פרוזה - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[2.1] ס. יזהר והמוזיקה – חירבת מחאז / {ימי צקלג}

13 במאי, 2010

מוזיקה, בעברית סָמֶךְ יזהרית – על המוזיקה בכמה מסיפורי ס. יזהר

מוזיקה קלאסית בין תל-נג’ילה לחרבת מחאז – ימי ציקלג

בחרתי להתמקד במסע זה, בעקבות מוזיקה ביצירות פרי עטו של ס. יזהר בגדול בסיפוריו “ימי ציקלג” .

ראשית אנסה לדלות, לאתר ולהציג אזכורים והתייחסויות ליצירות מוזיקליות מוכרות כפי שנזקק להן ס. יזהר בספרו

ב”ימי צקלג” שפורסם לראשונה בשנת 1959, על שני כרכיו, ועל אלף מאה וחמישים וששת עמודיו [ כבמהדורה השניה משנת 1989 זמורה, ביתן – מוציאים לאור ] , משרטט הסופר, בקווי מתאר רבים עד בלי די, וצובע בצבעי אדמה עזים את עלילות חייהם ובעיקר את הרחשים, הלבטים, המחשבות והחישובים, התרחשויות והרחשושים המאוויים והפחדים התקווה והיאוש – עד הדקים מיני דק ועד הזעירים מזעיר, בתוככי נופי-הנפש פנימה אל מול פני הנוף הנפרש לנגד עיני אותה קבוצת לוחמים צעירים כבני עשרים – בשבעה ימים המתחילים ביום חמישי כ”ו באלול בשעה שתיים אחר הצהריים.

ואם תחקור בלוח הזמנים המדויק של אותם ימים תגלה כי אף שלא נקב שנה, מן ההכרח – כך מכתיב לוח השנה – כי יום “יום חמישי כ”ו באלול” בשנה שלא נמסרה – אינו יכול להיות אלא כיום המתאים להיות ה 30 לספטמבר 1948, והכל, הכל מתרחש ומתארע וזורם ונע – במרחב שדה ארץ מצומצם ביחס, בפאתי נגב.

ואם נחדד ונעיף עוד מבט, ואולי גם נחקור בסיפורי דברי הימים ההם ונבקש לדעת מה יום מיומיים, ובמה נתייחד יום זה, שיבחר בו הסופר לפתוח בו, דווקא בו, את סיפורו עתיר העמודים וכבד המילים, ובמה נתייחד אותו שבוע עליו טרח טרחה כה רבה בספרו עתיר המבע – נימצא למדים – כפי שילמד אותנו אתר הפלמ”ח למשל, כי

“ב- 1/10/48 [ כלומר כבר למחרת אותו יום פותח סיפור ] לפנות ערב, בחיפוי מרגמות כבדות, תקף כוח משימה של גדוד מצרי, שכלל שתי מחלקות חי”ר, שישה זחל”מים ושתי שריוניות, את המשלט [ בחרבת מחאז ] . על הכוח המצרי פקד רס”ן עבדול נאצר. מפקד מחלקת הפלמ”ח נפצע, סגנו נהרג, וגם מפקד צוות המרגמות 81 מ”מ נפצע – והמחלקה נסוגה לתל-נג’ילה.”

ותל נג’ילה הוא כאן, בתצלום זה ועליו מתנוסס אותו עץ:

העץ בראש תל-נאג’ילה

“אותו אשל רם-ימים וגדל פארות חבוט-רוחות ומכורסם-גמלים – שפוף רובץ באותה שקערורית טובה שבצילו, שהקותה בה והחלימה במעגלה יגעי-חום, ותשושי יום רוויה שיחות ומלמולים, ושתיקות וחלומות, ופרץ שיחות וסיפורי נוראות, וסיפורי-עגבים מתוקים, והרבה זנבות סיגריות מעוכות בחול – שם כרעו גם ישבו….”

[ ס. יזהר ימי צקלג, עמ’ 14 זמורה ביתן – 1989 ]

ומכאן, מ”משלט העץ” יצאו והחלו לנוע, לרדת ולעלות, וכשיביטו אחור יראו כיצד

העץ בראש תל נאג’ילה

“מיד מתגלה מאחור התל הגדול מלוא קומתו האפורה, נישפה [ חלק ותלול] וקיפח [ גבוה ], ובראשו אותו אשל כמור-כותרת,[ שכותרתו-צמחה] שמצל על גומת הרביצה רווית החלומות, שנעשו אבודים כנראה”.

[ ס. יזהר ימי צקלג, עמ’ 20 זמורה ביתן – 1989 ]

והמשיכו במסעם, ו..

גשר הרכבת הטורקי ההרוס

“טיפסו בגבעה נוחה, מימין גשר הרוס של סוללות מסילת ברזל נטושה, ומשהו מעין מפולת טירה, תלוי בו…

[…]

תוואי מסילת הרכבת הטורקית

“ואחר כך עלו על סוללת הרכבת התורכית הנושנה, אשר כרסומי נגיסות הזמן ניכרים בשפך עפרה ובגבב חצציה, ועד שמספיקים לראותה מתמשכת מזה עד עיקולה בחיק מחפורת, ומזה עד היעלמה על גבי סוללה מוגבהת – המשכה נהיה סתומה – כבר יורדים וכבר רצים בשדות אפורים, שחתימת עשב קמל מדהה בו גוון פה גוון שם, בצדי שרשי ואדיות עקלתניים, מתגיידים לכאן ולכאן…”

[ ס. יזהר ימי צקלג, עמ’ 21 זמורה ביתן – 1989 ]

ובסוף המסע על גבי הקרונות [ כלומר המשאיות ] מסע של כמה קילומטרים הגיעו לפאתי חירבת מחאז – וכאן תצלומה לאחר שכבר עברה מיד ליד:

חירבת מחאז תצלום משנת 1948-9 כשהיא חרבה

וגם גידי נבו, בספרו “שבעה ימים בנגב – על ימי ציקלג לס. יזהר”, מצביע, ללא היסוס וללא שיור וללא פקפוק באצבע בוטחת ובציפורן מדויקת וחדה על המפה וכותב, כי הכל התרחש כאן, ממש כאן, בדיוק כאן, בחיים כמו בספר:

[ בצבע ירוק – גידי נבו]

[ בצבע כחול – ציטוטים מס. יזהר]

“עץ האשל הישן, ‘כמור הכותרת’, עדיין עומד במקומו. אם תבוא לתל נאג’ילה תוכל לראות אותו; אותו ואת “גומת הרביצה רווית-החלומות” שמתחתיו. תוכל לראות גם את הגשר ההרוס של סוללת מסילת הברזל התורכית העתיקה, עם “משהו, מעין מפולת טירה, תלוי בו”.

מכאן יצאו הנערים. אתה יכול ללכת בעקבותיהם במסלול הגבעות והערוצים ( ואם תבוא בעונה המתאימה, עונת הסתיו, תוכל אף לשכשך באותה “שלולית מעופשת של מי-ירוקת, בין החלוקים ובין חציר-הסוף, ירוק ורענן, נורא לא שייך לכאן”, שלרגלי התל). אתה יכול ללכת בעקבותיהם ולהגיע לחרבת מחאז, היא צקלג, אותה גבעה שטוחה “כדמות כליה כפופה במוגזם, או כקטניות שטבורה לחוץ מאוד”, או כמין נעל עבודה שכובה, תפוחת חרטום ומופשלת-צואר”. הכל כאז”

חרבת מחאז במפה טופוגרפית כ 15 ק”מ דרומית לקרית גת

זהו איפוא שדה המערכה מצד אחד וזהו אותו שדה אותו מעין ישימון ריק כביכול, בו משיחים המשוחחים ובין דבריהם גם כמה דיבורים על מוזיקה, ואנשים צעירים אלה, מציגים בשירה ובשריקה ובשריקרוק ובתנועות ידיים ובהתפעמות והתלהבות, בנות צליל של יצירות ידועות ומוכרות, ואז נדע כי גם על רקע התפאורה כפי שעולה מן התצלומים שהובאו לעיל, ועל רקע שריקות של כדורים והבלחות “יציאות” של פגזי מרגמה והדי נפץ מפחידים של פגזים מתפוצצים ואף ממיתים, המוזיקה בכל זאת משמשת איזו נחמה איזה מפלט ואיזו ישועה בגיהינום המתיש של המלחמה.

כפי שנראה בציטוטים שיובאו בהמשך, כאן בנוף זה, דיברו על כמה מן הקומפוזיטורים הידועים שאנו רגילים להאזין להם ב”היכל התרבות” שלנו או להבדיל ב”קארנגי-הול” הניו יורקי או ב”קונצרטחבאו” של אמסטרדם או ב ה”גוואנדהואז” של לייפציג.

גשר מוזיקלי זה – מעין קו ישיר לעמקי תודעתו של של ס. יזהר דרך תמונת עולמם של כמה מדמויותיו המשיחים על המוזיקה שם ב”נקודת גובה מאתיים ארבעים וארבע”, – בין שהיא צקלג ובין שאינה צקלג המקראית – על רקע הנוף שהתצלומים לעיל הינם אפס קצהו לעומת ה”תצלומים המדויקים לאין-ערוך” שמצלם ס. יזהר במילותיו.

הרזולוציה של התצלומים של ס. יזהר מוגדלת יותר, מדויקת יותר ומתארת עד לפרטי פרטים מזעריים כל כפל בקרקע הנוף ובנוף הקרקע ובעיקר את השתחויותיהם בחילופי הזמן האור ומזג האויר – דבר שתצלום – התופס ומקפיא את שבריר הרגע – אינו יכול להשיג.

ולאחר הקדמה זו ננסה לעמוד על ה”מוזיקות” של ס. יזהר, על ה”רפרטואר” אותו הוא מזכיר כאן:

ברהמס:

“מכאן לכאן התחילו שפתיו [ של ברזלי ] מרחשות ומזמזמות, ואחרי כן הוסיף והתחיל מפזם תחת חטמו בלא מילים, להגביר קצב עבודתו, ונסחף בשירה, וכבר מזמר לשיר ומשיר לזמר. ואילו עמיחי החובש שעבר שם לרגל מלאכתו, הגביה גביניו התמיהה לשמע הזמרה ובא ועמד על גבו, וכשנשא ברזילי עיניו הזדקף וגיחך במבוכה אל עמיחי לאמור: ‘עובדים ושרים קצת..’ ועמיחי באחוה: ‘לא ידעתי שאתה חסיד של ברהמס !’ – “ברהמס למה ברהמס ?’ – ‘בודאי. לא שרתה מן החלק הרביעי של הראשונה !’

‘באמת? – אמר ברזילי – לא הרגשתי….’ ועמיחי כבר התיישב על גבי ראשית התלולית הטריה המצטברת – ‘ שמעת הרבה מוזיקה ?’ – וברזילי גחן לחטט בעפר ומשם גם ענה: ‘לא כל-כך. פה ושם’ אבל עמיחי לא קיבל הפחתת-ערך עצמית כזו. ועד שהלה ממשיך במעדר ובאת ובעפר המיובל אבנים – התחילו בודקים זה אוצרות זה, ועמיחי כבר היה שר כל דבר – לדוגמא ולהזכרות – וגם מניע כבר, מניה וביה, שתי ידיו לניצוח, ונכנס והולך להתלהבות שבדבקות ובשכחת הנעשה סביבו כבר הגיעו עד מיטב היצירות שברומו של עולם,

באך:

ועמיחי כבר צימצם שפתיו להשריק את הסרבנד מתוך הסויטה לחליל של באך,

מושך גביניו, מושך נשימתו, ובניד אצבעות ימינו כשהגיע לקונצרטו לכינור – היה כמעביר שרביט הקשת, חוצב אקורדים ומתיזם כיאות, לא פוסח על רטט אצבעות שמאל על כאילו המיתרים. והיה מפסיק מפעם לפעם רק כדי לצווח: ‘וכעת, תשמע כעת – תשמע מה בא כעת…’ ונעשית סביבם רוח אחרת, חונה ומשתהה, ולא היתה עוד הגבעה מאתיים וארבעים וארבע, צקלג או לא צקלג, ונעשה להם היפוכו של אין-סדרים, היפוכן של קטטות, חרפות וזוהמה היפוכו של חול נושב ברוח, של עיניים מודלקות, של ניבול-פה, היפוכו של מרחב גבעות נמוכות, חשופות, ורחוקות כל-כך, היפוכם של ערבושים בורחים וערבושים נדפקים – ונתקשר בינהם מעגל מליאות טובה, ואך נגמר הקונצרטו, וברזלי מתוך הבור, ביראת כבוד לכוחו של רעהו מלמעלה,

בטהובן – הקונצ’רטו לכינור

שאל את עמיחי החובש דעתו על בטהובן, הו בטהובן, בודאי, אלא מה, וכבר הוא נכון להתחיל ולפתוח בקונצ’רטו לכינור ברה מג’ור, וגם העיר משום מה , שאת זה היה שומע תמיד בבית חברה אחת שלו, מוסיקלית מאוד כשם שנחמדה מאוד, וכשהוא רבוץ על ספת-צבעונין שלהם, ושמי יודע מתי יחזור לשמוע אצלה – אבל זה באגב – אשר לקונצ’רטו הרי כבר משך איליו ג’ריקן ריקן, שהיה שכוב שם משמים ותופף עליו חמש פעימות הפתיחה, ומיד צירף את התזמורת בשפתיים קמוצות כדי לחסוך את הלהט להלן, למה שעוד יבוא, ובמקומות הדרושים השכיל לעשות כמו אבוב, וגם ברזילי היה מפסיק לעתים, ומאנפף לעומתו את המקומות שלסברתו הקלרינט מאנפף בהם, והגיעו עד למקום שהכינור נכנס, וכאן לא הספיקה עוד השירה. ניסו בשריקה ולא הספיקה השריקה, ונזקקו לתנועות ידיים שיתארו במוחש את עליית הכינור וירידתו וכיצד נעשה הכל גבוה ודק ונוהה אל רכסי יופי, והצטרכו לצויחה ולנפתולי גו, עד שהתבלבלו עליהם הדברים,

בטהובן – השביעית והשמינית

והתחילו מפה ומשם ועזבו ועברו אל השביעית וממנה אל האלגרטו של השמינית, והעירו על ההבדל בניצוחו של טוסקניני לעומת ביצ’ם הזקן,

בטהובן : התשיעית

ובקפיצה אחת והם בתשיעית – ‘מה החלק האהוב עליך בתשיעית?’ חקר ברזילי לדעת ונטש עבודתו מכל וכל – ‘בתשיעית – פרץ עמיחי כאילו מכבר סדורה התשובה על פיו – הראשון, הראשון ! כולה, בעצם, אבל הראשון ! “אלגרו מא-נון טרופו!” כל השאר כמו עולם מסודר לאחר ימי בראשית ! כמו לאחר תום הקרב ! – גם השני, מולטו-ויוצ’ה, כביר כמובן ( התופים, הה התופים !) גם האלגרו, השלישי, יפה והרמוני כל כך – פעימת צביטת המיתרים – אבל מה כל זה לעומת הראשון, הא, הראשון – גלי-ים סוער, המיית ים עולה… הכל זורם גועש, הכל תופח עולה, כמו שמים ומים ביום הבריאה…’

– אני, בכל זאת בעד האחרון – התווכח ברזילי בחשק ובשכחת כל – קול האדם ! הלא זה הדבר ! צירוף קול תזמורת עם קול האדם ! וההתפעלות של התגלות הקול פתאום !…’ – ‘לא – שאג עמיחי – טוב לדעת פחות ולהרגיש יותר ! טוב להתגעגע מהיות לאחר החיבוקים והנשיקות, טוב לרצות מלקחת – ‘ – ‘הו – אמר לו ברזילי – אני לא’

מכונת-היריה התחילה פתאום מתקתקת בזעף, ושניהם נבעתו עד העתק מכאיב של הנשימה, אבל אין זה אלא בני המנסה את המכונה לאחר שהציבה, צרור ארוך ועוד אחד. ועמיחי קם מעל התלולית ורצה לומר משהו. וגם ברזילי היה שהנה נגמר – והשקיפו שניהם לעבר השמש המשפילה שכבר אפשר להביט אל מלו צלחתה האדומה בלי להסתנוור, ובושו שניהם להוסיף מלה, כי על כן אמר עמיחי, – ‘מה אני יושב כאן – הלא צריך לרוץ !’ אמר וקפץ ורץ משם והלאה.