וידאו-Video - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[11] – לודז’ – הצד של הרצברג – חלק ראשון

12 בינואר, 2015

[11] – לודז’ – הצד של הרצברג – חלק ראשון

המסע הארוך בעקבות שורשי משפחת אימי – שהחל בכתובת על מצבת קבר בבית הקברות היהודי בלודז’ – הוליך אותי, לגילויו של הרב שמואל כהן, שהוסיף לשמו ש’ נוספת – על שם מקום לידתו בשנת 1644 – היא שאטין הנקראת כיום שוטטן, ושוכנת 70 ק”מ מפרנפוקט.

בפרנפורט דמין, בה כיהן כאב בית דין, פרסם בשנת 1711 את ספרו : “כוס הישועות”, ומאז הוא מוכר כמהרשש”ך, כפי שצויין על מצבת קברו בבית הקברות היהודי הישן של פרנפורט א-מיין:

גילוי הזיקה המשפחתית של אימי אליו, דרך הכתובת על קבר דודה, שאול שאטטאן בלודז’, הבהיר לי כי ההקשר שקישרו את שם משפחתה לשטן דווקא – בשל הדמיון בהגיית השם – הינו מופרך מיסודו.

מסע שורשים זה הדגים בפני את הדרך בה שמות של מקומות מתגלגלים בשמות משפחה.

מוצאה של משפחת אימי הוא מאיזור פרנפורט א-מיין, שבמדינת הסן, שבמרכז גרמניה, הורי הוריה היו צריכים לעשות מרחק של כ 1,000 קילומטרים מזרחה עד שהתיישבו בעיר לודגז’.

העיר לודז’ היתה החל מקונגרס וינה בשנת 1815 חלק מ”Krulestwo polskie – כלומר : “ממלכת פולסקה”, שרבנים חשובים קראו לה פה לין, כשהם דורשים על אותיותה על פי הכתוב בספר במדבר, בפסוק “לין פה הלילה”, ולפי פירושם : ישיבתם בפולין של היהודים אינה אלא לינת לילה, עד שתבוא הגאולה ויאיר אורו של משיח צדקנו.

החידוד “פה לין” שימש ליצירת העיטור בקיר הזכוכית, למלוא רוחבו של המוזיאון לתולדות יהודי פולין שנחנך בוארשה בשנת 2013.

קיר זכוכית זה פונה אל עבר צד המרד באנדרטה של נתן רפפורט לזכר מרד גטו וארשה – שנבנתה במקום שבימים אפלים יותר, היה במרכזו של גטו וארשה. האנדרטה עצמה נחנכה ביום 19 לאפריל 1948 – לציון חמש שנים לפרוץ המרד, ובגניזת אימי מצאתי תצלום של אבי יחד עם צבי שנר, לימים מנהלו של בית לוחמי הגטאות – נוכחים באותו ארוע.

המסע בעקבות שורשי משפחת אימי – מיצה את עצמו והביא לתוצאות עליהן סופר לעיל – ועתה הגיע הזמן להפנות את המבט אל הצד של אבי. הוא הצד של הרצברג.

אבי נולד בשנת 1912 בעיר לודז’. תעודת הלידה שלו מציינת את שמו כ”פישל אייזיק הרצברג” והיא כתובה רוסית, לודז’, היתה עיר שעיקר תושביה היו פולנים, והיתה בפועל עיר פולנית, אך היתה נתונה לשלטון הצארים הרוסיים, שלטון שבא לקיצו במלחמת העולם הראשונה. החותם הרשמי על תעודת הלידה, על פיה נרשם אבי על ידי הממונה על רישום התושבים הלא נוצריים, הוא חותם הנשר בעל שני הראשים – סימלה של ממלכת הצארים הרוסיים.

השם הרצברג נכתב בשפה הפולנית באות C המבוטאת כצדי. כך הוא מופיע בתעודת הסטודנט של אבי משנת 1930 כשהחל לימודיו באוניברסיטה של וארשה – וכך הוא מופיע בתעודת סיום לימודיו בפקולטה למשפטים וכבוגר לימודי עיתונאות : שני מקצועות שילוו אותו במהלך חייו. כאן תעודת עורך הדין שלו בפולין, וכאן תעודת העיתונאי שלו . עם האות C בשמו, עלה לארץ ובידו הדרכון הפולני שלו.

גם בארץ התעקש אבי להמשיך באיות הפולני של שמו, אך בדרכון הישראלי שהוצא לו בשנת 1961 נכתב שמו ב Z , שהרי לקוראי האנגלית Hercberg ב C נשמע כמו הרקברג , הגיה הנוטלת מן השם את משמעותו בגרמנית. כאשר עמדתי על דעתי התחלתי לכתוב את שם משפחתי ב Z – כיתוב המשמר את משמעות השם, שמקורו גרמני – והוראתו : הרץ משמע “לב” וברג משמע “הר”, כלומר לב-הר, ויש שעברתו את שמם להר-לב, ואף אבי נוהג היה לחתום על מאמרים שהיה מפרסם בעיתון שערך בלודז’ שלאחר המלחמה כאפרים הר-לב.

על שולחנו של אבי היו מוצבים תמיד שני תצלומים של הוריו – תצלום דיוקן “פורמאלי משהו” של אביו – מאקס מאטיס הרצברג ולידו תצלום “משפחתי יותר” של שני הוריו: אימו אסתרה המסבה אל שולחן ארוחת הצהריים מול בעלה.

מעט מאוד אני יודע על משפחת הרצברג זו: אכן נתמזל מזלי ולפחות זכיתי להכיר את מראה פניהם של סבי מקס וסבתי אסתרה. שכן, את מראה פניהם של סבי האחר – חיל מאייר שאטטאן – אביה של אימי ופייגה-לאה לבית פשידגורסקי – אימה של אימי – לא זכיתי להכיר. הם נרצחו בגטו לודז’ בלא שנותר תצלום של מראה פניהם.

וכך, עברה עלי ילדותי, בלא שזכיתי, כרוב חברי, לחיבוק של סבתא וסבא בשר ודם, מחייכים, אוהבים ובעיקר מפנקים במתנות. בעולם הילדות שלי המושגים “סבא” ו”סבתא” הצטמצמו לשbני תצלומים אלה. את מראה פניהם של הורי אימי יכולתי רק לשחזר בדמיוני כתבנית פניה הטובים של אימי.

מתוך תצלום הארוחה המשפחתית, של סבא וסבתא הרצברג, אני למד כי התצלום צולם ביום שימשי. במרפסת של בית נופש כפרי עשוי עץ.

צלחות המרק העמוקות המוגשות לשולחן על גבי צלחות שטוחות, מעידות על נימוסי השולחן הפולניים שהנהיגה סבתי בביתה.

כשאני בוחן ביתר קפידה את התצלום אני מגלה בפינה הימנית שלו , כמו מבקש להסתתר, ספר עב-כרס הפתוח לצידו של סבי. נראה כי המרק החם שהוגש לשולחן, קטע את שטף קריאתו בו.

בתצלום נוסף של הוריו של אבי, שצולם בעיירת הנופש קריניצה שבהרי הקרפטים, בדרום מזרחה של פולין, נראה סבי, משקפיו על עיניו – וספר עב כרס בידו.

סבי היה תעשיין צנוע של טקסטיל, במפעל קטן שהחזיק, ושני תצלומים אלה, מלמדים כי, חרף טרדות הניהול והפרנסה, מצא לו זמן ופיתח חיבה לספרים.

תצלומים אלה מחזקים בי את האמונה בכוחה העיקש של התורשה, שכן גם בחייו של אבי, תפסו הספר והספריה מקום חשוב, לעיתים אף ראשון במעלה.

כל חייו עסק אבי, בקריאת ספרים ובטיפוח הספריה שלו ואלה היו עבורו עוגן ותורן כאחד !

אבי סיפר לי כי לפני שמילט עצמו יחד עם אימי, מלודז’ שזה עתה נכבשה על ידי הנאצים, מיד בתחילתה של מלחמת העולם השניה, חפר בגן הסמוך לבית מגוריו, שהיה הבנין האחרון ברחוב שרודמייסקה מס’ 100 , בור ובו הטמין את הספריה שלו.

ספריה זו כללה ספרים רבים שהשתייכו לקטגוריה של “הספרים המוחרמים” הנוגדים כביכול, את ה”רוח הגרמנית”. אבי הכיר את נאומו השחצני של יוזף גבלס ביום 10.5.1933, בכיכר האופרה של ברלין, כאשר ניצח על הטקס המשפיל של שריפת הספרים.

וארוע זה הדהד, ככל הנראה, בתודעת אבי, והוא ביקש בדרך בה בחר, להציל את ה”ספרים המוחרמים” שהיו יקרים לליבו, מגורל דומה לספרים שהועלו על המוקד, בברלין. אבי, שהיה פעיל ציוני בעירו ידע כי הגסטאפו בעקבותיו, וחשש גם, כי אם שליחי הגסטאפו יגלו את הספרים בבית הוריו, יאונה להם.

לכן, חפר בור והטמין בתוכו את ספרייתו.

לאחר שנסתיימה המלחמה, ואבי שב, כעבור כשבע שנים לעירו, לא הצליח לאתר את ספרייתו הקבורה באדמה, והספרים הללו אבדו לו ואז החל לבנות את ספרייתו מחדש.

כשביקרתי בברלין, בכיכר שבין האופרה ובין האוניברסיטה – הנקראת היום כיכר באבל – התקשיתי מאוד לאתר את ה”ספריה” שחפר במקום האמן הישראלי מיכה אולמן. במקום לזעוק את זעקת הספרים השרופים, במונומנט שינקר את עיני העוברים ושבים, ויזכיר להם את המעשה הבארבארי שנעשה באותה כיכר, הוא הטמין את הזעקה בבור קטן מכוסה זכוכית, ובו מדפים ריקים מספרים.

עד שהגעתי למקומו של אותו בור, את תשומת ליבי, משך דווקא סוסו המרשים ורב המימדים של פרידריך הגדול, הניצב בחלק הדרומי של אותה כיכר, וה”ספריה” של אולמן, מגומדת לידו.

בביקור זה בברלין, נזכרתי במעשהו של אבי וחשבתי ביני לביני – כי הבור של אבי, היה מלא ספרים, אותם הטמין כדי להצילם – ובספרייתו של מיכה אולמן – מדפים ריקים.