02.2.2 – תומאס מאן – דוקטור פאוסטוס וחשבון הנפש הנוקב עם גרמניה והגרמנים
8 בנובמבר, 2024
פוסט זה הוא חלקו השני של הפוסט :
0.2.1 תומאס מאן – שלושה ספרי מלחמת העולם השניה [ חלק ראשון ]
שהועלה לאתר מילים ביום 18.10.2024
בפוסט זה נבחן את חשבון-הנפש שערך תומאס מאן עם גרמניה והגרמנים כפי שבא לביטוי בספרו : “דוקטור פאוסטוס”
♦
כפי שציינו בחלקו הראשון של הפוסט :
“דוקטור פאוסטוס” החל להכתב ביום 23 במאי 1943 וזה לאחר ש ‘מרס, אל-המלחמה‘ החל מפנה עורף לצבאותיו של היטלר ובני בריתו – ולאחר שכוחותיה של גרמניה הנאצית, שנדמה כי היו בשיא כוחם וכיבושיהם, החלו סופגים מפלות ראשונות – שלימים הסתברו כמפלות שבישרו את קיצו הקרב של “הרייך בן אלף השנים” – שהבטיח היטלר להמונים הגרמנים שהריעו לנאומיו הדמאגוגיים.”
ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה, מלמדת, כי תהליך התבוסה של גרמניה הנאצית הלך והתגבר ; אם כתיבתו של “דוקטור פאוסטוס” ההחלה בצל סימני השבירה הראשונים של צבאותיו של היטלר ובני בריתו : ככל שהכישלונות הצבאיים של צבאות אלה הלכו ורבו – התקדמה, במקביל, כתיבתו של הרומאן “דוקטור פאוסטוס”.
בספרו : ה“התהוות של דוקטור פאוסטוס” מתאר תומאס מאן בתמצית, את התקדמות כתיבת הרומאן.
כ 21 חודשים לאחר תחילת כתיבת הרומאן, ב 20 בפברואר 1945 סיים תומאס מאן את פרק XXV [ הוא פרק 25 ] של “דוקטור פאוסטוס” בו מתנהלת השיחה בין אדריאן לוורקין ובין השטן. פרק זה היה, בעיני תומאס מאן ,פרק רב חשיבות ומשיאי הרומאן, והיווה, עבור הסופר מעין “קו פרשת המים” של הספר.
פרק זה – אחד הארוכים ברומאן, אוחז בתרגום לעברית 28 עמודים [ מעמ’ 212 עד עמוד 240 – כשסך כל עמודי הספר הוא 472 עמ’ ]. במקור הגרמני הפרק אוחז 39 עמודים ובתרגום לאנגלית 30 עמודים !
וכאן דבריו של תומאס מאן:
“לקראת אמצע דצמבר [1944], התחלתי – עם ההערה, “מה שיצא מזה עכשיו” – פרק XXV, פרק השטן, שבתחילתו לוורקין יושב בחדר האיטלקי,
בקישור המסומן באדום שלעיל – מפנה אותנו תומאס מאן למקור השראה ששימש אותו בפיתוח אחד הרעיונות המרכזיים ב”דוקטור פאוסטוס” והוא הקשר וההקשר שבין המוזיקה [ שלוורקין המלחין הוא מייצגה ] לבין גרמניה והגרמנים [ שאדריאן לוורקין כגרמני מבטן ומלידה שהוא בשר מבשרה – מייצגם ] והשיג ושיח הפתלתול והחמקמק שבין לוורקין ובין השטן, המורכב ורב ההשראה, דן ומתחבט בסוגיה המסובכת והכואבת.
[ נעיר כי הפרק החשוב והמוקשה – פרק השטן – זה ראוי לפוסט נפרד ונרחב, שבאחד הימים בוא יבוא ויפורסם כאן לכשיושלם… ]
הקשר בין המוזיקה לכוחות השטניים, מקורו ברעיונות שפיתח הפילוסוף הדני סורן קירקגור שבספרו “או-או”, אותו ספר שלורקין אוחז בידו בפגישה עם השטן – פיתח קירקגור את התיזה לפיה המוזיקה היא “ממלכה חושית דמונית”
ואכן בפרק 25 – הוא פרק השיח בין לוורקין ובין השטן, מופיע הדהוד לרעיונותיו של קירקגור, כפי שהעיד עליהם תומאס מאן.
בקטע הרלוונטי מתוך הספר “ההתהוות של דוקטור פאוסטוס” המצוטט להלן, נמנע תומאס מאן מלהזכיר את סרן קירקגור בשמו המפורש – אך הוא מזוהה ברמז ברור כמודגש להלן:
“הוא [ הכוונה לשטן – ו’ ] :
קצר וקוצף ! אך על מה הקצף ? האם על שאלת המצפון הידותיות שאני מעמיד לך, בארבע עיניים ?
האם מפני שהראיתיך את לבך אחוז-הייאוש וחשפתי לעינך, מבחינתו של בר סמכה, את הקשיים הבלתי-עבירים כמעט הניצבים כיום על דרכה של מלאכת־ההלחנה?
כי לפחות כמומחה אתה יכול להעריכני. שהרי השטן צריך להבין קצת במוסיקה.
אם אינני טועה, הרי קראת קודם בספרו של הנוצרי ההוא, המאוהב באסתטיקה?
הוא ידע והבין את זיקתי המיוחדת לאמנות היפה הזאת – הנוצרית מכל האמנויות, לדעתו – על דרך ההיפוך, כמובן, אשר נוצלה ופותחה על־ידי הנצרות, אך נשללה ונודתה כספירה דמונית – והרי לך עניין תיאולוגי מובהק,
המוסיקה – כמו החטא, כמוני.
להיטותו של הנוצרי ההוא למוסיקה היא תשוקת אמת, ועל כן היא דעת והתמכרות בעת ובעונה אחת. כי תשוקת אמת קיימת רק בדו־משמעי ובאירוניה. התשוקה הנעלה־מכול מכוונת אל המפוקפק־מכול… לא, אני באמת מוסיקלי, אל חשש.
הנה קוננתי באוזניך על הקשיים שהמוסיקה נקלעה אליהם, ככל הדברים בימינו. האם היה עלי להימנע מכך? אולם עשיתי זאת על־אף הכול כדי לבשר לך, שאתה עתיר להבקיעם, להתעלות מעליהם לפסגות מסחררות של התפעלות מעצמך ולעשות דברים שירחיפו עצמותיך מיראה”
[ דוקטור פאוסטוס עמוד 232-233 – ההדגשות – הוספו למקור – ו’ ]
בעמ’ 104 לספרו הנ”ל מוסיף תומאס מאן וכותב:
[ הטקסטים המופיעים בפונט בצבע חום – הם תרגומים מאנגלית שנעשו ע”י הח”מ. ]
“הספר “או-או” של קירקגור הגיע אלי בזמנו, וקראתי אותו בקשב רב. “אהבתו המטורפת לדון חואן של מוצרט. חושניות, שהתגלתה על ידי הנצרות יחד עם הרוּחַ. מוזיקה כממלכה דמונית, ‘גאון חושני’. … ההתאמה של הרומן לפילוסופיה של קירקגור, עליה לא היה לי שום ידע קודם, זה מדהים ביותר….”
וממשיך תומאס מאן ומספר על התקדמות כתיבת הרומאן:
“כתבתי על השיחה עם השטן”, נותר ככניסה הקבועה ביומן-פעילותי למשך חודשיים, אחרי חג המולד ועד תחילת השנה החדשה – בין חילופי החיים, האירועים של המלחמה, עליות ומורדות במצבי הבריאותי וגם ההסחות הבלתי נמנעות מהעבודה, מהן אזכיר רק שתיים: ,
שידורי הרדיו לגרמניה, שעדיין נדרשו מדי פעם – הייתי נוסע למשרדי חברת השידור הלאומית (NBC) בהוליווד כדי להקליט אותם על תקליטים;
וגם המאמר על גסיסת גרמניה שכתבתי עבור ‘עולם חופשי’ ושפורסם באופן נרחב ברחבי המדינה על ידי Reader’s Digest וכמה תחנות רדיו גדולות.
עצם כותרתו, “הסוף”, חושפת את קרבתו לנושא העמוק ביותר של הרומן.” ,
תורגם מעמ’ 104 לספר The Story of a Novel – The genesis of Doctor Faustus”, 1961″
“בתחילת פברואר [ 1945 ] היה סופו של הדיאלוג-עם-השטן, קרוב לגמר. בד בבד עם ההצהרות ההיסטריות של קריין הרדיו הגרמני על “המאבק הקדוש לחירות נגד ההמונים חסרי הנשמה” מהדהדות באוזניי;
כתבתי את הדפים על הגהינום, שהם כנראה החלק העוצמתי ביותר בפרק. שהוא, בלתי מובן, ללא החוויה הפסיכולוגית של מרתפי הגסטפו.
זה היה החלק שהוצאתי לקריאה בקול שוב ושוב, בכל פעם שרציתי להציג את “הצימוקים שבעוגה” לשם עידוד האשליה העצמית שלי – במילים אחרות: החלק היעיל ביותר בספר, והחלק שגרם למאזיני לתהות מדוע אני מודאג מהיצירה כולה.
כפי שציינתי, היה זה ב-20 בפברואר [1945] כאשר סיימתי את הדיאלוג והרגשתי הקלה שהמשימה הושלמה.
הוא הכיל חמישים ושניים דפים בכתב יד.
רק עכשיו היה באמת חצי מהספר כתוב, בדיוק חצי מבחינת מספר הדפים.
עתה היה זה בסדר להרשות לעצמי הפסקה, וכבר למחרת התחלתי לעבוד על ההרצאה לוושינגטון, שכבר שרטטתי את קוויה: “גרמניה והגרמנים”.
כתיבת ההרצאה הזו העסיקה אותי בארבעת השבועות הבאים.
עד אז, התפוררות והריקבון של הרייך השלישי כבר היו מתקדמים מאוד.”
תורגם מעמ’ 104 לספר The Story of a Novel – The genesis of Doctor Faustus”, 1961″
חשוב להדגיש את צמידות התאריכים והארועים כפי שמעיד עליהם תומאס מאן:
כאשר המעמסה הנפשית בעקבות הצלילה לעומקי השיג ושיח עם השטן התפוגגה, והנצא לסופר הפתרון הספרותי לתימה המורכבת שהכניס עצמו הסופר בפרק השטן – הרשה לעצמו הפוגה בכתיבה והחל עובד על הנאום שקרא לו “גרמניה והגרמנים”, אותו ישא בספריית הקונגרס בוושינגטון ביום 29 במאי 1945 – שלושה שבועות ויומיים ! לאחר כניעתה ללא תנאי של גרמניה הנאצית וסיום מלחמת העולם השניה.
האזיני גרמניה – Deutsche Hörer !
במהלך המלחמה, כשהוא גולה בארה”ב, אליה מילט נפשו מאימת הנאצים בארצו, החל תומאס מאן משדר שידורי תעמולה ששודרו לגרמניה באמצעות ה B.B.C . לימים נאומים אלו פורסמו בספר:
כריכת ספר אוסף השידורים ששידר תומאס מאן בשידורי הבי-בי-סי
החל מחודש אוקטובר 1940 ועד אוגוסט 1942
עיון בנאומים אלה יגלה עמדה נחרצת של לוחם אנטי-נאצי המטיף לבני עמו כנגד המלחמה שגרמניה של היטלר פתחה בה, מתריע מפני הפשעים שמבצעת גרמניה הנאצית ומנסה לעורר את מצפונם של מאזיניו הגרמנים.
נביא כאן לדוגמה ציטוט קצר מנאום ששודר ביום 24.12.1941 – לקראת חג ראש השנה ה”כריסטמס” הנוצרי -1941 שנחוג באותם ימים:
הנה דבריו:
“איך אתם מרגישים, גרמנים, ערב חג-השלום, חג-הולדת-האור, חג-הרחמים ממעל שנולדו לאדם?
האם הניחוש שלי נכון שהבושה והגעגועים האינסופיים ממלאים אותך הלילה, כמהים לתמימות, למוצא מההסתגרות באשמה מטורפת שבה אתה מתפתל ; שהבושה, הבושה הבוערת ממלאת אותך מול הרוח האוהבת של הפסטיבל הזה?
הסתכל סביבך ; מה עשית ביוון: מאתיים בני אדם מתים ברעב מדי יום – זו רק דוגמה אחת לאומללות הבלתי ניתנת לתיאור, למוות של עמים, לאונס של בני אדם, לייסורים של גופים ונשמות מסביבך, שטבעך המפתה, הצייתנות הנוראה שלך גרמה…”
מצוטט מעמ’ 60 לספר הנ”ל
בשידור בחודש נובמבר 1941 האשים תומאס מאן את הגרמנים בשותפות לפשעם שנעשים בשמם הנה דבריו הנחרצים:
“שלוש מאות אלף סרבים נרצחו על ידיכם הגרמנים, לא במהלך המלחמה, , אלא לאחר המלחמה עם המדינה ההיא, בהוראת אותם נבלות מרושעות השולטות בכם.
אתה מכיר את הפשעים הבלתי ניתנים לתיאור שנעשו ונעשים ברוסיה, נגד הפולנים והיהודים, אבל אתה מעדיף לא להכיר אותם בגלל האימה המוצדקת שלך מהבלתי ניתנת לתיאור, השנאה הענקית שיום אחד חייבת לבלוע אותך.
כאשר כוחם של אנשיך ומכונותיך פוחת. אכן, האימה מאותו יום מוצדקת היטב, ומנהיגיכם מנצלים אותה.
הם שפיתו אותך. האזיני , גרמניה!
מה ביצוע כל הפשעים האלה אומר לך: עכשיו ביצעת אותם, עכשיו אתה כבול אליהם באופן בלתי נפרד, עכשיו אתה חייב להמשיך עד הסוף; אחרת הגיהנום יבוא עליך.
לעזאזל, גרמנים, תקפו אתכם כשהמנהיגים האלה תקפו אתכם. לעזאזל איתם ועם כל השותפים שלהם!
אז אתה עדיין יכול להשיג ישועה, שלום וחירות.”
[ תורגם מעמ’ 61 לספר הנאומים הנ”ל]
אלה 2 דוגמאות המציגות את עמדתו של תומאס מאן – הממבקש להטיל, על הגרמנים אשמה לפשעים שמבצע המשטר הנאצי !
הנאום בספריית הקונגרס בואשינגטון – “גרמניה והגרמנים”
תומאס מאן נואם בספריית הקונגרס בואשינגטון 28.5.1945
הרצאה מקיפה ומלומדת זו, הרוויה בהיבטים הסטוריים רבים מההסטוריה של גרמניה, זכתה לתפוצה רבה – הן בשל אישיותו של המרצה – הסופר הגרמני המפורסם ביותר – זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1929, והן בשל האכסניה שבה הרצה ובעיקר בשם המועד בו נישאו הדברים – שלושה שבועות ויומיים – לאחר כניעתה של גרמניה וסיומה של מלחמת העולם השניה.
את דבריו נשא תומאס מאן באנגלית – והם פורסמו על ידי ספריית הקונגרס בואשינגטון ואף הוקלטו – המעונינים להאזין לנאומו של תומאס מאן בקולו ובשפה האנגלית יוכלו לעשות זאת בקישור הבא: קישור לנאומו באנגלית של תומאס מאן בספריית הקונגרס – 29.5.1945 –
מתוך דבריו בקונגרס ברצוני לצטט שני ענינים שעלו במהלך הרצאה זו:
הענין הראשון
“מי שנולד כגרמני יש לו בכל זאת משהו במשותף עם גורלה של גרמניה ועם אשמתה של גרמניה.”
“אני עומד לדבר אתכם היום על גרמניה ועל הגרמנים – משימה מסוכנת, לא רק משום שהנושא כה מורכב, כה בלתי-נדלה, אלא גם בגלל הרגשות העזים שמקיפים אותו כיום. לעסוק בו בצורה טהורה מבחינה פסיכולוגית, sine ira et sine studio (ללא כעס וללא העדפה), ייראה כמעט בלתי מוסרי לנוכח מעשיה הבלתי-נתפסים של אומה אומללה זו כלפי העולם.
האם על גרמני להימנע מלדבר על נושא זה כיום?
אך ספק אם הייתי יודע על איזה נושא אחר לבחור לערב זה, ובנוסף, כמעט בלתי אפשרי להעלות בדמיון כל שיחה שהיא שעולה מעבר לרובד האישי הטהור, מבלי שתפנה בהכרח אל הבעיה הגרמנית.
החידה שבאופיו ובגורלו של עם זה, שבאופן בלתי ניתן להכחשה העניק לאנושות הרבה מן הנשגב והיפה, אך בכל זאת שב פעם אחר פעם להטיל על העולם עול קטלני.
גורלה האיום של גרמניה, הקטסטרופה האדירה שלה מגיעה כעת לשיא ההיסטוריה המודרנית שלה, מעוררת את ענייננו, גם אם עניין זה נטול חמלה.
כל ניסיון לעורר חמלה, להגן ולמצוא הצדקות לגרמניה, יהיה בוודאי משימה בלתי הולמת לאדם ממוצא גרמני כיום.
לשחק את תפקיד השופט, לקלל ולגנות את עמו שלו מתוך הסכמה מלאה עם השנאה האינסופית שהוא עצמו הצית, או להציג עצמו בסיפוק כ”גרמניה הטובה” בניגוד לגרמניה הרעה והאשמה שמנגד, שאין לו כל קשר עמה – גם זו לא תהיה דרך הולמת לאדם ממוצא גרמני.
שהרי מי שנולד כגרמני יש לו בכל זאת משהו במשותף עם גורלה של גרמניה ועם אשמתה של גרמניה.
נסיגה ביקורתית ממנה אינה צריכה להיחשב כבגידה. האמיתות שאדם מנסה לבטא לגבי עמו יכולות להיות רק תוצר של בחינה עצמית.”
תומאס מאן גרמני מבטן ומלידה – שאינו יכול להתכחש לשורשיו ולמולדתו ואינו יכול ואינו רוצה להתעלם ממה שמכונה על ידו ועל ידי גרמנים אחרים “הקטסטרופה הגרמנית” כשהם מכוונים לאותן 12 שנים אפלות של השלטון הנאצי [ מעליית היטלר לשלטון ב 1933 ועד לכניעת גרמניה הנאצית במאי 1945 ], מציג בנאום זה עמדה אמביוולנטית ולא חד משמעית.
התחבולה הספרותית שבחר בה תומאס מאן כשהחליט לספר את סיפורו של אדריאן לוורקין “הקומפוזיטור הגרמני” בכך שהציב לצד “המספר-היודע-כל” גם את דמותו של אותו “ידיד” הוא המורה סטרנוס צייטבלום המספר את קורות חייו של ידידו – אדריאן לוורקין, ואת תולדות חייהם של הגיבורים הנוספים של הרומאן : “גרמניה” ו”הגרמנים”, הוא מפקיד בידיו של אותו “מספר יודע כל”.
תחבולה ספרותית זו, תאפשר לתומאס מאן למתוח את ציר הזמן של חיי גיבורו – אריאן לוורקין שמת – כפי שכתוב במפורש בספר עצמו [ ביום 25.8.1940 ] אל מעבר למותו של האיש – גיבור הרומאן, – ועד לקריסתה המוחלטת של גרמניה ביום בו נכנעה ללא תנאי למעצמות בנות הברית [ ברית-המועצות, ארצות הברית, אנגלי וצרפת ] ביום הכניעה 9 במאי 1945:
דגל ברית המועצות מונף על בנין הרייכסטאג בברלין – 9 במאי 1945
“תמונת הנצחון של מלחמת העולם השניה”
והענין השני:
החיבור בין המוזיקה – הנפש הגרמנית – ומכירת הנשמה לשטן [ היא הנאציזם ]
“זו טעות חמורה מצד האגדה והסיפור לא לחבר את פאוסט עם מוזיקה, הוא היה צריך להיות מוזיקאי. מוזיקה היא ממלכה דמונית; סורן קירקגור, נוצרי גדול, הוכיח זאת בצורה משכנעת ביותר במאמרו הנלהב עד כאב על דון חואן של מוצרט.
מוזיקה היא אמנות נוצרית עם קידומת שלילית. מוזיקה היא סדר מחושב וחוסר רציונליות מוליכת תוהו ובוהו בבת אחת, עשירה במחוות מעוררות קסם, בקסם של מספרים, הכי לא מציאותית ועם זאת הכי נלהבת באמנויות, מיסטיות ומופשטות.
אם פאוסט אמור להיות נציג הנשמה הגרמנית, הוא יצטרך להיות מוזיקלי, שכן יחסו של הגרמני לעולם הוא מופשט ומיסטי, כלומר מוזיקלי, – יחסו של פרופסור עם מגע של דמוניזם, מביך ובו בזמן מלא בידיעה מתנשאת שהוא מתעלה על העולם ב”עומק”
מהו העומק הזה? פשוט המוזיקליות של הנשמה הגרמנית, זו שאנו מכנים הפנימיות שלה, סובייקטיביות שלה, ניתוק הספקולטיבי מהיסוד החברתי-פוליטישל האנרגיה האנושית, והדומיננטיות המוחלטת של הראשון על השני.
אירופה תמיד הרגישה את זה והבינה את ההיבטים המפלצתיים והמצערים שלה.”
דרכו של תומאס מאן – בחשבון-הנפש שלו עם גרמניה והגרמנים בספרו “דוקטור פאוסטוס”
כפי שכתבתי לעיל, תומאס מאן, מותח את ציר הזמן של עלילת הרומאן אל מעבר לתקופת חייו של גיבור הרומאן הקומפוזיטור אדריאן לוורקין – [ שמת ביום 25 באוגוסט 1940 [ ככתוב בעמ’ 472 – הוא הדף האחרון ב”דוקטור פאוסטוס”]; ומרחיב, את יריעת הרומאן אל עבר ארועים שארעו בגרמניה ולגרמנים, לאחר מותו של הגיבור ועד לנפילתה הסופית הטוטאלית של גרמניה הנאצית וכניעתה ללא תנאי ביום 9 במאי 1945.
תומאס מאן מנצל את “עקרון ה”מונטאז’ ” שבספרו “התהוותו של דוקטור פאוסטוס” הוא מודה במפורש כי נזקק לעקרון זה מאפשר לסופר, להזקק לעובדות ולציטוטים של יצירות שחוברו על ידי אחרים – מסוגות שונות וברמות שונות [ ביניהם: זכרונות, מכתבים, מאמרים, קטעי עיתונות, יצירות מוזיקליות, קטעי-ספרות וכו’ ] כדי להעשיר בהם את המרקם הספרותי – דבר שמוסיף לטקסט מימד של אמינות וריאליה.
כך למשל תומאס מאן מודה במפורש [ בעמ’ 32 לספרו “התהוותו של דוקטור פאוסטוס” להשפעת הביוגרפיה של פרידריך ניטשה – על ספרו זה:
“ישנה השזירה ההדדית של הטרגדיה של לברקין עם זו של ניטשה, ששמו אינו מופיע בספר כולו, לפי ייעוץ, משום שהמוזיקאי לוורקין נעשה כל כך לתחליף של ניטשה, עד שהמקור אינו מאפשר עוד קיום נפרד. קיימת נטילת ניסיונו של ניטשה בבית-הזונות של קלן ושל הסימפטומים של מחלתו; …] [ תרגום מעמ’ 32 לספר ]
על סצינת הביקור בבית הזונות בקלן [ שב”דוקטור פאוסטוס” הועתק מקלן לליפציג] שמקורה בזכרונות של חברו של ניטשה פאול דואסון [ כמפורט בקישור זה ] ובדומה לכך ההזקקות שלו לשיטת ההלחנה של 12 הטונים שהומצאה על ידי הקומפוזיטור ארנולד שיינברג [ כדוגמתה תומאס מאן מייחס לאדריאן לוורקין ] ופרטים רבים נוספים שמהדהדים ארועים מוכרים מחייו של ניטשה.
גלישתו של תומאס מאן מציר הזמן של חייו הפרטיים של גיבורו אדריאן לוורקין – מאפשר לו לערוך מעין השוואה בין גורלו הטראגי של ניטשה [ שלא מוזכר בשמו ב”דוקטור פאוסטוס” ] לגורלו של אדריאן לורקין, שגדל להיות מלחין, ונתגלה כמלחין גאוני שלקה במחלת הסיפליס, התמוטט בשנת 1930 [ כשהוא כבן 45 שנה ] בעת שעמד לבצע את יצירתו המוזיקלית “קינתו של ד”ר פאוסטוס” [ על גבי הפסנתר ] אך, לאחר שנשא דברי הקדמה, שניכר בהם בלבול וחוסר קוהרנטיות של הדובר, ניגש סוף סוף אל הפסנתר להתחיל בנגינת היצירה שהלחין, אך שם, ביושבו את הפסנתר – [ ככתוב, בעמוד 466 ל”דוקטור פאוסטוס” ] איבד את הכרתו – ושקע למצב של דמנציה וחוסר שפיות לתקופה ארוכה עד שב:
“25 באוגוסט 1940 הגעתני כאן בפרייזינג הידיעה בדבר כביית שייריהם של חיים, שהעניקן לחיי שלי, באהבה, במתח, באימה ובגאווה את עיקר תוכנם. ליד הקבר הפתוח בבית העלמין הקטן באוברוויילר…”
[” דוקטור פאוסטוס” עמוד 472 – הוא הדף האחרון ב”דוקטור פאוסטוס”]
הדמיון לגורלו של ניטשה – שגם הוא נפטר כ 11 שנים לאחר שהתמוטט וששקע לדמנסיה – בולט – כפי שתוכלו להתרשם ב קישור הבא הדן ב”אקורד הסיום של ניטשה”
לדעתי ההזקקות של תומאס מאן לחייו של ניטשה כתשתית ורקע לספרו “דוקטור פאוסטוס” אמור לשמש את האנלוגיה שתומאס מאן מכוון אליה – בין חייו ונפילתו של פרידריך ניטשה / אדריאן לוורקין וגורלה של גרמניה שנפלה שדודה לרגלי הנאצים, והגיעה להתמוטטות טוטאלית ולכניעה ללא תנאי – כתוצאה ממלחמת העולם השניה – מלחמה אותה יזמה גרמניה .
את חשבון הנפש שלו מול גרמניה והגרמנים הוא עורך בחלקים המסיימים של “דוקטור פאוסטוס” – באותם חלקים בהם הוא חורג מציר-חייו של אדריאן לוורקין – ובהם התיחסויות ישירות לארועים המתארים את נפילתה ותבובסתה המוחצת של גרמניה.
בחרתי להציג, שלוש דוגמאות של התיחסויות של תומאס מאן, בספרו, לארועים אמיתיים שהתרחשו בתקופה לקראת סיום מלחמת העולם השניה:
אביא ציטוט קצר מספרו של תומאס מאן – ובו התייחסותו הספרותית של תומאס מאן לארועים – אל מול תיעודים מארועי המלחמה ותוצאותיה:
הדוגמא הראשונה – מתרכזת בכותרות הבאות
♦ החרבתן מן האויר של ערינו המעטירות
♦ אנו, הנושאים באשמה, שעל ראשיהם הומטרה
♦ חורבן התרבות שאותו חוללנו אנחנו במעשינו הנפשעים
♦ כמבשריה של ומביאיה של ברבריות המתבשמת מרשעתה
הציטוט הקצר מעמ’ 166 לספר “דוקטור פאוסטוס” – אופייני לדרך הטיעון של תומאס מאן:
הוא פותח את מה שאני מכנה “חשבון-הנפש” שלו, בתיאור ההרס שנגרם לעריה של גרמניה בההפצצות של חיילות האויר של בנות הברית בנסיון לשבור את מכונת המלחמה הנאצית, פגיעות שהותירו ערים רבות בגרמניה, בינהן ערים עם מסורות ארכיטקטוניות ושכיות-תרבות, שנהרסו עד היסוד [ כגון ברלין, דרזדן, נירנברג וערים אחרות ] –
ומכאן מפנה תומאס מאן את האצבע המאשימה – כלפי “הגרמנים” [ אותם הוא מכנה “אנו” ] – ומאשים אותם [ “אותנו” ] בחורבן התרבות – שחוללנו ב”מעשינו הנפשעים” – והקללה הקשה מכל היא, לטעמי, הקללה המדברת על היותה של התקופה הנאצית [ “הקטסטרופה-הגרמנית” ] “כמבשריה ומביאיה של ברבריות המתבשמת מרשעותה”.
אכן – מילים כדורבנות !
ולהלן ציטוט הדברים:
♦ ♦ ♦
להלן להדגמה תצלום שצולם במרכז העיר נירנברג סמוך לאחר תום המלחמה המציג את ההרס שנגרם לעירו של אלברכט דירר…
“ההפצצה הנוראה שנערכה בעירם של דירר וויליבלד פירקהיימר [ היא נירנברג – ו’ ]
שוב לא היתה מאורע שארע במרחק…”
מרכז העיר נירנברג באפריל 1945
הדוגמא השניה – מתרכזת בכותרות הבאות
♦ הזמן הוא 25 באפריל 1945 – ימים אחדים לפני הכניעה המוחלטת !
♦ אנו, נמצאים בהתפוררות מוחלטת של גרמניה הנאצית ;
♦ ערי גרמניה הכתושות והשחוקות נופלות כשזיפים בשלים
♦ נירנברג – “עיר עצרות הראווה הנאציות”
♦ נירנברג – שרוממה לבבות חסרי בינה – בקרב גדולי המשטר – נכנעה !
גם הפעם בציטוט מעמ’ 445 מ”דוקטור פאוסטוס” אנו עוקבים אחר אותו הלך מחשבה וחשבון נפש :
המספר נמצא ימים אחדים לפני הסוף המר והנמהר של השלטון הנאצי, הנמצא בהתפוררות מוחלטת. עריה של גרמניה נופלות אחת אחר השניה בידי צבאות בנות הברית. תומאס מאן מזכיר לבני עמו את אותן עצרות ראווה שהמשטר הנאצי היה עורך ב”עיר העצרות” לרומם את רוחם של בני הנוער הגרמניים ולגייסם לקראת המלחמה שגרמניה תחל בה בסמוך לאחר הכן.
כאן קישור לקטעים מסרט התעמולה הנאצי שצילמה חביבת המשטר לני רייפנשטאל – “נצחון-הרצון” Triumph of the Will “
על אחת מעצרות הראווה בנירנברג – “עיר העצרות”
שימו לב למקום המרכזי שנתנה הבימאית לבמת הדובר – אדולף היטלר – בצילו של סמל צלב הקרס
הסוף ידוע: צבא ארצות הברית שכבש את נירנברג – ביצע פיצוץ והרס את סמל צלב הקרס שהתנוסס מעל במת הנואם – אדולף היטלר
-באותן עצרות ראווה המוניות – שהיו עצרות ש:
“רוממו לבבות חסרי בינה !!” בלשונו של תומאס מאן
כפי שניתן לראות בסרטון שבהמשך לציטוט !
♦ ♦ ♦
“נירנברג נכנעה, עיר העצרות הלאומיות שרוממו לבבות חסרי בינה בקרב גדולי המשטר…”
פיצוץ צלב הקרס מעל בימת העצרות הלאומיות בנירנברג, אפריל 1945….
להפעלת הסרטון הדלק רמקולים והקלק על החץ האדום
הדוגמא השלישית – מתרכזת בכותרות הבאות
♦ גם הפעם הציטוט מתחיל בחורבן ובהרס ובכיבושה של ברלין
♦ מקום אליו מוביל ת. מאן את קוראיו הוא מחנה הריכוז בבוכנוואלד
♦ שנבנה בסמיכות רבה לווימאר – עירם של גיתה ושילר !
♦ תומאס מאן מתאר – אירוע שהתרחש בפועל ביום 16 באפריל 1945
♦ כאשר אנשי הצבא האמריקאי, בפיקודו של הגנרל ג’ורג פאטון
♦ הוליך את אוכלוסיית העיר ווימאר, מרחק קילומטרים אחדים מביתם
♦ לחצר המשרפות שבבוכנוואלד – שם נותרו עדיין עגלות עמוסות גופות…
♦ אותן לא הספיקו הנאצים לשרוף ולהעלים
♦ כדי לעמת אותם לנוכח מראות הזוועה שנתגלו במקום
♦ לאחר הציטוט אנו מביאים סרט קצר שצולם על ידי הצבא האמריקאי
בציטוט זה מעמ’ 446 ל”דוקטור פאוסטוס” מוביל אותנו תומאס מאן למחנה הריכוז בבוכנוואלד שנבנה בסמוך מאוד לעיר ווימאר – שעבור גרמנים רבים ושוחרי תרבות גרמניה מזוהה לא רק עם רפובליקת ווימאר הדמוקרטית שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה אלא בעיקר בזכות שניים מאנשי הרוח הגדולים ביותר שהעניקה גרמניה לתרבות המערב וולפגאנג פון גיתה ופרידריך שילר.
תומאס מאן מהדהד אירוע – שאנחנו מציגים אותו בסרט שצולם על ידי צלמי הצבא האמריקאי ביום 16 לאפריל 1945 – המראה את אזרחי וווימאר נאצלים להביט בזוועות – שכה קשה לראותן.
הנה ציטוט מדבריו של תומאס מאן בעמ’ 446:
“אזרחים אלה אשר לכאורה עסקו ביושר איש בעניניו והשתדלו שלא לדעת מאומה אף-על-פי שהרוח נשאה משם אל נחיריהם את סרחונו של בשר אדם שרוף – מכריז עליהם שותפים לאשמת הזוועות שנחשפו עתה…”
לכן אנו מזהירים מפני התמונות הקשות שבסרט
אזהרה: בסרט תמונות קשות לצפיה !
♦ ♦ ♦
“ובאותו זמן מצווה גנרל מעברו השני של האוקיאנוס [ הוא הגנרל ג’ורג’ פטון (השנוי במחלוקת) – ו ‘] על אוכלוסייתה של וימאר [ הסמוכה לבוכנוואלד – ו’] לעבור בשורה עורפית על פני המשרפות שבמחנה הריכוז הסמוך ומכריז עליה – היש לומר : שלא בצדק? –
מכריז על האזרחים האלה, אשר לכאורה עסקו ביושר איש בעניניו השתדלו שלא לדעת מאומה , אף-על-פי שהרוח נשאה משם אל נחיריהם את סרחונו של בשר אדם שרוף –
מכריז עליהם שותפים לאשמת הזוועות שנחשפו עתה, שהוא מאלצם להישיר בהם עיניהם שיסתכלו – אני מסתכל יחד איתם…”
להלן סרטון שצולם ע”י צלמי הצבא האמריקאי המתעד את הצגת זועות מחנה הריכוז בוכנוואלד –
הסמוך לוימאר לעיני תושבי העיר השכנה למחנה הריכוז…
להפעלת הסרטון הדלק רמקולים והקלק על החץ האדום
אזהרה: בסרט תמונות קשות לצפיה !
♦ ♦ ♦
מילות סיום משל תומאס מאן
ציטוט מעמוד 447 ב”דוקטור פאוסטוס”, 1947
מוזיקה לסיום מאת יוהאן סבסטיאן באך
רחם נא – Embarme-Dich
– מתוך ה”מתיאוס-פאסיון”
להאזנה נא להקיש על הקישור
Embarme Dich רחם-נא – video Dailymotion
תרומתכם תתקבל בתודה ובהערכהתרומה צנועה שלכם, תהא עבורנו אות וסימן, כי ה"מילים" שלנו שיצאו מן הלב והושקעו בהבאתם מאמצים רבים, ושעות עבודה רבות הגיעו ונגעו לליבכם - וכי עמלנו ומאמצינו נשאו פרי ולא היו לשווא ועל כך תבואו על הברכה.
