*

 מוזיקה, בעברית סָמֶךְ  יזהרית – על המוזיקה בכמה מסיפורי ס. יזהר

*

 

ס. יזהר מורה בבן-שמן עם תלמידיו – 1941

♦

“גילה” הוא סיפור  קצר שפרסם ס. יזהר בספרו “צדדיים” – משנת 1996, והוא מספר על תקופת היותו מורה בכפר הנוער-בן שמן.

האיורים המופיעים בראש כל אחד מהסיפורים, כך נכתב בספר, הם של נעמי סמילנסקי, אשתו של הסופר, שספרים נוספים פרי עטו עוטרו ברישומיה.

ניצה בן-ארי, כעורכת הסדרה “עמודים לספרות עברית” בהוצאת זמורה-ביתן, היתה גם העורכת של הספר הזה, סיפרה בראיון למיה סלע שפורסם ביום 15.6.2011 :

“… “את יזהר הכרתי ב-1955”, היא מספרת, “ועד שנת 2000 עבדנו ביחד. הוצאתי לו את ארבעת הספרים האחרונים והתיידדנו מאוד. דרך ההתיידדות הזאת נהפכתי לבת משפחה כי פגשתי את הבן הבכור שלו. לדעתי, הוא עשה פה אלמנט של שדכנות. הוא היה הסופר הכי מעניין והכי מיוחד שעבדתי אתו”.

ארשה לעצמי לצטט כמה מילים מתוך תגובתו של ישראל לרשימה שפרסמתי באתר זה על סיפור אחר מתוך “צדדיים” – “חרלמוב” של ס. יזהר.

“על כך שהמוסיקה של חרלמוב ברובה לא הייתה חשובה לו תעיד גם עובדה נוספת. בזמן ההכנות לפרסום “צדדיים” היה חשוב לו מאד להכליל קטע תווים של שוברט כחלק מהכותרת של “גילה”. תווים תמצא גם בכותרת של “פסנתר בודד בלילה” – מוצרט …”

ניתן איפוא להסיק כי הצבת איור התוים והשם Der Dopplganger בראש הסיפור “גילה” נעשה ברשות ובסמכות בעל הסיפור עצמו, שהיה מעורב בעריכת ספרו ובהוצאתו לאור. אני מדגיש זאת כאן כי אכן השם “שוברט” יופיע בהמשכו של הסיפור – כאשר מתוארת האזנה למוזיקה של קבוצת הנערים עליה נסב הסיפור – אך בטקסט עצמו לא צוין שמה של היצירה לה מאזינים הנערים והנערות. אם אכן, כפי שמרמזים הציטוטים שהבאתי לעיל, ס. יזהר ביקש לכוון את הקורא – על ידי הצבת האיור המכוון את העין ל Der Dopplganger  אל היצירה הזו – נשאלת השאלה מדוע לא כלל את שמה של היצירה בטקסט של הסיפור עצמו, ובחר בדרך “עוקפת” זו, לכוון אל היצירה המוזיקלית העומדת ברקע הסיפור,  להבדיל ממה שנעשה בפרסום סיפור אחר בקובץ “צדדיים”: אכן, בראש הסיפור “פסנתר בודד בלילה” מופיע ציור תוים [ בכתב יד ], ובסיפור עצמו הסופר קורא ליצירה שהוא שומע “מה שלימים ידעתי שהוא הרומנסה מן הקונצרטו לפסנתר העשרים של מוצארט, ברה מינור, אולי גם אתם מכירים”

MOZART-20-Romance-466

 

♦

הדף הראשון של הסיפור “גילה” בו אני מתכוון לעסוק בפוסט זה נראה כך:

האיור המוצב בראש הטקסט הינו קטע מכתב היד המקורי של פרנץ שוברט לשיר  Der Dopplganger כפי שניתן לראות מהתצלום להלן:

תצלום כתב ידו של פרנץ שוברט לשיר Der Doppelgangr

סיפור זה, כשאר הסיפורים ב”צדדיים” [ וכשאר סיפוריו של ס. יזהר ] יוצאים מתוך הנסיבות והארועים כפי שהיו. על עטיפת “צדדיים” אמנם נכתב “חצי סיפור חצי ממואר / חצי אמת חצי בדיה” – אך נראה לי שראוי להקדים כמה מילים על הרקע ההסטורי המהווה מעין “תפאורה” לסיפור עצמו, וכשם שניצה בן ארי, בספרה “ס. יזהר – ספור חיים” מציינת “אני ממקמת את יזהר בתוך תקופה, בתוך מצב הסטורי…”¹ אנהג גם אני כך, לפני שנקרא בסיפור עצמו:

על בואו של ס. יזהר לכפר הנוער בן שמן לשמש כמורה כותבת ניצה בן-ארי:

“איך הגיע [ יזהר – ו’] לבן-שמן? הוא בן עשרים ושתיים והוא כבר מוגדר סופר, אבל הוא אינו עומד ברשות עצמו, הוא חייב להתפרנס ולעזור להוריו, ואין ברירה אלא להתפרנס מההוראה, להיות “חמור גרם” , להיות “מלמד” – בהגייה האשכנזית השנואה. בכ’ תמוז [ = 19.7.1938 ] כתבה לו נעמי שדינבורג [ מי שהיה מורהו בסמינר למורים בבית הכרם – לימים בן ציון דינור שר החינוך בממשלת ישראל ] יכול לסדר לו עבודה בהוראה בקריית ענבים, לכיתות העליונות. יזהר היסס. בכ”ז תמוז [=27.7.1938 ] הציע דינבורג באמצעותה מקום חדש – בן שמן. יזהר הסכים. קרוב הביתה, קרוב למשפחה, קרוב ל..

בן-שמן. הנה עוד ציון דרך”²

מתי הגיע בפועל לבן שמן ומתי החל לעבוד בה כמורה, איני יודע בדיוק, אך ממכתב מיום 19.1.1939 ניתן להסיק כי במועד זה כבר שהה שם כמה חודשים שכן, המצוקה שנקלע אליה עקב חלומו להיות סופר ולהקדיש עצמו כולו לכתיבה, ומציאות החיים וכורח הנסיבות – והצורך להתפרנס מביאים אותו לזעוק:

“…אני אברח מבן-שמן אם לא אוכל להשתחרר. אני אנוס. אני ארעב, לא אלך אל איש ובלבד שאפשר יהיה לי להיות יזהר, […] לא נותר לי אלא מה שעוד אני מאמין בעצמי ובכח אמונה זאת אני חי וממשיך, אני עוד רוצה ואני עוד אעשה, בוא יבוא גם יומי , בוא יבוא !! […] אני רוצה לעשות את מה שליבי חפץ ולא יעמדו בפני כל דבר שהוא בעולם. אני אזרוק את בית הספר לאבדון אם אראה שאיאפשר לעכלו. איני רוצה לבזבז את כוחותי לריק ולתוהו. נעמי נעמי האין לי זכות לכך ? ((ניצה בו-ארי “ס. יזהר ספור חיים” בעמ’ 384))

עדות מסוימת על המורה יזהר כתבה תלמידתו, שולמית אלוני, בידיעות אחרונות מיום 21.8.2006 :

“היו לי הרבה מורים טובים, אפילו טובים מאוד, אך מורה כיזהר לא היה. הוא היה מחנך שלנו בכתות ט’ ו-י’ בכפר הנוער בן שמן וכל אשר הקנה לנו הפך לנכסי צאן ברזל. מעולם לא הכתיב ולא בדק מחברות אך הפך אותנו לסקרנים, חידד את חושינו והקנה ידע רב.” 

 

בסיפור “גילה” מספר ס. יזהר, ממרחק השנים, על קבוצת בני נוער שהגיעו לבן שמן מאוסטריה, גרמניה וצ’כיה, ולפי מועדי הגעתו הוא לבן-שמן, והמאורעות שהתרחשו באירופה באותה תקופה, עליהם מדבר ס. יזהר אך במרומז, ניתן לשער כי הזמן בו מתרחש הסיפור הוא עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השניה [ 1.9.1939 ] שכן ארוע כה מכריע לא מוזכר בסיפור במפורש – והתחושה היא כי אנו נמצאים – על ציר הזמן “עדיין”  – לפני פרוץ המלחמה.

 

בסיפור מציין ס. יזהר כי התלמידים אותם הוא מתאר – נמצאים בזמן התרחשות הסיפור – “כשלוש שנים לאחר שנפרדו מהוריהם”

“גם הן [ גילה והאנזי – שתיים מן התלמידות – ו’] כמו הרבה מחבריהן המרקדים בכל עוז ובהתערות כל שש עשרה שנות חייהם, שרק שלוש האחרונות הם כאן, לאחר שמכל מיני הדרכים עקלקליות ההן הגיעו לבן שמן, ולאחר שיום אחד לפני שלוש שנים נפרדו בתחנת הרכבת של וינה או ברלין או של פראג, מהוריהם ממשפחתם או רק מאלה שיעלו עדיין לבוא …”

אם נעיף מבט על עיתוני התקופה, נמצא שאלה מצאו לנכון לדווח על הגעתם של ילדים לארץ, במה שייקרא לימים “עליית הנוער” – שהתארגנה עקב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בתחילת 1933 והתגברות האנטישמיות והרדיפות של היהודים.

כך למשל, ניתן לקרוא בעתון “דבר” מיום 22.7.1935  דיווח על ילדים שהועלו לארץ באמצעות עליית הנוער – ובינהם נערים שהגיעו ל”בן-שמן”:

אם נשים לב הנערים שהגיעו מגרמניה מראשית פברואר 1934 היו בני 15-17 וכן היתה קבוצה מיוחדת של 120 ילדי גרמניה שקלטה “בן-שמן” לפי סידור מיוחד”.

הנרייטה סולד, שעמדה בראש פעולות “עליית הנוער” פרסמה ביום 22.11.1934 מאמר בעתון “דאר היום” תחת הכותרת “עליית הנוער מגרמניה” והיא מציינת בו:

“חקירה באפשרויות הכספיות הראתה שאפשר לאסוף כספים כדי הבאת חמש מאות נערים ונערות בשנת 1933-1934. חקירה שניה באפשרויות הסידור והחינוך המצויות מיד גילתה שבשנה הראשונה רצוי יותר להתרכז בהבאת נערים ונערות בגיל שבין חמש עשרה לשבע עשרה , אף על פי שהרבה הורים הפצירו לכלול את ילדיהם הצעירים יותר. היונגעדהילפע [ תנועת “עזרה לצעירים” – ו’] לא יכלה לקבל על עצמה לדאוג לילדים שעוד לא גמרו את שנות לימודם בבית ספר עממי בעוד שבן שמן ו”אהבה” נכונים היו להמציא הקלות אף למספר מוגבל של ילדים בגיל רך יותר. בן שמן, מהיותה מוסד מוכר בארץ ישראל, בעל עבר ובעל שם, יכלה להשיג לעצמה את רשיונות העליה הדרושים ואשר ל”אהבה” וליוגדעהילפע עלה בידי הסוכנות היהודית לקבל 350 סרטיפיקטים”.

 

וראוי להזכיר גם את מועדיהם של אירועים הסטוריים שהשליכו על תנועת עלייתם של צעירים במסגרת עליית הנוער: ה”אנשלוס” – סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית התרחש ביום 13.3.1938 – ומיד לאחריו החלו רדיפות היהודים גם באוסטריה. סיפוח חבל הסודטים, שהיה קודם לכן חלק מצכוסלובקיה התרחש ביום 29.9.1938 וליל הבדולח – המתקפה הברוטאלית על בתי הכנסת ועסקים של יהודים הרחבי התרחש ביום 9-10.11.1938 . ומכאן שנושא עליית נוער מוינה שבאוסטריה ומפראג שבצכוסלובקיה, התעורר בתקופה זו, כלומר בתחילת 1938.

אנו קוראים בעתון “דבר” מיום 4.9.1938 :

לאור העובדה שעברו כשישים שנה מאז המאורעות ועד לזמן בו כתב ס. יזהר את הסיפורי – נראה שיתכן וחלו שיבושים קלים בעובדות העומדות בבסיס הסיפור [ כגון גיל הילדים ומועדי יציאתם מוינה ופראג – שבפועל היו ככל הנראה רק בשנת 1938 – בעקבות הארועים ההסטוריים כפי שצויינו לעיל, ובין הערתו של ס. יזהר בסיפור כי הוא מספר על הילדים כשלוש שנים לאחר שנפרדו מהוריהם ]

 

ריקוד הזוגות

די במבט ראשוני, בדף הראשון של הסיפור, כדי לחוש כי יזהר טווה כאן סיפור בו יש תפקיד ל”זוגות”

 

גילה אינה לבד/  לידה או אלי מולה מוצגת האנזי,  והמלה “שתיהן” חוזרת בקטע הקצר המוצג בתצלום לעיל שלוש פעמים. וכשהוא מספר מה עושה אחת הוא ממהר לספר שגם השניה נוהגת בעיקרו של דבר כמוה : “שתיהן היו פורחות בלילות הריקודים”  ; “שתיהן בגדי השבת שלהן רקומים ומרוקמים” ו“שתיהן מסורקות יפה”. ואם נמשיך לקרוא יסתבר לנו כי לא רק גילה והאנזי הן שתיים יש גם את “חנן וחנן שמקפצים בריקוד והם הנס ויוהנס” [ הנס הוא קיצור מקובל בגרמניה ליוהאנס – ו’ ]  “ושם בתיה ובלהה מרקדות בסחרורים הגדולים והן בטי ובלה”  ולחלקם כבר יש בני זוג קבועים, אפילו שלא לכולם : “וגרשון הוא גרהרד עם רותי שהיא מתילדה ושלומית עם אהוד “.

 

♦

ועתה ראוי אולי לעצור לרגע ולשאול מה פירושה של המילה בגרמנית שבראש הסיפור :

על פירוש המילה Der Doppelganger ישיב לנו מילון גרמני עברי [ לנגנשיידט אחיאסף מאת יעקב לביא ] כדלקמן:

 

אלא שלא רק ב”זוגות” מדבר הסיפור אלא בדבר נוסף:

ס. יזהר משתף את הקורא בזכרונותיו כמורה בכפר הנוער “בן-שמן” והוא מתאר חבורת נוער שהגיעה ל”בן-שמן”. “בן-שמן” הוא במובהק “כאן” ואילו וינה, ברלין ופראג הם במובהק “שם”.  דבר ראשון שמדגיש בפניו את ההבדל בין ה”כאן” המוכר והידוע לבין ה”שם” הזר והחדש הוא ענין הריקודים שבני הנוער רוקדים.

זה מתחיל בריקודים האופייניים ל “כאן” – כפי שהיו מקובלים בתקופה:

“ושתיהן [ גילה והאנזי – ו’ ] רוקדות בכל מאודן ושרות בכל קולן, בצל האקוריון שכיסה הכל במקצביו הנסערים, ובלי להחמיץ אף מילה החל ביש לנו תיש, ועד מי אנחנו ומי כולנו”

אך, בנקודה זו מעביר ס. יזהר את תשומת הלב ל”שם”: לריקוד הוואלס. כאן מפליג ס. יזהר במילים, שיש בהן ללמד, לטעמי, משהו על נטיית ליבו:

“אבל לא היו יפות מהן ולא מפליאות רקוד מהן כשהגיעה שעת הוואלסים, תנועותיהן נעשו אז כברבור שחזר למים, בקלות בחן וביופי ובעוד אותו משהו שאין לו שם ושעושה את כל ההבדל שבין נחמד ובין מופלא”...

 

והוא מתאר במילים חינניות את ריקוד הזוגות שבוואלס ומבין השיטין עולה ההעדפה הברורה של המספר וההתפעלות שלו מהוואלס – עד כדי כך שה“הואלס הוא המולדת” – וס. יזהר לא אומר “המולדת” של מי, של הרוקדים והרוקדות או של המדריך העומד מן הצד ומשקיף, על משהו אחר, שונה ובלתי מוכר, ובעצם, בסתרי ליבו נוהה לשם, ויתכן כי גם הזוגיות שבריקוד הואלס, היא המעלה בו את אותם רחשים נסתרים: “ואילו חנניה הדק והגמיש היה כמי שנולד ונועד להאנזי, נושא בקלות ידה זו ומחבק גיזרתה בידו זו, ומוליך ומסחרר מרפה וסוחף, ועל כתפו נחה באמון ידה של האנזי, הוא המאושר, ונפשו נסחפת ומסתחררת בסיחרורי הוואלס…”

– המבדיל אותו מ:

“כל מיני ההורות, הקרקוביאקים והצ’רקסיות למינהן וכל דילוגי הזוגות לא היו אלא כפריעת מס הכרחית לידי המקום הזה, ואילו הוואלס הוא המולדת. אי שם בוינה, בברלין ואולי בפראג”.

  וגם מהמוזיקה של הוואלס.

נשים ליבנו כי מה שמוליך את המספר אל ה”שם” הבא לביטוי בריקוד הוא בפועל המוזיקה – מוזיקת הוואלס, שווינה היא מולדתו. 

 

ראוי אולי לציין  כאן דברים שכתבה ניצה בן-ארי, על התפקיד שמילאה המוזיקה בעיצוב אישיותו של ס. יזהר:

 

לאחר שהיא מתיחסת לחוויה המפעימה שחווה הילד יצהר כששמע, במהלך טיול עם אביו, שירת מקהלה בבית הספר שמושבה הטמפלרית “שרונה” שירת מקהלה שלוותה בנגינת “הארמוניום של רגל”,- שלאחר זמן, יסתבר לו כי המקהלה שרה קטע של שוברט, ואחר כך יגלה את השיר שהלחין שוברט למילותיו של גיתה:  “ראה ילד קט ורד בר” [ כאן אחד מתרגומיו לעברית ] ואחר כך בא המפגש של יזהר הנער עם ספרו של רומן רולאן “ז’אן כריסטוף” [ על ספרו של רומן רולאן, “בטהובן” כתבתי בשעתו כמה מילות תודה נוסטלגיות, את הספר הזה קראתי לאחר שקראתי בשקיקה את ז’אן כריסטוף ] והיא מסכמת:

 

“יזהר אכן לא תפס מוזיקה בצורה השכלתנית שמירון מתאר, ואולי נאחז בה כסממן של “לא כאן”. המוזיקה הזאת שמטלטלת את עולמו היתה חלק ממקסם ה”שם”, מתרבות אחרת, שבה שרים, בקולות מלאכיים, ולא רק צורחים “כל מיני חושו אחים חושו”. ברור דבר אחד, הוא התרגש ממנה עוד לפני שידע לדבר עליה”³.

 

הסיטואציה המתוארת בסיפור “גילה” מזמנת לס. יזהר, את המפגש [ יתכן והיה זה הראשון ] עם נוער יהודי שבא “משם” בנסיבות קשות. 

 

לאחר שיזהר מתאר את האוירת הנעורים המתפרצים והשובבות השוררת בין הנערים המתבגרים וההתאהבויות הראשונות בגיל ההתבגרות, הוא מגיע לענין הכואב – והוא :  נסיבות בריחתם, ברגע האחרון, מאירופה וההיקרעות מבני המשפחה, שם בתחנת הרכבת, בוינה או בברלין או בפראג, והשתיקה הרועמת ששותקים כלפי חוץ, ושיזהר – המספר היודע כל – לוחש על אזננו כי:

“אלא אולי בחדר בלילה בלילה בייבוב מתחת לכר אלא שאפילו גילה שאין בעולם לב טוב מליבה ושלבה הוא שמיטיב את יופיה ואת אור עיניה שמתחילות בוכיות כשהיא צוחקת, לא סיפרה מעולם על בכיה של האנזי, מיטה אצל מיטה, ואיך שהן מסודרות יפה המיטות האלה, לכו תשוו אצל הבנים, וגם לא גילה על עצמה, מעולם לא, לא בקול מכל מקום, ולא הלכה בפנים קודרות ולא מיוסרות. לא לפני אנשים מכל מקום, ולא לפני חברים, ואפילו לא בשעת הבכי, מפני שלכל אחד ולכל אחת הלא יש שעת הבכי, ולמי אין”.

 

ומתוך רצף הסיפור נראה כי ס. יזהר, שלאחר ימים, ועוד לפני שיכתוב את הסיפור בו אנו קוראים, יהפך למרצה לחינוך – מותח ביקורת עקיפה על ההשתקה ודיכויין של המצוקות עימן נאלצו הנערות והנערים להתמודד. מבחינתם זו ההתמודדות שבין “שם” ל”כאן” – ומבחינת ס. יזהר, זהו, יתכן ופעם ראשונה, מבט ל”שם”.

יזהר מספר על המדריך – [ מי הוא המדריך ? אולי יזהר עצמו מסתתר מאחרי תיאורו החסכוני ? ]

“המדריך הלז, יודע נפש שומעיו ומאבד את הצפון ונסחף לכל מיני עולמות שלא היו ולא נבראו, קצת ממה שקרא וקצת ממה ששמע וקצת מדמיונו הקודח [ “חצי סיפור חצי ממואר / חצי אמת חצי בדיה ” ? – ו’ ] ואחר כך יש הפסקה והולכים לשתות משהו ולחם בריבה ועוד רגע וכבר ירנן הכרוז התורן את הזמר, לשכב לישון…”

 

אך יזהר מוסיף עוד פרט על הסיפור – והנה הוא:

“ופעם גם הביא האיש תקליט שמצא ושם על הפטיפון הנושן, ולאחר שהקדים דברים על שוברט ועל עוניו ועל הרומנטיות ועל קברו שכתוב עליו פה נקבר כישרון גדול אבל תקוות גדולות עוד יותר, שמצא באיזה ספר וחצי שהזדמנו וברבע כתבה שזכר לא בדיוק, מה לעשות הדיוק אינו החזק שבתכונותיו, ולפני שמשגיחים בו הוא כבר מתעופף מעל הגגות והעצים והעננים כאילו היה ציור של מארק שגל בפועל”

עד כאן המבוא ועוד מעט תתחיל המוזיקה להתנגן מעל התקליט הישן ובפטיפון הנושן. נראה כי הבחירה בשוברט, אינה מקרית. שוברט הוא קומפוזיוטור וינאי – שחלק מהנערים והנערות הגיעו ממנה. המוזיקה – היא מבחינת ס. יזהר סממן מובהק ל”שם” – לעומת זאת , עבור הנערים היא – כמו הוואלס – “המולדת”.

ס. יזהר, אמן התיאורים, אינו מתאר באופן ישיר את המוזיקה [ האפשר לתאר מוזיקה במילים ? ] במקום זאת הוא מתאר את התגובות של החניכים למוזיקה. המדריך שם את התקליט על הפטיפון ועתה הוא צופה בחניכיו מאזינים ומגיבים.

“יושבים במעגל, אחדים יחד אחדים נטושים להם, שומעים קצת בפיזור, וזה זמן טוב לפיזור, וקצת בקשב ואחדים גם מקישים בשקט את הקצב ביחפותיהם, ואחדים עיניהם משוטטות אולי יפול איזה רגע והכל ישתנהלאיזה אירוע של יותר פעילות,”

ומכאן יעבור לשירת הזמר עצמו:

“ופתאום מה ששר הזמר שבפטיפון נשמע מוכר ומישהו גם התחיל ללכת איתו בלי קול ועוד מישהו הבין ונפתח גם לו, או לה, אבל בשקט בשקט, מתחילים מהמים את המנגינה המוכרת, שאחדים או אחדות גם ידעו את המילים וממש בגרמנית, שמזמן לא עלתה על שפתותיהם, ונעשה קשוב עמוק, ומי ששר הניד ראשו בשקט, מפני שהחשאיות היתה פתאום אמת ובדיוק נכונה”.

 

ועתה יעביר ס. יזהר את המבט אל גיבורותיו של הסיפור : גילה והאנזי, ועל האוירה המיוחדת שמשרה המוזיקה על החבורה. [ ס. יזהר לא מזהה לנו את היצירה המתנגנת, אך למדים אנו דבר מתוך דבר שהמוזיקה היא של שוברט, והנערים מכירים את המנגינה ואף מזהים את המילים המושרות בגרמנית – “שמזמן לא על שפתותיהם” – והיא מחזירה אותם ל”שם” – ואז הם עוברים ממעמד של מאזינים סבילים, ועתה יהפכו לשותפים פעילים:

 

“…שרים בשקט, ואחדים עם המילים כי זה שיר ידוע, ושרים עם הפטיפון נורא בשקט, וכעת זה תופש גם בגרון, והאנזי בולמת כעת לתוכה אבל הדמעות בשקט, וגילה כיסתה פניה בידיה  […] שרים בשקט, יש כנראה בגרמנית משהו שמי שמבין, זה מחמיץ לו את הלב, שפתיים אומרות בשקט את מילי השיר, יודעות אותו לא מכאן לא מכעת מימים אחרים, ורק שרים בשקט, לא מתייפחים לא אמא ולא אמאלה ולא אבא ולא אוי ולא אהה, ולא אומרים דברים אבל זה יוצא כעת בשקט, כל כך, מתוך מקום אחד סגור מושתק נשכח ושלעולם לא ייגמר”

המוזיקה פתחה את ליבם, והסירה מחסומים [ בדומה למה שעשתה המוזיקה שהשמיע לתלמידים המורה המנגן בפוסהרמוניק בסיפור “חרלמוב” ]

ותהליך ההפתחות וההענות לרגשות, שעד עתה היו מודחקים, הולך ומתגבר ככל שהמוזיקה ממשיכה להתנגן. והבכי הופך כמעט לציבורי – אך גם נבלם :

“ויודעים שיש איזה בור באמצע, ושאסור, בור שחור מאוד, ושאי אפשר, ושבאמצע הכל רק בור שחור. וזה הכל. ואין מה לעשות”

ואז נגמר התקליט. והאפקט של במוזיקה לא פג, עד שמישהו מדליק את החשמל, ובאור גוברת המבוכה שהחושך הסתיר אותה במידת מה, ואחד החניכים מביא תה.

ואת הסיפור יסיים ס. יזהר באיזה שביב של תקווה:

“וכמו קו אור מתחת לדלת בסוף הלילה, כשהכל עוד חושך ושחור אבל מתחת לדלת הנה כבר יש קו. -“

 

על מה מבוססת אותה תקווה בדמות אותו קו [ קו אור ? ] – האם היא סיום העולה מתוך אותה מוזיקה שנשמעה ? אולי מתוך אותו שחרור – מוגבל – שהביאה המוזיקה ואיפשרה לנערים לשחרר בדמעות ובבכי משהו מהמטען הכבד של המועקות שלהם ?

בסיפור עצמו – לא ניתנת תשובה לכך. והסיום, המצוטט לעיל, הוא מעין “סיום פתוח” שאינו מסיים את הסיפור אלא פותח אותו להמשך הדיון בו.

 

בדומה לסיפור “חרלמוב” גם כאן בסיפור “גילה” משאיר ס. יזהר את זיהויה של המוזיקה המתנגנת בתקליט – מוזיקה אליה מצטרפים החניכים בשירתם ושאת מילותיה הם, או לפחות חלקם, מבינים ושרים בעצמם, והכל בלחש הקדוש השמור למוזיקה מ”שם” להבדיל מהצעקנות המאפיינת את המוזיקה כאן [ הנרמזת בריקוד “יש לנו תיש”. עלומה  במידה רבה.

האם האיור שבראש הסיפור יכול לסייע בפני הקורא בפיענוח המוזיקה שעשתה את מה שתיאר ס. יזהר בסיפורו זה – או שכלל אין צורך ללכת ולחפש ולחטט בכוונותיו של הסופר – שהסתפק, בטקסט של הסיפור עצמו,  למסור מה ששביקש למסור ומה שבפועל מסר ולכסות מה ששביקש לכסות ועליו שתק !

מכל מקום – מן הראוי להאזין – בדומה לנערות ולנערים בכפר הנוער “בן-שמש” לאותו תקליט ישן המתנגן על גבי הפטפון הישן – ובשלב ראשון – נאזין ליצירה עליה הצביע האיור – Der Doppelganger

 

קישור ישיר לשיר Der Doppelganger מילים היינריך היינה, מוזיקה פרנץ שוברט

 

ולאחר האזנה ראשונה זו – לשיר של שוברט – תתחדד השאלה – האמנם זה השיר שהשמיע המדריך לחניכיו ?

נדמה לי שראוי להכיר מקרוב יותר את המילים של היינריך היינה ואת המוזיקה של פרנץ שוברט – עליהם רק נרמז לנו באיור הפותח את הסיפור – מבלי שהסופר מצביע על שיר זה דווקא כשיר המתנגן בסיפור – ועל כן כדי להשיב על שאלה זו ראוי להכיר מקרוב את השיר – ועל היינה ומילות השיר שכתב – בפוסט הבא; ועל שוברט והמוזיקה שהלחין למילותיו של היינה בפוסט שלאחריו.

1. ניצה בן ארי, “ס. יזהר – ספור חיים”,  עמוד 12 [↩]
2. ניצה בו-ארי ס. יזהר ספור חיים” בעמ’ 384 [↩]
3. ניצה בן-ארי “ס. יזהר – ספור חיים” בעמ’ 142 [↩]