[02] שוברט / Doppelganger - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[6.3] מס. יזהר להיינריך היינה – וה- Der Doppeltganger

12 באפריל, 2014

David Caspar Freidreich – זריחת הירח מעל הים

השיר שלימים זכה לכותרת Der doppelganger – פורסם בדפוס בגליון מיום 27 לחודש מרץ 1824 של הבטאון הספרותי ששמו היה Der Gesellschafter [ שמשמעו : השותף, איש-החברה ; בר-השיח ]:

עמוד השער של הבטאון הספרותי “דר-גזלשפטר” מיום 27 למרץ 1824

באותו גליון הודפסו 33 שירים של המשורר H.Heine

ביניהם גם השיר שיהפוך למפורסם בשיריו : “לורליי”.

באותה עת עדיין נקרא המשורר בשם שניתן לו בלידתו Harri – שבמקורו היה שמו של סוכן טקסטיל ממצ’סטר שבאנגליה, שעמד בקשרי מסחר עם שמשון היינה – אביו של המשורר, והאב קרא לבנו על שמו של מטיבו מאנגליה. רק כעבור שנים אחדות כאשר היינה ימיר את דתו לדת הפרוטסטנטית [ ביולי 1825 ] יקבל את השם הגרמני Heinrich, ובשם זה יהיה מוכר בעולם כולו כמשורר הגרמני שהפליא בשיריו.

כאשר פורסם השיר, כאחד מ 33 השירים – לא ניתנו לשירים שמות כותרת והוא היה מוכר על פי השורה הראשונה שלו: Still ist die Nacht.

כאשר החליט פרנץ שוברט בשנת 1828 – חודשים אחדים לפני פטירתו בגיל 31 להלחין שיר זה – נקרא השיר על שם הדמות אליה פונה הדובר בשיר Du Ddoppeltganger

אלא ששוברט שינה במעט את כיתוב השיר והשמיט את ה t והשיר נקרא Der Doppelganger שתרגומו הוא: Doppelt = כפיל, בן דמות זהה ו Ganger = מהלך בעקבותיו, עוקב ובולש = כלומר הכפיל – העוקב .

דמות ה”כפיל”

היינה לא היה הראשון להמציא או להשתמש בדמותו של הכפיל ביצירתו. בפועל הוא משחזר דמות שהופיעה קודם לימיו.

מי שטבע לראשונה את הביטוי – Doppelgänger היה הסופר הגרמני ( 1763-1825) Jean Paul שבשנת 1796 פרסם בברלין ספר בשלושה כרכים ששמו המלא היה :

Flower, Fruit, and Thorn Pieces; or, the Married Life, Death, and Wedding of Siebenkäs, Poor Man’s Lawyer

שם שמעצם ארכו מעלה על שפתי הקורא , חיוך של גיחוך

המהדורה האשונה בגרמנית

מהדורה מודרנית בגרמנית

והוא נקרא בקיצור Siebenkäs

וכאן תצלום דף השער של המהדורה הראשונה באנגלית

הספר מתאר ברוח קומית את חייו האומללים של הגיבור, ההולך להתיעץ עם ידידו Leibgeber [ = מעביר-גוף ] אשר בפועל אינו אלא האלטר-אגו שלו כלומר Doppelganger – מילה אותה המציא, ברוח מבודחת, הסופר שנטל לעצמו שם עט צרפתי תחת שמו הגרמני המלא שהיה : Johann Paul Friedrich Richter

♦

דמות הכפיל, משמשת לסופר גרמני אחר א.ת.א. הופמן שנולד ביום 1776 ומת בשנת 1822 כנושא-מוביל בסיפוריו ואף באשיותו.

המתרגמת נילי מירסקי, ב”אחרית דבר” ל”סיפורי הופמן” שתרגמה כותבת:

“ב”נסיכה ברומבילה”##Prinzessin Brambilla (1820, אחד מן היפים בסיפוריו, מתאר הופמן את המחלה שלקה בה נסיך פולני, מנסיכי ארצות המזרח: “הוא סובל ממחלה, שאפשר לציינה כמוזרה ואף כמסוכנת שבכל המחלות הקיימות, ולשם ריפויה נזקק אדם, לסממן פלאים המצוי רק בידיהם של יודעי נסתרות: שכן הצעיר חולה במחלת הדואליזם הכרוני”.

תיאור מחלתו של אותו נסיך יפה גם להופמן עצמו, שחי כל חייו מתוך תחושה מתמדת של כפילות ופיצול האני: ביום שופט פרוסי, פקיד מדינה קפדן ודקדקן, שעיקר עינינו בחריצת דינם של “נוכלים קטנים וגנבי תרנגולות”, כלשונו: בלילה – משורר רומנטי רדוף האלוצינציות, שיצירי רפאים של דמיונו הביזארי, המשולהב מגעגועים ליופי ואדי האלכוהול ( הופמן היה לא רק “דואליסט כרוני” אלא גם שטיין כרוני) עטים עליו מכל העברים ואינם מרפים ממנו עד שיעלה אותם על הכתב”(( נילי מירסקי, אחרית דבר, לסיפורי הופמן, בעמ’ 192))

הד לאותה רוח של שעשוע וגיחוך כלפי הרומטיקן חסר התקנה – הרדוף בהאלוצינציות, ומוכן להאמין לתתועי דימיון, ימצא המתענין באריה של Olympia באופרה של ז’אק אופנבאך “סיפורי הופמן” המבוססת על סיפורים של סופר זה.

במערכה הראשונה מתאהב הגיבור בן דמותו של הסופר הופמאן התאהבות חסרת תקנה עד כי אין הוא מבחין כי מושא אהבתו – אולימפיה אינה אלא בובה על קפיץ – שהומצאה על יד הממציא ספלנגאני, וכי כדי להעצים את האשליה, מוכר האופטיקאי קופליוס להופמאן משקפיים מיוחדים המציגים את המציאות באור “חיובי” וצבעוני – עד כי הוא מתאהב בבובה אשר שרה על הציפורים בחורשה – שיר שמילותיו טיפשיות וחסרות תוכן של ממש. המנגינה מיכנית כמו הבובה השרה אותה, ותוך כדי שירה יש צורך למתוח את הקפיץ כדי שהבובה תמשית לשיר.

למרות כל אלה הרומנטיקן חסר התקנה “רואה” בבובה את דמות האהובה הנכספת – ומתאהב בה עד כלות…

קישור ישיר לסצינת הבובה אוליפיה באופרה סיפורי-הופמאן מאת אופנבאך

♦

גם אצל י. וו. גיתה, נמצא הד לאותה שניות של הכפיל.

בספרו האוטוביוגרפי: “מחיי: פיוט ומציאות” שגיתה החל לכתוב בשנת 1809 והוא כבר כבן 60 שנה – הוא מביט ממרום גילו אחורה על מהלך חייו, הוא מזכיר פרשה בה חש תחושה – שהחלה ב“תחושת חרדה” ונתגלתה לו כ“הזיה” כאשר ראה בעיני רוחו “בבואת שוא” – אשר, בחשבון אחרון, הביאה אותו לרגיעה כלשהי, הסיפור בו מדובר הוא סיפור פרידתו של גיתה מאהובתו פרדריקה:

פרקריקה – האהובה מאלזס

“עם כל הדוחק והערבוביה, לא יכולתי בכל זאת למנוע עצמי מפגישה אחרונה עם פרדריקה. היו אלה ימים קשים, שזכרם אבד לי, כאשר הושטתי את ידי ממרום סוסי אליה, עמדו דמעות בעינה, ונפשי היתה מרה עלי מאוד. לאחר מכן רכבתי במשעול המוליך לדרוזנהיים, וכאן תקפה אותי תחושת חרדה מיוחדת במינה מפני העתיד.

ראה ראיתי, לא בעיני הבשר שלי אלא בעיני רוחי, את עצמי רוכב באותו משעול גופא, אך לובש מה שלא לבשתי עוד מימי: חליפה אפורה בגוון זאב-המים, מקוקוות מעט בזהב. משאך התנערתי מהזיה זו, נעלמה הדמות מעיני כליל. עם זאת מה מופלא הדבר, שלאחר שמונה שנים, אמנם מצאתי את עצמי באותה דרך גופא ובאותו בגד שראיתי בהזייתי, ושלבשתיו לא מתוך בחירה, אלא באורח מקרי לחלוטין, בדרכי לשוב ולבקר את פרקדיקה. רשאי אדם לחשוב בענינים אלה כאוות נפשו, אך באותו רגע של פרידה סייעה בידי אותה בבואת-שוא וזכיתי ברגיעה כלשהי. כאב הפרידה לתמיד מאלזס הנפלאה, לרבות כל אשר נחלתי לי בה, הופג קמעה, ואני שבתי ומצאתי את עצמי, לאחר שנחלצתי לבסוף ממחזות הפרידה, רגוע ושלו למדי בדרך מסעי הביתה”((י.ו. גיתה מחיי – פיוט ומציאות – תרגום יצחק כפכפי בעמוד 352-3))

♦

הנריך היינה – 1829

שירו של היינה – Der Doppeltganger בו אני עוסק בפוסט זה, כולל סיטואציות שיש בהן דימיון מסויים לסיטואציות המופיעות בקטע שצוטט לעיל משל גיתה.

האם ביסוד השיר עומדת חוויה אוטוביאוגרפית שחווה היינה – ונתן לה ביטוי בשיר זה – בדומה לשירים רבים נוספים שאהבה נכזבת, אהבה שלא מומשה ואהבה שנדחתה, חוזרת ומופיעה בהם ?

היינה עצמו דחה מכל וכל התייחסות כזו לשיריו. במכתב ששיגר ל – לKarl Immermann ביוני 1823 [ כלומר כשנה לפני הדפסת 33 השירים ] הוא כותב ואף מתריס:

“רק דבר אחד יכול לפגוע ולייסר אותי – הנסיון להסביר את רוח השירים שלי מתוך הקורות את המחבר.[ …] גם אם תולדות חייו של מחבר יכולים על נקלה לזרות אור על שיר שכתב, גם אם בקלות אפשר להוכיח שלא אחת, עמדה פוליטית, דת, שנאה אישית, דעה קדומה ועכבות הותירו רישומם בשיר שכתב, לעולם אין להזכיר אותם. ודאי שלא בעת חייו של המשורר.

נוטלים מן השיר את בתוליו, קורעים מעליו את הינומת המיסתורין, אם מוכיחים שהשפעתם אכן קיימת; מעוותים את השיר כאשר עוטים עליו הרהורים שגויים. ומה מעטים הם המקרים שבהם הלבוש החיצוני של הקורות אותנו תואם את הדברים בפנמיותם ובאמיתותם ! אצלי, על כל פנים, זה אף פעם לא מתאים”((מצוטט מתוך – החלום והמוות – על יצירתו של היינריך היינה – יעקב הסינג – ספרית הפועלים, 2008 בעמוד 44))

אין בכוונתי לא “ליטול מן השיר את בתוליו” ולא “לקרוע מעליו את הילת המיסתורין”, אך מאחר והמשורר עצמו כבר אינו בין החיים – ובמכתב זה, הגביל, במידה מסויימת, את החיטוט בחייו האישיים לתקופת חייו, איני רואה פסול חמור מידי בהצגת העובדות הידועות – ויסיק מהן כל קורא את מסקנותיו הוא.

ננסה לתמצת כאן כמה מן העובדות:

בקיץ 1816 מזמין דודו של היינה – אחיו של אביו – הדוד סולומון היינה – שהפך והיה לבנקאי עשיר בעיר המבורג, את היינה כדי לנסות להכשירו, לפי בקשת הוריו של המשורר, להיות איש עסקים. סמוך לפני כן החל היינה הצעיר כותב שירים. כשנודע הדבר לאימו, היא לא שבעה נחת מכך: “אימי לא היתה מרוצה שלמדתי לחרוז חרוזים חרדה שמא אהיה למשורר”¹ מטרת נסיעתו לדודו העשיר בהמבורג היתה, כאמור, להכשירו לעשיית עסקים. הדוד מעסיקו בתחילה כשוליה בבנק שלו, ואחר כך פתח עבורו חנות לבגדים. כעבור כשנה פשט העסק הזה את הרגל. הוא עסק בעיסקי-חיים-טובים ושירה ואת העסקים הותיר לאחרים להתעסק בהם. כנראה חשב כי כל אחד צריך לעסוק במה שהוא מטיב לעשות בו.

בפברואר 1817 נדפסו שירים ראשונים של היינה בעתון” המבורגר וואכטר” – שהיה כתב עת בעל נימה אנטישמית, דבר שלא הפריע להיינה לפרסמם שם – ובלבד שיפורסמו. כדי לא לגלות מי הכותב חתם על השירים בשם עט ולא בחתימתו המפורשת של היינה.

באותה תקופה הכיר את ביתו של הדוד:

.

אמיליה היינה – בת הדוד העשיר

היינה ניסה להרשים את אמליה בשירים פרי עטו שפורסמו. היא נשארה אדישה.

לידידו כתב : “היא ביטלה את שירי היפים, אשר חיברתי לכבודה, ביטול מעליב כל כך”.

שמה המפורש של עמליה לא צויין באותו מכתב. והוסיף וכתב: “היא איננה אוהבת אותי” – כאשר המילה “אוהבת” משמעה גן-עדן נצחי, והמילה “איננה” משמעה גיהינום נצחי – כפי שמדגיש יגאל לוסין. ממכתב זה הסיקו חוקרים רבים כי האהובה אליה ממוענים שיריו מאותה תקופה – היא אמליה בת דודו. אך, כפי שגם עלה מהמכתב שצוטט לעיל, היינה השאיר ענין זה של הדמות או הדמויות אליהן מיען את שיריו לוט בערפל. בשנת 1821 נישאה אמליה לבעל אחוזות עשיר מהעיק קניגסברג שבמזרח פרוסיה. והיינה יכול היה להבין כי אם אכן היה לו חלום לשאת את בת דודו לאישה – חלום זה נמוג עתה.

זהותה של הנמענת בשירי האהבה המרירים של היינה, הפכה כמובן נושא מחקר לחוקרים רבים. כך למשל, יגאל לוסין, בספרו “היינה – החיים הכפולים” מצטט את פרופ’ ארנסט אלסטר שטען בשנת 1887

“כי רק פרק ה”אינטרמצו הלירי” שבספר השירים, שהתפרסם לראשונה באפריל 1823, עשוי לשקף את אהבת המשורר לאמליה ; ואילו פרק “השיבה הביתה”, מן השנים 1823-1824, נכתב בהשראת אהבה שניה שהיתה לו, גם היא אהבה נכזבת, והכוונה לתרזה, אחותה הצעירה של אמליה, שאף היא דחתה כביכול את חיזוריו, בהעדיפה עליו סרסור בורסב בשם אדולף האלה”²

בשנת 1962 הוציא מלומד אנגלי William Rose ספרון אחד ושמו:

The Erly Love Poetry of Heinrich Heine. An Inquiry into Poetic Inspiration

בו ניסה לחקור את הרקע העובדתי מאחרי השירים ומתוך מחקרו הסיק חמש מסקנות:

“1.

אין עדות כי היינה היה מאוהב, לזמן מסויים, בבת דודתו אמליה;

“2.

אין עדות כי היינה היה מאוהב אי פעם עם בת דודתו טרזה [אחותה של עמליה]

“3.

כי הניסיון עם עמליה, צבע כמה מן השירים בספר השירים Buch der Lieder

“4.

כי אף אחד מהשירים ב”ספר השירים”מתייחס בלא אפשרות לטעות לאישה מסויימת אשר מילאה תפקיד כל שהוא בחייו של היינה.

“5.

כי לא “אינטרמצו לירי” ולא “השיבה הביתה” אינם ביטוי לירי של הלך רוח מתמשך שנבע מניסיון אהבה מסויים שחוה היינה.

עתה, כשבידינו מידע מעורפל זה, נוכל להתפנות לקריאת השיר גופו:

השיר – בהדפסה הראשונה בספר – “השיבה הביתה”

אני מביא בזאת תצלום של כל אחת מהשורות בשיר בן 12 השורות המסודרים בשלושה בתים בני ארבע שורות.

הטקסט מובא בנוסחו המקורי בגרמנית.

מתחתיו התרגום המופיע בצבע שחור שנעשה על ידי עדה ברודסקי כפי שהוא מופיע בספר “הליד הגרמני ממוצארט עד מאהלר”, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בעמ’ 120

תרגום נוסף המופיע כאן בצבע אדום הוא תרגומו של שלמה טנאי ב”ספר השירים”, “הוצאת גוונים” בעמ’ 144

תרגום שלישי, לחלק מהשיר [ בפועל שורות 7-12 ] מצאתי ב”אחרית דבר” , דברים אחדים בשולי “הכפיל”, שהוסיף פרופ’ עמינדב דיקמן, לתרגום לעברית של המתרגמת דינה מרקון לספרו של פיודור דוסטוייבסקי “הכפיל”. שורת אלה תופענה בצבע כחול.

התרגום-המפרש

כפי שנהגתי, במסגרת אתר מילים, במקרים קודמים, כגון במקרה שירו של ג’ימס גויס Bid Adiu וכמו בענין השיר ” Der Lindenbaum “ מן המחזור “טיול-חורפי” [ מסע חורף] של המשורר וילהלם מילר, שהולחן על ידי פרנץ שוברט, אנהג גם כאן בדרך ה”תרגום המפרש”, שעיקר מטרתו הוא לרדת להבנתן הטובה [ עד כמה שאוכל ] של מילות השיר שנכתבו בשפה אחרת ובתקופה אחרת, ובהקשר בהם נכתבו. בדרך התרגום המפרש, עיקר תשומת הלב ניתנת לתוכנן ולפירושן של מילות השיר, ולא למשקל או לחרוז המופיעים בשפת המקור.

אגב התרגום, אוסיף עוד אי אלה הערות פרשניות לכל אחת משורות הטקסט – מעשה שכפי שאני מאמין יעביר את תוכן שירו לתודעתם של הקוראים.

התרגום מעשה ידי יופיע על רקע ירוק

הבית הראשון

השורה הראשונה של השיר פותחת בתיאור המקום בו יתרחשו המעשים וההרהורים שיבואו בהמשך. אנו נמצאים בעיר [ להבדיל ] מנוף כפרי או נוף טבעי אחר. הלילה המתואר כשקט – היא המילה בה בפועל פותח השיר Still אינה רק תיאור הנוף הפיזי בו יתרחש השיר אלא הוא מטאפורה למצב הנפשי בו מצוי האני המדבר בתחילתו של השיר. הלילה כמצב של חשכה, ושל שקט – המאפשר ל”אני-המספר” את ההרהורים שיבואו. המשכו של הפסוק הראשון, המצביע על היותם של הרחובות רגועים – משלימה את תמונת הלילה השקט, ומפרשת אותו.

כפי שיסתבר בהמשך, זוהי מעין פתיחה, מבוא למה שיתרחש לאחר מכן. בפועל זהו שקט שלפני הסערה.

שקט הוא הלילה, רגועים הרחובות

בשורה השניה המבט מתמרכז ומתכוונן בצורה ישירה מן העיר אל הבית הספציפי עליו מדבר ה”אני-המספר”. הבית עליו מצביע האני-הספר הוא הבית בו גרה בעבר האוצר שלו הביטוי Schatz = אוצר והוא מכוון, לפי הפירוש המקובחל לדמותה של אהובתו של ה”אני-המספר”.

.בזה הבית התגוררה בעבר אוצרי

.בשורה השלישית מוסיף ה”אני-המספר” פרט נוסף המעיד על מצבו הנפשי – אוצרו עזבה את העיר מזה זמן.

.היא כבר לפני זמן את העיר עזבה

והנה, למרות שאוצרו עזבה את העיר מזמן – בפועל עזבה גם את הבית עליו מצביע ה”אני-המספר” – הבית, כמו מצבה אילמת לעבר – עדיין עומד על עומדו.

. אולם עדיין עומד אותו בית באותו מקום ממש.

הבית הראשון של השיר – בפועל ארבע שורותיו הראשונות – הוקדשו לתיאור המקום והזמן בו מרחש השיר: השיר מדבר בזמן הווה על ארועים מן העבר. ה”אני-המספר”, נזכר בתקופה בה התגוררה בבית, בפניו הוא ניצב היום, אוצרו – משמע אהובתו.

הבית השני

הבית השני מתחיל במעין מעבר מתיאור מקום ההתרחשות [ אותו בית בו התגוררה לפנים אותה “אוצר” ] , אלא שהוא מבחין במשהו יוצא דופן. אדם עומד שם ומביט כלפי מעלה למקום גבוה. Hohe = גובה. הכנסת גורם זה לשיר הינה מפנה בעלילה. השיר שעד עתה היה תיאור זכרונות העבר – מתאר התרחשות המתרחשת בזמן אמת – בזמן שה”אני המספר” מספר את סיפורו.

. כאן עומד גם אדם ומביט אל הגובה,

ובעודו עומד כך, מול הבית ומביט אל הגובה [ היינה אינו נוקט בביטוי “לשמים” – Himmel ] ידיו אוחזות זו בזו. המתרגמים שצוטטו נזקקים לביטוי “פוכר” במובן של שילב ופיתל אצבעות ידיו זו בזו – בדרך כלל אות ליסורים, עצבות מבוכה או רגש עז אחר [ לפי המילון “רב מילים” ] ובהמשך יופיע ביטוי המורכב משתי מילים: Schmerzen = כאב, יסורים gewalt = כוח כלומר: האדם אוחז ידיו זו בזו כביטוי לכאב חזק.

ופוכר ידיו עקב כאב עז

ועתה כאשר ה”אני-המספר” כמו מטיב מבטו ועומד על פשר המראה שהוא רואה – אדם המביט לגובה ופוכר ידיו בכאב עז – מתחוורת לו התמונה למלוא עומקה. והוא נחרד כאשר הוא מזהה את דמותו: עדיין ה”אני- המספר” אינו מפרש לקורא את מלוא התמונה ואינו חושף את העיקר – הוא רק מכין את הקורא לקראת השיא שיופיע בהמשך.

נחרד אני כאשר אני את פרצופו רואה

ועתה בא הגילוי הבפועל ההתגלות העצמית. אותו אדם העומד לפני ביתה השומם של האהובה שאינה גרה בו יותר, מביט לגובה, ופוכר ידיו עקב כאב עז – [ שאוחז בו ? או שהוא נזכר בו ? ] אינו אחר מאשר בן דמותו של “האני-המספר”. את הגילוי הזה הוא מגלה מפניו של הירח. השילוב של הירח כאן, יכול ומרמז על מחלת-הירח שתקפה את ה”אני-המספר” – דבר המתקשר בחזיון-התעתועים אותו “רואה” ה”אני-המספר”. אם נזקק כאן למילותיו של גיתה בסיפור פרידתו מפרדריקה שהובא לעיל נוכל לאמץ את ההבחנה בין “עיני הבשר שלי” ל”עיני רוחי”. כלומר ה”אני-המספר” מזהה בתוך רוחו, בדמיונו חזיון תעתועים, אשליה, מקסם-שווא ולפיו חל בו מעין פיצול אישיות – והוא מגלה כי אותו אדם שקודם לכן היה נראה לו כישות אמיתית – דמות של אדם העומד אצל ביתה הריק של אהובתו לשעבר, אינו אלה כפילו. בן דמותו המהלך אחריו.

נציין כי כאן, בשירו של היינה, האיזכור של ה”כפיל” אינו בהקשר קומי, כפי שהופיע ביצירות שציטטנו לעיל. הרגש אותו מדברר ה”אני-המספר” הינו יותר רגש של זלזול ופחיתות ערך של ה”כפיל” שאינו יותר מ”חיוור” לעומת המקור הוא ה”אני-המספר”.

הירח מראה לי את דמותי שלי

הבית השלישי

ובגלותו כי הדמות שלו עצמו היא אותה חזה בעיני דמיונו – הוא פונה אליה בקריאה שיש בה מידה של זלזול : כל שיש לו לאמר על כפילו אינו אלא כי הכפיל הוא דמות חיוורת לעומת ה”אני-המספר” עצמו. המראה המתואר כאן מזכיר מהלך של חלום כאשר הדמויות הפועלות בחלום הן חיוורות לעומת המקור. אלא שבצד אותה “חיוורות” תופע בפועל העצמה של הכאב שחש ה”אני-המספר”.

כפיל אתה , דמות חיוורת

.10

ועתה מוסיף ה”אני-המספר” את פנייתו לדמות הכפיל – כלומר כמשיח בינו ובין עצמו – והוא שואלו מדוע אתה עושה בי מעשה חיקוי כאילו היית קוף [ Aff = קוף ] כלומר מדוע תנהג בי מעשה חיקוי חסר תוכן, אלא רק בגינוניו החיצוניים כשם שהקוף מחקה תנועותיו המיכניות של אדם, מבלי שהוא ירד לסוף דעתו ולמשמעות הדבר. כלומר ה”אני-המספר”, ממשיך כאן את רוח הזלזול שלו בדמות החיוורת שעלתה לו בעיני רוחו באמרו: כשם שהקוף יכול לחקות רק את התנועות החיצוניות של האדם אותו הוא מחקה – כך הכפיל, בו הוא מזלזל, אינו יכול להיות שותף אמת לעומק כאב-האהבה שחווה האני-המספר Liebe = אהבה Leid = יסורים, סבל.

מדוע תעשה מעשה-קוף אחרי סבל-אהבתי

.11

עתה ה”אני-המספר” מוסיף ומפרט את טרונייתו כלפי דמותו של הכפיל והוא שואל אותו [ בעצם את עצמו ] מדוע זה כה התייסרתי במקום זה Gequalt = מעונה מיוסר .

אשר אותי עינה במקום זה

.12

ועתה מרחיב ה”אני-המספר” את מכלול הזמן בו עבר עליו הכאב – והוא מתייחס לא ללילה אחד אלא ללילות רבים שנתמשכו על פני זמנים רבים בעבר. סימן השאלה בסופו של השיר כאילו מתריס : כמה לילות כאב שכאלה, כמו זה שחווה במהלך השיר – אותו לילה שהחל בשקט וברוגע וברחובות שקטים והפך ללילה סוער במיוחד עם התגלה לו דמות הכפיל שלו. האימה חודרת לנשמתו כשהוא נזכר ושואל – את הכפיל – בפועל את נפשו שלו – כמה לילות סבל עברו עליו עד היום ? כמו להעצים את גודל הכאב וכמו לאמר : מה שעלה בשיר הוא תיאורו של לילה רע אחד אך רבים נוספים היו כמותו.

לילות רבים כל כך, בעבר הרחוק ?

♦ ♦ ♦

שיר זה של היינריך היינה, הולחן על ידי פרנץ שוברט, ועל כך אפרט בפוסט הבא, שיוקדש ליצירתו של שוברט.

את הפוסט הזה כתבתי כפוסט-המשך לפוסט ס. יזהר והמוזיקה – בין “כאן” ו”שם” [“גילה” – צדדיים ] – בו מתאר ס. יזהר קבוצת חניכים, שהגיעו בנסיבות קשות של עליית הנאציזם בערי המוצא שלהם [ וינה, ברלין ופראג ] לישראל במסגרת “עליית-הנוער” והם נמצאים במוסד החינוכי ב”בן-שמן”. באחד הערבים מביא להם המדריך תקליט והקבוצה מאזינה למוזיקה שהיא, לפי הדברים שכתב ס. יזהר בסיפור “של שוברט”. הנערים והנערות מזהים את המנגינה ומצטרפים אליה וגם מבינים את המילים, המושרות שגרמנית שהיא שפת האם-שלהם.

כזכור, בראש הסיפור הוצב איור של תויים [ שהם בפועל קטע מדף התווים של שוברט לשיר ” Der Doppelganger ]

והשאלה הנשאלת היא האמנם לשיר זה של שוברט כיוון ס. יזהר את סיפורו “גילה” ? או שהתוספת בראש הסיפור אינה אלא פרשנות חיצונית לסיפור ?

אם נחפש מקבילות בין מילותיו של היינה בשיר, כפי שפירטנו לעיל, לבין הסיטואציה בה נתונים החניכים ב”בן-שמן” ההקשר היחידי הנראה מתקבל על הדעת הוא העובדה כי “האני המספר” עומד מול הבית הריק של “האוצר-שלו” לבין מצבם של הנערים – שבדיעבד ידוע כי ביתם עומד ריק – שכן “אוצרם” – בני משפחתם והוריהם אינם נמצאים יותר באותם בתים.

אך, תחושתי היא כי פירוש כזה הינו מאולץ יתר על המידה – וההקשר בין סיפור אהבה נכזבת של ה”אני המספר” כפי שמתואר בשירו של היינריך היינה לבין סיפור גורלם של הנערים שהועלו לארץ, עקב פעילותה של “עליית-הנוער” להצלתם, כל עוד ניתן היה בנסיבות ההסטוריות כפי ששררו אז הוא מרוחק וספק בעיני אם לכך כיוון ס. יזהר בסיפורו זה.

מן הראוי לבחון מקרוב את המוזיקה שחיבר פרנץ שוברט למילותיו אלה של היינריך היינה, ולבחון את הקשר בינה לבין סיפורו של ס. יזהר – סיפור על “גילה” וחבורת הנערים והנערות שנתלשו מארצותיהם ומהוריהם, והגיעו לכפר הנוער “בן-שמן”, בה שימש באותה תקופה ס. יזהר כמורה בראשית דרכו.

♦

לפני שנעבור לניתוח יצירתו של פרנץ שוברט – אביא כאן ביצוע של העיבוד לפסנתר שערך פרנץ ליסט לפי שירו של שוברט – באמצעותו ניתן לעקוב אחרי המנגינה והאווירה שהלחין שוברט למילותיו של היינריך היינה.