פרוזה - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[4.7] ס. יזהר והמוזיקה – סרנדה של שוברט ל ‘גילה’ {צדדיים}

3 במאי, 2014

מוזיקה, בעברית סָמֶךְ יזהרית – על המוזיקה בכמה מיצירות ס. יזהר

עינו של הפותח את עמ’ 83 בספרו של ס. יזהר “צדדיים” אינה יכולה שלא להתכוונן ולהתמקד אל הגלופה המקדימה את הטקסט עצמו.

התוים המופיעים בגלופה זו הינם קטע מכתב ידו של שוברט למוזיקה שהלחין פרנץ שוברט לשירו של היינה : Der Doppeltganger ;

תצלום כתב ידו של פרנץ שוברט לשיר Der Doppelgangr

בגוף הספר נכתב כי האיורים לספר הם מעשה ידיה של נעמי סמילנסקי, אשתו של הסופר שרישומיה ליוו סיפורים נוספים שפרסם ס. יזהר [ כגון “סיפורי מישור”…];

ניצה בן-ארי, מחברת המונוגרפיה על ס. יזהר “ספור חיים” כותבת כי ערכה את ארבעת הספרים האחרונים שפרסם ס. יזהר ווהוסיפה וסיפרה על ביקוריו של ס. יזהר בהוצאת הספרים זמורה ביתן, ביקורים שהיו קשורים לפרסום הספרים שהיו במהלך השנים בשלבים שונים של עריכה והדפסה.

גם מתוך תגובתו של ישראל, הבקיא מאין-כמוהו, ביצירתו ובחייו של ס. יזהר, לרשימה שפרסמתי באתר זה על סיפור אחר מתוך “צדדיים” – “חרלמוב” מספר ישראל – כממקור ראשון – כי

“... בזמן ההכנות לפרסום “צדדיים” היה חשוב לו [ לס. יזהר – ו’ ] מאד להכליל קטע תווים של שוברט כחלק מהכותרת של “גילה”. תווים תמצא גם בכותרת של “פסנתר בודד בלילה” – מוצרט …”

מכל אלה ניתן להסיק, כי הצבת גלופת התוים והשם Der Dopplganger [ בכיתוב כפי ששוברט קרא לשיר להבדיל מהכיתוב בו מופיע ביטוי זה בפרסום הראשון של השיר בדפוס

נעשה תחת עינו הפקוחה של ס. יזהר, וברשות ובסמכות ויתכן אף בשותפותו הפעילה.

השם המפורש – שוברט

בטקסט של הסיפור עצמו – מספר ס. יזהר על חבורת נערות ונערים שהועלו לארץ במסגרת “עליית הנוער” תוך הפרדתם הכואבת מהוריהם, במטרה להרחיקם מהמאורעות הקשים שהחלו לתת אותותיהם בחיי היהודים בעקבות עליית היטלר לשלטון וביחוד – כמו במקרה החניכים עליהם מספר הסיפור – בעיקר היו אלה נערות ונערים שנפרדו מהוריהם בוינה, ברלין ופראג – שלוש ערים שהגרמנית היתה השפה המדוברת בהן, ושהיו בפועל, פליטים כתוצאה מארועים כגון: ה”אנשלוס” – סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית ביום 13.3.1938 ; סיפוח חבל הסודטים שתושביו היו דוברי גרמנית, מצ’כיה לתחומה של גרמניה [ 29.9.1928 ] ו”ליל הבדולח” [ 9-10.11.1938 ] , – ההתנפלות האלימה על בתי כנסת ובתי עסק של יהודים ברחבי גרמניה, שאורגנה על ידי הנאצים.

המדריך של הקבוצה [ שחשד עלה בדעתי שס. יזהר נתן בו סימנים שלו עצמו, שגם הוא היה מורה בכפר הנוער “בן-שמן” ] שהסופר מתוארו כך:

“המדריך הלז, יודע נפש שומעיו ומאבד את הצפון ונסחף לכל מיני עולמות שלא היו ולא נבראו, קצת ממה שקרא וקצת ממה ששמע וקצת מדמיונו הקודח ואחר כך יש הפסקה והולכים לשתות משהו ולחם בריבה ועוד רגע וכבר ירנן הכרוז התורן את הזמר, לשכב לישון…”

ולאחר הצגתו כ”מאבד את הצפון” מספר לנו המספר על אירוע הבאת תקליט ומעשה השמעתו בפני חניכיו:

“ופעם גם הביא האיש תקליט שמצא ושם על הפטיפון הנושן, ולאחר שהקדים דברים על שוברט ועל עוניו ועל הרומנטיות ועל קברו שכתוב עליו פה נקבר כישרון גדול אבל תקוות גדולות עוד יותר, שמצא באיזה ספר וחצי שהזדמנו וברבע כתבה שזכר לא בדיוק, מה לעשות הדיוק אינו החזק שבתכונותיו, ולפני שמשגיחים בו הוא כבר מתעופף מעל הגגות והעצים והעננים כאילו היה ציור של מארק שגל בפועל”

התיאור של מקורות הידע של המדריך על שוברט – שמקורם ב“איזה ספר וחצי שנזדמנו וברבע כתבה שזכר לא בדיוק….” נועדו למעט ולמזער את החשיבות שמבקש הסופר שנייחס לאינפורמציה שהוא משתף בה את הקורא: מצד אחד אין הוא מסגיר מהו אותו תקליט שהשמיע המדריך באזני התלמידים, [ “מה לעשות הדיוק אינו החזק שבתכונותיו…” ] ומצד שני הוא מצטט מה שמצא באיזה ספר וחצי שנזדמנו וברבע כתבה שזכר לא בדיוק”…ש/נועדו להטיל ספק בלב הקורא שמא המכתם “פה נקבר כישרון גדול אבל תקוות גדולות עוד יותר” אינו אלא תחבולה ספרותית, בה מעניק הסופר את הזכויות למכתם שנון – למישהו אחר.

אלא…שכפי שמסתבר, לקורא החשדן – מיכתם זה אכן מופיע על קברו של פרנץ שוברט – כפי שניתן לראות בתצלום זה, בו נראה הפסנתרן אלפרד ברנדל, מבחירי פרשניו של שוברט קד קידה של כבוד ל “TONKUNST” [ = אומן-הצליל ] “פרנץ שוברט שחי מיום 31.1.1797 ועד ליום 19.11.1828והוא בן 31 שנה”

הפסנתרן אלפרד ברנדל – מפרשניו המובהקים של שוברט על מצבת קברו הראשון Wahring –

הכתובת המודגשת באדום – מצביעה על זכרונו המדוייק של הסופר – המבקש להצטנע בחוסר זכרונו, כביכול, הגם שכפי שמוכיח התצלום – שתי רגליו נטעות היטב על הקרקע המציאות להבדיל מההויטה המרחפת בציוריו של מארק שאגל…

ללמדך, כי חרף נסיונות הטשטוש והמעטת ערך העובדות, הדברים הנמסרים על ידי ס. יזהר, במסווה של דברים לא מבוררים ולא בדוקים אלא כזכרון לא מחייב הם מדוייקים.

ניתן אולי ללמד סנגוריה על “הצטנעותו” הספרותית הנ”ל של ס. יזהר, שסייג דבריו אודות החקוק על קברו של שוברט, בהסתייגות אחת, וגם היא משנית לחלוטין: מקום קבורתו של שוברט מצויין בשני אתרים – ובשני בתי קברות שונים בעיר וינה.

מצבת הזכרון שבתצלום לעיל נמצאת בבית הקברות Wahring בוינה שם נקבר שוברט מיד לאחד פטירתו בחודש נובמבר 1828 בסמוך לקברו של בטהובן הנערץ עליו, כפי שביקש. בשנת 1888 הועברו עצמותיהם של שני הקומפוזיטורים לבית הקברות המרכזי של העיר וינה Zentralfridhof – מקום בו נמצאים קבריהם של אישים נוספים מבני וינה שתרמו למורשתה.

ולאור הדיוק שמצאנו בדיווח על שוברט, והציטוט המדוייק של המכתם שעל קברו, חוזרת למקומה השאלה מדוע מסתיר מפנינו ס. יזהר את שמה של היצירה [ שהיא של שוברט ] שמשמיע המדריך לחניכיו ?

אכן, שמה של היצירה אינו מופיע בגוף הטקסט, להבדיל ממקומות אחרים בסיפוריו, בהם מציין ס. יזהר ומזהה בשמותיהן יצירות מוזיקליות העולות במהלך הדברים, כאן9 נמנע ס. יזהר מזיהוי שכזה.

האם ביקש “לתקן” את הסיפור על ידי הוספת הגלופה שבראש הסיפור – או שמא דווקא להסתיר ביקש ? אולי לא היה מוכן להתחייב בשמה של היצירה כחלק מהתחבולה הספרותית, ועל מנת להסב את תשומת לב הקורא למה שנראה חשוב בעיניו – והוא תגובתם הרגשית של החניכים שהמוזיקה פותחת אותם ואף מצליחה לשחרר את השתיקה הכבדה המעיקה עליהם, עד שהיא מוליכה אותם לבכי?

אכן, ס. יזהר לא מנסה לתאר באופן ישיר את המוזיקה הנשמעת מן התליט אך הוא מוסר לקורא פרטים עקיפים – מהם ניתן להסיק מסקנות אחדות על המזויקה המושמעת.

עיקר תשומת הלב מופנית לתגובותיהם של החניכים למשמע המוזיקה:

“יושבים במעגל, אחדים יחד אחדים נטושים להם, שומעים קצת בפיזור, וזה זמן טוב לפיזור, וקצת בקשב ואחדים גם מקישים בשקט את הקצב ביחפותיהם, ואחדים עיניהם משוטטות אולי יפול איזה רגע והכל ישתנה לאיזה אירוע של יותר פעילות,”

ומכאן יעבור לשירת הזמר עצמו:

“ופתאום מה ששר הזמר שבפטיפון נשמע מוכר ומישהו גם התחיל ללכת איתו בלי קול ועוד מישהו הבין ונפתח גם לו, או לה, אבל בשקט בשקט, מתחילים מהמים את המנגינה המוכרת, שאחדים או אחדות גם ידעו את המילים וממש בגרמנית, שמזמן לא עלתה על שפתותיהם, ונעשה קשוב עמוק, ומי ששר הניד ראשו בשקט, מפני שהחשאיות היתה פתאום אמת ובדיוק נכונה”.

ועתה יעביר ס. יזהר את המבט אל גיבורותיו של הסיפור : גילה והאנזי, ויתעכב על האוירה המיוחדת שמשרה המוזיקה על החבורה:

“…שרים בשקט, ואחדים עם המילים כי זה שיר ידוע, ושרים עם הפטיפון נורא בשקט, וכעת זה תופש גם בגרון, והאנזי בולמת כעת לתוכה אבל הדמעות בשקט, וגילה כיסתה פניה בידיה […] שרים בשקט, יש כנראה בגרמנית משהו שמי שמבין, זה מחמיץ לו את הלב, שפתיים אומרות בשקט את מילי השיר, יודעות אותו לא מכאן לא מכעת מימים אחרים, ורק שרים בשקט, לא מתייפחים לא אמא ולא אמאלה ולא אבא ולא אוי ולא אהה, ולא אומרים דברים אבל זה יוצא כעת בשקט, כל כך, מתוך מקום אחד סגור מושתק נשכח ושלעולם לא ייגמר…חנניה מניח יד על שערה של האנזי והיא כבר מתייפחת ובולמת, שנותן כאילו רשות גם לכל מיני בלימות אחרות להיפתח קצת, זו שם כבר לא מסתירה, בוכה ועוצרת ומקנחת ושרה בשקט”¹

אחת מתכונותיהם של המאזינים למוזיקה, בסיפוריו של ס. יזהר, היא תגובתם הריגשית הנסערת לצליליה: תגובה המביאה את המאזינים הללו לכדי דמעות. כאילו אומר ס. יזהר כי זה כוחה של המוזיקה לרגש עד לדמעות, וכאילו זו היא התוצאה המתבקשת מהאזנה לה:

כגון בסיפור “חרלמוב” לאחר האזנה לסימפוניה הראשונה של רוברט שומאן:

“נשארתי מטופש עוד יותר ולא יכולתי להשיגו ולתקן שהתכוונתי לשומאן, וביחוד לסמפוניית האביב, שמצאה אותי אפילו מקנח דמעה על יגון הנעורים ועל כליון הנפש, כמו למשל אל אחת חומת סוודר, שהוא נושא עיניו אליה אבל בוש משאת אליה עיניים”

SCHUMANN-LARGHETTO-II-berenstein

רוברט שומאן, סימפוניה מס’ 1 – האביב – פרק 2 – Larghetto

או בסיפרו “מקדמות” לאחר שהוא מאזין בהסתר בין ענפי עץ התות לשיעור נגינתה של נערה אחת המנסה לנגן את סונטת ליל ירח של בטהובן, בעיר הקמה בין החולות ליד רחוב בן יהודה ובית הספר תל נורדוי – ואחד השכנים שם יושב ומתרגם את ז’אן כריסטוף של רומן רולאן – ו

“פרק אחד יש בו בז’אן כריסטוף שנפתח בקריאה “יש לי רע”, “יש לי רע”. ממש כמו הפ-פ-פם פ-פ-פם ששמענו כאן, ושאי אפשר לעצור ולא להתחיל להתייבב כשקוראים בו כל-כך. ופתאום יודעים עד כמה נכון ועד כמה מדוייק, כעת כשתלויים פה על העץ שמאחרי החלון, ושמעבר לכל מה שעומד כאן. בין גמור ובנוי ובין עדיין מידברי ופראי, עם רעש הים תמיד…”²

Moonlight Sonata – Beethoven

לודוויג ואן בטהובן – סונטה לפסנתר “אור ירח” פרק Adagio sostenoto

גם בסיפור “גילה” התוצאה מהאזנה למוזיקה היא ההתרגשות עד דמעות:

“…חנניה מניח יד על שערה של האנזי והיא כבר מתייפחת ובולמת, שנותן כאילו רשות גם לכל מיני בלימות אחרות להיפתח קצת, זו שם כבר לא מסתירה, בוכה ועוצרת ומקנחת ושרה בשקט”

מתוך הפרטים המשתקפים הללו במהלך שמיעת המוזיקה, שיחרר הסופר כמה פרטים המלמדים, בדרך עקיפה גם על המוזיקה עצמה. למותר לציין כי לא בשיר עליז מדובר, ואף שהחניכים זיהו את מנגינתו ואף הצטרפו למילותיו, אין הוא מסוג השירים המתרוננים והמוכרים כגון שיר הטרוטה:

Schubert – Die Forelle The Trout

פרנץ שוברט- שיר דג השמך – הטרוטה

שאף זכה לתרגומים לעברית – כגון בביצוע זה

מן הסיפור למדים אנו כי מה ששומעים החניכים הוא שיר – Leid של שוברט, המושר מפיו של זמר, והחניכים מצטרפים לקצב השירה ב”יחפותיהם” והם שרים בשקט, עם הזמר, וחוזרים על המילים בגרמנית.

מכך ניתן להבין כי מדובר בשיר מוכר ופופולרי שמנגינתו מוכרת ומילותיו ידועות ולא נשכחו מאז שהחניכים, שהיום הם כבני שש-עשרה – עזבו את מקומותיהם הקודמים [ כנראה לפני כשלוש שנים ] ואז הם היו כבני שלוש עשרה.

לטעמי – על פי סימנים אלה קשה לקבל כי השיר ששמעו הוא Der Doppelganger

ולהלן טעמי:

מן הבחינה המוזיקלית – קשה להתאים את העובדות המסופרות על ידי ס. יזהר, שצוטטו לעיל ול”הלבישן” לשיר Der Doppelganger ;

כפי שניתן ללמוד מהפוסט הקודם, עיקרו של השיר הוא רציטטאטיב – דיבור-שירה יותר מאשר מלודיה, המאפיינת שירים רבים של שוברט. זהו יותר דקלום מאשר שירה. אם יתבקש קורא רגיל לחזור ולזמזם את השיר – נדמה לי כי הדבר יקשה עליו שכן השיר, בגלל אופיו הרציטטיבי – קשה לשירה ולביצוע.

גם מילותיו של היינה, ביחוד בבתים השני והשלישי הן מילים קשות ורעיונותיו מורכבים וסתומים; קשה להניח שנערים שעזבו את גרמניה בהיותם כבני 13 הכירו של השיר – שמכל מקום בשל הקשיים בביצועו לא היה בין הפופולריים והמושרים בשירי שוברט.

גם השורה המסיימת של הסיפור. הפותחת איזו קרן אור של תקווה:

“וכמו קו אור מתחת לדלת בסוף הלילה, כשהכל עוד חושך ושחור אבל מתחת לדלת הנה כבר יש קו. -”

אינה תואמת את הסיום של היינריך היינה לשירו הפסימי, שמכל מקום, אינו מסתיים בקו של אור מתחת לדלת:

או בנוסח האחר:

ומרש האבל, המסיים את המוזיקה של פרנץ שוברט ל Der Doppelganger הדועך אל הדממה –

DOPPEL–GANGER-44

צלילי הסיום של המוזיקה שחיבר שוברט לשירו של היינה:

אינו, בסימן של קו של אור מתחת לדלת…

♦

כל אלה מביאים אותי לפקפק האמנם תיאוריו של ס. יזהר בסיפור עצמו תואמים את הגלופה שהוצבה בראשית הסיפור – מבלי שבסיפור עצמו ניתן למצוא תימוכין לשיר זה דווקא.

נדמה לי, כי שירים אחרים משל שוברט היו מתאימים יותר – להצבת גלופה שתכוון / תפרש אליהם.

ראשית – מן הראוי שיהיה זה שיר מוכר, מתנגן וקל לשירה, אליו מצטרפים החניכים, בקלות רבה, כגון Der Lindenbaum – לו הקדשתי מוסט אחר באתר “מילים” – שיר זה הוא אחד משיריו המפורסמים של שוברט שאף זכה להיות מבוצע על ידי מקהלות – כביכול היה “שיר עם”:

כאן ממשיכה המקהלה ושרה שיר נוסף הנחשב אף הוא לשיר עם – והוא “לורליי” למילותיו של היינריך היינה ולמוזיקה של פרידריך שלייכר.

שיר אחר עליו יכול היה ס. יזהר לחשוב בעת שכתב את הסיפור – הוא השיר

“ורד בר” שס. יזהר כבר הזכירו במסגרת סיפרו “מקדמות” כ “ראה ילד קט ורד בר”

Schubert Heidenroslein

פרנץ שוברט – “ראה ילד קט ורד בר” Schubert-Heidenröslein

[ שגם הוא תורגם לעברית כפי שניתן להאזין כאן ]

שוברט וסרנדה ל”גילה”

אם ההצעות הקודמות שהעליתי לשירים של שוברט שימלאו את משבצת השיר הנשמע מעל גבי הפטיפון הנושן בבן-שמן בשנת 1938 בערך – לא מספקות, ברצוני להציע כאן – בכל הכבוד הראוי, לס. יזהר ולמי שציב את גלופת השיר Der Doppelganger בראש הסיפור גילה, אפשרות אחרת – מתאימה יותר מכמה בחינות עליהן אעמוד להלן.

השיר שאני מציע כשיר המתאים למלא את משבצת השיר ששם המדריך על גבי הפטיפון הנושן הוא שירו של שוברט

Standchen שתורגם כ”סרנדה”

גם זה אחד מהשירים המצויים באסופת “שירת הברבור” של שוברט – למילותיו של המשורר Ludwig Rellstab

כאן תרגום השיר לעברית מעשה ידיה של עדה ברודסקי³

זהו שיר מאוד קליט ופופולרי שאף תורגם לעברית פעמים אחדות בעבר.

להלן שני תרגומים ושני ביצועים לשיר בעברית:

תרגום אהרון אשמן מבצע דוד הלפרן -1.7.1954

תרגום ע”י מתרגם לא ידוע בביצוע הזמרת עמליה (ויולה) חקל

זהו אחד מהפופולריים בשיריו של פרנץ שובט, הוא מתנגן על אזני המאזין כבר משמיעה ראשונה. הלחן החינני שובה לב, וצליליו כמו נימוחים על על אזניו של המאזין. בשנות השלושים היה שיר זה מבוקש ויצא בתקליטי התקופה כגון כאן או בביצועו של בינימינו ג’ילי משנת 1938

בשנת 1935 יוצא בגרמניה לאור סרט על חייו של שוברט – במסגרתו מושרים השירים הפופולריים של שוברט דבר שהוסיף לפןפולריות הרה של שוברט בחוגים רחבים.

גם במחזמר שנעשה על חייו של שוברט עוד בתחילת המאה העשרים נזקקו המחברים לשיר “סרנדה” וכאן ביצוע השיר מעל גבי תקליט ישן:

111-Schubert-Das Dreimaderlhaus-1916

פרנץ שוברט – סרנדה בעיבוד לאופרטה – Dreimaderlhaus

השיר של שוברט למילותיו של המשורר Ludwig Rellstab הוא סרנדה, המבטאת ערגה וגעגועים אל אהובה – היא הנמענת בשיר. ה”אני המספר” פונה אליה ומנסה, בכוח השיר שהוא שר לה, לשבות את ליבה ולקרב אותה אליו, הוא מבקש כי תבוא אליו ומגייס, ברוחו הרומנטית, את את העצים הנראים באור הירח, ואת זימרת הזמיר ומקווה שהיא תשמע את שירתו, ביטוי לכמיהות נפשו של ה”אני-המספר” בתקוה כי יגיעו וייגעו בנימי נפשה של האהובה וגם ליבה יתעורר. וכשתבוא אליו – יבוא אושרו.

שיר זה מתאים לתיאור החניכים המצטרפים אלי הזמר גם מאחר והיה מפורסם מאוד בשנות השלושים בגרמניה.

זה השיר שלפי דעתי המתאים ביותר לסיפורו של ס. יזהר “גילה”

פרנץ שוברט – ביצוע השיר “”סרנדה” מפי הזמר פישר דיטריך דיסקאו