר הערה כל שהיא ביחס לקונגרס המפלגה הסוציאליסטית… ובנו של בעל המסעדה שסעד בשולחן ליד שאל
“Zio, e socialista il Signor Giacomo ?’’ [ “דוד, סיניור ג’אקומו ( = ג’יימס באיטלקית ) הוא סוציאליסט ? ” ]
והדוד שפיו היה מלא באוכל סינן :
“un po’ di tutto” [ הוא מעט מכל דבר…” ]
המכתב מיום 6.11.1906
אנו מביאים ציטוט ממכתב זה לא רק בשל ההתיחסות המפורשת של ג’ויס לפוליטיקה האירית אלא בעיקר להזקקותו לביטויים שמקורם בעגה הסוציאליסטית: כגון : The Irish proletariat has yet to be created [ הפרולטריון האירי עדיין לא נוצר ]
“You ask me what I would substitute for parliamentary agitation in Ireland. I think the Sien Fein policy would be more effective. Of course I see that its success would be to substitute Irish for English capital but no-one, I suppose, denies that capitalism is a stage of progress.
The Irish proletariat has yet to be created. A feudal peasantry exists, scraping the soil but this would with a national revival or with a definite preponderance of England surely disappear.
I quite agree with you that Griffith is afraid of the priests – and he has every reason to be so. But, possibly, they are also a little afraid of him too. After all, he is holding out some secular liberty to the people and the Church doesn’t”
“אתה שואל אותי מה הייתי מחליף בתסיסה פרלמנטרית באירלנד. אני חושב שמדיניות שיין פיין תהיה יעילה יותר. כמובן שאני רואה שהצלחתה תהיה להחליף את את האנגלית באירית אבל אף אחד, אני מניח, לא מכחיש שהקפיטליזם הוא שלב של התקדמות. הפרולטריון האירי טרם נוצר. קיימת איכרות פיאודלית, שמגרדת את האדמה, אבל זה ייעלם עם תחייה לאומית או עם שליטה מובהקת של אנגליה. אני די מסכים איתך שגריפית’ מפחד מהכמרים – ויש לו את כל הסיבות לכך. אבל, אולי, הם גם קצת מפחדים ממנו. אחרי הכל, הוא ממבטיח חירות חילונית לעם והכנסייה לא”
בהמשכו של אותו מכתב מה מיום 6.11.1906 ג’ויס כותב:
“Of course you find my socialism thin. It is so and unsteady and ill-informed. You are wrong, however, in supposing that the intellectuals taught Labriola socialism. Intellectualism, instead, is a partial development, an alloy of sociological liberalism, of the original socialism which was really nothing but the manifesto of a class.
“כמובן שאתה מוצא את הסוציאליזם שלי רזה. זה כל כך לא יציב ולא מיודע. אתה טועה, עם זאת, בהנחה שהאינטלקטואלים לימדו את סוציאליזם לבריולה. אינטלקטואליזם, במקום זאת, הוא התפתחות חלקית, סגסוגת של ליברליזם סוציולוגי, של הסוציאליזם המקורי, שבאמת לא היה אלא מניפסט של מעמד.”
ועתה יעבור לערוך השוואות בין שני המנהיגים של המפלגה הסוציאליסטית : פרי ולבריולה: ניתוח המעיד עד כמה ההבדלים האישיים בין השניים והבדלי הגישות ונקודת המוצא של כל אחד מהם – טרדו את מנוחתו.
רק אדם קרוב ומעורב – ירד לפרטים כאלה.
על בסיס חומר זה נראה כי הכותרת שניתנה לרשימה זו “ג’יימס ג’ויס – דיוקן האמן כסוציאליסט צעיר” מתארת את ג’ויס הצעיר – בין השנים 1903 עד 1907 כשהיה בגיל 21-25 – כקשור לרעיונות הסוציאליזם כפי שרווח באותה תקופה.
“Ferri, for example, seems a more intellectual and capable person than Labriola. But the latter contends that interest in psychiatry and criminology and literature and religion are beside the question. He wishes to hasten directly the emergence of the proletariat. And to do this he would include in his ranks Catholics and Jews, liberals and conservatives.”
“פרי, למשל, נראה אדם יותר אינטלקטואלי ומסוגל מלבריולה. אבל האחרון טוען שהעניין בפסיכיאטריה ובקרימינולוגיה ובספרות ודת הם מעבר לשאלה. הוא רוצה לזרז ישירות את הופעתו של הפרולטריון. ולשם כך יכלול בשורותיו קתולים ויהודים, ליברלים ושמרנים.”
המכתב מיום 13.11.1906 – “Mr Hunter ” – חוזר :
במכתב זה – לפתע חוזר ג’ים ל”מר הנטר” ושואל את אחיו :
“How do you like the name for the story about Hunter ?”
“עד כמה אתה אוהב את השם [ הכוונה ל”יוליסס” – ו’ ] עבור הסיפור על מר הנטר ?
המכתב מיום 3.12.1906 – “Mr Hunter ” – חוזר שנית :
במכתב נוסף זה שוב עולה שמו של אותו “מר הנטר” שאינו מש מהגיגיו של ג’יימס ג’ויס:
Explain how it is that while Byrne and Pappie and Mrs Cosgrave formed a true opinion of O.G. I, with more opportunity, formed an untrue one. Send me an account of the last supper: it will amuse me even if I never write the story. Write to me also about Hunter.
הסבירו איך זה בעוד שבירן ופפי וגברת קוסגרייב גיבשה דעה אמיתית לגבי O.G. אני, עם יותר הזדמנות, קיבלתי רושם לא נכון. שלח לי דיווח על הסעודה האחרונה: זה ישעשע ותי גם אם אני אף פעם לא אכתוב את הסיפור. כתוב לי גם על האנטר.”
מ “Mr Hunter” ל “Mr Leopold Bloom “…
כיום אנו יודעים כי אותו “מר הנטר”, מי שריכלו עליו שהיה יהודי דבלינאי, שנחלץ לעזרתו של ג’ויס שנפגע בתיגרת שיכורים – ישמש “נקודת הזנק” מעין “אפיפניה” [ “התגלות” ] עבור ג’ויס ממנה [ יחד עם דמויות נוספות שיפגוש במעלה הדרך …] ירקום את דמותו של של ליאופולד בלום ב”יוליסס”
מסתבר כי הענין הרב שמצא בו ג’ויס החל בפליאתו והתפעלותו של ג’ויס ובתחושת האמפטיה שחש והההכרה והתודה שרחש [ אולי מותר להוסיף כאן תחושת ה”סולידריות-הסוציאליסטית” ] כדוגמת תחושות החיבה שחש גם כלפי אלמידאנו ארטיפוני – [ כמו עוד כמה דמויות שזכו ביוליסס ליחס של חיבה ואפילו חיבוב, על יחסם החם כלפי ג’ויס – כשחש במצוקה] – ג’ויס ידע להפגין בדרכו המיוחדת יחס אוהד כלפי אנשים טובים שפגש בדרכו – ובמקרה של מר הנטר כלפי אדם זר לו [ ועוד יהודי – כמו גיבורו ליאופולד בלום… ] – וגם יכול היה להזדהות עימו בתחושת ה’מאהב הנבגד’ [ עד ששוכנע כי לא נבגד על ידי נורה – ושיכן את ליאופולד בלום בבית מטיבו ברחוב אקקלס 7 בדבלין…] כביכול ] והתענין בגורלו של אותו מר הנטר שריכלו מאחרי גבו כי אשתו מצמחת לו קרניים… [ כפי שהנציח את מולי בלום אשתו הבוגדנית של ליאופולד בלום – בניגוד לפנלופה של המרוס – שהתמידה בנאמנותה לאודיסיאוס עשרים שנה !
ענין זה צריך עיון נוסף : וראוי להקדיש לכך פרק נפרד שיבחן – כיצד אותם הלכי רוח “סוציאליסטיים” וה”אחווה-הסוציאליסטית” שתיארנו בדפים אלה לעיל – יהדהדו ב”יוליסס”
האם הציטוט מתוך המונולוג של מולי בלום בפרק “פנלופה” שנביא בזאת יכול לשמש נקודת הזנק ?
“…Our Lord being a carpenter at last he made me cry of course a woman is so sensitive about everything I was fuming with myself after for giving in only for I knew he was gone on me and the first socialist he said He was he annoyed me so much I couldn’t put him into a temper still he knows a lot of mixed up things especially about the body and the inside I often wanted to study…”
“…איך שהוא אמר שאדוננו היה נגר בסוף בכיתי בגללו כי נשים כל כך רגישות ולוקחות כל דבר ללב אחרי זה רתחתי על עצמי שוויתרתי לו אבל זה רק בגלל שידעתי שהוא דלוק עלי והסוציאליסט הראשון הוא אמר היה ישו הוא כל כך עצבן אותי לא הצלחתי להוציא אותו מהכלים אבל הוא בכל זאת יודע די הרבה דברים מפיה ומשם בייחוד על הגוף וכל הבפנים שלנו אני גם תמיד רציתי ללמוד על זה מה שיש לנו בתוך הגוף… [ יוליסס , פנלופה בעמ’ 800 – תרגום יעל רנן ]
המכתב מיום 3.12.1906 – מכתב הפרידה מהסוציאליזם ?
חייו של ג’ויס ברומא התגלו אט אט כקשים ובלתי מספקים – התקוות שתלה בה ובמקום העבודה החדש והאחר – הכזיבו – ביום 1.3.1907 היה כנראה במצב רוח שפוף לחלוטין, ואז ניסח לאחיו מעין מכתב של חשבון נפש – בו בחן את דרכו :
I have come to the conclusion that it is about time I made up my mind whether I am to become a writer or a patient Cousins. I foresee that I shall have to do other work as well but to continue as I am at present would certainly mean my mental extinction. It is months since I have written a line and even reading tires me.
“הגעתי למסקנה שהגיע הזמן שאחליט אם אהיה סופר או דודן-מצפה . אני צופה שאצטרך לעשות גם עבודה אחרת, אבל להמשיך כפי שאני כרגע פירושו ההכחדה הנפשית שלי. עברו חודשים מאז שכתבתי שורה ואפילו הקריאה מעייפת אותי.
וגם כאן יקשור זאת לענינו ב”סוציאליזם” ויכתוב:
“The interest I took in socialism and the rest has left me. I have gradually slid down until I have ceased to take any interest in any subject.”
“העניין שגיליתי בסוציאליזם וכל השאר עזב אותי.ירדתי בהדרגה עד שהפסקתי להתעניין בכל נושא שהוא”
I look at God and his theatre through the eyes of my fellow-clerks so that nothing surprises, moves, excites or disgusts me. Nothing of my former mind seems to have remained except a heightened emotiveness which satisfies itself in the sixty-miles-an-hour pathos of some cinematograph or before some crude Italian gazette-picture. Yet I have certain ideas I would like to give form to: not as a doctrine but as the continuation of the expression of myself which I now see I began in Chamber Music. These ideas or instincts or intuitions or impulses may be purely personal.
I have no wish to codify myself as anarchist or socialist or reactionary. The spectacle of the procession in honour of the Nolan left me quite cold. I understand that anti-clerical history probably contains a large percentage of lies but this is not enough to drive me back howling to my gods. This state of indifference ought to indicate artistic inclination, but it doesn’t. Because I take about a fortnight to read a small book. “
אני מביט על אלוהים ועל התיאטרון שלו דרך עיניהם של חבריי הפקידים כך ששום דבר לא מפתיע, מרגש, מניע או מגעיל אותי. נראה ששום דבר במוחי הקודם לא נשאר מלבד רגשנות מוגברת שמספקת את עצמה בפאתוס של שישים קילומטרים בשעה של איזה קולנוע או לפני תמונה איטלקית גסה. עם זאת, יש לי רעיונות מסוימים שהייתי רוצה לתת להם צורה: לא כדוקטרינה אלא כהמשך הביטוי של עצמי שאני רואה כעת שהתחלתי ב”מוזיקה קאמרית, [ ספר השירים שכתב – ו’ ] . הרעיונות או האינסטינקטים או האינטואיציות או הדחפים האלה עשויים להיות אישיים בלבד.
אין לי רצון להגדיר את עצמי כאנרכיסט או סוציאליסט או ריאקציוני. המחזה של התהלוכה לכבוד הנולאן השאיר אותי די קר. אני מבין שההיסטוריה האנטי-פקידותית מכילה כנראה אחוז גדול של שקרים, אבל זה לא מספיק כדי להחזיר אותי ליילל אל האלים שלי. מצב זה של אדישות צריך להצביע על נטייה אמנותית, אבל הוא לא. כי לוקח לי בערך שבועיים לקרוא ספר קטן. “
כשבוע לאחר שכתב מכתב זה ארז ג’ויס את מזוודתו ויחד עם נורה בת זוגו ובנו התינוק ג’וירגיו – חזרו לטריאסטה.
האם ברגע זה של יאוש – נסתם הגולל על נטייתו הסוציאליסטית של ג’יימס ג’ויס ?
קריאה ב”יוליסס” תסייע לנו להשיב על שאלה זו – אולי יהיה זה ממש ממש כבר ..“מחר”…
.
14.3.2022
.
.
תרומתכם תתקבל בתודה ובהערכהתרומה צנועה שלכם, תהא עבורנו אות וסימן, כי ה"מילים" שלנו שיצאו מן הלב והושקעו בהבאתם מאמצים רבים, ושעות עבודה רבות הגיעו ונגעו לליבכם - וכי עמלנו ומאמצינו נשאו פרי ולא היו לשווא ועל כך תבואו על הברכה.
